צוואה בכתב יד דוגמא לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע ( כב' השופט י. טישלר), שניתן ביום 6/11/11, בשתי תובענות, שנכרכו זו בזו, האחת - לביטול צו ירושה, האחרת - לקיום צוואה, שתיהן בעניינו של המנוח ש.ס. ז"ל, שנפטר ביום 2.12.07. הצדדים הינם אחיו ואחותו של המנוח, ועפ"י צו הירושה, נקבעו כיורשיו. (אם כי, ככל הנראה, לא בחלקים שווים, לפי ששני אחים נוספים הסתלקו מחלקם בעיזבון לטובת המערער). עפ"י צוואה, מיום 17/9/06, שהותיר המנוח, ושתוקפה היה שנוי במחלוקת, יורשו היחיד הינו המערער, ולמשיבה אין בה חלק. לאחר, שלבקשת המשיבה, ניתן צו ירושה, כאמור, על עיזבון המנוח, (ביום 26/10/08), פנה המערער לביהמ"ש לענייני משפחה, וביקש לבטלו, בטענה שיש לקיים את הצוואה האמורה, שהיתה בחזקתו, ושעל פיה הוא הזוכה היחיד. המשיבה התנגדה לקיום הצוואה, והעלתה טענות, במישורים שונים, הן באשר לפגמים צורניים בה, ובדרך עריכתה, והן במישור כשרותו וכושרו של המצווה, האח המנוח, לערוך צוואה, במועד הרלוונטי. פסק הדין, שבגדרו מצא ביהמ"ש קמא שלא להיעתר לבקשה לקיום הצוואה, משקיבל הטענה שאין היא עומדת בדרישות הצורניות שבחוק, ועל כן צו הירושה מוסיף לעמוד על כנו - הוא נשוא הערעור כעת. הצוואה נחזית להיות כתובה בכתב ידו של המנוח, וכותרתה "לכל אחד". מכילה היא הוראות בדבר היות המערער הזוכה על פיה, נושאת תאריך, בכתב יד, חתומה, ובתחתיתה כיתוב, בכתב יד שונה, וכותרתו "עדים לחתימה". מתחת לכותרת זו - שמות מלאים, מספרי ת.ז. וחתימות של שתי עדות, הגב' נ.ב, והגב' ל.פ. בפסק דינו, נשוא הערעור, קבע ביהמ"ש לענייני משפחה, בדחותו טענות שונות, שהעלתה המשיבה דהיום, כי לא הוכח בפניו שהמנוח היה במצב בריאותי-קוגנטיבי שמנע ממנו עריכת צוואה, וכן כי אין נפקות מכרעת לעובדה כי בקשת צו הקיום הוגשה, ע"י המערער, בשהוי מסוים, או כי, כביכול, הוסתר דבר קיומה, באורח מחשיד, מידיעת המשיבה. עניינים אלה, שהוכרעו, שוב אינם נושא להתדיינות כעת. באשר לספקות שהעלתה המשיבה, ביחס לאותנטיות של חתימת המנוח על הצוואה, הורה ביהמ"ש למנות מומחה להשוואת כתבי יד, מר אמנון בצלאלי, שבדק את הצוואה, ונתן חוו"ד מומחה, שעליה העיד במהלך הדיון. בדיקתו, שתוצאותיה היו מקובלות על הערכאה הדיונית, העלתה, שהטקסט נכתב, אכן, ע"י המנוח, בדרגת ודאות גבוהה, וכי כתב היד והחתימה - ניתן לראותם כיחידה אחת, אם כי רמת הודאות באשר לחתימה עצמה - נמוכה יותר. לעניין זה, של החתימה, ולאחר שמיעת עדותן של שתי העדות לעריכת הצוואה, נראה, כי ביהמ"ש הסיק שהחתימה אותנטית, למרות שאחת העדות, הגב' ל., גרסה, בניגוד לגב' ב., שהמנוח לא החזיק כלל עט ולא כתב, באותו מעמד. נקבע, כי יתכן שטעתה, ומכל מקום: "המנוח כתב מה שכתב וכנראה חתם". מהנמקת ביהמ"ש כמפורט בפסק דינו, עולה, ברורות, שהוא הסיק כממצא שיפוטי, תוצר של שילוב ממצאי חווה"ד הנ"ל, עם עדויות הנוכחים, שהחתימה היא, אכן, חתימת המנוח. קביעה זו, אף שגם עליה חולקת המשיבה, בערעור, אקדים ואומר - אין מקום להתערבותנו בה. די בכך, שמומחה ביהמ"ש קבע, נחרצות, כי הטקסט נכתב ע"י המנוח, וכי גוף הצוואה והחתימה הם מיקשה אחת, כדי לאשש מסקנה זו. אין טענה של ממש, ואין אף הגיון לסבור כך, כי המנוח כתב את גוף הצוואה, במו ידיו, אולם, משום מה, נמנע מלחתום עליה, וחתימתו זויפה והוספה. מעבר לכך - יוער, שאם בית המשפט משוכנע באמיתותה של הצוואה, רשאי הוא, כמצוות המחוקק, לקיימה אפילו החתימה פגומה. אין זה יסוד שבלתו אין, בהתקיים נסיבות המצדיקות מחילה על הפגם (ראה: סעיף 25 לחוק הירושה). עם זאת, וכאמור לעיל, ביהמ"ש דחה הבקשה לקיים הצוואה, וזאת - מחמת פגמים בצורתה, ובדרך עריכתה. הערעור על כך, ועל נימוקי ביהמ"ש, הוא בליבת ההכרעה שאליה אנו נדרשים כעת. במרכז הדברים עומדת נקודת המוצא של ביהמ"ש לענייני משפחה ולפיה "מדובר בצוואה בעדים" (עמ' 4 ש' 27 לפסה"ד קמא). על פי הוראת סעיף 20 של חוק הירושה, תשכ"ה-1965, נדרש כי צוואה כזו תהא ניחנה בתנאים עובדתיים וצורניים מסוימים: "צוואה בעדים תהיה, בכתב תצוין ותחתם ביד המצווה, בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו. העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור". אזכיר, כי בצוואה נשוא ההליך, אין אזכור כלל לקיום דרישות אלה, וכל שמתנוסס מעל פרטיהן וחתימותיהן של הגברות ב. ו-פ הוא צמד המילים "עדים לחתימה". בענייננו - ולאחר שבית המשפט ניתח, ביסודיות ולעומק, את עדויות הנוכחים במעמד עריכת הצוואה (גם המערער שהה במקום, והעיד, אם כי הוא התרחק פיזית בעת כתיבת המסמך), מצא, כי נסיבות עריכת המסמך ואישור העדות בשוליו, הן בעייתיות וכי לא הוכח, די הצורך, בדבר מודעותן לכך שהן עדות לעריכת צוואה ולחתימתה, במשמעות של דרישות סעיף 20 שלעיל. הפגם העיקרי שנמצא, הוא בכך שלא התקיימה מצוות החוק על כי המצווה יצהיר בפני העדים שזו צוואתו ושהעדים יאשרו שאכן כך הצהיר. ככל שיש סמכות, למרות פגם כזה, לקיים צוואה, לפי הוראת סעיף 25 א' לחוק, הרי, מאחר שתנאי לכך הוא שלבית המשפט לא יהיה ספק באמיתותה של הצוואה, קבע ביהמ"ש קמא, כי אין מקום להשתמש בסמכות זו, לאור אי הבהירות והספקות שהתעוררו בדבר נסיבות מעמד כתיבתה. נמצאו סתירות בדברי שתי העדות, ולא עלתה תמונה קוהרנטית של השתלשלות הדברים (אף כי, יוטעם, ביהמ"ש אינו קובע, אף לא במשתמע, שהמנוח לא התכוון, מבחינתו, באותו יום, לערוך צוואה, כפי שאכן עשה, ולהיפך - מעדות שתי הגברות כאחד, עולה שהמנוח התבטא בפניהן במילים ברורות על רצונו לצוות רכושו לאחיו - המערער). מכאן - ביהמ"ש דחה את הבקשה לקיום הצוואה. המערער, בעיקרי טיעונו, כמו גם בדיון בפנינו, באמצעות בא כוחו עו"ד י. רותם, טוען, כי נפלה שגגה בסיסית בעצם ההתייחסות לצוואה כאל צוואה בעדים, שעריכתה מוסדרת בסעיף 20 לחוק, וכי מדובר בצוואה בכתב יד, שהדין האוצל עליה הוא סעיף 19. על פי סעיף 19 לחוק הירושה, כל שנדרש מצוואה בכתב יד, הוא, ש"תכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו, ותיחתם בידו". הטענה הבסיסית בערעור, הינה, איפוא, שמשנמצא שהמסמך אכן כתוב בידי המנוח, וחתום על ידו, וכאשר אין מחלוקת שהוא נושא תאריך, צריך היה בית המשפט להורות על קיומו, בלי להיזקק לבחינת התקיימות הדרישות העובדתיות והצורניות הצריכות לצוואה מסוג אחר, כזו שאינה כתובה בכתב ידו של המצווה, או שהיא מודפסת. המשיבה, בעיקרי טיעוניה, וגם בדברים שנשאה בפנינו באת כוחה, עו"ד ח. שטולצנברג, העלתה טענת סף ולפיה מדובר בשינוי חזית אסור, וכי הטיעון בדבר היות הצוואה נשלטת על ידי סעיף 19, לא הועלה בבקשה למתן צו קיום, בשעתו, ולא לובן בערכאה המבררת. לטעמי, יש לדחות טענה מקדמית זו, משתי סיבות, והשנייה שבהן היא העיקרית. טעם ראשון - הגם שבמישור הדיוני צודקת ב"כ המשיבה בכך שגם המערער התייחס לצוואה, והגדירה כצוואה בעדים, בבקשות שהגיש, בשעתו, הרי, הדרישות העובדתיות הצריכות להכרעה בכשרותה של צוואה בכתב יד, בפועל היו גם היו נתונות במחלוקת בין הצדדים במשפט, הובאו לגביהן ראיות, וניתנה הכרעה לגופן. כך היה ביחס להיות הצוואה כתובה בכתב ידו של המצווה, וכך ביחס לעצם החתימה וזהות המצווה בתור החותם עליה. מכאן - לא נפגעה זכות מהותית או דיונית של המשיבה בכך, שכביכול, נמנע ממנה להציג מלוא הראיות והטיעונים הרלוונטיים, בשל כך שגם המערער לא סיווג נכונה את מבוקשו, לעת הגשת הבקשות בשעתו. ראייה לכך שאף ב"כ המשיבה היתה ערה, גם בערכאה דלמטה, לאפשרות שהצוואה תיבחן בהיבט סעיף 19 לחוק, יש למצוא בדבריה היא, בסיכומים בעל פה (ישיבת 6.3.11 עמ' 1 לפרוטוקול), שם עו"ד שטולצנברג מנתחת את דרישות סעיף 19, ומביעה התנגדות ל"שינוי חזית הפוך", עת היא מוחה על כך שבניגוד לטענת המערער כי הצוואה נכתבה כולה בכתב ידו של המנוח, הובאה עדותה של הגב' ל.פ על כי לא הוא עצמו כתב אותה... טעם שני - והוא העיקרי, אין מדובר בהליך אזרחי רגיל, שבשיטתנו האדוורסרית הצדדים למחלוקת מתווים, ביחס אליו, את מלוא חזית הטענות ואת הגדרת הפלוגתאות. אומנם, שני הצדדים להליך הם בעלי עניין מרכזי בתוצאותיו, וכל צד טוען לזכויות בעיזבון מכח קיום או אי קיום הצוואה, אולם, אינטרס העל, מבחינת ההכרעה השיפוטית, אינו בקביעה מי מבין היריבים במשפט צודק בטענותיו, כי אם במתן תוקף וכיבוד רצונו האמיתי של צד שלישי, ששוב אינו בין החיים, והוא אותו מנוח שדבריו מובאים בפני בית המשפט באמצעות אותו מסמך - כתב הצוואה. הוראות חוק הירושה ביחס לצוואות וקיומן, נתפסות כ"הוראת יסוד" שפועלה בכך שהיא "מצווה עלינו לקיים דברי המת ולעשות כדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע". וכן - "הקו המנחה של המחוקק הוא לתת תוקף לרצונו של המצווה ולקיים דברו" (דברי כב' השופטים מ. אילון, ומ. ביסקי, בד"נ 40/80, קניג נ' כהן , פד"י לו(3), 701, בעמודים 726 ו- 730). מכאן - לבית המשפט, הדן בעניין צוואה, יש גם "ראיית על", החורגת מעניינם של הצדדים המידיים למחלוקת שבפניו, והוא האמון על כך, שככל הניתן והאפשר, תקויים מצוותו של המנוח, תרתי משמע, זו שמצאה ביטויה בכתב הצוואה, וכי רצונו האחרון, ששוב אינו יכול להביעו בעצמו, וכאשר אינו יכול לפקוד עוד על גורל קניינו, יקויים ויעשה כפי שהמנוח הורה וחפץ עת התהלך עימנו, בין החיים. כאשר השופט הדן בכך רואה, שהגם שהצדדים הגדירו צוואה ככזו שנעשתה בעדים, אולם, לאמיתו, מדובר בצוואה בכתב יד, על פי סיווגה הנכון, הוא נדרש שלא להתעלם מכך, כלא היה, מטעם דיוני של "שינוי חזית", או כיוצא בכך, ועליו ליתן הדעת למצב הדברים לאשורו, ועל פי מהותה הנכונה והאמיתית של הצוואה. אפשר, בנסיבות מתאימות, שהדבר יצריך יוזמה מצד בית המשפט לאפשר לצדדים להרחיב הטיעון ולמקד הדיון בנקודה הנכונה, לגישת בית המשפט, ואלה דברים שעליו לשקול, טרם הכרעה בתיק. אולם, וכמבואר, בענייננו - לא מצאתי שבית המשפט היה צריך לנהוג כך, אף לו ביקש לסווג הצוואה בסיווג שונה מהמועלה בכתבי הטענות, משלצדדים היתה הזדמנות נאותה, ומעבר לכך, להביא ראיותיהם ולטעון מלוא הטענות וכך גם עשו. משראיתי לדחות הטענה המקדמית, מצד המשיבה, ביחס להיות ליבת הערעור משום שינוי חזית הדיון, ובהתייחס לטענה לגופה - אני סבור כי היא מוצדקת, וכי הדין עם המערער. בעיני, ולאחר התעמקות בכל החומר שבתיק, ובכלל זה עדויות הגברות ב., ברור לחלוטין שכוונתו של המנוח, בעת עריכת הצוואה היתה כי הגברות האלה ישמשו, בדיוק כפי שנאמר בצוואה, בגדר "עדים לחתימה", הא ותו לא, ולא היתה כוונה כי הן תכהנה כעדות פורמאליות, במשמעות הצורנית והדווקנית של עמידה בדרישות סעיף 20 לחוק. מדובר במעין "חיזוק" שהתבקש לאקט החתימה, כאשר הנוכחים סברו כי הדבר יועיל ליתן משנה תוקף לעריכת הצוואה, ולהוכחת אמיתותה, ובודאי לא הועלה על הדעת כי המחווה הטקסית הזו, שמעבר לדרישת החוק (שהרי דרישות סעיף 19 לצוואה בכתב יד כבר קויימו במלואן), תהפוך לחרב פיפיות, בדמות טענה כי החתמת העדות לא בוצעה על פי דרישות הצורה והעריכה של סעיף 20. אותה תוספת, שעניינה "עדים לחתימה", הגם שהמילים האלה אינן כתובות בכתב ידו של המצווה, אינה חלק אינטגראלי של כתב הצוואה, וההוראות הגלומות בו, במובן זה שאין הדבר פוגע בדרישה שהצוואה "תיכתב כולה ביד המצווה". הצוואה כולה - אכן כתובה בכתב ידו, וחתומה על ידו, והתוספת האמורה, במהותה היא חיצונית למסמך, ואינה פוגעת או גורעת מנפקותו ותוקפו של הטקסט שמעליה. קיומה של צוואת המנוח, זו שנכתבה ונחתמה על ידו, יביא לידי ביטוי את רצונו האמיתי והמובהק, כפי שהובע ביום עריכתה. מעבר לצריך - עדות שתי העדות כאחד, בבית המשפט, מעלה כי המנוח חזר והבהיר, בדבריו בעל פה, באותו מעמד, שזו כוונתו , וכי מבוקשו הוא כי המערער יזכה בעזבונו, כפי שפורט בגוף המסמך (יש התייחסות לנכסים ספציפיים שבבעלותו). דעתי היא, כי הצוואה שבה עסקינן, הינה "צוואה בכתב יד", שסעיף 19 לחוק הירושה אוצל עליה. משבית המשפט התייחס אליה כאל "צוואה בעדים", ונמנע מלקיימה בשל פגמים בקיום דרישות סעיף 20 לחוק, נפלה בכך טעות. בהיות הצוואה מקיימת דרישות סעיף 19, במלואן, ואף דעת בימ"ש קמא הונחה כי כך הם פני הדברים (אף כי הבדיקה נעשתה לצורך בחינת התקיימות דרישות סעיף 20 ), ראוי היה להורות על קיומה ומתן תוקף להוראותיה, וממילא להורות על ביטול צו הירושה שניתן קודם לכן. מנימוקים אלה, אמליץ לחברי הנכבדים למותב, כי נקבל הערעור, וכי פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה יבוטל, ותחת זאת נורה כי יוצא צו פורמאלי לקיום צוואת המנוח ס.ש ז"ל מיום 17.9.06, ולביטול צו הירושה מיום 26.10.08. לפי שטענות המערער, שהתקבלו, אכן לא הועלו בצורה ברורה ומפורשת בשלב הדיוני שבו ראוי היה לעשות כן, ובכך נוצרה תקלה, ואף שלא ראיתי בכך נימוק לדחיית הערעור מהטעם של שינוי חזית הדיון, אני סבור כי יש להימנע מפסיקת הוצאות לטובתו, בערכאתנו, וכי כי כל צד ישא בהוצאותיו. אריאל ואגו, שופט   השופט נ.זלוצ'ובר: אני מסכים. נתן זלוצ'ובר, שופט       השופטת נ.נצר: אני מסכימה. נחמה נצר, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט אריאל ואגו. העירבון יוחזר למערער באמצעות בא כוחו. צוואהירושה