1. בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בחולון (כב' השופט עזריה אלקלעי) מיום 19/7/11 בת.פ. 2030/10 ולפיו הורשעה המערערת - הנאשמת בכך שהחנתה את רכבה ליד מדרכה המסומנת באדום לבן. 2. הערעור מעלה את השאלה הבאה: האם שינוי סימון המדרכה לאפור, הופך את החניה שהיתה אסורה בעת שהמדרכה היתה צבועה באדום לבן, לכזו, שאין להטיל ביחס אליה אחריות פלילית וזאת לאור הוראות סעיף 4 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"). 3. ביום 27/3/09 החנתה המערערת את רכבה בצמוד לאבני שפה הצבועות באדום לבן ברחוב משעול דר 8 בחולון. משעברה המערערת על הוראת סעיף 5 (א) לחוק עזר עירוני חולון (העמדת רכב וחנייתו), התשל"ה - 1975 (להלן: "חוק העזר"), נרשם לה דו"ח ברירת קנס על סך 250 ₪. 4. המערערת הגישה בקשה להישפט על ביצוע העבירה. ביום 18/11/10 הוגש נגדה כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בחולון. ישיבת ההקראה בבית משפט קמא התקיימה ביום 30/5/11. המערערת לא כפרה בעובדות כתב האישום אך כפרה באשמה. 5. טענת המערערת היתה, כי בשל העובדה שבעת הגשת כתב האישום - נובמבר 2010 השתנה המצב החוקי שהיה קיים בעת קרות העבירה, כך שבמקום שבו חנתה כפי שתואר בכתב האישום, מותר כיום לחנות וצבע המדרכה שהיה צבוע באדום לבן שונה לאפור. בית משפט קמא לא קיבל את טענת המערערת וקבע, כי יש להרשיעה בעבירה המיוחסת לה. המערערת טוענת, כי על פי פרשנות תכליתית של סעיף 4 לחוק העונשין, יש להגיע למסקנה ולפיה חל בענייננו סעיף 4 לחוק. המערערת טוענת, כי גם על פי פרשנות שאינה תכליתית אלא סטטוטורית מילולית טהורה, תמרור אינו רק סימן אלא הוא הלכה למעשה החוק. מכאן, שביטול תמרור משמעו ביטול החוק באותו אזור. שינוי תמרור או סימון מהווה הלכה למעשה ביטוי לשינוי הנורמה המשפטית במקום מסוים. 6. ב"כ המשיבה טוענת, כי יש לדחות את הערעור וטוענת בין היתר, כי תמרור הוא שלט המוצב לצד הדרך ונותן הנחיות למשתמשים בדרך. הוריית התמרור היא בבחינת חובה חוקית ואילו אי ציות לתמרור היא עבירת תנועה וכי שינוי תמרור או סימון לא מהווים כלל ועיקר ביטולה של העבירה. עוד נטען (ע"י ב"כ המשיבה בבימ"ש קמא), כי על פי סעיף 10 א' לפקודת סדרי השלטון והמשפט, דרושות מילים מפורשות של המחוקק כדי להקנות להוראה חוקית תוקף רטרואקטיבי. הוראת סעיף 22 לחוק הפרשנות איננה שוללת את תוקפה של קביעת תחולה רטרואקטיבית, אך היא "עוצרת עיגול חקיקתי לחזקה בנגד חקיקה למפרע, וכי חקיקה למפרע פוגעת בתפיסות יסוד חוקתיות". 7. המסגרת הנורמטיבית: סעיף 4 לחוק העונשין שכותרתו היא: "ביטול עבירה לאחר עשייתה" קובע כדלקמן: "נעברה עבירה ובוטל בחיקוק האיסור עליה - תתבטל האחריות הפלילית לעשייתה. ההליכים שהוחל בהם - יופסקו, ניתן גזר דין - יופסק ביצועו, ולא יהיו בעתיד עוד תוצאות נובעות מההרשעה". כלומר, כאשר קיים חיקוק אשר ביטל עבירה כלשהי, מתבטלת האחריות הפלילית לעשייתה. הן ב"כ הצדדים והן כב' השופט המלומד התייחסו לפסק הדין אשר ניתן בבג"ץ 1618/97 יצחק סצ'י נ' עיריית תל אביב פ"ד נב (2) 542 (להלן: "פסק דין סצ'י"). שם הדגיש כב' השופט טירקל אשר דעתו התקבלה כדעת רוב, כי סעיף 4 לחוק העונשין נותן ביטוי ברור לכוונה שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה, אין להפעיל לגבי מי שעשה אותו, כל סנקציה שהיא, בין שננקטו נגדו הליכים לפני ביטול האיסור ובין שלא ננקטו. כב' השופט טירקל התייחס לדברי ההסבר לסעיפים 4 ו-5 לחוק העונשין, כפי שנכתבו בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי) תשנ"ב - 1992, על מנת להמחיש את תכלית תיקון מספר 39 לחוק העונשין במסגרתו חוקק סעיף 4 לחוק העונשין. 8. פסק דינו של בית משפט קמא: כב' השופט המלומד, לא חלק כמובן על העקרון הקבוע בסעיף 4 לחוק העונשין ואף לא על הנפסק בפסק דין סצ'י, אלא מבהיר, מדוע לטעמו לא חל סעיף 4 לחוק העונשין בענייננו. על פי תקנה 1 לתקנות התעבורה, הגדרת "תמרור" היא: "כל סימון, אות או איתות לרבות רמזור, שקבעה רשות התימרור המרכזית ואשר הוצב או סומן על פי הסמכה או על פי הוראה מאת רשות תימרור כדי להסדיר את התנועה בדרכים או כדי להזהיר או להדריך עוברי דרך". כיוון שסעיף 4 לחוק העונשין נוקט במונח "חיקוק", בחן כב' השופט את משמעות המילה "חיקוק" בחוק הפרשנות, התשמ"א 1981, שם מוגדר המונח "חיקוק" - "חוק או תקנה". כב' השופט קבע, כי בענייננו, יש לדון בנורמה משפטית האוסרת על החניה וזאת מכוח חוק העזר לחולון, (העמדת רכב וחנייתו), התשל"ה - 1975 שסעיף 5 א' שבו קובע: "לא יעמיד אדם ולא יחנה, ולא יתיר להעמיד או להחנות רכב אלא ברחוב, למעט במדרכה ולמעט במקום שנאסר לחנות בו והאיסור מסומן על ידי תמרור בהתאם להודעת התעבורה (קביעת תמרורים) התש"ל - 1970". כב' השופט ציין, כי תמרור הוא רק סימן המפעיל את הנורמה המשפטית והוא כשלעצמו אינו חוק או תקנה, ושינוי תמרור מעת לעת או הזזתו לא מהווה את ביטול או שינוי החוק. לפיכך, הגיע למסקנה ולפיה סעיף 4 לחוק העונשין לא חל על תמרור שאינו מהווה "חיקוק" ולפיכך אין לקבל את טענת המערערת - הנאשמת. בנוגע לאבחנה בין הוראת ביצוע לבין נורמה משפטית, הפנה כב' השופט אלקלעי לע"פ 402/63 אברהם רונן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח (3) 172, 179, שם קבע כב' השופט ויתקון: "...ההחלטה להציב תמרור כל עיקרה ותכליתה של החלטה כזאת היא להפעיל נורמה משפטית. אך נראה לי, שגם במקרה זה עלינו להבחין בין קביעת הנורמה לבין "היערכות הנתונים העובדתיים". הנורמה מדברת, כאמור, במונחים מופשטים: היא זקוקה, לשם הפעלתה, לקונקרטיזציה. לשם כך יש צורך לייחס ולשוות למקום פלוני את הנתונים הקונקרטיים המוגדרים בצורה מופשטת בנורמה עצמה. הליך זה של ייחוס הנתונים אינו שייך לקביעת הנורמה אלא להחלתה ולהפעלתה... אכן לא בהחלטה להציב תמרור יש לראות תקנה בת פועל תחיקתי, אלא בחוק הקובע נורמה משפטית לגבי מקום, בו הוצב התמרור, ואילו ההחלטה להציב תמרור מגבשת נתון עובדתי, שלגביו מופעל החוק". כב' השופט בהכרעת הדין קבע, כי מחיקת סימון אדום לבן על מדרכה, לא מבטלת את הנורמה המשפטית ואת העבירה של איסור החניה ליד מדרכה הצבועה באדום לבן, שיסודה בסעיף 5 (א) לחוק העזר. האיסור התחיקתי על חניה ליד מדרכה הצבועה באדום לבן נותר בעינו בכל מקום שבו המדרכה צבועה באדום לבן. לפיכך, ומשלא לא היה חולק על כך, שבמועד עבירת העבירה אכן חנתה המערערת ליד מדרכה הצבועה באדום לבן, לא התקבלה עמדתה והיא הורשעה. 10. דין הערעור להידחות: מקובלת עלי מסקנתו של בימ"ש קמא, המבוססת על הגדרת המונח "חיקוק" בחוק הפרשנות, התשמ"א - 1981; ולפיה מחיקת סימון אדום - לבן על מדרכה מסוימת, לא מהווה ביטול חיקוק. ה"חיקוק" אשר אוסר חניה במקום אסור עפ"י חוק העזר, לא בוטל כלל ועיקר. בפסק הדין בעניין אברהם רונן (ע"פ 402/63) אליו הפנה כב' השופט אלקלעי בהכרעת הדין, עמדה לדיון השאלה - האם החלטת ראש עיר בדבר הצבת תמרור או עצם הצבתו, היא בבחינת תקנה בת פועל תחיקתי, אשר הצריכה פרסום ברשומות. משלא פורסמה ברשומות טען המערער באותו מקרה, כי אין לה תוקף חוקי. כב' השופט אלקלעי הפנה לדבריו של כב' השופט ויתקון בפסה"ד, אף יפים לענייננו גם הדברים שנכתבו על ידי כב' השופט הלוי בעמ' 181 לפסק הדין: "...התמרור אינו קונסטיטוטיבי - כמו בסעיף 62 (8) לפקודת התעבורה ובתקנה 15 לתקנות התעבורה - אלא דלקרטיבי לגבי האיסור. מכאן גם נופק כי הצבת התמרור, וכן הוראת ראש העיריה להציבו, אינה יכולה להוות "תקנה בת פעל תחיקתי", שהרי אינה יוצרת כל "נורמה" לפי חוק העזר הנדון. ה"נורמה" נוצרת על ידי החלטת ראש העיריה, בתוקף סמכותו לפי סעיף 2 לחוק העזר, לייחד את הרחוב כמקום חניה לסוג מסויים של רכב, ורק לגבי החלטה זאת יכולה להתעורר השאלה אם היא מהווה "תקנה בת פעל תחיקתי" וטעונה פרסום ברשומות...". בפסק דינו של בית משפט קמא היתה אף הפניה לבג"ץ 508/83 מעוף נתיבי אוויר בע"מ ואח' נגד שר התחבורה ואח' פ"ד לח (3) 533, שם נדונה גם כן השאלה - מה היא תקנה בת פועל תחיקתי ונעשתה הבחנה בין תקנה בת פועל תחיקתי לבין עובדה בעלת פועל משפטי. בסעיף 16 לפסק הדין תוארו סימני ההיכר של תקנה בת פועל תחיקתי על פי הפסיקה ויפים לעניינו הדברים שנכתבו באותו סעיף: "נמצא, כי ביסודה של התקנה בת הפועל התחיקתי עומד היסוד הנורמאטיבי. תקנה בת פועל תחיקתי היא בראש ובראשונה נורמה משפטית. עובדה אינה נורמה, ועל כן אין ההוראות בעניין הנורמה התחיקתית (אם לעניין פרסום, אם לעניין אצילה ואם לעניין אחר) חלות עליה (ראה י' זמיר, "חובת הפרסום של התקנות" הפרקליט כא (תשכ"ה) 5) בע"פ 402/63, בעמ' 178 - 179 נתעוררה השאלה, אם הצבת תמרור היא תקנה בת פועל תחיקתי. בהשיבו על כך בשלילה אמר השופט ויתקון: "אין לראות בהצבת תמרור במקום פלוני אלא יצירת הנתונים העובדתיים, שבקיומם נכנס החוק לפעולה. הרי החוקים אינם פועלים בחלל ריק (IN ABSTRACTO). מצוותם מתקשרת עם מערכת של עובדות, שבקיומן יחול החוק". על כן, בניית בית ספר אינה תקנה בת פועל תחיקתי, אף כתוצאה ממעשה הבנייה חלה חובת הנהג להאט בנהיגתו בקרבת מקום. הוא הדין בענייננו: קביעת נתיב טיסה לאל על היא עניין שבעובדה. אין זו נורמה. אמת, עובדה זו (קביעת הנתיב) מפעילה נורמה (איסור עירוב) אך אין בכך כדי להפוך אותה עצמה לנורמה ועל כן גם לא לנורמה בת פועל תחיקתי". מקובלת עלי לחלוטין העמדה ולפיה, שינוי צבע המדרכה מאדום ללבן לאפור ברחוב מסוים, לא משנה את הנורמה המשפטית ואת העבירה של איסור חניה ליד מדרכה הצבועה באדום לבן שיסודה בחוק העזר. גם כאשר מבקשים לפרש את סעיף 4 לחוק העונשין פירוש תכליתי ולא מילולי דווקני, ניתן להגיע לאותה מסקנה. כפי שצוין בפסק הדין בעניין סצ'י, סעיף 4 לחוק העונשין נותן ביטוי לכוונה, שאם מעשה שהיה בגדר עבירה חדל להיות עבירה, לא יינקטו לגבי מי שעשה אותו כל הליכים וסנקציות. הכוונה היא לכך, שאם הגיעו למסקנה ולפיה מעשה מסוים כבר אינו ראוי להיות עבירה, אזי גם מי שעשה את אותו מעשה, קודם לביטולה של העבירה, לא ייענש ולא יועמד לדין, שהרי מי שביטל את העבירה הגיע למסקנה, שהיא איננה מעשה אסור. במקרה שבפנינו, לא סבר המחוקק או מחוקק המשנה, כי יש לבטל את האיסור שנקבע בחוק העזר ולפיו אין לחנות ליד מדרכה הצבועה באדום לבן. איסור זה נשאר בעינו והנורמה המשפטית נשארה בעינה. רק הסימן אשר הפעיל את הנורמה, שונה במקרה דנן, ורשות התמרור רשאית לשנות את הסימון מעת לעת. בנסיבות אלו, ומשלא שונתה הנורמה המשפטית כאמור לעיל, אין כל סיבה להרחיב את תחולתו של סעיף 4 לחוק העונשין ולקבוע, כי שינוי הסימון על המדרכה הוביל לביטול "חיקוק". 11. לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות. ב) בשים לב לכך, שמדובר בטענה משפטית עקרונית, לא מצאתי אף אני לפסוק הוצאות לחובת המערערת. ג) המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים. ניתן היום, י"ח חשון תשע"ב, 15 נובמבר 2011, במעמד ב"כ הצדדים. משפט תעבורהתמרוריםהגדרות משפטיות