מה הדין בסוגיית ביטול מכרז בשל חריגה מהאומדן ?
נפסק, כי החלטתה של ועדת המכרזים להורות על ביטול מכרז ועל פרסום מכרז חדש, היות שכל ההצעות אשר הוגשו בגדר המכרז הראשון היו נמוכות בשיעור ניכר מהאומדן - באה בגדר מתחם הסבירות; והטעם לכך נעוץ, בעיקרו, בחובתה של הרשות הציבורית להגן על הרכוש הציבורי ולא למכרו "בנזיד עדשים", ומתוך האינטרס שעליו היא אמונה, לקדם את מֵרב היתרונות עבור עורך המכרז (בג"ץ 376/76 אליהו גוזלן נ' המועצה המקומית בית-השמש, פ"מ לא(1) 505 (1976); עע"מ 8328/02 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (1.10.03); ועע"מ 4821/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' צ.מ.ח. המרמן בע"מ (17.4.11)).
חשיפת אומדן שלא כדין:
חשיפת האומדן בפני חלק מהמשתתפים מעמידה אותם בנקודות זינוק שונות. משתתף שנחשף לאומדן זוכה ליתרון על פני חבריו והוא יכול להתאים הצעתו לאומדן. בעע"מ 496/08 הנ"ל נאמר בסוגיה דומה, כי " יתרון כזה מקנה נקודת זינוק ברורה למתחרה אחד במכרז, בלא שיתר המתמודדים נהנים מיתרון דומה, ובלא שהם מודעים כלל ליתרון הניתן לאחד מהם. ליתרון כלכלי בולט זה ערך ומשקל בעיצוב הצעתו של המתחרה בר המזל " (ראו גם פסק הדין שניתן בעת"מ 556/08 אור הייטק בע"מ נ' עיריית בארקה ג'ת (13/07/2008), בו בוטל מכרז שתנאיו שונו במסגרת סיור קבלנים ולא באופן פומבי , וכן ס"ע (נצ') 30704-09-11 עינת ספר נ' המוסד לביטוח לאומי (12/08/2014)) .
חשיפה שלא כדין של אומדן סמוי בפני משתתף במכרז מהווה פגם מהותי הפוגע בעקרונות המכרז והשוויון בראשם, ומחייב את פסילת הצעתו של אותו משתתף או פסילת הליכי המכרז כולו ( השווה לפגמים בעניין מידע הנמסר למשתתפים: בג"ץ 47/68 א' שרמן ובנו, 1954 בע"מ, חברה פרטית נ' שר העבודה, ו-2 אח', פ"ד כב(1) 496 (1968); עת"מ (ת"א) 1491/06 לאה ברוך ו- 23 אח' נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז מרכז (16/ 12/2007)).
להלן פסק דין בנושא ביטול מכרז בשלב השני / ביטול מכרז בשל חריגה מהאומדן:
העתירה
1. לפניי עתירה מינהלית נגד החלטתה של ועדת המכרזים במינהל נכסי הדיור הממשלתי במשרד האוצר, אשר הורתה על ביטול מכרז למכירת נכס בתל-אביב-יפו, ועל פרסום מכרז חדש תחתיו, לאותה התכלית; זאת, היות שההצעות אשר הוגשו במכרז הראשון היו נמוכות ממחיר המינימום שקבעה הוועדה. בעקבות החלטת ועדת המכרזים נושא העתירה, פורסם מכרז שני, ובו זכה משיב 2, שהיה המציע היחיד.
העותרת, אשר הייתה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה במכרז הראשון, ולא התמודדה במכרז השני, טענה בעתירתה, כי היה על ועדת המכרזים להכריז עליה כזוכה במכרז הראשון, ולא להורות על ביטולו. לגרסתה, מחיר המינימום שקבעה ועדת המכרזים לא שיקף את שוויו של הנכס, שכן הוא נקבע בהתייחס לייעודו של הנכס לשימוש למגורים, בעוד שבהתאם לתכנית המתאר הרלבנטית ייעודו של הנכס הוא "מגרש מיוחד"; ובנוסף, לא הביאה הוועדה במניין שיקוליה בעת מתן החלטתה האמורה נתונים שנתגלו לאחר פרסום המכרז, המתייחסים להתנהגות המשפחה המתגוררת בשכנות לנכס, אשר עושה בו כבשלה ומאיימת על חיי הבאים לבקר בו - נתונים אשר לטענתה מפחיתים משווי הנכס ומצדיקים סטייה ממחיר המינימום שנקבע. העתירה הוגשה נגד ההחלטה לבטל את המכרז ולהורות על מכרז שני, ובעת הגשתה לא ידעה העותרת את פרטי הזוכה במכרז השני, משיב 2. לכשנודע לעותרת, במהלך הדיון בעתירה, כי משיב 2 הוא קרוב משפחתם של המתגוררים בשכנות לנכס, הוסיפה וטענה, במסגרת עיקרי הטיעון מטעמה, כי המשפחה המאיימת זכתה בעקיפין במכרז באמצעות קרוב משפחתה, ויצאה נשכרת מהתנהגותה הפסולה, והכל בניגוד לדיני המכרזים.
הרקע העובדתי
"המכרז הראשון" והרקע לפרסומו
2. נכס המקרקעין נושא המכרז אשר ניצב בלב עתירה זו, הִנו בשטח של כ-200 מ"ר המצוי בקומה השנייה במבנה בן שתי קומות ברחוב סלסלה 15 בתל-אביב-יפו, ואשר שימש בעבר את בית-הדין השרעי (להלן - הנכס). על-פי תכנית מפורטת נקודתית בתוקף (תב"ע 2660) ייעודו של הנכס הוא "מגרש מיוחד", והשימוש המותר בו הִנו למטרות חינוך, רווחה, בריאות ודת, וכן למוסדות מינהל עירוניים וקהילתיים. לצד זאת נמצא, כי בשנת 1933 הונפק היתר בנייה בנוגע למקרקעין שבהם נמצא הנכס, שבו צוין כי ייעוד המבנה - לרבות הנכס - הוא למגורים; וכי בפועל אף שימש הנכס למגורים לפני עשרות שנים. בקומה הראשונה במבנה שבו מצוי הנכס, מתגוררת משפחת בכר (להלן גם - המשפחה השכנה).
3. ביום 25.5.10 הוחלט במינהל נכסי הדיור הממשלתי במשרד האוצר (להלן - מינהל הדיור הממשלתי או משיב 1) על פרסום מכרז למכירת הנכס. בבואה להעריך את שוויו של הנכס בטרם פרסום המכרז, הונחה לפני ועדת המכרזים חוות-דעתו של השמאי מר נתי נוימן (להלן - השמאי), האמון על השמאי הממשלתי, שניתנה ביום 22.4.10 (להלן - חוות-הדעת השמאית). השמאי התבקש, על-ידי משיב 1, להעריך את שוויו של הנכס על-פי שתי חלופות לשימוש בו: האחת - בהתייחס לייעודו האפשרי של הנכס למגורים; והשנייה - ביחס לייעוד הנכס כמגרש מיוחד. בין-יתר השיקולים שנלקחו בחשבון בעת עריכת השומה, התייחס השמאי למצב התכנוני והפיזי של הנכס, למיקומו, וכן לתוספות בנייה שבוצעו בבניין ללא היתר, על-ידי המשפחה השכנה. לבסוף, העריך השמאי את שוויו של הנכס כדלהלן: בייעודו כמגרש מיוחד כמפורט בתב"ע 2660, ובהתעלם מפוטנציאל לשינוי יעוד - בסכום של 880,000 ₪; ובייעודו למגורים - בהתעלם מייעודו על-פי התכניות התקפות ומשימושו הקודם - בסך של 1,800,000 ₪.
4. בישיבת ועדת המכרזים הנ"ל ציין היועץ המשפטי לוועדה, כי "הסיבה שהשומה נותנת ערך למגורים וערך למגרש מיוחד נעוצה בהנחיות שקיבל השמאי. לדברי אסתי מלאכי יתכן שהיעוד של הנכס הוא למגורים לאור היתר הבניה המקורי משנות ה-30. השכן פנה בבקשה לרכוש את הזכויות בנכס בפטור ממכרז". בכתב-תשובתה הבהירה המדינה, בהקשר זה, כי הגב' אסתי מלאכי הִנה שמאית מקרקעין מוסמכת האמונה על השמאי הממשלתי הראשי ומועסקת אצל משיב 1 בהכשרת נכסים למכר; ובגדר הליכי המכרז דנן סייעה לוועדת המכרזים בבדיקת כל ההיבטים הרלבנטיים לקבלת ההחלטות נושא המכרז. מכל מקום, בתום הישיבה האמורה החליטה ועדת המכרזים לפרסם מכרז למכירת הנכס. להלן נוסח ההחלטה:
"הוועדה מחליטה לפרסם מכרז למכר הנכס בהתאם להערכת השמאי ליעוד למגורים. נושא חריגות הבניה וזכויות הבניה וכל ההיבטים האחרים יקבלו ביטוי במסמכי המכרז. הנכס יפורסם ללא ציון מחיר מינימום. מחיר מינימום פנימי של הוועדה - 1,800,000 ₪" (ההדגשות הוספו).
ועדת המכרזים קבעה, אפוא, "מחיר מינימום פנימי", ששוויו זהה לערך הנכס בייעודו למגורים, לפי הערכת השמאי (להלן - מחיר המינימום).
5. בהתאם, ביום 20.6.10 פורסם מכרז מס' 06/10 נ-13 לרכישת הנכס ברח' סלסלה 15, תל אביב יפו (להלן - המכרז הראשון). בין הוראות המכרז, צוין כדלהלן:
"מבלי לגרוע מאחריותו המלאה של המציע לערוך את כל הבדיקות הנדרשות ולקבל את כל המידע הרלבנטי לשם הגשת הצעתו, באחריותו ועל חשבונו בלבד, יצויין כי הנכס שימש בעבר את בית-הדין השרעי; בהתאם לתב"ע מס' 2660 מסווג הנכס ביעוד לאזור מגרש מיוחד; מהיתר בניה המצוי בתיק הבניין של הנכס בעיריית תל-אביב-יפו (להלן "ההיתר") נחזה כי ההיתר התייחס למגורים בנכס.
מובהר כי ברשות משרד האוצר מצויה חוות-דעת שמאי ביחס להערכת שווי הנכסים המוצעים לעיל. להכרעה זו יינתן משקל מכריע בבחינת ההצעות השונות, זאת מבלי לגרוע מן האמור להלן, כי משרד האוצר אינו מתחייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל הצעה שהיא".
בנוסף, נקבעו במסמכי המכרז מועדי סיור בנכס. יודגש כבר עתה, כפי שעולה מכתב-התשובה של המדינה, כי בעת שנערכו סיורים בנכס למתעניינים בו בגדר המכרז הראשון, נתקלו נציגי מינהל הדיור הממשלתי בגילויי אלימות מצד משפחת בכר, המתגוררת כאמור בשכנות לנכס, והנציגים אף הזמינו משטרה. בהמשך ציינה המדינה, כי אמנם נמסר למינהל הדיור הממשלתי שבעקבות הגשת התלונה עוכבו לחקירה גבר ואישה, אולם אין לחברי ועדת המכרזים יכולת לדעת את זהותם. בהקשר זה ציינה העותרת בכתב-העתירה, כי השכן המתגורר בסמיכות לנכס כאמור, נוהג בו כמנהג בעלים, ובכלל זה - מאיים על חיי הבאים לבקר במקרקעין ומצייר גרפיטי על הקירות, אשר בו כתוב (בערבית) כי כל מי שיכנס לגור בנכס - יירצח.
במכרז הראשון הוגשו ארבע הצעות, לרבות הצעה מטעם העותרת; וזאת לאחר שהתקיימו הסיורים בנכס, שבהם נתגלו מעשי האלימות הנטענים מצד המשפחה המתגוררת בשכנות לנכס, כאמור בכתבי-הטענות. משנפתחו המעטפות נתחוור, כי כל ההצעות היו נמוכות ממחיר המינימום שנקבע במכרז, וכי הצעתה של העותרת הייתה הגבוהה מבין כולן, והועמדה על סך 1,118,000 ₪ - שיעור של 62% מהערכת השמאי ביחס לייעודו של הנכס למגורים, קרי - ממחיר המינימום שקבעה ועדת המכרזים; אך שיעור העולה על הערכת שווי הנכס על-פי הערכת השמאי בשימוש על-פי הייעוד בתב"ע התקפה.
ביטול המכרז הראשון וההחלטה על פרסום "המכרז השני"
6. ביום 25.8.10 התכנסה ועדת המכרזים לדון בהצעות שהוגשו במכרז הראשון, וקיבלה החלטה כדלהלן:
"כל ההצעות שנתקבלו נוקבות במחירים נמוכים ממחיר המינימום הפנימי, ולפיכך מחליטה הוועדה לדחותן. הוועדה מחליטה לפרסם מכרז נוסף במחיר מינימום של 1,080,000 ₪ (60% מהערכת השמאי) שיפורסם. יערך סיור אחד בלבד בנכס".
לימים הוּספה הערה על-גבי פרוטוקול ישיבת ועדת המכרזים מיום 25.8.10, ולשון ההערה כדלקמן:
"בישיבת הוועדה מיום 21.9.10 (נוכחים: ...) הוחלט להעלות את מחיר המינימום ל-80% וזאת בעקבות התייחסות גב' ענת שצמן".
בכתב-התשובה ציינה המדינה לעניין זה, כי תחילה הועמד מחיר המינימום במכרז הנוסף על סכום של 1,080,000 ₪, כאמור בהחלטת ועדת המכרזים מיום 25.8.10, המהווה שיעור של 60% מהערכת השמאי למחיר הנכס ביעודו למגורים, אולם הדבר נעשה מתוך טעות; וכאשר נוכחה הוועדה בטעותה, העלתה את מחיר המינימום לסכום שיהווה 65% מהערכת השמאי, אך בפועל לא תיקנה את הסכום. לאחר-מכן נתחוור כי גם שיעור זה שגוי, ובשיחות טלפוניות בין חברי הוועדה הוחלט להעמיד את מחיר המינימום למכירת הנכס על סכום של 1,440,000 ₪, המהווה 80% מהערכת השמאי למחיר הנכס, בייעודו למגורים, כאמור בהערה שהוספה על-גבי הפרוטוקול מיום 21.9.10.
7. ביום 5.9.10 הוּדע למציעים במכרז הראשון, ובכללם לעותרת, כי ועדת המכרזים החליטה לדחות את הצעותיהם, היות שאלו היו נמוכות ממחיר המינימום הפנימי שקבעה הוועדה בגדר המכרז הראשון. ביום 4.10.10 פנתה העותרת למשיב 1 בבקשה לקבל לעיונה את פירוט ההצעות במכרז הראשון, את מחיר המינימום הפנימי שנקבע במכרז הראשון ואת דו"ח השומה לנכס; ושלחה פניה נוספת גם ביום 23.11.10. העותרת פנתה לקבלת המידע האמור אף בשיחות טלפוניות לנציגי משיב 1, אך לא זכתה למענה.
במקביל, ביום 6.12.10 פורסם מכרז מס' 11/10 נ-24 לרכישת הנכס נושא התובענה (להלן - המכרז השני). ההערות שצוינו בגדר המכרז הראשון - בדבר יעוד הנכס, קיומה של חוות-הדעת מטעם השמאי והאחריות המוטלת על המציעים לבחון את ההיבטים השונים הנוגעים לנכס - הופיעו גם במכרז זה, וכן פורסם בגדרו מחיר המינימום לרכישת הנכס - בשיעור של 1,440,000 ₪. יוזכר, כי במסמכי המכרז הראשון שפורסמו, לא צוין כי נקבע מחיר מינימום במכרז, שעה שהוועדה קבעה מחיר מינימום "פנימי".
בד-בבד, המשיכה ופנתה העותרת למשיב 1 בבקשה לקבלת הנתונים הנוגעים למכרז הראשון, אולם היועץ המשפט למשיב 1 נאות למסור אך את המידע בדבר מיקומה של העותרת מבין יתר המציעים במכרז זה, כאמור במכתבו לעותרת מיום 15.12.10; זאת, היות שלעמדת המדינה, חשיפת יתר הנתונים המבוקשים בשלב זה עומדת בסתירה לדיני המכרזים ופוגעת בעקרונות השוויון והסודיות, נוכח פרסומו של מכרז נוסף לגבי אותו הנכס. מכל מקום, כאמור, העותרת לא הגישה הצעה בגדר המכרז השני.
ההליכים שקדמו להגשת העתירה
8. ביום 30.12.10 הגישה העותרת עתירה לבית-משפט זה, ובה הלינה על ההחלטה שלא לאפשר לה לעיין במסמכי המכרז הראשון, וכן על ההחלטה בדבר פרסום המכרז השני (עת"מ 52803-12-10; להלן - העתירה הראשונה). בגדר הסעדים בעתירה הראשונה ביקשה העותרת, כי בית-המשפט יורה על בטלות ההחלטה שלא להכריז עליה כזוכה במכרז הראשון, היות שלא ניתנה לה זכות טיעון - בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר; וכן כי בית-המשפט יחייב את המדינה לחשוף בפניה את המסמכים המבוקשים. כמו-כן, ביקשה העותרת צו ביניים אשר ימנע את מימוש הליכי המכרז השני.
הדיון בבקשה לצו הביניים בעתירה הנ"ל נדחה לאחר המועד האחרון להגשת ההצעות במכרז השני; אולם הוסכם בין הצדדים, כי בינתיים לא תיפתחנה מעטפות ההצעות. בחלוף המועד להגשת ההצעות התברר, כי הוגשה במכרז השני הצעה אחת בלבד. בתום הדיון בבקשה לצו ביניים, ביום 23.1.11, ניתן על-ידי בית-המשפט (כב' השופט נ' סולברג) פסק-דין בעתירה הראשונה, כדלהלן:
"בהמלצת בית-המשפט, מבלי שהדבר ייחשב כתקדים, ומבלי שהמדינה לוקחת על עצמה אחריות על נתונים עובדתיים שעל בסיסם נכתבה חוות-הדעת השמאית מעבר למה שנקבע במכרז, הוסכם כדלקמן:
ההצעה היחידה שהוגשה למכרז השני תיבחן על-ידי ועדת המכרזים. ככל שתימצא זכאית לכך, תוכרז כהצעה הזוכה.
לא ייחתם הסכם עם מגישי ההצעה הזוכה, על מנת לאפשר לעותרת לשקול הגשת עתירה נגד החלטת ועדת המכרזים במכרז הראשון.
לאחר בחינת ההצעה במכרז השני, יעמיד המשיב לעיונה של העותרת את חוות-הדעת השמאית, על מנת שגם לאורה תוכל העותרת לשקול את צעדיה. כמו כן יעמיד המשיב לעיונה של העותרת את ההחלטה של ועדת המכרזים במכרז הראשון, מבלי השחרות, זולת לגבי שמות המציעים. ככל שהזוכה במכרז השני, אם ייקבע, יהיה מן המציעים במכרז הראשון, יודיע על כך המשיב לעותרת.
בתוך 30 יום מיום שתומצא לה חוות-הדעת השמאית, תוכל העותרת להגיש עתירה נגד אי-זכייתה במכרז הראשון.
ככל שלא תוגש עתירה בתוך 30 יום, לא תהיה מניעה למשיב להתקשר בקשר חוזי עם הזוכה במכרז השני, ככל שאכן ייקבע זוכה.
העתירה נמחקת בזאת...."
9. ביום 25.1.11 הועברו לעיונה של העותרת חוות-הדעת השמאית, והחלטתה של ועדת המכרזים מיום 25.8.10 בדבר ביטול המכרז הראשון ופרסום המכרז השני; וכן הוּדע לה כי המציע היחיד במכרז השני - אשר הוכרז כזוכה - אינו מבין המציעים במכרז הראשון.
ביום 24.2.11, הגישה העותרת את העתירה דנן, בהתאם לסעיף ד' לפסק-הדין בעת"מ 52803-12-10; ובגדרה תוקפת היא, כאמור, את ההחלטה להורות על ביטול המכרז הראשון ולפרסם את המכרז השני. לאחר הגשת העתירה הסכימו הצדדים כי יש לצרף כמשיב לעתירה את הזוכה במכרז השני. בהתאם, חשפה המדינה את שמו של הזוכה - מר יוסף בכר; והעותרת תיקנה את כתב-העתירה כך שהלה צורף כמשיב 2 לעתירה.
חשיפת הקשר בין משיב 2 לבין המשפחה השכנה והבקשה להוספת ראיות
10. מכתב-התשובה של המדינה נתחוור לראשונה, כי משיב 2 אשר זכה במכרז, הִנו קרוב משפחה של "המשפחה השכנה"; וכי הצעתו - אשר הייתה כזכור הצעה יחידה בגדר המכרז השני - עמדה על סך של 1,440,100 ₪, קרי - שיעור הגבוה ב-100 ₪ ממחיר המינימום שנקבע בגדר המכרז השני. העותרת אמנם לא תיקנה את כתב-העתירה לאור האמור, אולם הוסיפה בעיקרי הטיעון טענות נגד עצם זכייתו של משיב 2 במכרז, היות שלטענה הלה "הוא הבריון המאיים", וזכייתו במכרז, לדידה, הִנה בבחינת "פרס" על אלימותו, משל "יוצא חוטא נשכר".
יובהר כבר עתה, כי לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים בעתירה ובטרם ניתן בה פסק-דין, פנתה העותרת לבית-המשפט בבקשה להוספת ראיות בעתירה - כתב-אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשו נגד משיב 2 ובני משפחתו, בגין עבירות רבות, ביניהן עבירות אלימות חמורות; וכן כתבי-אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים שהוגשו נגד בני-דודיו של משיב 2, המתגוררים בנכס נושא עתירה זו, בגין עבירות דומות לאלו שהואשם בהן משיב 2, ובנוגע לאותה מסכת אירועים. לשיטת העותרת, יש בראיות אלו כדי לחזק את הטענות בדבר הפגמים שנפלו בחוות-הדעת השמאית, אשר לא התייחסה כלל לביטויי האלימות מצד משפחת בכר; וכן כדי לתמוך בטענות לפיהן ההחלטה להכריז על משיב 2 כזוכה הִנה בלתי סבירה.
המדינה ומשיב 2 התנגדו להגשת הראיות הנוספות, ולוּ מן הטעם שאין בהן רלבנטיות להליך דנן.
עד כאן התשתית העובדתית בתיק, על כל התפתחויותיה. אפנה עתה לבחינת טענות העתירה, תוך סקירת הרקע המשפטי הרלבנטי לגביהן.
טענות הצדדים
תמצית טענות העותרת
11. העותרת העלתה שורה של פגמים אשר נפלו, לשיטתה, בהחלטותיה של ועדת המכרזים. כך, לדידה, שגתה הוועדה בקביעת "מחיר המינימום הנסתר" במכרז הראשון, אשר הוגדר בזיקה לשווי הנכס בייעודו למגורים, ובכלל זה גרסה היא, כי מחיר המינימום אינו הולם את מצבו התכנוני של הנכס, אשר מיועד כיום על-פי התכנית התקפה ל"מגרש מיוחד"; כי לא נכלל במחיר המינימום היטל ההשבחה שעל רוכש הנכס לשלם בגין שינוי ייעוד הנכס למגורים; וכי לא ניתן משקל - הן בעת עריכת השומה, הן במועד הערכתה על-ידי ועדת המכרזים, והן במעמד קבלת ההחלטה בדבר ביטול המכרז הראשון - לגילויי האלימות מצד המשפחה השכנה, אשר לטענת העותרת מורידים את ערך הנכס בכ-30%-20%. כן טענה העותרת, כי היה על ועדת המכרזים להכריז על הצעתה כזוכה במכרז הראשון, בהתאם לתקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים, תשנ"ג-1993 (להלן - תקנות חובת המכרזים), היות שהצעתה הייתה הגבוהה ביותר מבין ההצעות שהוגשו במכרז, והוועדה לא הצביעה על טעם מיוחד המצדיק חריגה מכלל זה, כנדרש בתקנה הנ"ל. לעמדת העותרת, המחיר שהציעה סביר בנסיבות העניין, ועל-כן היה על הוועדה להורות על זכייתה. בנוסף טענה היא, כי ההוראה שפורסמה במכרז, לפיה עורך המרכז אינו מתחייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר - אינה מעלה או מורידה לעניין זה; וזאת בהתאם להלכה שנקבעה בבג"ץ 292/61 בית אריזה רחובות נ' שר החקלאות, פ"ד טז(1) 20, 27 (1962); וכן בבג"ץ 382/81 חברת אנדס הנדסה ובניה בע"מ נ' עיריית נהריה (לא פורסם).
כמו-כן, השיגה העותרת על ההחלטה לבטל את המכרז הראשון, בציינה כי ביטול מכרז הִנו צעד קיצוני שיש לנקוט בו רק אם מוכח חוסר סבירות בהצעה המיטבית, או יסוד לפקפק בהגינות המציע - אולם אין זה המקרה בענייננו, שכן על-פי הנטען הצעתה הִנה סבירה וראויה; וכי בנסיבות העניין ביטול המכרז הראשון ופרסום המכרז השני, באותו הנושא, בתכוף לאחר-מכן, מעלה חשד שהמדינה מבקשת לעצב את תנאי המכרז לאחר פרסומו ובניגוד לדין, "עד אשר תמצא את הקוניונקטורה הנוחה לה". כן הדגישה העותרת, כי ככל שוועדת המכרזים מצאה שההצעות במכרז הראשון נפלו ממחיר המינימום, ולא ראתה לנכון להתעלם ממחיר זה בשל אי-סבירותו כאמור - הרי שהוועדה לא הייתה אמורה לבטל את המכרז אלא לנהוג לפי תקנה 21(א1) לתקנות חובת המכרזים, ולהורות למציעים להגיש הצעות מחיר חוזרות ומשופרות.
בנוסף גרסה העותרת, כי היה על ועדת המכרזים לאפשר לה להשמיע טענותיה בטרם ביטול המכרז הראשון, היות שזכות הטיעון מוקנית לה במקרה זה לפי תקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים, בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר. כן הוסיפה היא, כי נפל פגם באופן רישום הפרוטוקול בישיבות ועדת המכרזים, אשר נכתב בצורה לקונית על-גבי עמוד אחד בלבד, וממילא לא ניתן להסיק מקריאתו מה היו הטעמים לקביעת מחיר המינימום במכרז השני, ומדוע שינתה אותו הוועדה שוב ושוב.
לאחר שנחשפה לעותרת זהותו של הזוכה במכרז השני, משיב 2, העלתה היא טענות נוספות - בגדר עיקרי הטיעון - נגד זכייתו של הלה במכרז האחרון. בכלל אלו גרסה העותרת, כי בכך העניקה המדינה "פרס לחוטא", שכן משיב 2 הִנו בן המשפחה השכנה, אשר מאיימת על חיי המבקרים בו וכפועל יוצא גורמת להפחתת מחיר הנכס; וכי מכלול הנסיבות שפורטו לעיל מביא לפגיעה קשה בעקרונות דיני המכרזים. בעניין זה הדגישה העותרת, כי המדינה התעלמה, מחד גיסא - מהשפעת התנהגות המשפחה השכנה על ערך הנכס, על-אף שיש לה ביטוי כלכלי מובהק; ומאידך גיסא - התירה את זכייתו במכרז של בן המשפחה השכנה, אשר הוא היחיד שאינו נדרש לגלם בהצעתו את ירידת ערך הנכס בשל התנהגות השכנים, שכן נוכח קרבתו המשפחתית אליהם - הוא אינו צפוי "לסבול" מהתנהגותם המאיימת והאלימה.
עיקר טיעוני המשיבים
12. מנגד טענה המדינה, כי לא נפל פגם בהחלטותיה של ועדת המכרזים. בכל הנוגע למחיר המינימום שנקבע במכרז הראשון, גרסה היא, בין-היתר, כי אין מניעה להסתמך על שוויו של הנכס בייעודו למגורים כמחיר מינימום במכרז, זאת הן הואיל והנכס מצוי בסביבת מגורים; הן היות שאין חובה למכירת הנכס בערך המשקף את מצבו התכנוני הנקודתי; והן כיוון שאין מניעה כי המדינה תיראה לנגד עיניה את הפוטנציאל המיטבי של הנכס. לעמדתה, ועדת המכרזים הִנה סוברנית בקביעת מחיר מינימום פנימי במכרז, במסגרת שיקול דעתה מכוח תקנות חובת המכרזים; ובענייננו ההחלטה לבסס את מחיר המינימום במכרז על שוויו של הנכס בייעודו למגורים נתקבלה על-יסוד מכלול ההיבטים הנוגעים לנכס, לרבות - פוטנציאל שינוי ייעוד הנכס למגורים, היתר המגורים שנמצא בתיק, אחוזי הבנייה המוצמדים לנכס, סביבת הנכס וזכויות הבנייה על הגג - והכל במטרה למקסם את התמורות שתתקבלנה בעד מכירתו, בהתאם לעקרון מקסום התועלת הכלכלית של עורך המכרז. בנוסף הבהירה המדינה, כי גילויי האלימות מצד משפחת בכר, המתגוררת בשכנות לנכס, נודעו לה רק לאחר פרסום המכרז הראשון, בגדר הסיור בנכס שנערך למציעים במכרז הראשון, כאמור; אולם לדידה ממילא אין חובה להביא בחשבון את התנהלות השכנים לנכס בגדר עריכת השומה, ופרט כאשר העותרת לא מסרה תימוכין לטענה לפיה התנהלותה של משפחת בכר פוגעת בערך הנכס. בהמשך טענה המדינה לעניין זה, כי גילויי האלימות הנטענים ממילא היו עוד בטרם הוגשו ההצעות בגדר המכרז הראשון, וניכר כי לא היה בהם כדי להרתיע את המציעים - וביניהם העותרת - מלהגיש הצעות במכרז.
עוד טענה המדינה, כי בנסיבות העניין לא נפל פגם בהחלטה על ביטול המכרז הראשון ופרסום המכרז השני, בפרט כשהסמכות לעשות כן מוסדרת בתקנות חובת המכרזים; שכן תקנה 21(א) מקנה לוועדה את האפשרות להחליט שלא לבחור באף אחת מן ההצעות, ותקנה 23(ב) אף מורה כי אם הוועדה לא המליצה על זכייתה של הצעה כלשהי - רשאי עורך המכרז לפרסם מכרז חדש. המדינה הדגישה, כי האפשרות של ביטול מכרז ופרסום חדש תחתיו לא נשללה בפסיקה, ובענייננו ההצדקה לביטול המכרז הראשון נעוצה בעובדה שכל ההצעות שהוגשו בו היו נמוכות באופן משמעותי ממחיר המינימום הפנימי; מה-גם, שמפרסום המכרז השני צמחה תועלת רבה, קרי - קבלת הצעה גבוהה יותר מאלו שהוגשו במכרז הראשון - ומבלי שנגרם כל נזק. בהקשר זה מציינת המדינה, כי הנזק האפשרי אשר עלול היה להיגרם מביטול המכרז הראשון ופרסום השני תחתיו, היה פגיעה בעיקרון השוויון ובאינטרס ההסתמכות של המציעים; אולם היות שמסמכי המכרז הראשון לא נחשפו - הרי שלא נגרם כל נזק כאמור. בנוסף, בכל הנוגע לטענה לפיה היה על ועדת המכרזים לפנות למציעים במכרז הראשון בבקשה להגיש הצעות מחיר חוזרות, טענה המדינה, כי ראוי להשתמש בסמכות זו בגדר מכרזים מורכבים בלבד, הכוללים שלבים מרובים, וכי היא אינה מתאימה ל"מכרזי מחיר", שבהם המציעים אינם יכולים לשפר את הצעותיהם באורח שייטיב עם עורך המכרז ביחס לאומדן.
כן הטעימה המדינה, כי בנסיבות העניין לא נפל פגם בכך שלעותרת לא ניתנה הזדמנות להביע עמדתה לעניין ביטול המכרז, ולוּ מן הטעם שהצעתה חרגה בשיעור ניכר מהאומדן. לדידה, היות שמדובר במכרז כספי בלבד, הרי שהשאלה היחידה המתעוררת בהליך ההכרעה בין ההצעות, נוגעת לשיעור ההצעה הכספית ולסטייתו מן האומדן, באופן שממילא אינו מצריך הסברים או הבהרות מהמציע, שמכוחו עשויה לקום זכות טיעון. כמו-כן גרסה המדינה, כי לא נפל כל פגם ברישום הפרוטוקולים של דיוני הוועדה; וכי ממילא מחיר המינימום לגבי המכרז השני פורסם בגדר מסמכי המכרז באופן ברור ומפורש.
לעניין זכייתו של משיב 2 במכרז השני, סוברת המדינה, כי הצעתו של הלה הייתה כשרה ולגיטימית, ואף הגבוהה ביותר מבין ההצעות שהוגשו בשני המכרזים, ולפיכך אין פגם בהכרזה על זכייתה. משיב 2 הצטרף לעמדת המדינה והוסיף, בין-היתר, כי עמד בכל תנאי המכרז השני, ולכן הצעתו ראויה הייתה לזכות במכרז; כי אף בהחלטתו של כב' השופט סולברג בגדר העתירה הראשונה, נפסק כי ככל שהצעתו של משיב 2 תמצא מתאימה - יש להכריז עליה כזוכה; כי יש לתת בנסיבות העניין משנה תוקף לאינטרס ההסתמכות שלו, שכן זכה במכרז לרכישת נכס מהמדינה; וכי ממילא אין בטענות העותרת כדי להקים לה זכאות לסעד המבוקש, מהנימוקים שצוינו לעיל. כמו-כן, התנגד משיב 2 לכל ייחוס של אינטרס או מעשה מצד המשפחה המתגוררת בשכנות לנכס - אליו.
הרקע המשפטי
13. תפקידו של בית-המשפט המינהלי, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הוא "לבחון את תקינות המעשה המינהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים ענייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים (12.9.05)).
בכל הנוגע למתחם ההתערבות השיפוטית בהחלטות ועדת המכרזים, מורה ההלכה הפסוקה, כי בית-המשפט לא נכנס בנעליה של ועדת המכרזים, אינו ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו, ואין הוא יושב בדין "כוועדת מכרזים עליונה" (עע"מ 3190/02 קל בניין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1), 590 (2003); ועע"מ 11572/05 טלדור מערכות מחשבים 1986 בע"מ נ' אימג'סטור מערכות בע"מ (2006), בפִסקה 14)). במסגרת הביקורת השיפוטית על החלטת ועדת המכרזים, נדרש בית-המשפט לבחון אם החלטת הוועדה, ככל החלטה מינהלית, ניתנה בסמכות כדין, הונחתה משיקולים ענייניים, הושתתה על מסד נתונים ראוי ובאה בגדרו של מתחם הסבירות (ע"א 334/01 מדינת ישראל נ' אבו שינדי, פ"ד נז(1) 553, 895 (2003)). בית-המשפט יתערב בהחלטת ועדת מכרזים במקרים שבהם נתקיימה אחת מעילות הביקורת השיפוטית הפוסלת החלטה מינהלית, או כאשר בהליכי המכרז נפל פגם מהותי המפר את עקרונות היסוד של דיני המכרזים, ובכללם עיקרון השוויון וההגינות, זאת בצד האינטרס הציבורי שעניינו יעילות המינהל, תקינות פעילותו וחסכון בכספי ציבור (ע"א 334/01 בעניין אבו שינדי, לעיל; ועע"מ 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(3) 293, 302 (2004)).
לפיכך, כל אימת שהחלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות - לא יתערב בית-המשפט בהחלטה; "כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות-דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים" (בר"מ 3183/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, 766 (2004); בג"ץ 5785/03 גדבאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 29, 38 (2003); ובש"א (י-ם) 931/08 בעת"מ (י-ם) 8961/08 דפוס בארי נ' מדינת ישראל (12.1.09)); זאת, בפרט כשמדובר בשאלה שבמומחיות (בג"ץ 350/84 אלקו בע"מ נ' איגוד ערים אזור דן פ"ד לח(4) 660, 663 (1984)).
דיון והכרעה
שלבי ההחלטה במכרז הראשון ומתווה הדיון
14. מרבית מטענות הצדדים בעתירה התמקדו בשאלת סמכותה של ועדת המכרזים לבטל את המכרז הראשון ולפרסם את המכרז השני, אשר עוסק באותו הנושא, בתכוף לאחר מכן. בענייננו, כזכור, בעת פתיחת הצעות המחיר במכרז הראשון, נתחוור לוועדת המכרזים, כי כל ההצעות שהוגשו - לרבות הצעתה של העותרת אשר הייתה הגבוהה מבין כולן - חורגות ממחיר המינימום הפנימי שנקבע על-ידי הוועדה. לאור זאת, החליטה ועדת המכרזים לדחות את כל ההצעות שהוגשו, וכפועל יוצא - לבטל את המכרז הראשון ולפרסם תחתיו את המכרז השני.
אין חולק, כי לוועדת המכרזים נתונה הסמכות להורות על ביטול מכרז ופרסום מכרז חדש תחתיו. תקנה 21(א) לתקנות חובת המכרזים מקנה לוועדת המכרזים את הסמכות שלא לבחור בהצעה כלשהי כזוכה במכרז; ולכך מוסיפה אף תקנה 23 הקובעת, כי אם ועדת המכרזים החליטה שלא לבחור בהצעה כלשהי - רשאי עורך המכרז להורות על פרסומו של מכרז חדש. אף הפסיקה הכירה בכך, שיתכנו מקרים חריגים ונסיבות יוצאות דופן, שבהם תוכל הרשות המינהלית להורות על ביטולו של מכרז ועל פרסומו של מכרז חדש תחתיו אשר עוסק באותו הנושא, על-אף שככלל עשוי הדבר לפגוע בעקרונות דיני המכרזים. כמו-כן נפסק, כי החלטתה של ועדת המכרזים להורות על ביטול מכרז ועל פרסום מכרז חדש, היות שכל ההצעות אשר הוגשו בגדר המכרז הראשון היו נמוכות בשיעור ניכר מהאומדן - באה בגדר מתחם הסבירות; והטעם לכך נעוץ, בעיקרו, בחובתה של הרשות הציבורית להגן על הרכוש הציבורי ולא למכרו "בנזיד עדשים", ומתוך האינטרס שעליו היא אמונה, לקדם את מֵרב היתרונות עבור עורך המכרז (בג"ץ 376/76 אליהו גוזלן נ' המועצה המקומית בית-השמש, פ"מ לא(1) 505 (1976); עע"מ 8328/02 ב. יאיר חברה קבלנית לעבודות בניה בע"מ נ' ערים חברה לפיתוח עירוני בע"מ (1.10.03); ועע"מ 4821/10 מינהל מקרקעי ישראל נ' צ.מ.ח. המרמן בע"מ (17.4.11)).
15. אולם, ההחלטה על ביטול המכרז הראשון התקבלה בענייננו, מטבע הדברים, בשלב השני של הליכי ההכרעה במכרז, כאשר בשלב הראשון הוחלט להורות על דחיית כל ההצעות שהוגשו בו, מן הטעם שהן חורגות ממחיר המינימום, כאמור. כפי שאבאר להלן, בשלב זה, אשר קדם לשלב שבו ניתנת לוועדת המכרזים הסמכות להורות על ביטול מכרז ופרסום חדש תחתיו - נפלו פגמים, המחייבים את קבלת העתירה.
כך, למשל, נפלו פגמים באופן רישום הפרוטוקולים שערכה ועדת המכרזים בנוגע לשני המכרזים נושא העתירה. בנוסף, התעלמה ועדת המכרזים מהכלל, לפיו עליה להכריז כזוכה במכרז על בעל ההצעה היקרה ביותר, זולת אם ניתנה לו זכות שימוע ואם הטעמים לסטייה מכלל זה - נרשמו; זאת, בהתאם להוראות תקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים. בענייננו, על-אף שלעותרת זכות לכאורית לזכות במכרז, בהיותה בעלת ההצעה הגבוהה ביותר שהוגשה בו (דקל, מכרזים, כרך שני, 102 (2004)), נמנעה ממנה זכות הטיעון המוקנית לה, ואף הנימוקים לסטייה מכלל זה - לא צוינו כלל בפרוטוקול. יודגש בהקשר זה, כי אין בהערה שצוינה בגדר מסמכי המכרז, ולפיה "משרד האוצר אינו מתחייב לקבל את ההצעה הגבוהה ביותר או כל הצעה שהיא", כדי לגרוע מהאמור. הערה זו עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 21(ב), אשר מאפשרת לסטות מהכלל הקבוע בה, כאמור, בכפוף לתנאים המוזכרים בתקנה.
בנוסף, בהחלטה בדבר ביטול המכרז הראשון נפלו פגמים נוספים, בשאלת אמות-המידה שלפיהן נפסלה הצעת העותרת. כך, במסמכי המכרז צוין כי קיימת חוות-דעת שמאית, שתהווה שיקול מכריע בבחינת ההצעות, דהיינו - כי קיים אומדן; זאת שעה שנתחוור, כי כל ההצעות במכרז נפסלו מחמת חריגה ממחיר מינימום נסתר, שדבר קיומו לא צוין כלל במכרז.
אדון תחילה באומדן ובמחיר המינימום, ובפגמים שנפלו במכרז בעניין זה. בהמשך, אתייחס לפגמים שנפלו בהליך קבלת ההחלטה שלא להכיר בהצעת העותרת כהצעה הזוכה, למרות שהייתה ההצעה הגבוהה מבין כל ההצעות; הראשון - אי מתן זכות טיעון, והשני - היעדר הנמקה מטעמים מיוחדים לדחייתה של הצעת העותרת. לסיום, אתייחס לבקשה להבאת ראיות נוספות לאחר תום הדיון בעתירה, וכן לטענת הסף שהעלתה המדינה, בדבר שיהוי בהגשת העתירה.
על אומדן במכרז ועל קביעת "מחיר מינימום", ועל פגמים במכרז שנפלו בעניין זה
16. בפתח הדיון יש לבחון, האם המכרז כלל אומדן בלבד, או שמא נקבע בו גם "מחיר מינימום" כתנאי נסתר.
אומדן נתפס בדרך כלל כהערכה כללית לגבי השווי הצפוי של התקשרות במכרז, בהיותו "קנה-מידה לסבירות ההצעות שהוגשו למכרז" (ע' דקל, שם, כרך ראשון, 385); וחריגה של הצעה מהאומדן, מותירה לוועדת המכרזים שיקול דעת אם לפסול את ההצעה. במובחן מקביעתו של אומדן במכרז, רשאי עורך המכרז אף לקבוע "מחיר מינימום" או "מחיר מֵרבי" (בבחינת גבול עליון או גבול תחתון של ההצעה, בהתאם לסוג המכרז; המכונים בספרות ובפסיקה גם "מחיר תקרה" או "מחיר רצפה"); זאת בין בנוסף לאומדן, ובין כתנאי יחידי. לרוב, מחיר שכזה נגזר מהאומדן, והוא מהווה בדרך כלל רף אוטומטי לפסילת הצעות הסוטות ממנו, ללא שיקול דעת לוועדת המכרזים (דקל, לעיל, 390). יחד-עם-זאת, ייתכנו מקרים שבהם ועדת המכרזים רשאית לשקול חריגה מן הגבולות של "מחיר הרצפה" או "מחיר התקרה", וכך אף צוין בהוראות התכ"מ של החשב הכללי (עע"מ 2398/12 ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ נ' החברה הכלכלית שהם בע"מ (22.04.12), בפסקה 18 סיפא לפסק-הדין). התכליות של קביעת "מחיר מינימום" במכרזים כמו זה שלפנינו (להלן - מחיר מינימום), למכירת נכס מקרקעין, הִנן, בין-השאר, מניעת התקשרות בתנאים לא כדאיים עבור הרשות, קביעת אמת מידה ברורה לסילוק הצעות לא סבירות על הסף, כאשר קשה להצביע על שיקולים אובייקטיביים לסבירות ההצעות; וכן הקטנת התמריץ שביצירת קרטל, או התארגנות לתיאום עמדות על-ידי מספר מציעים (ע' דקל, לעיל, בעמ' 389-390).
אין חובה בדין לפרסום שיעורו של אומדן שנקבע במכרז (עע"מ 2398/12 בעניין ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ, לעיל, בפסקה 23 לפסק-הדין). אין גם חובה לפרסם מחיר מינימום שנקבע במכרז; ובהקשר האחרון נפסק: "אין לגלות באי-פרסומו של מחיר מינימלי פגם הפוסל את המכרז. פרסומה של ההערכה אינה מיסודותיו של המכרז או מן העקרונות הבאים להבטיח ניהולו התקין, אלא נוהג שהשתרש ותו לא. אי-הבאת המחיר בשל טעמי מדיניות כלליים אין בו על-כן סטייה מנורמה הקובעת חוקיותו או הגינותו של המכרז" (בג"צ 81/85 חסיד אליהו נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד לט(3), 424 (1985)). עם זאת, הובעה הדעה, בטרם תוקנו בשנת תשס"ט תקנות חובת המכרזים, כי יש לדרוש ממעצב המכרז לציין במסמכי המכרז, למצער, את העובדה שקיים במכרז מחיר מֵרבי או מחיר מינימום, זאת בין-השאר מן הטעם שמדובר למעשה ב"תנאי סף נסתר" במכרז (דקל, לעיל, בעמ' 391). מכל מקום, תקנות חובת המכרזים, בתיקון האחרון משנת תשס"ט, מורות על חובת פרסום דבר קיומו של אומדן במכרז ונפקותו. בעניין זה קובעת תקנה 17(ב)(7), כי מסמכי המכרז יכללו, בין-היתר - "אם יש כוונה לערוך אומדן שווי ההתקשרות - קיומו של אומדן והנפקויות להליך המכרז של האומדן האמור". תקנה זו הייתה בתוקף בעת המכרז הראשון, והיא חלה הן על אומדן, ומקל וחומר - הן על קביעת מחיר מֵרבי או מחיר מינימום.
17. מן הכלל אל הפרט. כאמור, לקראת פרסום המכרז הראשון קיבלה ועדת המכרזים חוות-דעת שמאית, לפיה שווי הנכס בייעודו כ"מגרש מיוחד" בהתאם לתב"ע החלה על הנכס (ובהתעלם מפוטנציאל לשינוי ייעוד) עומד על סך של 880,000 ₪; ובייעודו למגורים בהסתמך על היתר בנייה שנופק בשנת 1933 (ובהתעלם מייעודו על-פי התכניות התקפות) - על סכום של 1,800,000 ₪. ועדת המכרזים החליטה "לפרסם מכרז למכר הנכס בהתאם להערכת השמאי לייעוד למגורים", והוסיפה, כי "הנכס יפורסם ללא ציון מחיר מינימום", אך ייקבע מחיר מינימום "נסתר", וכלשון ההחלטה - "מחיר מינימום פנימי של הוועדה - 1,800,000 ₪".
כפי שצוין בסקירת הרקע העובדתי, במסמכי המכרז תואר המצב התכנוני לגבי הנכס, שאינו חד-משמעי; ובין-היתר צוין, כי בהתאם לתב"ע מסווג הנכס בייעוד ל"מגרש מיוחד", אך בהיתר בנייה המצוי בתיק הבניין של הנכס, נחזה כי ההיתר מתייחס למגורים. כן צוין במסמכי המכרז, "כי ברשות משרד האוצר מצויה חוות-דעת שמאי ביחס להערכת שווי הנכסים המוצעים לעיל" וכי "להערכה זו יינתן משקל מכריע בבחינת ההצעות השונות...". לא צוין במסמכי המכרז, כי הוועדה קבעה מחיר מינימום פנימי.
מהאמור לעיל עולה, כי קיים פער בין החלטת ועדת המכרזים שקדמה לניסוח המכרז, לפיה ייקבע מחיר מינימום נסתר במכרז, שיהווה רף לפסילת הצעות החורגות ממנו; לבין התנאים שעוצבו בסופו של יום במכרז, בגדרם רק נקבע כי קיימת חוות-דעת שמאית שיינתן לה משקל מכריע בבחינת ההצעות, קרי - דבר קיומו של אומדן ונפקויותיו להליך המכרז. כפי שצוין בסקירת הרקע המשפטי, ככל שביקש עורך המכרז לבסס את ההכרעה במכרז, בנוסף לחוות הדעת השמאית, גם על מחיר מינימום, היה עליו לציין זאת במסמכי המכרז, כאמור בתקנה 17(ב)(7). משלא עשה זאת, יש לראות את המכרז דנן ככזה שקיים בו אומדן בלבד, ללא רף נוסף של מחיר מינימום. לא כך ראתה ועדת המכרזים את המכרז דנן, שכן החלטתה לפסול את הצעת העותרת נסמכה רק על כך שזו חרגה ממחיר המינימום. בכך שגתה הוועדה, שכן בהיעדר התייחסות במסמכי המכרז לקיומו של מחיר מינימום, לא כלל המכרז רף שכזה, אלא אומדן בלבד - כמצוין במכרז. על נפקות הפגם האמור בהחלטת הוועדה, אעמוד בהמשך, לאחר הדיון בפגמים הנוספים שנפלו בהליך קבלת ההחלטות במכרז הראשון - הפגם בדבר היעדר זכות טיעון, והפגם של היעדר הנמקה בכתב לאי-בחירת ההצעה הגבוהה.
הפגם בדבר היעדר זכות טיעון
18. כאמור בסקירת הרקע המשפטי, ועדת המכרזים, ככל רשות מינהלית, כפופה להלכות המשפט המינהלי, וכן לכללי הצדק הטבעי, ובכלל זה - לעיקרון המחייב מתן זכות טיעון (עע"מ 10392/05 אחים אוזן חברה לבניה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (5.7.09); ובג"ץ 35/78 י.ש.י.-פ.א.ב. חברה קבלנית לעבודות בנין בע"מ נ' עירית ירושלים פ"מ לב(2) 581, 588-587 (1978)). אמנם, זכות טיעון ניתנת, הלכה למעשה, לכל מציע במכרז, והיא מתמצית בעצם הגשת ההצעה במכרז ובמתן הסברים לה, ככל שאלו מתבקשים כדין במסגרת הליכי המכרז - זוהי "זכות הטיעון הראשית". אולם בנוסף, "זכות טיעון משנית" קמה למציע אשר זכויותיו עלולות להיפגע כתוצאה מהחלטתה של ועדת המכרזים. בענייננו, חובת קיומה של זכות טיעון משנית, הוכרה בתקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים, כאמור.
19. במקרה דנן, אין חולק, כי לעותרת לא ניתנה הזדמנות להשמיע עמדתה לעניין פסילת הצעתה, כשהטעם לפסילה היה כי ההצעה "הייתה נמוכה ממחיר המינימום הפנימי שקבעה ועדת המכרזים", כאמור במכתב שנשלח לעותרת ביום 5.9.10. המדינה טוענת בהקשר זה, כי יתכנו מקרים שבהם אין מקום להעניק זכות טיעון, על-אף האמור בתקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים, ובהקשר זה נסמכת היא על פסק-הדין בבג"ץ 2400/91 בוני בנין ופתוח בפתח-תקוה בע"מ נ' עיריית נתניה, פ"ד מה(5) 69 (1991), שבו דחה כב' השופט (כתוארו אז) ברק, טענה בדבר הפרת זכות הטיעון לעניין סבירותו של אומדן, בציינו: "לא ההגינות ולא היעילות מחייבים להעניק למציעים באופן כללי זכות לטעון לעניין סבירות האומדן... ההגינות מחייבת את שמיעתו של מציע, שהצעתו, למרות היותה הזולה ביותר, אינה זו המומלצת, וזאת מטעמים הקשורים במציע עצמו - כושרו, ניסיונו, יכולתו וכו'... אלו הם עניינים ושיקולים שנוגעים בהערכת המציע או הצעתו, ומכאן שהן ההגינות והן היעילות מחייבות שמיעת המציע הן בדרך של שמיעה "ראשונית" והן בדרך של שמיעה "משנית" טרם קבלת ההחלטה. אולם בכל האמור בסבירות האומדן, אין המדובר בנתון או בהערכה הנוגעים למציע מסוים. המדובר בנתון שאינו קשור כלל בהצעות או במציעים, והוא מהווה חלק מהליך הכנתו של המכרז, עובר לקבלת ההצעות. זכות השמיעה לגביו היא זכות השמיעה הראשונית, וזו התמלאה עם הגשת ההצעה".
סבורני, כי פסק-הדין הנ"ל אינו יכול להועיל למדינה, וזאת משני טעמים. ראשית, פסק-הדין עוסק במכרז שפרסמה רשות מקומית, וזאת לפי תקנות העיריות (מכרזים), התשמ"ח-1987 (להלן - תקנות העיריות (מכרזים)) - אשר אינן רלבנטיות לענייננו, ושממילא אינן קובעות חובת שימוע סטטוטורית במקרה הנדון (זאת, מבלי לשלול חובת שימוע הלכתית או מכוח כללי הצדק הטבעי). כמו-כן, פסק-הדין האמור ניתן ביום 5.9.91, ואילו התקנות הרלבנטיות לענייננו, הן תקנות חובת המכרזים שהותקנו בשנת 1993, דהיינו - לאחר מתן פסק-הדין, ואשר בגדרן הוכרה כאמור זכות השימוע לבעל ההצעה הזולה או היקרה ביותר, על-פי העניין, שהצעתו לא נתקבלה. שנית, בפרשת בוני בניין לא נפסלה בשלמותה האפשרות לתקוף את סבירות האומדן שנקבע בגדרו של המכרז. אמנם, במקרה הנדון שם, לעותרת לא ניתנה הזכות לעשות כן, אך זאת משום ש"לא נוצר הבסיס לפקפק בסבירותו" של האומדן (שם, בעמ' 74); שכן הטעם היחידי שסיפקה לכך העותרת דשם היה עצם הפער בין האומדן לבין ההצעות שהוגשו במכרז. לעניין זה צוין, כי הפער האמור, לבדו, אינו מלמד לכשעצמו על אומדן שגוי, שכן "אם תאמר, שבכל מקרה של סטייה ניכרת מהאומדן נשמט הבסיס מתחת לאומדן, הרי בכך תרוקן מתוכן את השימוש בו" (שם, בעמ' 73). ואולם, הודגש בפסק-הדין, כי "בנסיבות מסוימות עשוי להתעורר הצורך לבצע בדיקה נוספת. ייתכן גם, שבחלק מאותם מקרים בהם מתעורר ספק באשר לסבירות האומדן יהיה בשימועו של בעל ההצעה הזולה ביותר משום אמצעי יעיל והוגן להבהרת הספק" (שם, בעמ' 74; ההדגשה הוספה). מכל מקום, לאחר כניסתן לתוקף של תקנות חובת המכרזים, החלטת ועדת המכרזים שלא לבחור בהצעה הגבוהה ביותר, או הזולה ביותר, לפי העניין, מחייבת מתן זכות טיעון (עע"מ 2398/12 בעניין ע.מ.ת ערוצי מדידה ותשתיות בע"מ, לעיל, בפסקה 24 לפסק-הדין, והאסמכתאות המנויות שם).
20. משכך, לאור תקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים, היה מקום להעניק לעותרת - שהצעתה הייתה הגבוהה מבין ההצעות במכרז - זכות טיעון לפני ועדת המכרזים, בטרם הוחלט שלא לקבל את הצעתה הכספית. משקופחה זכות הטיעון, יש לבטל את החלטת ועדת המכרזים במכרז הראשון, ולהחזיר את הדיון לפתחה, לשלב הדיון וההכרעה, שבגדרו תינתן לעותרת זכות טיעון. זכות הטיעון חיונית בשאלה, האם יש מקום שלא לבחור את הצעת העותרת, חרף היותה ההצעה הגבוהה ביותר.
במסגרת מימוש זכות הטיעון, תוכל העותרת להעלות כל טענה רלבנטית בדבר סבירות הצעתה ביחס לאומדן, ובין-השאר - בעניין קביעת שומת המקרקעין עצמה, על שתי החלופות שנקבעו בה; בשאלה, איזו חלופה מבין שתי החלופות הולמת יותר; בסוגיה מהו השקלול הראוי בין שתי החלופות לצורך קביעת הערכת מחיר הנכס; ובשאלה האם לאיומים מצד השכנים, הנטענים על-ידי העותרת, יש השפעה על שווי המקרקעין הנדונים. הוועדה תדון במכלול הטיעונים שיועלו על-ידי העותרת, ומובן שלתכלית זו אף תוכל, על-פי סמכויותיה, להיוועץ בשמאי מקרקעין.
כאן המקום להעיר, כי ככל שסוברת העותרת שיש לקבלת את טענותיה, כפי שתשמיע אותן לפני ועדת המכרזים - עליה לתמוך אותן כנדרש. בדיון שלפניי לא סיפקה העותרת ראיה לתמיכה בטענתה לפיה התנהלות המשפחה השכנה מורידה את ערך הנכס בעשרות אחוזים; ואף לא הציגה תימוכין לטענות העובדתיות, לפיהן בני המשפחה השכנה ריססו כתובות מאיימות על קירות הנכס ונהגו באלימות כלפי המבקרים בו. למעשה, כל שהגישה העותרת בתמיכה לטענות אלו היה תצהיר, אשר נמסר מפי מתמחה שהועסק בעת הגשת העתירה במשרד ב"כ העותרת, והדברים נאמרו "לפי מיטב ידיעתו ואמונתו". בכך, אין כדי לתמוך בטענות עובדתיות לעניין גילויי האלימות מצד משפחת בכר; לא כל שכן במידת השפעתן על ערך הנכס. מכאן, שאילולא הייתה העותרת מעלה בעתירתה את הפגם בדבר היעדר השימוע וכן את הפגם בדבר הפרוטוקול הלקוי, כפי שיפורט בהמשך, יכול שעתירתה הייתה נדחית מן הטעם שהיא לא הרימה את הנטל הראייתי הנדרש להוכחת טענותיה (ראוי: בג"ץ 9253/08 נואל קראעין נ' רשות העתיקות (15.9.09), בפסקה 10 לפסק-הדין, והאסמכתאות שם). ואולם, בענייננו, הפגיעה בזכות הטיעון חמורה, ומצדיקה את קבלת העתירה, כאמור, על אף הקשיים הראיתיים לעניין חלק מהטענות שבכוונת העותרת להשמיע לפני הוועדה.
בשולי הדברים אציין, כי עלולה להתעורר בהקשר זה השאלה העקרונית, האם מתן זכות הטיעון למציע, בטרם תתקבל ההחלטה על דחיית הצעתו מן הטעם שהיא סוטה מהאומדן או ממחיר המינימום, מחייבת את חשיפתו של המציע - כבר בשלב זה - לאומדן ולמחיר המינימום. לכאורה, עלולה לעלות הטענה, כי אם לא יתגלו למציע נתונים אלה, לא יוכל הוא לטעון נגד סבירותם, וכך תסוכל זכות הטיעון בפועל. ואולם, המדינה מחזיקה בעמדה לפיה חשיפת האומדן ומחיר המינימום - בשלב ההכרעה בדבר המכרז הראשון - תסכל את פרסומו של המכרז השני, הואיל וכך עלולים להיפגע עקרונות השוויון והסודיות, העומדים בבסיס דיני המכרזים. על רקע זאת ניכר, כי לדידה של המדינה אין לגלות את מחיר המינימום והאומדן, לשם מימוש זכות הטיעון. עמדה זו, על-פניה, עלולה לעקר את זכות הטיעון מתוכן, בשם האינטרס של המדינה לצאת במכרז שני; וזאת באופן שעשוי לפגוע בזכות הטיעון וברציונאל העומד בבסיסה.
עם-זאת, אין מקום להידרש בענייננו לשאלה העקרונית האמורה, ולוּ מן הטעם שהעותרת מודעת כיום - ובטרם מימשה את זכות הטיעון שלה - למחיר המינימום ולאומדן; ותוכל להביע עמדתה לגבי סבירותם, כאמור, במסגרת זו.
פגמים ברישום הפרוטוקול
21. ברישום הפרוטוקול על-ידי ועדת המכרזים נפלו פגמים. חשיבותה של חובת רישום הפרוטוקול, המוטלת על ועדת המכרזים כרשות מינהלית ומעוגנת בתקנה 10 לתקנות חובת המכרזים, הוכרה בפסיקה לא אחת. בהקשר זה נפסק, כי כחלק מסדרי המינהל התקינים "חייבת ועדה לרשום פרוטוקול אשר ישקף את עיקרי המידע שהובא לפניה ואת ההחלטות שנתקבלו בעקבות אותו מידע" (בג"ץ 3751/03 אילן נ' עיריית תל-אביב-יפו פ"ד נט(3) 817, 836 (2004)). הטעם לכך, נעוץ במשפט המינהלי הכללי ובעקרון שקיפות פעילותו של המינהל: "זכותו של הציבור וזכותם של המועמדים לדעת כיצד ועל יסוד איזה מידע נתקבלו החלטות שנתקבלו; זכותם של חברי הוועדה היא כי הציבור והמועמדים ידעו כיצד ניהגו את דרכיהם וכיצד מילאו הם את חובתם; זכותם של אלה ושל אלה לגילוי האמת, גילוי שיאפשר ביקורת ציבורית ומשפטית. ועל כל אלה: הצורך הדוחק לחשיפת האמת ולהבטחה כי המכרז אכן מילא את ייעודו והעניק שוויון הזדמנויות מלא למתַחֲרים בו" (בג"ץ 3751/03 בעניין אילן, לעיל; וכן ראו: עעמ 3813/11 טלדור מערכות מחשבים (1986) בע"מ נ' מלם מערכות בע"מ (5.1.2012). בפסקה 17 לפסק הדין).
בענייננו, נדרשה ועדת המכרזים לערוך פרוטוקול, כאמור לעיל; ובפרט היה עליה לציין בו את הנסיבות המיוחדות והטעמים המיוחדים שבעטיים לא נבחרה הצעתה של העותרת כזוכה במכרז, על אף היותה הגבוהה ביותר, וזאת לפי תקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים. ואולם, החלטתה של ועדת המכרזים מיום 25.8.10 נוסחה בפרוטוקול כך: "כל ההצעות שנתקבלו נוקבות במחירים נמוכים ממחיר המינימום הפנימי, ולפיכך מחליטה הוועדה לדחותן. הוועדה מחליטה לפרסם מכרז נוסף במחיר מינימום של 1,080,000 ₪ (60% מהערכת השמאי) שיפורסם". בהמשך נוספה על-גבי ההחלטה הנ"ל, הערה כדלקמן: "בישיבת הוועדה מיום 21.9.10 (נוכחים: ...) הוחלט להעלות את מחיר המינימום ל-80% וזאת בעקבות התייחסות גב' ענת שצמן".
כפי שכבר צוין, בתנאי המכרז לא נקבע שבמכרז יהיה מחיר מינימום פנימי, אלא שצוין כי קיימת חוות-דעת שמאי שלה יינתן משקל מכריע, דהיינו - כי קיים אומדן שיינתן לו משקל מכריע בעת בחינת סבירות ההצעות. על-כן, כפי שכבר נקבע, פסילת הצעתה של העותרת רק מן הטעם שחרגה ממחיר המינימום, לא הלמה את תנאי המכרז. על הוועדה היה לקיים דיון בשאלה, האם חרף היות הצעת העותרת ההצעה הגבוהה ביותר, קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות דחיית ההצעה, זאת כאמור לאחר מתן זכות טיעון לעותרת. כך, לא רק שלא ניתנה לעותרת זכות טיעון, אלא שההחלטה לדחות את הצעתה במכרז אף לא הייתה מנומקת בטעם ענייני; והפרוטוקול לא משקף דיון כלשהו שקדם להחלטה האמורה. בדין טענה העותרת, כי עריכת פרוטוקול כגון דא חוטאת לרציונאל אשר בבסיס החובה לניהול פרוטוקול, שלפיו רישום הדברים שנאמרו בישיבות ועדת המכרזים יאפשר פיקוח ובקרה על דרך קבלת ההחלטות. הרישום הלקוני בפרוטוקול שערכה ועדת המכרזים, אינו מלמד דבר על עמדותיהם של חברי הוועדה לעניין ההחלטות שנתקבלו בישיבה, על הדיון שהתנהל ביניהם ועל דרך קבלת ההחלטה. בפרט, לא משקף הפרוטוקול כל התייחסות לטעמים מיוחדים שמצדיקים את פסילת הצעתה של העותרת, אשר הייתה הגבוהה ביותר מבין ההצעות שהוגשו במכרז, כנדרש בתקנה 21(ב) לתקנות חובת המכרזים; ואף אין כל התייחסות של הוועדה לזכות הטיעון של העותרת, או לשלילתה.
22. למעלה מזאת יצוין, כי ברישום הפרוטוקולים בדבר המכרזים נושא העתירה, בכל הנוגע לקביעת מחיר המינימום במכרז השני, נפלו פגמים נוספים. כך, לא הובהר בפרוטוקול מדוע קבעה הוועדה, בתחילה, את המחיר במכרז השני בשיעור הנמוך אף מהצעתה של העותרת. כמו-כן לא צוין כלל בפרוטוקול, כי הוועדה העלתה את האומדן לשיעור של 65% משווי הנכס בערכו למגורים, וממילא אף לא הובהר מדוע בחרה הוועדה דווקא בשיעור זה. בנוסף, אין כל פירוט בדבר טיבו של "הדיון הטלפוני" שבו הועלה מחיר המינימום לשיעור של 85% מערך השומה כאמור; וכן לא צוין מדוע שינתה הוועדה את עמדתה בעניין זה בפעם השלישית. פגמים נוספים אלו ברישום הפרוטוקול בהליכים שהתקיימו לאחר ההחלטה על דחיית הצעת העותרת, ושינוי עמדותיה של הוועדה, פעם אחר פעם, בעניין מחיר המינימום הגלוי שנקבע במכרז השני, זאת מבלי לפרט בפרוטוקול כיצד התקבלו ההחלטות, מצביעים על על דפוס של קבלת החלטות בלתי מנומקות בעניין שווי הנכס, שעולות בקנה אחד עם היעדר ההנמקה העניינית להחלטה בדבר אי-הבחירה בהצעת העותרת במכרז הראשון.
סיכומם של דברים עד כאן: נוכח הפגמים האמורים שנפלו בהחלטתה של ועדת המכרזים, בדבר דחיית הצעתה של העותרת במכרז הראשון והיציאה במכרז חדש - מן הדין לבטל את ההחלטה האמורה, ולהחזיר את הדיון לוועדת המכרזים.
הבקשה להוספת ראיות
23. כאמור, לאחר סיום שמיעת הטענות בעתירה, הגישה העותרת בקשה להוספת ראיות, ובכללן - כתבי-אישום ובקשות למעצר עד לתום ההליכים נגד נאשם 2 ואביו, וכן נגד שני בני דודיו המתגוררים בנכס נושא עתירה זו. בהקשר זה טוענת העותרת, בין-השאר, כי יש בראיות אלו כדי לתמוך בטענותיה בדבר השפעת התנהגות המשפחה השכנה על ערך הנכס ועל סבירות האומדן; וכן כי הראיות הנ"ל מבססות את טענותיה, לפיהן ההחלטה להכריז על משיב 2 כזוכה הִנה בלתי סבירה, בבחינת "יוצא החוטא נשכר".
המדינה גורסת, כי הראיות הנ"ל אינן רלבנטיות לעתירה זו, שכן אין כל זיקה בין המעשים המתוארים בכתבי-האישום שהעותרת מבקשת לצרף כראיות, לבין הנכס נושא המכרז או התנהגות המשפחה השכנה ביחס לנכס. משיב 2 טוען לעניין זה, כי העותרת לא עמדה בתנאים הנדרשים לשם צירוף ראיה בשלב זה של ההליכים; כי ממילא אין במסמכים הנ"ל כדי לקדם את גילוי האמת או לתרום להשלמת התמונה העובדתית; וכי מכל מקום, אין לייחס למשיב 2 את מעשיהם של השכנים בנכס, על-אף היותם קרובי משפחה.
משמצאתי כי יש לקבל את העתירה, במובן זה שהדיון יוחזר לוועדת המכרזים לשלב בחינת ההצעות במכרז הראשון, נראה כי אין עוד צורך להכריע בבקשה דנן להוספת ראיות בעתירה. בצד-זאת למותר לציין, כי העותרת רשאית להשמיע לפני ועדת המכרזים אף את הטיעונים הנוספים הנ"ל, שכן על ועדת המכרזים לקבל החלטה - לאחר מתן זכות הטיעון לעותרת - בנוגע למצבו של הנכס, בהתחשב במכלול הנתונים הרלבנטיים שעשויים להשפיע על ערכו.
טענת שיהוי
24. המדינה טוענת, כי העתירה הראשונה שהגישה העותרת לבית-משפט זה, בעת"מ 52803-12-10, נגועה בשיהוי. כך מציינת היא, כי העותרת המתינה במשך כחודש מהמועד שבו קיבלה את ההודעה על דחיית הצעתה, ביום 5.9.10, ועד שפנתה לראשונה לוועדת המכרזים, ביום 4.10.10; השתהתה למעלה מחודש נוסף עד ששלחה את פנייתה השנייה לוועדה, ביום 23.11.10; ונמנעה מלפנות לבית-המשפט מיד עם פרסום המכרז השני, ביום 6.12.10, ועשתה כן רק ביום 30.12.10. אמנם, במכתב שנשלח לב"כ עותרת מטעם היועץ המשפטי לוועדת המכרזים ביום 20.12.10, כחלק מההתכתבויות לאחר ביטול המכרז הראשון, ציין היועץ המשפטי, כי המדינה "נכונה למחול על טענת השיהוי שייתכן שמטרידה את מרשתך, ובידי מרשתך יהא לתקוף את המכרז הראשון והן את המכרז השני"; אולם, לעמדת המדינה אין בדברים אלו כדי להועיל לעותרת, היות שממילא היה שיהוי ניכר מצִדה עד למועד כתיבת הדברים. יודגש, כי טענות אלו עלו גם בגדר הדיון בעתירה הראשונה.
מנגד גורסת העותרת, כי אין בסיס לטענת השיהוי, וכפי שטענה בגדר העתירה הראשונה, מציינת היא גם בגדרו של הליך זה, כי הגשת העתירה עוכבה אך בשל התנהלותה של המדינה, אשר התעלמה מפניותיה החוזרות ונשנות לקבל לידיה את מסמכי המכרז הראשון; וכי לא היה באפשרותה להגיש את העתירה, בטרם נודע לה שהצעתה הייתה הגבוהה ביותר מבין אלו שהוגשו במכרז, ומה היו הנימוקים לדחיית הצעתה.
25. שלושה הם היסודות הנדרשים להיבחן על-מנת להכריע בטענת שיהוי כנגד עתירה מינהלית: השיהוי הסובייקטיבי, השיהוי האובייקטיבי וחומרת הפגיעה בעקרון שלטון החוק המתגלה במעשה המינהלי נושא העתירה (בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקוה, פ"ד מח (5) 630 (1994); עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3) 673, 678 (2002); עע"מ 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (7.12.06); ועת"מ (י-ם) 476/06 שימי הורן נ' מינהל מקרקעי ישראל (14.8.07)).
לא מצאתי מקום להורות על דחיית העתירה על הסף, ולוּ מן הטעם שהיועץ המשפטי לוועדת המכרזים ציין במכתבו לעותרת, כי המדינה לא תעמוד על טענת השיהוי, ותאפשר לעותרת לתקוף הן את המכרז הראשון והן את המכרז השני בעתירתה. משכך, המדינה אינה יכולה לטעון היום, כי פנייתה של העותרת אל ועדת המכרזים מראש הייתה נגועה בשיהוי, שכן - וזאת מבלי לקבוע אם אכן היה שיהוי כאמור - המדינה החליטה "למחול" עליו, כלשונה. יתרה מזאת: אמנם, על עותר בדיני מכרזים לפנות לבית-המשפט ללא דיחוי, ויכול שאף עתירה שהוגשה במועד הסטטוטורי שנקבע לכך, קרי - תוך 45 יום, תהא נגועה בשיהוי שיביא לדחייתה, זאת לאור הדחיפות הגדולה הקיימת בכל הנוגע להליכים בעניין מכרז (עת"מ 388/07 חברת תמם יוסף עבודות צנרת בע"מ נ' ועדת המכרזים של מועצה אזורית מטה יהודה (17.5.07), בפסקה 34 לפסק-הדין; והאסמכתאות שם); אולם בענייננו, העתירה הראשונה הוגשה עוד בטרם חלף המועד להגשת הצעות במכרז השני, וממילא גם הוגשה ללא שיהוי סטטוטורי, כך שאין מקום לקבל, גם בהיבט זה, את טענת השיהוי. זאת ואף אחרת: בפסק-הדין שניתן בעתירה הראשונה, התיר כב' השופט סולברג לעותרת להגיש את העתירה השנייה, הנדונה לפניי, בתום 30 ימים מיום קבלת המסמכים מהמדינה. אין חולק, כי העותרת עמדה בטווח הזמנים האמור, ודי בכך כדי לדחות את טענות השיהוי. למעלה מן הנדרש אוסיף ואציין, כי אף אם היה נקבע, שהעתירה הראשונה הוגשה בשיהוי, אזי היה מקום לפסוק, כי הפגם של דחיית הצעתה של העותרת במכרז, למרות שהייתה ההצעה הגבוהה ביותר, זאת ללא מתן זכות טיעון המוקנית לה בדין, חמור דיו כדי להצדיק את קבלת העתירה.
התוצאה
25. אשר על כל האמור לעיל, מתקבלת העתירה במובן זה, שהחלטת ועדת המכרזים בדבר אי-בחירת הצעתה של העותרת במכרז הראשון והיציאה במכרז חדש - מבוטלת, והוועדה תקבל החלטה חדשה במכרז הראשון לאחר מתן זכות טיעון לעותרת, שהצעתה במכרז הייתה הגבוהה מבין ההצעות. בהחלטתה תבחן ועדת המכרזים את הצעת העותרת בזיקה לחוות הדעת של השמאי, בהתאם לאמור בתנאי המכרז, ולא תביא במניין שיקוליה קיומו של "מחיר מינימום", בבחינת רף המחייב את פסילת ההצעה; שכן דבר קיומו של מחיר מינימום לא צוין, לפי תקנה 17(ב)(7) לתקנות חובת המכרזים, בגדר תנאי המכרז.
כפועל יוצא מהחלטה זו, בדבר החזרת הדיון במכרז הראשון לוועדת המכרזים, ממילא מבוטלת ההחלטה בדבר פרסום המכרז השני וזכייתו של משיב 2 במכרז האחרון.
המדינה תישא בהוצאות העותרת בסך של 15,000 ₪.