פיצוי בגין אובדן ימי עבודה בגין תקלות ברכב

פיצוי בגין הפסד הכנסה התובע ביקש פיצוי בגין הפסד הכנסה מיום גילוי התקלה ברכב עד למתן פסק הדין. לטענת התובע, הרכב היה במוסך תקופה ממושכת. בהעדר ראיות מדויקות בדבר שיעור ההפסד, נקבע פיצוי בגין אובדן ימי עבודה על סך 20,000 ₪. להלן פסק דין בנושא פיצוי בגין אובדן ימי עבודה בגין תקלות ברכב פסק דין לפני בית המשפט תביעה כספית על סך 332,205 ₪ ותביעה שכנגד על סך 30,000 ₪ . זהות הצדדים התובע הינו בעלים של עסק שאיבת בטון. חברת מגדל ירכא בע"מ (להלן:"הנתבעת"), הינה חברה בע"מ העוסקת בין היתר בהובלות ובשאיבת בטון . מוהנה זיאן (להלן:"הנתבע"), הינו המנהל ובעל השליטה בפועל בנתבעת. רקע כללי התביעה נסבה על טענת התובע לפיה הנתבעים מכרו לו משאית מסוג "דאף", שמשאבת הבטון עליה מותקנת לוקה באי-התאמה, בין הרישום ברישיון הרכב לבין המשאבה המותקנת בפועל. בנוסף לליקויים רבים שלא גולו ע"י הנתבעים בשלב המשא ומתן לכריתת ההסכם, ובכך הפרו את התחייבותם החוזית כלפיו והסבו לו נזק. עסקת המכר בוצעה על פי זיכרון דברים מיום 25.08.16, לפיו, מכרו הנתבעים לתובע משאית מסוג "דאף" מ.ר 5335915 ועליה מותקנת משאבת בטון (להלן:"עסקת המכר"). תמורת הרכישה ועל פי ההסכם בין הצדדים, התובע שילם סך של 80,000 ₪ בהתאם לחשבונית מס' 0575 מיום 31.10.16. רכישת המשאית הייתה למטרת הפעלתה בעסקו של התובע. בטרם הפעלתה, נמסרה המשאית על ידי התובע למוסך לטיפול ושירות. בבדיקה, התגלו ליקויים רבים וצורך בהחלפת חלקים שהסתכמו בסך 117,765₪, בהתאם לחשבוניות מס': 01/002857, 01/002977 ,0000108 ,0641. בתום עבודת התיקונים, הופעלה המשאית למשך חודש ימים, אך הפעלתה הופסקה מחשש מפני סכנה בשל אי יציבות בזמן פעולה. התובע העמיד את המשאית לבדיקת שני מומחים, מר אריה הרמן (להלן:"שמאי הנדסי"), ומר דורמן יצחק (להלן:"מהנדס רכב"). שני המומחים בדקו את המשאית וקבעו בחוות דעת כלהלן: אי התאמה בין רישיון המשאית למשאבה המורכבת בפועל. התקנה לא תקנית ובטיחותית של המשאבה. עקב קשיחות בלתי מספקת של שילדת המשאית, נוצרת בעיית אי יציבות וכפועל יוצא אינה מאפשרת הפעלת המשאית בבטיחות. אי התאמה בין סל הבטון המותקן על המשאבה ובין יצרנית המשאבה. חריגה בחלוקת עומסים במשאית. מסקנתם הסופית הינה כי אסור לרכב לנוע בכבישים, בהתאם לתקנות התחבורה. כמו כן, הינו בלתי כשיר להפעלה. בעקבות ממצאים אלו, פנה התובע לנתבעים ומסר הודעה על ביטול העסקה ועל שלוש המחאות שמספרם: 500250,500251,500252 (להלן:"ההמחאות"). בנסיבות המתוארות, פנה התובע לנתבעים בדרישה להשבת התמורה שכבר שולמה, פיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו עקב העסקה והחזרת המשאית לרשות הנתבעים. פניות התובע לא קיבלו מענה, ולאחר שליחת התראה לנתבעים, הגיש את התביעה דנן. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בעילה כספית וחוזית בסך 30,000 ₪, בגין ביטול שלוש המחאות ע"י התובע. טענות הצדדים התובע עותר להצהיר כי עסקת המכר בטלה עקב הפגמים שנפלו בכריתת הסכם בשלב המו"מ והתנהגות שלא בתום לב, להשבת התמורה ולפיצוי בגין תיקונים. התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי בסך 332,205 ₪ מהנתבעים, מאחר ונהגו כלפיו בהטעיה ו/או ברשלנות, תוך יצירת מצג שווא לפיו המשאית תקינה להפעלה, וגבו ממנו תשלום עבור משאית שהתבררה כפגומה ולא בטיחותית. התובע נאלץ לבצע תיקונים רבים במשאית על חשבונו, משכך, הוא זכאי לפיצוי מכוח עוולת הרשלנות – סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן:"הפקודה"). כמו כן, התובע טוען כי הוא זכאי לפיצוי מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן:"החוק") מאחר הנתבעים נהגו כלפיו בחוסר תום לב בשלב המשא ומתן לקראת כריתת החוזה. נזקיו עומדים על סך 332,205 ₪ כמפורט להלן: השבת יתרת התמורה בסך 50,000 ₪. השבת שלוש המחאות שבוטלו בסך 10,000 ש"ח כ"א 30,000 ₪. עלות חוות דעת בסך 14,040 ₪. פיצי בגין הפסד הכנסה עקב השבתת המשאית בזמן תיקונה לפי עלות מינימאלית לשאיבה ביום בסך 600 ₪, במשך 234 ימים השבתה בסך 140,400 ₪. עלות תיקון המשאית בסך 117,7 65 ₪ פיצוי בגין עוגמת נפש, פיצוי בטלה וטרחה בסך - 10,000 ₪ פיצוי בגין הפסד הכנסה ממועד הגשת התביעה ועד למתן פסק הדין. בנוסף, התובע טוען כי יש להרים את מסך ההתאגדות מעל הנתבעת 1 ולייחס חבות אישית לנתבע מס' 2. הנתבעים טוענים כי בשל שיהוי בהגשת כתב התביעה על ידי התובע נגרם להם נזק במישור הראייתי. הנתבעים התייחסו לטענת התובע כי יש להרים את המסך מעל הנתבעת 1 ולייחס את חובותיה לנתבע 2. לטענתם במקרה דנן לא נתגבשו היסודות המצדיקים זאת תוך פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, ויצירתה של יריבות עם נתבע 2. משכך אין להטיל אחריות על הנתבע 2 באופן אישי ויש לדחות התביעה נגדו. הנתבעים טוענים כי התובע רכש את המשאית לאחר שבדק אותה, ולאחר שידע כי בסמוך לפני הרכישה הוחלפה המשאבה המותקנת על המשאית, וכי יש לבצע שינוי מבנה ולרשום את המשאבה החדשה ברישיון המשאית. כמו כן, טענו כי התובע, שהינו מנוסה בהפעלת משאבות בטון, הודיע כי בכוונתו לבצע יציקות מסוג "מייקו", כך שבכוונתו לבצע שינויים והתאמות בהתאם למשאבה המותקנת. הנתבעים טוענים כי ידיעת התובע אודות הליקויים מצאה ביטוי במחיר המופחת בו נמכרה המשאית ובהסתמך על מצג זה בוצעה העסקה. הנתבעים טוענים כי התובע לא פנה אליהם בטרם קבלת מכתב ההתראה, וביטול ההמחאות על ידו בוצע שלא כדין. הנתבעים עוד מוסיפים כי בהתאם לאמור בסעיף 14 לחוק המכר, תשכ"ח 1968 (להלן:"החוק"), שומה על התובע ליתן הודעה בדבר אי ההתאמה מיד עם גילויה ומשלא עשה כן אין הוא רשאי להעלות טענות בדבר אי התאמה בחלוף זמן ניכר מיום העסקה בפועל כעלה לביטול הסכם. הנתבעים טוענים כי מסמכי המשאית, לרבות רישיונות, הוצגו בפניו ביום העסקה ונמסרו לידו לאחר הרכישה. הנתבעים טוענים כי סוג המשאבה צוין בחשבונית מס שמספרה 0575, ולתובע לא קמה זכות ביטול הרי הוא ידע אודות החלפת המשאבה. הנתבעים הגישו תביעה שכנגד בסך 30,000 ₪ בגין ביטול שלוש המחאות ע"י התובע תמורת המשאית. הנתבעים לא הגישו חוות דעת מטעמם. דיון ההיבט העובדתי אין חולק שברכב בוצעו שינויים במשאבה קודם לרכישתו על ידי הנתבע. ניתן ללמוד זאת מעדות הנתבע 2 (עמ' 18 שורה 22-36, עמ' 19 שורה 1) ש. אתה יכול להבהיר מתי ביצעת את החלפת המשאבה שעל גבי המשאית. ת. חודש עד 20 יום לפני שקנו והם יודעים. הם באו אלי ואני לא התקנתי את המשאבה. רציתי להעביר מאוטו לאוטו ואחר כך לקחת למקום מורשה להתקין אותו. המו"מ היה עם אבא שלו ואמר שהוא רוצה ממני כי הוא לעשות מייקו. ש. מתי ההחלפה. ת. לפני שקנו באיזה חודש. ש. אתה קיבלת אישור ממשרד הרישוי לפני ביצוע ההחלפה. ת. אני לא מקבל ממשרד הרישוי ביצע החלפה. אני שלחתי למהנדס מכונות והוא נותן לי מידות לשים את המשאבה ואחר כך מעביר אליו והוא גומר את כל העבודה. ש. פיקח על ההחלפה מהנדס מוסמך. ת. מהנדס מוסמך אמר לי לשים את המשאבה ולהביא אליו שיעשו הכל שמו גדי בן נון מחיפה ואני עובד איתו כל הזמן. עובד בכל האיזור. ש. כשהחלפת עשית זאת לפני ההנחיות שלו. ת. נכנסתי איתם למו"מ ואמרתי שאסיים עם המשאבה ואמרו שלו שהם יעשו מייקו והבום. ש. לפני שפנה אליך התובע ההחלפה כבר היתה. ת. כן. התובע טוען למעשה, כי במהלך המשא ומתן לקראת כריתת ההסכם, ידעו הנתבעים שהמשאבה הוחלפה, בנוסף לליקויים רבים במשאית, והסתירו זאת מהתובע ובכך הם הטעו אותו. השאלה העומדת להכרעה בתיק דנן כאמור, עיקר המחלוקת במקרה זה נוגע למצגים הטרום-חוזיים שהוצגו לתובע. כפי שנטען על ידו, התובע לא ידע אודות החלפת המשאבה שבוצע בנוסף לליקויים הרבים במשאית, ולעומת זאת, הנתבעים ידעו על המצב הקיים במשאית עובר לכריתת החוזה, אך בחרו שלא לחלוק מידע זה עם התובע. השאלה היא, אם-כן, האם התקיים אצל התובע מצב של טעות כתוצאה מהטעייה עקב אי גילוין של עובדות שהיה על הנתבעים לגלות לפי דין, לפי נוהג או לפי נסיבות. לצורך דיון בשאלה זו יש לבדוק תחילה מה ידע התובע טרם חתימתו על ההסכם, האם חלה על הנתבעים חובת גילוי והאם זו הופרה, ובהתאם לכך – מה משמעותה של ההפרה האמורה הן בפן החוזי והן בפן הנזיקי. בבואי לדון בעוולה ובהפרת הסכם, אתייחס למעשי הנתבעים 1 ו- 2 כמקשה אחת. אם אמצא כי התקיימו יסודות העוולה וכפועל יוצא ההסכם בוטל כדין על ידי התובע, אדון בטענת הנתבע 2 להעדר יריבות בינו לבין התובע. באשר לפרק הזמן שעבר עד להודעת התובע על ביטול ההסכם ובדבר אי ההתאמה שהתגלתה, סוגיה עובדתית זו שזורה בפן המשפטי ותדון במסגרת הדיון הסופי. שאלת הסעדים להם זכאי התובע, אם בכלל. ההיבט המשפטי על מנת לבחון אם נוצר מצב של טעות כתוצאה מהטעייה אצל התובע, יש לבחון זאת בראי הקביעות הנורמטיביות החלות במקרה בפני, ובפרט הנורמות הנסבות על היקף חובת הגילוי, הפרת חובת תום הלב בגין מחדל מביצוע גילוי, והטעיה בהתאם לסעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים. טעות בדיני חוזים טעות בדיני חוזים היא "מחשבה או אמונה של צד לחוזה שאינה תואמת את המציאות" (גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (תשס"ה-2005), בעמ' 277, להלן: "שלו"). הגדרה זו אומצה בפסיקה. סעיף 14(א) לחוק החוזים עוסק ב"טעות ידועה", וקובע כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". היינו: מקום בו הצד השני לחוזה ידע על הטעות ועל יסודיותה, ומדובר בטעות יסודית, מוקנית לצד הטועה הזכות לבטל את החוזה באופן אוטונומי, ללא צורך לפנות לבית המשפט (שלו, בעמ' 285; ע"א 7168/03 שלמה חבר נ' עו"ד צוריאל לביא, תק-על 2005(3), 3910, בפיסקה 34). "טעות יסודית" מוגדרת כך ש"ניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה". טעות יסודית הינה טעות "היוצרת שוני מהותי בין העסקה כפי שהבין אותה הטועה לבין העסקה האמיתית" (שלו, בעמ' 283). על הצד הטוען כי נפל פגם של טעות בכריתת החוזה, להראות כי טעותו היא טעות יסודית בעיני האדם הסביר, קרי: על פי מבחן אובייקטיבי. (שלו, בעמ' 283). הפרת חובת הגילוי במישור החוזי להפרת חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי עשויות להיות משמעויות מגוונות. כך, אי-גילוין של עובדות מהותיות עשוי לבוא, למשל, בגדרי העילות הנזיקיות כגון תרמית ורשלנות (סעיפים 56 ו- 35 ל פקודת הנזיקין [נוסח חדש], בהתאמה). בהיבט החוזי, הרלוונטי לענייננו, עשוי אי-הגילוי להגיע לכדי הטעיה חוזית, או להוות הפרה של חובת תום-הלב במשא ומתן ( סעיפים 12 ו- 15 לחוק; וראו גם: ע"א 8737/00 "שלפרד" חברה לפיתוח ובנין בע"מ נ' ז'אק, פ"ד נו(4) 662, 668 (2002) (להלן: פרשת שלפרד); ע"א 3051/08 סאסי קבלני בנין, עפר וכבישים (1986) בע"מ נ' משרד הבינוי והשיכון, פסקה 15 ([פורסם בנבו], 19.1.2010) (להלן: פרשת סאסי)) . אפנה, אפוא, לבחינת השאלה אם הופרה חובת הגילוי המוטלת על הנתבעים לפי סעיפים 12 ו- 15 לחוק. חובת הגילוי לפי עילת ההטעיה אי-גילויה של עובדה ביחסים החוזיים המתקיימים עובר לכריתה, עשוי להוות הטעיה במובן סעיף 15 לחוק. לעתים נוצרת הטעיה באמצעות הצהרה פוזיטיבית כוזבת, ולעתים עשויה ההטעיה לבוא לידי ביטוי במחדל, קרי בהימנעות מגילוי נתון מסוים. זאת, מקום שבו מוטלת על אחד המתקשרים בחוזה חובת גילוי (ראו: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב - הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 540-539 (1986) (להלן: פרשת רבינוביץ); ע"א 338/85 שפיגלמן נ' צ'פניק, פ"ד מא(4) 421, 426 (1987); גבריאלה שלו, דיני חוזים - החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 321-316 (2005) (להלן: שלו); דניאל פרידמן נילי כהן חוזים כרך ב 810 (1992) (להלן: פרידמן וכהן)). התפיסה היא, ששתיקה או הסתרת מידע אינם שונים במהותם מהטעיה שבמעשה, וכי חובת הגילוי, מבטאת "מגמה של סוציאליזציה וקביעת נורמות של התנהגות מוסרית במהלך המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה" (ע"א 2469/06 סויסה נ' חברת זאגא בגוש 5027 חלקה 1 בע"מ, פסקה 10 ([פורסם בנבו], 14.8.2008) (להלן: פרשת סויסה); וראו גם: שלו, בעמ' 318-317). ואכן, הוראת סעיף 15 סיפא מרחיבה את הגדרת ההטעיה, ומוסיפה: ""הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". קרי, הוראת הסעיף מעגנת את חובת הגילוי של צד לחוזה בשלב הטרום-חוזי, בהתבסס על שלושה אדנים אפשריים: דין, נוהג ונסיבות (ראו עא 7730/09 ניסים כהן נ' מבני גזית (2000) בע"מ). תחומיה של חובת הגילוי מושפעים, אפוא, מן הרצון לעודד מסחר הוגן, לצד הצורך לאפשר גמישות עסקית ולעודד פיתוח כלכלי. אחד הפרמטרים לאיזון בין הגורמים האלה, עשוי להיות קשור לשאלה בידי מי מצוי המידע הרלוונטי. כך, מקום שבו לאחד הצדדים קיימת גישה עדיפה למידע מסוים, או כאשר לצד שכנגד נחיתות בגישה לנתונים הרלוונטיים – ישנו טעם להטיל על בעל האינפורמציה חובת גילוי (פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822). חובת הגילוי במקרה כזה מוטלת ביחס למידע חשוב המצוי כבר בידי צד אחד, מעצם מעמדו בעסקה, כאשר הצד שכנגד, לעומת זאת, יכול לגלות מידע זה רק במאמץ ותוך השקעת הוצאות. התפיסה היא, שמי שיכול למנוע את הנזק שיגרם כתוצאה מאי-הגילוי בעלות הנמוכה ביותר, עליו מוטלת החובה לעשות כן (ראו, שלו, 251-250). לשון אחר, חובת הגילוי מוטלת על "מונע הנזק הזול". באופן טיפוסי, בעסקת מכר, יהיה המוכר בעל הגישה הטובה והנוחה יותר למידע הנוגע לממכר ולעסקה, ובהתאם תחול עליו לרוב חובה לגלות לקונה פגמים מהותיים שעשויים להתקיים בנכס (השוו: פרידמן וכהן, בעמ' 817; פרשת סויסה, פסקה 10). כך בעיקר, מקום שבו המוכר הוא גוף חזק יותר, ובעל משאבים רבים יותר. שיקול נוסף שעשוי להשפיע על הטלת חובת הגילוי, קשור לסוג המידע. ככול שהמידע המבוקש מתייחס לעניין הגורע באופן ניכר מן הציפיות הסבירות של הצד שכנגד בעסקה, כך גוברת – ככלל – הנטייה להטיל חובת גילוי (השוו: פרשת סאסי, פסקה 12; פרידמן וכהן, בעמ' 817-816, 822; דוגמא לכך ניתן למצוא, בין היתר בע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359, 361 (1993), וכן בע"א 9019/99 קינסטלינגר נ' אליה, פ"ד נה(3) 542, 546-545 (2001 במקרה שלפני חלה על הנתבעים חובת גילוי. ראשית ועיקר, הנתונים באשר לליקויים והשינויים במשאית היו בידי הנתבעים, המוכרים בעסקה. הם אלה שיכלו למנוע את הסיטואציה שאליה נקלעו הצדדים בקלות יחסית, ובעלות הנמוכה ביותר. שנית, מצטרפת לכך העובדה שציפיותיו הסבירות של התובע ביחס לתפקודה של המשאית נפגעו. אמנם נכון, כי התובע עדיין יכול לעשות שימוש מסוים במשאית לאחר התיקונים הרבים, אולם אין בכך כדי לאיין את קיומו של פער בין ציפייתו הלגיטימית של התובע לקבל מוצר תקני. הפרת חובת הגילוי לפי סעיף 12 נוסף על עילת הביטול הקבועה בסעיף 15, עשוי נטל הגילוי לבוא לידי ביטוי גם במסגרתו של סעיף 12 לחוק. הווה אומר – הפרה של חובת הגילוי בשלב הטרום-חוזי, עשויה גם לעלות כדי הפרת חובת תום-הלב במשא ומתן (ראו, למשל: פרשת סאסי, פסקה 19; פרשת ספקטור, 239-237; שלו, בעמ' 151-149. חובת הגילוי הנגזרת מסעיף 12 קמה מקום שבו על פי הנסיבות היה מקום לצפות שאדם המנהל משא ומתן יגלה נתונים משמעותיים לצד השני (ע"א 9447/06 פוקס נ' אלבס, פסקה 21 ([פורסם בנבו], 25.3.2008); להרחבה ראו: גבריאלה שלו "סעיף 12 ל חוק החוזים: תום לב במשא ומתן" משפטים ז 118, 140-138 (1976)). גילוי אינפורמציה רלוונטית לצד שכנגד נתפס, ככלל, כביטוי לדרישה להוגנות ביחסים בין צדדים עסקיים במשא ומתן. כך בפרט במקרה שבו אחד הצדדים מחזיק ממילא במידע המבוקש, או בעל נגישות גבוהה יותר לנתונים בקשר לנכס. מן הכלל אל הפרט: האם התקיים אצל התובע מצב של טעות, והאם טעותו הינה כפועל יוצא מהפרת חובת גילוי ע"י הנתבעים? נשאלת השאלה, האם התובע טעה בדבר העובדה שהמשאית נשוא התביעה ריבויה בתקלות, וכי המשאבה הוחלפה עובר לרכישתה? משכך, יש לבדוק מה ידע התובע טרם חתימתו על החוזה, כדי לראות האם אכן הייתה כאן טעות ו/או הטעיה. מהראיות בתיק עולה, כי אין ספק שהמשאבה הוחלפה עובר לעסקה וכי בוצעו תיקונים רבים שהגיעו לעשרות אלפי שקלים, העולים על שווי המשאית עצמה. הנתבעים טענו בסע' 21 לכתב ההגנה:" ..לא העלימו שום פרטים מהתובע וכי ככל העולה ממסכת העובדות אשר מעלה התובע בעצמו, בכתב התביעה, הרי חזקה עליו שידע והיה עליו לדעת כי הותקנה משאבה חדשה על המשאית וכי נדרש לעשות שינוי מבנה, הואיל ורישיונות ומסמכי הרכב הוצגו בפני התובע ביום העסקה ובוודאי נמסרו לידיו לאחר הרכישה והחתימה על ההסכם והיו בידיו כל העת, זאת בנוסף לעובדה כי הנתבעים הציגו בפני התובע טרם הרכישה פרטים מלאים אודות המשאית ומשאבת הבטון". ובסעיף 13 לכתב ההגנה טענו:"התובע, שאין חולק כי הינו מנוסה בהפעלת משאבת בטון, ביצע מס' יציקות ביטון במשאבה טרם רכישתה ועמד מקרוב על אופן עבודתה. כמו כן, הנתבע 2 מסר בעדותו (שורה 20-27 עמ' 20) ש. מה הבסיס לטענה שלך שהמחיר שביקשת 150,000 ₪. ת. דורש מחיר ואחר כך מגיעים להסכם. דרשתי 150,000 ₪ ואחר כך אמר שיש נזילות אמרתי שכן ואמר שיש שינוי מבנה וכך והורדתי לו. עבר שינוי מבנה וטיפול של המשאבה אמר שצריך צביעה והורדתי ל-80,000 ₪. זה היה כך בשוק שאתה לא צריך להשקיע אז המחיר ככה היה עולה. ש. אתה יכול להביא מסמך שזה מחיר השוק. ת. זה היה לפני שנתיים אני לא יכול להביא. זה הסכמים בין אנשים אין לזה מחירון. ככה דרשתי. טענות הצדדים מצביעות, על פער עמוק בין המצג אשר הונח בפני התובע ערב ההתקשרות ובין המצב הקיים בפועל. הלכה למעשה, הסוגיות המרכזיות בתובענה זו, הן הפער בין הסכמות הצדדים בעל פה והידע אותו החזיק התובע, לבין הסכמות הצדדים והמצב הקיים בפועל. הכלל הוא כי עסקה הנעשית בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתוב מסכם את ההסכמות החוזיות החשובות והמרכזיות העומדות בבסיס העסקה. משכך, גם סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומאני וגם הפסיקה קבעו שאין להתיר הבאת עדות בעל פה "כנגד תוכנו" של מסמך (י' קדמי, על הראיות, חלק שלישי, הדין בראי הפסיקה, 1501 (2009)). מאידך, אין כל מניעה להוכיח הסכמות שנוצרו בעל פה או בהתנהגות, מעבר לחוזה (ראה קדמי בעמ' 1506-1507 ובאסמכתאות הנזכרות שם), ובייחוד ניתן לטעון כנגד תוכנו והמחויבויות שעל פיו, מקום בו נטענת טענת תרמית או הטעיה על ידי הצד המבקש לבטל את החוזה. לאחר שבחנתי את כל המסמכים שבפני, התרשמתי מהעדים שהעידו ושקלתי את טענות הצדדים, שוכנעתי כי התובע היה זכאי לבטל את ההסכם. אני מקבל את טענת התובע כי לא ידע על השינוי במשאבה המותקנת על המשאית ועל הצורך לבצע בדיקה הנדסית והתאמת רישיון הרכב. מדובר בעניין מהותי ויסודי היורד לשורשה של העסקה ובעל השלכה ישירה לאפשרות להפעיל את המשאית לצורך שאיבת בטון . גם אם בחשבונית יש ציון של שם המשאבה, אין בכך גילוי פרטים חיוניים ויסודיים ע"י הנתבעים עובר לעסקה, ההתיחסות בחשבונית אינה אלה טכנית ושולית ואינה יכולה לבוא במקום גילוי נאות עובר לכריתת ההסכם. ההסכם בין הצדדים אינו מלמד ששני הצדדים היו ערים לשינוי המשאבה ולפגמים הנטענים. אדרבא, הדעת נותנת, שאם אכן הייתה הסכמה מפורטת כאמור בדבר הליקויים והשינויים שבוצעו במשאבה, היה הדבר בא לידי ביטוי דווקא בזיכרון הדברים. בנוסף פועלת חזקה ראייתית אחרת נגד הנתבעים. התובע העיד כי סיכם את שסיכם עם הנתבע. הנתבע, המכחיש טענה זו, העומדת ביסוד התביעה, לא טרח להעיד את עדיו הרלבנטיים להכחשת ט ענה זו. ניתן ללמוד על כך מעדותו ( שורה 28-34 עמ' 19) ש. אתה יכול להסביר מה הפרטים שמסרת לתובע במהלך העסקה. ת. מסרתי לו את החלקים והאוטו וזה מה שמסרתי לו. ש. מי נכח בזמן שמסרת לו את הפרטים למשאית והמשאבה. ת. היה סלאח והוא כתב את ז.ד. ש. יש לך הסבר מדוע לא הבאת את איהב סלאח להעיד לטובתך שמסרת את הפרטים שאתה טוען. ת. רוצה שיגיד את האמת מה שהיה. אף אחד לא הזמין אותו ולא אמרו לי להביא אותו. הימנעותו של צד מהעדת עד, הרלבנטי לגרסתו, כשהדבר נוגע לנקודה מהותית במשפט, וודאי כאשר אותו עד הוא עובד של אותו צד ו"בשליטתו" המלאה, איננה דבר של מה-בכך. התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה, כאשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראייה, או הושמע העד, או הוצגו השאלות או קוימה החקירה הנגדית, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק שלישי, מהודרת 2003, עמ' 1649 והפסיקה הנזכרת שם) הנתבעים לא סיפקו כל הסבר סביר להימנעות מהעדתו של מר סלאח אשר ערך את זיכרון הדברים וההסכמות הנדונות כאן, וזאת כאשר מדובר בשאלה המרכזית ביותר בתביעה זו, וכאשר עד זה הינו בשליטת הנתבעים ולא הייתה כל מניעה לזמנם. מחדל זה מהווה משקל ראייתי, המכריע את הכף לטובת גרסתו של התובע. על כן, באשר לעצם גילוי מידע על ידי הנתבעים, הנני סבור כי התובע הרים את הנטל להוכיח שהיה בידי הנתבעים מידע אשר הנתבעים לא גילו לו. התובע העיד ועדותו כפי שבואר לעיל, לא נסתרה. אינני מקבל את טענת הנתבעים כי התובע ידע ו/או היה עליו לדעת אודות הליקויים הרבים במשאית לאור העובדה המוסכמת, כי התובע ערך ביקור ביחד עם הנתבע 2 לביצוע מספר יציקות. לעניין זה, אינני זוקף את ניסיונו של התובע בתחום לרעתו כפי שניסו הנתבעים לטעון וספק אם פגמים אלו היו מתגלים במעמד הביקור שנערך. טענת הנתבעים לעניין מסירת רישיונות המשאית פועלת לרעתם, הרי שגם אם אניח שהתובע עיין ברישיונות המשאית קודם לכריתת ההסכם, שהרישום לא משקף את המצב הקיים. האם יש לקבל את טענת הנתבעים, כי מדובר ב"טעות בכדאיות העסקה"? טעותו של התובע איננה בגדר "טעות בכדאיות", כפי שהנתבעים ניסו לטעון. במה דברים אמורים? השתכנעתי מעדות התובע כי אילו הייתה עומדת לנגד עיניו התשתית העובדתית האמתית ואילו ידע אודות הפגמים הנטענים, הוא לא היה מתקשר בהסכם. התובע לא מיהר לבטל את העסקה וניסה לבצע תיקונים במשאית, לכן התרשמותי היא כי לא שיקולים כלכליים גרידא עמדו לנגד עיניו של התובע בשעה שהחליט לבטל את ההסכם, אלה גם בטיחותיים. קביעה זו מתיישבת עם מסקנת המומחים שהצהירו, כי הפגמים הנטענים הם לא רק חמורים, אלא שהמשאית במצב הקיים אסורה מלנוע בכבישים בהתאם לתקנות התחבורה, ואף עלולה להוות סכנה. למעלה מן הנדרש אציין כי גם אם מדובר בטעות בכדאיות העסקה, בהתאם להלכה הפסוקה, נפגע רשאי לממש את זכות הביטול העומדת לו ע"פ הדין, גם במקרה שהנימוק העיקרי שמניע אותו הוא רצון להשתחרר מעסקה לא כדאית. בעניין זה ראה בספרם של המלומדים גבריאלה שלו ויהודה אדר "דיני חוזים התרופות (תשס"ט)": "עולה מן המקובץ, כי במשפטנו רשאי הנפגע מהפרת חוזה לממש את זכות הביטול העומדת לרשותו גם כאשר הנימוק העיקרי (ואולי אף היחיד) המניע אותו לעשות כן הוא הרצון להשתחרר מעסקת הפסד. לדעתנו, דין נוהג זה הוא גם הדין הרצוי. אכן, כל עוד לא הופר החוזה בידי המפר, אין הנפגע זכאי להשתחרר מעסקה שכרת. נגזר עליו לקיימה, אף אם הוא סבור כי שגה בהיכנסו אליה ובנוטלו על עצמו את ההתחייבויות הנובעות ממנה. ברם, מעת שעמד המפר והפר את החוזה הפרה יסודית (או הפרה שאינה יסודית, שהמפר לא מיצה את האפשרות לתקנה) עוברת ההכרעה באשר להמשך עתידה של העסקה לידיו של הנפגע. זה בתורו רשאי לוותר על ברירת הביטול, אם סבר כי העסקה עדיין רווחית מבחינתו, והוא רשאי להתנער מהעסקה אם סבר כי המשך קיומו אינו כדאי בעבורו." (עמ' 688) המלומדים הבהירו (ה"ש 541) ,כי הלכה זו עומדת הן כאשר מדובר בהפרת חוזה והן כאשר מדובר בפגם בכריתה. וראה ע"א 5267/03 פרג'-גשורי נ' מיטל פ"ד נט(5) 337. באותו עניין ביטלו רוכשים עסקת מכר לאחר שגילו כי הדירה נבנתה ללא היתר בניגוד למצג שהיה עובר לכריתת ההסכם. כב' השופטת א' פרוקצ'ה קבעה כך: "צד נפגע בחוזה רשאי להתחשב בירידת ערך שוק של נכס ששימש מושא העיסקה ולעשות שימוש בברירת ביטול החוזה בהתחשב בירידת ערך כאמור בלא שהדבר יהווה שימוש שלא בתום-לב בזכות זו (פרידמן וכהן בספרם הנ"ל (כרך ב) [30], בעמ' 1104 והמובאות שם). ירידת ערך שוק של נכס החייב בהשבה אין בה כשלעצמה כדי לשלול את זכות הביטול החוזית וההשבה ההדדית הנגזרת מכך (ע"א 268/67 אסל נ' לאופולד [פורסם בנבו] [13], בעמ' 391). שימוש בברירת הביטול תוך זמן סביר, הנשענת על עילת ביטול טובה, והמודרכת, בין היתר, משיקולי כדאיות הנעוצים בירידת ערך הנכס בשוק, אינה סותרת על פניה את חובת תום-הלב. באותה מידה צד נפגע זכאי שלא להשתמש בברירת הביטול העומדת לו במקרה הפוך, שבו ערך הנכס שרכש עלה, והוא מבקש לשומרו לעצמו חרף פגמים שנפלו בכריתת החוזה. עם זאת השימוש בברירת הביטול כפוף מכוח החוק למגבלות של זמן סביר משעה שנודע לנפגע על עילת הביטול. מצב השוק והשפעתו על ערך הנכס מושא העסקה עשויים להיות רלוונטיים אפוא לתחימת הזמן הסביר שבמסגרתו יש לעשות שימוש בברירת הביטול." כלומר, גם אם היו לתובע שיקולים כלכליים בגינם העדיף לבטל את ההסכם, היה התובע זכאי לעשות שימוש בזכות הביטול שעמדה לו, כתוצאה מההטעיה שבאי גילוי המידע כאמור. מכל מקום בענייננו, עולה מחומר הראיות כי אי גילוי הפגמים במשאית במהלך המשא ומתן, כרוך בחוסר תום לב של הנתבעים, תוך הפרת החובה על פי סע' 12 לחוק החוזים. שאלת הקשר הסיבתי לעניין זה, קובע סעיף 15 כי ככל שכפועל יוצא מההטעיה, נכנס המוטעה לכדי הסכם, הרי שתהיה לו הזכות לביטול ההסכם. עוד נקבע, בהתאמה, בכל הנוגע לסעיף 12 כי : "באותם מקרים שבהם הופרה חובת הגילוי לפי סעיף 12, וצד למשא-ומתן הונע להיכנס לחוזה עקב אי -גילוי זה, עומדות לצד זה, במצטבר או לחלופין, התרופות של ביטול החוזה מחמת הטעיה במחדל ופיצויים שליליים לפי סעיף 12(ב)" (ג' שלו, דיני חוזים- מהדורה שניה, ירושלים, תשנ"ה 223 ; ד"נ 7/81 - פנידר, חברה להשקעות פיתוח ובנין בע"מ נ. קסטרו, פד"י ל"ז (4) (673 , 697 )(ההדגשה שלי ל.ב.מ.) דהיינו- ההטעיה, בהתאם לסעיפים 15 ו- 12, מורכבת משני חלקים- האחד – עצם קיומה של הטעייה והשנייה- קשר סיבתי בין אותה הטעייה לבין ההתקשרות בעסקה ורק בכפוף לקיום שני חלקים אלו, הננו נדרשים לסעדים להם זכאי המוטעה. כפי שפורט לעיל, הוכיח התובע דבר קיומה של הטעות העולה כדי הטעייה, הואיל והיא נגרמה כפועל יוצא מגילוי שגוי או חלקי על ידי הנתבעים ואולם, על התובע מוטל הנטל להראות גם קשר סיבתי בין הטעות לבין התקשרותו בהסכם. יפים, לענין זה, דברי כב' שופט מלץ בע"א 280/87 קופלמן נ' בינקין , פ"ד מג (2) 753, בעמ' 757-758: "אחד מיסודות עילה זו (כלומר, ביטול חוזה לפי סעיף 15 ל חוק החוזים (חלק כללי) – ל.ב.מ) הינו קיום קשר סיבתי בן ההטעיה לבין כריתת החוזה. במקרה שנטענת הטעיה באי-גילוין של עובדות כמו בענייננו, חייב התובע להוכיח, כי הטעות, שנגרמה על-ידי אי-הגילוי, היא שהניעה אותו להתקשר בחוזה; או, במלים אחרות, כי לו ידע את הדבר שלא התגלה לו, לא היה מתקשר...". וכן דברי כבוד השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 362/89 , הבנק הבינלאומי הראשון נ' יקבי חברון בע"מ (13/12/89) : "נראה לי כי הבנק לא הניח תשתית עובדתית ראויה לבחינת טענת הטעות. לשם ביסוסה של טענה זו היה על הבנק להראות כי לולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה עם היקב (סעיף 14(א) ו-(ב) לחוק). טענה בלבד בעניין זה – בלא להניח לה תשתית עובדתית – אינה מספקת. בטענות אין די, ויש לבססן מבחינה עובדתית. ביסוס כזה לא נעשה, ועל כן דין טענת הטעות להידחות". (ראו גם - עא 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין , מט (3) 441(13.04.1995)) האם הרים התובע את הנטל להוכיח הקשר הסיבתי כאמור- דהיינו, האם הוכיח כי לו היה יודע על שני הליקויים כפי שפורטו על ידי לעיל לא היה מתקשר בעסקה? יסוד הקשר הסיבתי בין ההטעיה לטעות ויסוד הקשר הסיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות נבחנים לפי קנה מידה סובייקטיבי (שלו, בעמ' 314). אין ספק כי במקרה דנן התקיים הקשר הסיבתי בין ההטעיה לטעות. טעותו של התובע, והעובדה כי לא ידע אודות הליקויים במשאית, הינה תוצאה של אי קיום חובת הגילוי המוטלת על הנתבעים לגלות עובדות אלו עובר לכריתת הסכם המכר. כאמור, שאלת הקשר הסיבתי בין הטעות להתקשרות נבחנת גם היא לפי קנה מידה סובייקטיבי. השאלה היא האם הצד הטועה, הוא ולא אחר, ואף לא האדם הסביר, היה מתקשר באותו חוזה. מבחינה ראייתית, אין מניעה שצד זה יעיד כי העניין היה חשוב לו וכי לא היה מתקשר בחוזה אילו היתה האמת ידועה לו, ואם תתקבל עדותו – יצא ידי חובתו בנקודה זו. אולם מטבע הדברים, ככל שהטעות חמורה יותר, כן ייקל להוכיח קיום קשר סיבתי. לעניין זה, חשיבות הנושא לגבי האדם הסביר, משמש כלי עזר חשוב כדי לקבוע ממצאים בנושאים המוכרעים על פי מבחן סובייקטיבי (פרידמן וכהן, חלק ב', עמ' 758). כאמור, השאלה היא האם התובע, הוא עצמו, (ולא האדם הסביר) היו מתקשר באותו חוזה אלמלא הטעות. מהראיות והעדויות בתיק, אין ספק כי התובע לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע, עובר לחתימת ההסכם, אודות הליקויים במשאית. השערת הנתבעים כי התביעה הוגשה על ידי התובע כדי להשתמט מתשלום לנתבעים אינה מתקבלת על דעתי. התובע הוכיח כי שילם 50,000 ₪ מתמורת המשאית, המהווה את החלק הגדול מהתמורה, מה גם התובע השקיע בתיקון המשאית בשווי העולה כדי 117,765 וממצאים אלה לא נסתרו. לאור הראיות שהובאו בתיק, ממצאים אלה אמינים עלי. זאת ועוד, התובע הוכיח את העובדה, שהמצב הקיים במשאית פוסלת אותה מבחינתו וכי אין ספק כי אילו היה יודע על כך בטרם חתם על החוזה, לא היו מתקשר עם הנתבעים. לעניין זה, התובע הצהיר כי בעיניו היות המשאית ריבוייה בתקלות ולא בטיחותית אינו רק פגם חמור אלא שהוא מהווה סכנה ועדותו זה נתמכה בממצאי חוות הדעת מטעם המומחים, וממצאים אלה לא נסתרו. נוכח כל האמור לעיל, ועל יסוד סעיף 15 לחוק החוזים, אני קובע כי ביטול הסכם המכר על ידי התובעים היה כדין. משהגעתי למסקנה כי התקיימו יסודותיה של עילת ההטעיה, אין לי צורך לדון ביסודיות הטעות ובשאלה אם האדם הסביר בנסיבות אלה היה רואה בטעות מעין זו טעות יסודית. עוולת הרשלנות התובע טען כי הנתבעים התרשלו, עת מכרו לו משאית עם משאבה תוך יצירת מצג שווא רשלני לפיו המשאית והמשאבה תקינות ומוכנות להפעלה, אולם בפועל התברר שהמשאבה המותקנת על המשאית אינה המשאבה הרשומה ברישיון המשאית, ועוד מותקנת בצורה לא נכונה ובטיחותית (ר' סעיף 12 לכתב התביעה). הנתבעים טוענים כי פעלו לאורך כל הדרך בתום לב וכפי שמצופה מאדם סביר ונבון לנהוג במקרים דומים. עוד טענו כי אמרו באופן חד משמעי לתובע כי שהוחלפה משאבת הבטון המותקנת על המשאית וכי יש צורך לעשות שינוי מבנה. לא זו אף זו, אלא שהתובע בדק את המשאבה היטב והודיע לנתבעים כי בכוונתו לעשות שינוי מבנה לצורך יציקות בטון מסוג "מייקו" תוך ביצוע התאמות במשאבה ובמשאית לצורך כן. על כן יש לדחות את טענת הרשלנות נגדם. ככלל, כדי שתוכר חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומה של חובת זהירות בין המזיק לניזוק, הפרתה של חובה זו, קיומו של נזק, שנגרם כתוצאה מהפרתה של אותה חבות, וקשר סיבתי, שלא נותק, בין השניים [ראה למשל האמור בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח’, פ"ד לז(1), 113 (להלן: "פרשת ועקנין"). לעניין חובת הזהירות, מקובל להבחין בין חובה מושגית לקונקרטית, כאשר זו נלמדת על פי מבחן הצפיות. כדי שתתקיים חובת זהירות נורמטיבית צריך שיתקיימו שלשה אלמנטים: צפיות, "שכנות" או "קרבה" ומסקנה שיפוטית, כי הוגן, צודק וסביר, שתוטל חובת זהירות נורמטיבית מכח הדין (פס"ד לוי, ע"א 915/91,שם, עמ' 66). בענייננו, הנתבעים נטלו מאת התובע כסף עבור משאית אשר הייתה מיועדת לשימוש בעסקו של התובע. הנתבעים עוסקים בשירותי הובלות ושאיבות בטון משנת 2008 על פי עדות הנתבע 2 (עמ' 18 שורה 12), הרי קמה כלפי התובע חובת זהירות כללית ועל פי מבחן האדם הסביר, היה על הנתבעים לצפות כי שינוי המשאבה בהעדר אישורים רלבנטיים ומבלי לבצע שינוי ברישוי עלול לגרום נזק בהיקף המגיע כדי סיכון חיי אדם. בנסיבות אלו קמה חובה מושגית מצד הנתבעים כלפי התובע, וכי אכן המשאית תסופק כאשר היא במצב תקין ובטיחותי והתובע יוכל להפעיל אותה בעסק שלו. השאלה האם במקרה דנן חלה גם חובה קונקרטית הנלמדת ממבחן הצפיות כאמור. במאמר מוסגר יצוין כי בנוסף, חלה על הנתבעים החובה לנהוג בזהירות, באמון ובתום לב בטיפולו בענייניו של הקונה, לאור גישת בית המשפט בת"א 2248-08 פליישר ואח' נ' אוטו בילו ואח'). העיקרון המנחה היה כי בשל טיב עיסוק של הנתבעים כעוסקים בהובלות ושאיבת בטון, מוטלת עליהם אחריות מוגברת כלפי הקונה לגילוי מידע אודות הרכב הנמכר. סעיף 35 ל פקודת הנזיקין קובע : "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות – הרי זו התרשלות, ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה". התנהלותם זו של הנתבעים אשר נמנעו מהחובה הבסיסית אשר לטעמי מוטלת עליהם ובחרה לנקוט בגישת "שב ואל תעשה", היוותה רשלנות כלפי התובע אשר מטבע הדברים הסתמך לחלוטין על מצגיהם והיה משוכנע כעולה מעדותו, כי הינו רוכש רכב מאדם מבוגר ואמין (ש 17 עמ' 17) ולא העלה בדעתו כי לא כך הדבר. מעדותו של התובע בפניי, התרשמתי, כי אכן זה היה הלך מחשבתו של התובע בטרם ההתקשרות בהסכם המכר וכי נתן אמון מלא במצגי הנתבעים, אשר נתפשו בעיניו כחברה רצינית, וכי לא הייתה לתובע בזמן אמת סיבה לפקפק במצגיה. בדרך התנהלות זו של הנתבעים לא פעלו כמצופה וכפי שחברה סבירה הייתה נוהגת בנסיבות העניין, ועל כן אני מוצא כי הנתבעים התרשלו בעשיית המוטל עליהם. טענות לייחוס חבות אישית ו/ או הרמת מסך לנתבע התובע ביקש בנסיבות העניין לייחס לנתבע חבות אישית ו/או לחלופין, להרים את המסך מעל מסך ההתאגדות של הנתבעת 1. התובע טוען כי הנתבע הינו הבעלים בפועל ומנהל של הנתבעת שביצע את העוולות, שכן הנתבע ניהל את המשא ומתן למכירת המשאית והמשאבה לתובע, כרת את ההסכם וחתם בחתימת ידו על זיכרון הדברים ועל חשבונית הרכישה. בין הנתבע לבין החברה היתה ונותרה זהות מוחלטת - "הדברים באו לידי ביטוי בכך שלאורך כל עדותו הנתבע העיד בפועל על מעשיו שלו ועל שיחותיו ו/או הקומוניקציות שניהל בין אם התובע ובין אם אביו. לגישתו, הנתבע עושה שימוש לרעה בחברה בכלל ובאישיות המשפטית הנפרדת שלה בפרט. הנתבע עצמו הוא זה שביצע בפועל את המעשים הרשלניים ו/או המחדלים ו/או ייצר מצא שווא בשלב לפני כריתת ההסכם. על כן מוצדק בנסיבות העניין ובהתאם לפסיקה להרים את המסך מעל החברה ולהטיל עליו אחריות במקרה דנן. הנתבעים טוענים מנגד, כי אין כל יריבות בין הנתבע באופן אישי והתובע, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית ועל כן דין התביעה נגדו להידחות. הנתבעים טוענים כי לא נתקיימו היסודות המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות, תוך פגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת ויצירתה של יריבות ישירה עם הנתבע. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, אני בדעה כי במקרה דנן יש לייחס לנתבע אחריות אישית והכל כפי שיפורט להלן. העובדה שאדם הינו אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית, והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה, במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה. עמד על כך כב' השופט [כתוארו אז] מ' שמגר: "היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו. שאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]..." [ראו: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981)]. בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673,בעמ' 694, קבע כב' הנשיא מ' שמגר: "ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית". המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה (ראו: עניין צוק אור, לעיל, בעמ' 697; רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ ([פורסם בנבו], 29.11.2009) בפסקה 12 (להלן: עניין זלץ)]. יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (ראו: ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43 (2003); עניין זלץ, לעיל, בפסקה 12). בע"א 313/08 נעזמי נשאישיבי ואח' נ' איהאב רינראוי ואח', ניתן ביום 18.11.2009 (פורסם בנבו), עמד בית המשפט על ההבחנה בין הטלת אחריות אישית ובין משמעותה של הרמת מסך ההתאגדות של החברה: " בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. חיובו האישי של האורגן הינו בעצם ביצוע העוולה על ידו, כפי שנקבע בעניין צוק אור: "אחריות אישית היא תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה... מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת מסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת מסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה... הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי" (ראו: עניין צוק אור, לעיל, בעמ' 700; וכן עניין זלץ, לעיל, בפסקה 12)...". בענייננו, הנתבע העיד בבית המשפט כי הינו המנהל בחברה מאז קומה בשנת 2007. (שורה 4-16 עמ' 18) ובלשונו: ש. תאשר לי שחברת מגדל ירכא שמתעסקת בהפעלת משאבת בטון. ת. אנו עוסקים בזה כמה שנים. ש. מאיזה שנה אתה מנהל את הנתבעת 1. ת. מאז שהקמנו אותה. לא זוכר. זה כתוב. בסביבות שנת 2008. ש. יש ברשותי רישום החברות על החברה ומעיד שהחברה נרשמה ב-29.1.07. אתה מאשר שזה התאריך של הקמת החברה. ת. כן מאשר שזה תאריך הקמת החברה. ש. מתאריך הקמת החברה אתה המנהל שלה. ת. כן. ש. אתה מאשר שחתמת על ז.ד. שמצורף לתצהיר שלך. ת. כן. ש. אתה מאשר שאתה חתום גם על החשבונית המצורפת לתצהיר שלך. ת. כן. כל ההתנהלות של התובע נעשתה מול הנתבע 2 ישירות, התובע התלווה אליו לשטח לביצוע יציקות ( שורה 7-9 עמ' 20) ובלשונו: ש. אתה מאשר שאחרי ההחלפה שביצעת ולפני שהתובע קנה את המשאית, הוא התלווה למספר יציקות שאתה ביצעת. ת. נכון. לקחנו לבדיקה. התובע חתם על הסכם מול הנתבע, לו אישית מסר התובע את הצ'קים. דהיינו, הנתבע היה הגורם האחראי הבלעדי לכל הפעילות בחברה ובמיוחד להתנהלות מול התובע. בין התובע ובין הנתבע נוצר קשר ישיר אישי. רשלנות החברה היא למעשה רשלנותו שלו, שלא וידא ולא "היה עם האצבע על הדופק" כי התובע אכן מודע לשינוי המהותי שבוצע במשאית. על הנתבע הייתה מוטלת חובה באופן אישי לוודא כי התובע מודע לפרטים המהותיים בעסקה, לדאוג לרישום ההסכמות בהסכם ביניהם, כפי שדאג לרשום פרטים נוספים אחרים, קל וחומר כשמדובר בשינוי מבנה המצריך בדיקת גורמים מומחים ואנשי מקצוע, ובהעדר בדיקות אלו, לרכב אסור לנוע בכבישים. דברים אלה עולים במסקנות המומחים מטעם התובע, האדריכל מר דורמן יצחק בחוות דעתו מיום 22.2.17. והמנדס אריה הרמן מיום 22.2.2017 לפיהם התקנת המשאבה אינה תקנית ובטיחותית, ועקב אי קשיחות מספקת של שילדת הרכב נטצרה בעיה של אי יציבות שאינה מאפשרת הפעלת המשאבה בבטיחות, עקב חריגה בחלוקת העומסים ברכב, אסר לרכב לנוע בכבישים על פי תקנות התחבורה. הנתבע לא עמד במבחן הצפיות הנדרש ממנו ולא נהג כמצופה ממנו ו/או כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין. הנתבע אף התרשל באופן אישי בכך שלא דאג לבצע בדיקות התאמה ושינוי מבנה לרכב . לנוכח האמור, אני מוצא כי נסיבות המקרה מתאימות להטלת חבות אישית על הנתבע ואני מוצא אותו אחראי לנזקי התובע באופן אישי. משמצאתי כי יש לייחס לנתבע באופן אישי חבות מכוח העיקרון של הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה, איני נדרש לדון בשאלה האם נתקיימו הנסיבות המצדיקות ייחוס חובות החברה לנתבע באופן אישי, מכוח עקרון הרמת המסך. יחד עם זאת הגעתי למסקנה כי מוצדק להרים את מסך ההתאגדות של החברה, הנתבעת, ולהטיל אחריות על הנתבע כפי שיפורט להלן. הלכה פסוקה היא כי ככל שעסקינן בחברות פרטיות משפחתיות קטנות, יגלה בית המשפט גמישות בהרמת המסך נגד בעל המניות בחברה. בעניין זה אפנה לע"א 4606/90 איטה מוברמן ואח' נ' תל-מר בע"מ, פד"י מו(5) 353: "מסקנה זו מתחזקת בכך שמדובר בענייננו בחברה פרטית קטנה, אשר מעבר למעטה המשפטי המכסה אותה ניתן לראות שהיא מנוהלת כעסק פרטי הדומה לשותפות. הלכה מקובלת עלינו, שמצאה ביטויה בפסקי דין לרוב, היא, שבמקרה כגון דא יגלה בית המשפט פתיחות וגישה ליברלית בהרמת המסך (ע"א 213/79 [3], בעמ' 698; בג"צ 397/67 [4], בעמ' 539)". בענייננו, הזהות בין החברה, הנתבעת, לנתבע היא מלאה. החברה היא הנתבע והנתבע הוא החברה. המדובר בחברה קטנה, המונה מנהל אחד בלבד מהיום בו הוקמה. שיהוי בהגשת התביעה וחובת התובע בהתאם לסעיף 14 לחוק המכר הנתבעים טוענים כי יש להטיל על התובע אחריות בגין שיהוי בהגשת התביעה, כמו כן, הנתבעים טוענים כי התובע אינו יכול להסתמך על הטענה בדבר אי ההתאמה שהתגלתה במשאית בתביעתו זו בהתאם לסעיף 14 לחוק. כדי לדון בטענה זו, אדון בשאלה אם התובע הודיע לנתבעים על אי-התאמה שהתגלתה מיד לאחר שגילה אותה? חשיבותן של שאלות אלה הינן בגין הסנקציה העומדת כנגד קונה שלא עמד בדרישות אלה, כקבוע בסעיף 14(ב) ל חוק המכר: "לא הודיע הקונה על אי-התאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה". "סעיף 14(ב) לחוק המכר מחמיר עם הקונה, וקובע שאם הוא לא קיים במועד את נטל ההודעה על אי-התאמה, אין הוא רשאי להסתמך עליה. כלל דומה קובעים גם סעיפים 15 ו-16, כל אחד בנסיבותיו המיוחדות. לענין זה אין נפקא מינה, לפי החוק, אם הלכה למעשה נפגע המוכר באופן כלשהו מאי-עמידת הקונה בנטל, אם לאו. שלילת זכותו של הקונה להסתמך על אי-ההתאמה משמעה מניעת התרופות שהיו עומדות לו בגין הפרת החוזה מצד המוכר. מדובר בתרופות בגין אי-ההתאמה ואין מדובר בהפרות אחרות של המוכר. סעיף 14(ב) שולל מהקונה את התרופות בשל הפרה שבדין החוזים הכללי, כגון ביטול, אכיפה או פיצויים, ולא רק את התרופות שבפרק ג' לחוק המכר, שאינן אלא תוספת לדיני התרופות הכלליים. סעיף 14(ב) המצוי בפרק ב' של החוק, מתייחס לכלל התרופות בשל הפרת חוזה שבדיני החוזים. אין נפקא מינה אם קונה רוצה להסתמך על אי-ההתאמה כטענת תביעה, כטענת הגנה או כבסיס לקיזוז חיובים. אף אין להבחין בין אי-התאמה לבין תוצאותיה המסתברות". ראה: ת"א 172761/02 אירועית שיווק ויצוא 1993 בע"מ נ' מוצרי דגש פלסטיקה בע"מ] למרות זאת, על ריכוך דרישת מיידיות הבדיקה של הממכר על ידי הקונה מביע זמיר את דעתו, לפיה: "ספק אם גם כיום, לרקע ההתפתחות הכלכלית ולרקע חוקי החוזים שבאו לאחר חוק המכר, עדיין יש הצדקה להקפדה היתרה עם הקונה בסעיפים 13 עד 16 לחוק המכר". אולם, מלבד זאת כי זהו המצב החוקי הקיים בינתיים, הרי שניתן להגמיש "הקפדה" זו, כאשר מדובר באיחור קל, או אפילו קצת יותר מכך, של קיום הבדיקה. (א. זמיר, חוק המכר, (להלן: "זמיר"), כרך שני, עמ' 244). בעניינו, מחומר הראיות שהובא בפניי, ניתן ללמוד על סדר השתלשלות האירועים ומועדיהם כלהלן: ביום 25.08.2016 בוצעה העסקה. ניתן ללמוד כי המשאית הייתה מושבתת משך כשלושה חודשים. תימוכין לטענה עובדתית זו ניתן למצוא בתצהיר מוסך היידרו-בורג מיום 14.02.17. ומעדות התובע : ש. עמה זמן עבדת על המשאית ת. המשאית נכנסה למוסך מתאריך העברת בעלות ויצאה ביום 23.11.16 חודשיים ומשהו. ומעדות הנתבע שתמכה בעמדת התובע : ש. ראית שעשה מייקו. ת. ראיתי אצל המסגר. היא ישבה אצל המסגר חודש חודשיים. אחרי שעבד 3 חודשים הוא בא בטענות ואולי עשה חישובים לא נכונים. אחרי כמה זמן ארוך של 7-8 חודשים שלח לי מכתב שהחזיר לי 3 שיקים שלא שילם אותם. ניתן ללמוד מסעיף 19 בתצהירו של התובע כי התובע הפעיל את המשאבה בעסקו במשך כחודש, ומשחש בחוסר יציבות בהפעלתה, העמיד את המשאית ביום 02.02.2017 לבדיקת שני המומחים, מר הרמן, ומר אריה, שנתנו חוות דעתם ביום 22.2.2017. כמו כן, ניתן ללמוד מעדות התובע לפיה פנה לנתבעים טרם שליחת מכתב ההתראה ביום 17.04.15: ש. כשהמשאית הושבתה היה ביום 22.1.17 ופנית רק לאחר מספר חודשים לנתבע. ת. לא. פניתי אליו והתקשרתי והתעלם. אמר שמחזיר לי את עלות המשאבה מוריד מ-80,000 ₪ סך של 30,000 ₪ עלות המשאבה ואמרתי לו מה עם מה שהשקעתי אמר שלא אחראי. בנסיבות העניין, אינני מקבל את טענת הנתבעים לעניין זה, ואינני רואה כי אכן נגרם שיהוי הן בהגשת התביעה והן במתן הודעה על אי התאמה בהתאם לסעיף 14 לחוק המכר. סיכום לעניין האחריות אני מוצא את הנתבעת 1 אחראית כלפי התובע הן בשל התקיימותה של עוולת הרשלנות והן בשל הטעייה וחוסר תום לב בשלב שלפני כריתת החוזה. התביעה כנגד הנתבע 2 מתקבלת על סמך חבות אישית כלפי התובע, ולחלופין על סמך הרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת. לא מצאתי כי יש להטיל על התובע אחריות ו/או כל אשם תורם באשר הוא. נזקי התובע התמורה ששולמה עבור הרכב התובע שילם סך 50,000 ₪ וביטל שלוש המחאות בשווי 30,000 ₪. כך שתמורת המשאית עומדת על 50,000 ₪ בלבד. פיצוי בגין הפסד הכנסה התובע מבקש פיצוי בגין הפסד הכנסה במשך 234 ימי עבודה עד למועד הגשת התביעה, ומיום הגשת התביעה עד למתן פסק הדין. לטענת התובע, המשאית הייתה במוסך תקופה ממושכת. הערכת השווי הכספי של הפסד הכנסה נטע ן על ידי התובע ללא ביסוס מספק . עם זאת יש מקום לפסוק לתובע פיצוי מסוים בגין הפסד הכנסה, על דרך האומדנה. בהעדר ראיות מדויקות בדבר שיעור הפסד, האומדנה תהי ה על הצד הנמוך ותעמוד על סך 20,000 ₪. פיצוי בגין ההוצאות כתוצאה מהתיקונים במוסך וחוות דעת מומחים לטענת התובע, הוא נשא בעלות תיקון המשאית בשווי 117,765. לביסוס טענתו צירף התובע קבלות מס, וממצאים אלה לא נסתרו על ידי הנתבעים. כמו כן, העמיד התובע את המשאית לבדיקת שני מומחים בעלות נוספת של 14,040 ₪. לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך נוסף של 131,805 ₪, נכון ל יום הגשת התביעה. פיצוי בגין עוגמת הנפש לטענת התובע, נגרמה לו עוגמת נפש וטרחה רבה בשל הקלקולים הרבים במשאית שרכש והצורך להגיע למוסך ולתקן אותה. בענייננו, התובע רכש רכב אשר נאלץ להביאו למוסך ובסופו של יום התגלה פגם מהותי העולה כדי סכנה של ממש. לפיכך יש מקום לפסוק לזכות התובע פיצוי בגין נזק לא ממוני. אני קובע שעל הנתבעים לשלם לתובע סך של 7,500 ₪ להיום, בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הקלקולים במשאית. תוצאה התביעה נגד הנתבעים מתקבלת. התביעה שכנגד נדחית. על התובע להשיב את הרכב לחזקת הנתבעים. אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד ,לשלם לתובע 212,996 ₪ כמפורט להלן: 50,000 ₪ בגין יתרת התמורה, נכון להיום 51,015 ₪. 117,765 ₪ עלות תיקונים, נכון להיום 120,156 ₪. 14,040 ₪ עלות חוות דעת, נכון להיום 14,325 ₪. 7,500 ₪ בגין נזק לא ממוני. 20,000 הפסד הכנסה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד היום. כמו כן הנתבעים, ביחד ולחוד , ישלמו לתובע שיפוי בגין אגרת בית המשפט ששלם (משוערך להיום), הוצאות משפט בסך 800 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 49,841 ₪ בלבד. התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.פיצוייםתקלות ברכברכב