1. המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער), יליד 1975, שיחק בשעתו בקבוצת הכדורגל הפועל עירוני קרית שמונה (להלן: הפועל קרית שמונה), ונפגע בברך שמאל במהלך שני משחקי אימון של הקבוצה, פעם ראשונה ביום 21.9.1999 (להלן: הפציעה הראשונה) ופעם שניה ביום 13.2.2000 (להלן: הפציעה השניה). כתוצאה מהפציעות נאלץ המערער לפרוש מפעילותו ככדורגלן. מכאן תביעתו של המערער כנגד המשיבה והמערערת שכנגד (להלן: המשיבה), כמי שהעמידה את מגרש הכדורגל שבחזקתה ובשליטתה לטובת משחק האימון במהלכו ארעה הפציעה הראשונה. כן תבע המערער את הפועל קרית שמונה, כמי שבמגרשה ארעה הפציעה השניה. בית משפט קמא פיצל את הדיון בין סוגית האחריות לבין סוגית הנזק. נקבע כי המשיבה אחראית לפציעה הראשונה באשר "משטח המגרש היה ברמה ירודה וכלל קרחות דשא ומהמורות". בית המשפט דחה את אחריות הפועל קרית שמונה לפציעה השניה, באשר המערער לא הוכיח את אופן התרחשות האירוע. 2. בשלב השני בחן בית משפט קמא את נזקיו של המערער. כל אחד מהצדדים הגיש חוות דעת רפואיות מטעמו, ובית המשפט מינה מומחים מטעמו. המומחה בתחום האורטופדי, ד"ר קאופמן, העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 19% בגין פגיעה בברך ובית משפט קמא אימץ את קביעתו. המומחה בתחום הנפשי, ד"ר בלוך, העמיד את נכותו הצמיתה של המערער על 30%, אך בית משפט קמא הגיע למסקנה כי אין ביכולתו לאמץ את חוות הדעת ולא הכיר כלל בנכות בתחום זה. לסופו של יום פסק בית משפט קמא בגין הפסדי השתכרות של המערער לעבר סכום גלובלי של 120,000 ₪; בגין הפסדי השתכרות לעתיד סכום גלובלי של 350,000 ₪; בגין הוצאות רפואיות בעבר, עזרת צד ג' ונסיעות סך של 25,000 ₪; ובגין כאב וסבל סך של 150,000 ₪, סה"כ- 645,000 ₪. מסכום זה ניכה בית משפט קמא את תשלומי המל"ל בסך של כ-170,000 ₪, ודחה את טענת המשיבה לפיה יש לנכות את גימלת ההכנסה שקיבל המערער מאז התאונה ועד למתן פסק הדין בסך של 260,000 ₪. על כך נסבים הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. 3. בתמצית שבתמצית, המערער טען כי יש להעמיד את אובדן כושר השתכרותו על 100% בהתחשב בכך שנגדעה הקריירה הספורטיבית שלו בעקבות הפציעה. עוד נטען, כי הפסדי השכר נפסקו על הצד הנמוך בהתחשב בשכרם של שחקני כדורגל שבמעמדו ובכישוריו של המערער. עוד הלין המערער על כך שבית משפט קמא התעלם  לחלוטין מחוות דעתו של ד"ר בלוך בתחום הנפשי, למרות שמדובר במומחה מטעם בית המשפט. מנגד, מיקדה המשיבה את ערעורה בעיקר בשאלת האחריות. המשיבה הצביעה על כך שבית משפט קמא קבע בפסק דינו פוזיטיבית כי אינו מאמין לעדותם של המערער ושל העדים האחרים לגבי אופן פציעתו של המערער, שנפצע בברך גם קודם לפציעה הראשונה, כך שהיה עליו לדחות את התביעה. לחלופין, טענה המשיבה כי את עיקר נזקיו של המערער יש לייחס לפציעה השניה, ולמצער, יש לייחס למערער אשם תורם בשיעור גבוה באשר חזר לשחק עוד טרם החלים מהפציעה הראשונה. אקדים ואומר, כי דין הערעור והערעור שכנגד להדחות. 4. טענת המערער כי יש לראותו כמי שאיבד כושר השתכרותו לחלוטין אינה סבירה, בלשון המעטה. הלכה עמנו כי אין להעמיד אדם בחזקת מי שאינו יכול לעבוד ואין להטביע בנקל חותם של אי כשירות גמורה לעבודה על אדם  (ע"א 1249/04 רבאח נ' רבאח, בפסקה י"א ( 8.11.2006)), בוודאי לא אדם בגילו ובמצבו של המערער. העובדה שהמערער לא יכול היה לחזור ולשחק ככדורגלן - אם כי ניסה להמשיך לשחק גם לאחר שתי הפציעות בקבוצה אחרת בליגה נמוכה יותר - אין משמעה כי איבד את כושר השתכרותו בשוק העבודה בתחומים ובעיסוקים אחרים. 5. אשר להשתכרותו הפוטנציאלית של המערער כשחקן כדורגל, הרי שבהתחשב בכך כי כמעט לא שיחק בשכר בשנים לפני הצטרפותו להפועל קרית שמונה, דומה שהמערער הפליג בהשערות ובספקולציות לגבי פוטנציאל שכרו. מכאן, שאין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא כי המערער לא עמד בפני נסיקה בקריירת הכדורגל שלו, כדי כך שהיה עולה בידו להגיע לרמת הכנסה גבוהה בעתיד כשחקן מן המניין באחת מקבוצות ליגת העל. 7. בית משפט קמא לא התעלם מחוות דעתו של ד"ר בלוך אלא הגיע למסקנה כי אין מקום לאמץ את חוות הדעת, וזאת, לאחר שניתח את חוות דעתו ועדותו, בין היתר, על רקע התיעוד הרפואי ממנו ניתן ללמוד אודות מצבו של המערער ללא קשר לתאונה. הלכה פסוקה היא, כי הקביעה הסופית בדבר מצבו הרפואי של הנפגע מסורה בידי בית המשפט ובכגון דא נתון לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב (ע"א 2160/90 רז נ' לאף, פ"ד מז(5) 170 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' יחזקאל, פ"ד נח(2) 583 (2004); ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב חברה לביטוח בע"מ ( 24.11.2005)). איני רואה במקרה דנן סיבה לחרוג מכלל זה ולהתערב בשיקול הדעת של בית משפט קמא.  8. אכן, גם על פי חישוב אריתמטי של נכות אורטופדית בשיעור 19% על פי שכר ממוצע במשק, הסכום שנפסק לזכות המערער בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד אינו על הצד הגבוה. עם זאת, בהתחשב בטענות המשיבה כי היה על בית משפט קמא לקחת בחשבון פציעה קודמת של המערער עוד לפני הפציעה הראשונה ולהביא בחשבון את תרומתה של הפציעה השניה למצבו של המערער עד כדי הפחתת נכותו האורטופדית ל-10% -  איני רואה להתערב בסכומים שנפסקו. 9. ומכאן, לערעור שכנגד של המשיבה.  בית משפט קמא ציין בפסק דינו שלא האמין כי מי מהעדים ראה שרגלו של המערער נכנסה לבור או למהמורה, ומכאן טרונייתה של המשיבה על כך שנקבע כי האחריות לפציעה הראשונה מוטלת לפתחה. לא אכחד כי התלבטתי בשאלת האחריות, אך לסופו של יום לא מצאתי להתערב גם בקביעה זו של בית משפט קמא. בפסק הדין נקבע, כעניין שבעובדה, כי  המערער לא נפגע כתוצאה מתיקול עם מי מהשחקנים במגרש וכי המגרש היה מלא במהמורות ובקרחות דשא, כך שרשאי היה בית משפט קמא להגיע למסקנה כי הפציעה הראשונה נגרמה עקב מצבו של המגרש. 10. סופו של דבר, שדין הערעור והערעור שכנגד להדחות ללא צו להוצאות. ניתן היום, ד' באדר התשע"ב (27.2.2012). ברכייםכדורגלדיני ספורט