##דוגמא לכתב תביעה## ## סוג התביעה: ## ## הסעד המבוקש: ## ## אגרה: ## ## האם קיים הליך נוסף בבית משפט או בבית דין, בקשר למסכת עובדתית דומה שהתובע הוא צד לו או היה צד לו? ## לא ## א. תיאור של בעלי הדין ## 1. התובעת, גב' שרה לוי, ת.ז. _________, המתגוררת ב_________, תל אביב, הינה אישה אשר שהתה במקלט לנשים מוכות, ונפגעה כתוצאה מרשלנותם והפרת חובותיהם של הנתבעים. 2. הנתבעת 1, עמותת "________", ח.פ. _________, הינה עמותה רשומה בישראל, המפעילה את המקלט לנשים מוכות ב_________, ירושלים (להלן: "המקלט"). העמותה אחראית על ניהול המקלט, אבטחתו, רווחת הדיירות בו, ועל עמידה בכל הוראות הדין והרישוי הרלוונטיות. 3. הנתבע 2, מר דוד ______, ת.ז. _________, המתגורר ב_________, רמת גן, שימש כמנהל המקלט מטעם הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית לאירועים נשוא התביעה. הנתבע 2 היה אחראי באופן ישיר על תפעול המקלט, אבטחתו, פיקוח על הצוות, ועל הבטחת שלומן וביטחונן של הדיירות. 4. הנתבעת 3, גב' רותי ______, ת.ז. _________, המתגוררת ב_________, חיפה, שימשה כעובדת סוציאלית במקלט מטעם הנתבעת 1 בתקופה הרלוונטית. הנתבעת 3 הייתה אחראית על הטיפול הסוציאלי בדיירות, הערכת מסוכנות, ודיווח על כל אירוע חריג או חשש לפגיעה. ## ב. הסעד המבוקש (באופן מפורט) ## 5. כבוד בית המשפט מתבקש לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, בתשלום פיצויים לתובעת בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיהם ומחדליהם הרשלניים, בסך כולל של 2,500,000 ₪ (שני מיליון וחמש מאות אלף שקלים חדשים), בתוספת ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. 6. סכום הפיצויים המבוקש כולל, בין היתר, פיצוי בגין כאב וסבל, עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה, אובדן הנאות חיים, נזקים נפשיים ופיזיים, אובדן כושר השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות וטיפולים פסיכולוגיים בעבר ובעתיד, הוצאות שיקום, והוצאות משפטיות ושכר טרחת עורך דין. 7. כבוד בית המשפט מתבקש להורות על מינוי מומחים רפואיים בתחומי הפסיכיאטריה, הפסיכולוגיה והנוירולוגיה, על מנת לאמוד את היקף הנזקים הרפואיים והנפשיים שנגרמו לתובעת כתוצאה מהאירועים נשוא התביעה. 8. כבוד בית המשפט מתבקש להורות על גילוי מסמכים מלא מצד הנתבעים, לרבות פרוטוקולים מישיבות צוות, דוחות אבטחה, נהלי עבודה, תיעוד אירועים חריגים, ותיקים אישיים של דיירות המקלט, בכפוף לחיסיון הנדרש. ## ג. העובדות הנחוצות לביסוסה של עילת התביעה ומתי נולדה ## 9. התובעת, גב' שרה לוי, הגיעה למקלט לנשים מוכות המופעל על ידי הנתבעת 1, בניהולו של הנתבע 2 ובהשגחתה של הנתבעת 3, ביום _________ (להלן: "מועד הכניסה"), לאחר שחוותה אלימות קשה מצד בן זוגה, מר יואל ______, ת.ז. _________. 10. מטרת שהותה של התובעת במקלט הייתה למצוא מקלט בטוח מפני בן זוגה האלים, לקבל תמיכה נפשית וסוציאלית, ולהשתקם לקראת חיים עצמאיים ובטוחים. הנתבעים התחייבו לספק לתובעת סביבה מוגנת ובטוחה, טיפול מקצועי, ואבטחה הולמת. 11. למרות התחייבויות הנתבעים, ביום _________ (להלן: "מועד האירוע"), הצליח בן זוגה האלים של התובעת, מר יואל ______, לחדור למקלט, לאתר את התובעת, ולתקוף אותה באלימות קשה, תוך גרימת חבלות פיזיות ונפשיות חמורות. 12. חדירתו של בן הזוג האלים למקלט התאפשרה כתוצאה מרשלנות חמורה של הנתבעים, אשר התבטאה, בין היתר, בהיעדר אבטחה מספקת, כשלים בנהלי הכניסה והיציאה מהמקלט, אי-הצבת מצלמות אבטחה תקינות, אי-הדרכת צוות המקלט כראוי, ואי-הערכת מסוכנות נכונה של בן הזוג האלים. 13. עילת התביעה נולדה במועד האירוע, ביום _________, עת נפגעה התובעת באופן ישיר כתוצאה ממעשי ומחדלי הנתבעים, והיא כוללת עילות של רשלנות, הפרת חובה חקוקה, והפרת חובת זהירות כלפי התובעת. ## ד. העובדות המקנות סמכות לבית המשפט ## 14. עילת התביעה נולדה בתחום שיפוטו של בית משפט נכבד זה, שכן האירועים נשוא התביעה התרחשו במקלט הממוקם ב_________, ירושלים, והנתבעת 1 הינה עמותה רשומה בישראל. 15. סכום התביעה, העולה על 2,500,000 ₪, מקנה סמכות עניינית לבית המשפט המחוזי. 16. התובעת מתגוררת ב_________, תל אביב, והנתבעים מתגוררים או פועלים בתחומי מדינת ישראל, ובכך מתקיימים התנאים לסמכות שיפוט בישראל. ## ה. פירוט הטענות ## ## רשלנות בהפעלת המקלט ## 17. הנתבעים, ובפרט הנתבעת 1 באמצעות מנהליה ועובדיה, התרשלו באופן חמור בהפעלת המקלט לנשים מוכות, בכך שלא נקטו באמצעי זהירות סבירים והולמים למניעת חדירת גורמים עוינים, ובכך הפרו את חובת הזהירות המוגברת המוטלת עליהם כלפי דיירות המקלט. 18. הנתבעים לא דאגו לאבטחה פיזית מספקת של המקלט, לרבות הצבת שומרים, התקנת מערכות אזעקה ומצלמות אבטחה תקינות ופעילות, ובכך יצרו פרצה ביטחונית שאפשרה את חדירתו של בן הזוג האלים של התובעת. 19. הנתבעים לא קבעו ולא אכפו נהלי כניסה ויציאה ברורים ומוקפדים למקלט, ולא וידאו כי כל אדם הנכנס למתחם מזוהה ונבדק כראוי, דבר שהיווה מחדל חמור בהגנה על ביטחון הדיירות. 20. הנתבעים לא דאגו להדרכה מספקת של צוות המקלט בנוגע לנהלי אבטחה, זיהוי סיכונים, וטיפול באירועי חירום, ובכך הותירו את הצוות בלתי מוכן להתמודדות עם מצבי איום וסכנה. 21. הנתבעים לא ביצעו הערכות סיכון תקופתיות למקלט ולדיירותיו, ולא התאימו את אמצעי האבטחה והנהלים למציאות המשתנה ולרמת הסיכון הספציפית של כל דיירת, ובכך הפרו את חובתם לדאוג לביטחון אישי מותאם. ## הפרת חובה חקוקה ## 22. הנתבעים הפרו חובות חקוקות שונות, לרבות הוראות חוק העונשין, התשל"ז-1977, וחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001, בכך שלא נקטו באמצעים סבירים למניעת פגיעה בתובעת, ובכך גרמו לה נזק כתוצאה מהפרת חובות אלו. 23. הנתבעים הפרו את חובתם לדאוג לסביבה בטוחה ומוגנת לנשים נפגעות אלימות, כפי שנקבע בחוקים ובתקנות הרלוונטיים להפעלת מקלטים, ובכך חשפו את התובעת לסכנה ישירה ומוחשית. 24. הנתבעים לא עמדו בדרישות הרישוי והפיקוח החלות על מקלטים לנשים מוכות, ובכך פעלו בניגוד להוראות הדין, דבר המהווה הפרה חמורה של חובה חקוקה המקימה עילת תביעה נזיקית. 25. הנתבעים לא דיווחו לרשויות המוסמכות על כשלים באבטחת המקלט או על אירועים חריגים קודמים, ובכך מנעו התערבות רגולטורית שיכלה למנוע את האירוע נשוא התביעה, ובכך הפרו חובות דיווח חקוקות. 26. הנתבעים לא פעלו בהתאם להנחיות משרד הרווחה והשירותים החברתיים בנוגע לאבטחת מקלטים לנשים מוכות, ובכך הפרו חובה חקוקה המוטלת עליהם מכוח תקנות והנחיות מנהליות מחייבות. ## אחריות שילוחית ואחריות אישית ## 27. הנתבעת 1, כעמותה המפעילה את המקלט, נושאת באחריות שילוחית למעשי ומחדלי עובדיה ומנהליה, לרבות הנתבע 2 והנתבעת 3, אשר פעלו במסגרת תפקידם ובשליחותה, ובכך היא אחראית לנזקים שנגרמו לתובעת. 28. הנתבע 2, כמנהל המקלט, נושא באחריות אישית ישירה לנזקים שנגרמו לתובעת, שכן הוא היה אחראי באופן אישי על קביעת נהלי האבטחה, פיקוח על יישומם, והבטחת שלומן של הדיירות, והוא התרשל במילוי תפקידו. 29. הנתבעת 3, כעובדת סוציאלית במקלט, נושאת באחריות אישית ישירה לנזקים שנגרמו לתובעת, שכן היא הייתה אחראית על הערכת מסוכנות, זיהוי סימני אזהרה, ודיווח על כל חשש לפגיעה, והיא התרשלה במילוי חובותיה המקצועיות. 30. אחריותם של הנתבעים הינה אחריות יחד ולחוד, שכן כל אחד מהם תרם ברשלנותו ובמחדליו לגרימת הנזק לתובעת, והם חבים כלפיה במלוא הנזק. 31. הנתבעים לא פעלו כנדרש ממנהלים ועובדים סבירים וזהירים במקלט לנשים מוכות, ובכך חרגו מסטנדרט ההתנהגות המצופה מהם, דבר המקים אחריות אישית וארגונית לנזקים שנגרמו. ## כשלים בהערכת מסוכנות וטיפול ## 32. הנתבעים, ובפרט הנתבעת 3, התרשלו בכשלים חמורים בהערכת המסוכנות של בן זוגה האלים של התובעת, מר יואל ______, ולא נקטו באמצעים הנדרשים על מנת למנוע את חדירתו למקלט ואת פגיעתו בתובעת. 33. הנתבעים לא אספו מידע מספק אודות היסטוריית האלימות של בן הזוג, לא התייעצו עם גורמי אכיפת החוק, ולא ביצעו מעקב אחר פעולותיו, ובכך לא הצליחו להעריך נכונה את רמת הסיכון הנשקפת ממנו. 34. הנתבעים לא יישמו תוכנית טיפול ואבטחה מותאמת אישית לתובעת, בהתחשב ברמת המסוכנות הגבוהה של בן זוגה, ובכך הותירו אותה חשופה ופגיעה. 35. הנתבעים לא קיימו ישיבות צוות סדירות ומתועדות לצורך הערכת מסוכנות וקביעת דרכי פעולה, ולא שיתפו מידע רלוונטי בין אנשי הצוות השונים, דבר שהוביל לכשל מערכתי בהגנה על התובעת. 36. הנתבעים לא פעלו בהתאם לנהלים המקצועיים המקובלים בתחום הטיפול בנשים נפגעות אלימות, ובכך הפרו את חובתם המקצועית והאחריותית כלפי התובעת. ## נזקים פיזיים ונפשיים ## 37. כתוצאה מהתקיפה האלימה במקלט, נגרמו לתובעת נזקים פיזיים חמורים, לרבות חבלות, פציעות, וכאבים עזים, אשר דרשו טיפול רפואי מיידי ואשפוז. 38. התובעת סובלת מנזקים נפשיים קשים ומתמשכים, לרבות הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), דיכאון, חרדה, הפרעות שינה, סיוטים, ופחדים, אשר פוגעים באופן משמעותי באיכות חייה ובתפקודה היומיומי. 39. הנזקים הנפשיים והפיזיים שנגרמו לתובעת הובילו לאובדן כושר השתכרות חלקי ו/או מלא, בעבר ובעתיד, שכן היא מתקשה לחזור לעבודה ולתפקד באופן מלא כפי שעשתה טרם האירוע. 40. התובעת נאלצת לשאת בהוצאות רפואיות וטיפוליות רבות, לרבות טיפולים פסיכולוגיים, פסיכיאטריים, תרופות, וטיפולים פיזיותרפיים, אשר נדרשים לה לצורך שיקום והתמודדות עם הנזקים שנגרמו לה. 41. התובעת סובלת מכאב וסבל עזים, עוגמת נפש, פגיעה באוטונומיה, ואובדן הנאות חיים, כתוצאה מהאירוע הטראומטי ומהשלכותיו ארוכות הטווח, אשר מצדיקים פיצוי הולם. ## הפרת חובת אמון וזהירות מוגברת ## 42. הנתבעים, בהיותם מפעילים מקלט לנשים מוכות, חבים חובת אמון וזהירות מוגברת כלפי הדיירות, אשר נמצאות במצב פגיע ותלוי, והם הפרו חובה זו באופן בוטה. 43. הנתבעים יצרו מצג שווא של ביטחון והגנה, אשר עליו סמכה התובעת כאשר בחרה לשהות במקלט, והם לא עמדו בהבטחותיהם, ובכך פגעו באמונה ובביטחון שנתנה בהם. 44. הנתבעים היו מודעים למצב הפגיע של התובעת ולצורך שלה בהגנה מיוחדת, ובכל זאת לא נקטו באמצעים הנדרשים, ובכך הפרו את חובתם המוסרית והמקצועית כלפיה. 45. הפסיקה קבעה כי על מוסדות המטפלים באוכלוסיות פגיעות מוטלת חובת זהירות מוגברת, והנתבעים לא עמדו בסטנדרט זה, ובכך הפרו את חובתם המשפטית. 46. התנהלות הנתבעים מהווה הפרה יסודית של האמון שניתן בהם על ידי התובעת ועל ידי הציבור כולו, אשר מצפה כי מקלטים לנשים מוכות יהוו מקום בטוח ומוגן. ## כשלים בפיקוח ובבקרה ## 47. הנתבעת 1, כגוף המפעיל את המקלט, התרשלה בכשלים חמורים בפיקוח ובבקרה על פעילות המקלט, ובכך אפשרה את התרחשות האירוע נשוא התביעה. 48. הנתבעת 1 לא קיימה מנגנוני פיקוח ובקרה אפקטיביים על עבודת הנתבע 2 והנתבעת 3, ולא וידאה כי הם ממלאים את תפקידם כראוי ובהתאם לנהלים. 49. הנתבעת 1 לא ביצעה ביקורות פנימיות וחיצוניות סדירות על אבטחת המקלט ועל נהלי העבודה בו, ובכך לא זיהתה את הכשלים והליקויים בזמן אמת. 50. הנתבעת 1 לא הגיבה כראוי לתלונות קודמות, אם היו כאלה, בנוגע לכשלים באבטחת המקלט או להתנהלות הצוות, ובכך אפשרה את המשך המצב המסוכן. 51. הנתבעת 1 לא דאגה להקצאת משאבים מספקים לצורך אבטחת המקלט והכשרת הצוות, ובכך יצרה תשתית לכשלים שהובילו לפגיעה בתובעת. ## אחריות מנהלים ונושאי משרה ## 52. הנתבע 2, כמנהל המקלט, נושא באחריות אישית כנושא משרה בעמותה, שכן הוא היה אחראי על יישום מדיניות האבטחה והטיפול, והוא התרשל במילוי חובותיו. 53. הנתבע 2 לא פעל בזהירות ובמיומנות הנדרשת ממנהל מקלט לנשים מוכות, ולא נקט באמצעים סבירים למניעת האירוע, ובכך הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו. 54. הנתבע 2 היה מודע, או שהיה עליו להיות מודע, לכשלים באבטחת המקלט ולסיכונים הנשקפים לדיירות, ובכל זאת לא פעל לתיקונם, ובכך תרם באופן ישיר לנזק. 55. הנתבע 2 לא דאג להטמעת נהלים ברורים ומוקפדים בנוגע לאבטחה, כניסה ויציאה, והתמודדות עם מצבי חירום, ובכך יצר סביבה מסוכנת. 56. הנתבע 2 לא פיקח כראוי על עבודת הצוות, ובפרט על הנתבעת 3, ולא וידא כי הם ממלאים את תפקידם בהתאם לנהלים ולסטנדרטים המקצועיים. ## הפרת חובת זהירות כלפי התובעת ## 57. הנתבעים חבו חובת זהירות ישירה ומוגברת כלפי התובעת, אשר הופרה באופן בוטה ורשלני, ובכך גרמו לה נזקים חמורים. 58. הנתבעים ידעו כי התובעת נמצאת במצב פגיע וכי היא זקוקה להגנה מיוחדת מפני בן זוגה האלים, ובכל זאת לא נקטו באמצעים הנדרשים להבטחת שלומם. 59. הנתבעים יכלו לצפות מראש את האפשרות שבן הזוג האלים ינסה לחדור למקלט ולפגוע בתובעת, ובכל זאת לא נקטו באמצעי מניעה סבירים. 60. הנתבעים לא פעלו כנדרש מהם על מנת למנוע את התרחשות האירוע, ובכך הפרו את חובתם למנוע נזק צפוי וניתן למניעה. 61. התנהלות הנתבעים מהווה התרשלות חמורה, אשר עומדת ביחס סיבתי ישיר לנזקים שנגרמו לתובעת, ומקימה עילת תביעה נזיקית. ## אחריות מקצועית של עובדת סוציאלית ## 62. הנתבעת 3, כעובדת סוציאלית במקלט, חבה חובת זהירות מקצועית כלפי התובעת, והיא התרשלה במילוי חובותיה המקצועיות. 63. הנתבעת 3 לא ביצעה הערכת מסוכנות מקיפה ומעמיקה של בן זוגה האלים של התובעת, ולא נקטה בצעדים הנדרשים להגנה עליה. 64. הנתבעת 3 לא דיווחה כראוי על סימני אזהרה או חששות שעלו בנוגע לבן הזוג האלים, ובכך מנעה התערבות מוקדמת שיכלה למנוע את האירוע. 65. הנתבעת 3 לא פעלה בהתאם לקוד האתי של עובדים סוציאליים, ולא נתנה לתובעת את הטיפול וההגנה המקצועיים שהייתה זכאית להם. 66. הנתבעת 3 לא שיתפה פעולה כראוי עם גורמים נוספים במקלט או מחוצה לו, לצורך יצירת תוכנית הגנה מקיפה לתובעת, ובכך תרמה לכשל המערכתי. ## קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק ## 67. קיים קשר סיבתי ישיר ועובדתי בין רשלנותם ומחדליהם של הנתבעים לבין הנזקים שנגרמו לתובעת. 68. אלמלא רשלנותם של הנתבעים, ובפרט הכשלים באבטחת המקלט ובהערכת המסוכנות, בן הזוג האלים לא היה מצליח לחדור למקלט ולפגוע בתובעת. 69. הנזקים הפיזיים והנפשיים שנגרמו לתובעת הם תוצאה ישירה ובלתי נפרדת מהתקיפה האלימה שהתרחשה במקלט, אשר התאפשרה עקב רשלנות הנתבעים. 70. הנתבעים יכלו וצריכים היו לצפות את התרחשות הנזק, והם לא נקטו באמצעים סבירים למניעתו, ובכך מתקיים גם קשר סיבתי משפטי. 71. התנהלות הנתבעים מהווה את הגורם הדומיננטי והמכריע לנזקים שנגרמו לתובעת, ובלעדיהם הנזקים לא היו נגרמים. ## אחריות מוגברת של מוסד ציבורי ## 72. הנתבעת 1, כעמותה המפעילה מוסד ציבורי המיועד להגנה על אוכלוסייה פגיעה, נושאת באחריות מוגברת כלפי הדיירות. 73. על מוסדות מסוג זה מוטלת חובה מוגברת לדאוג לביטחון הדיירות, מעבר לחובת הזהירות הרגילה, וזאת לאור מצבן הפגיע והתלותי. 74. הנתבעת 1 קיבלה מימון ציבורי ותמיכה מהמדינה לצורך הפעלת המקלט, ובכך קיבלה על עצמה אחריות מוגברת כלפי הציבור והדיירות. 75. הפסיקה הכירה באחריות מוגברת של מוסדות המטפלים באוכלוסיות פגיעות, וקבעה כי עליהם לנקוט באמצעי זהירות מחמירים יותר. 76. הנתבעת 1 לא עמדה בסטנדרטים הגבוהים הנדרשים ממוסד ציבורי המטפל בנשים נפגעות אלימות, ובכך הפרה את חובתה המוגברת. אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, יהא זה מן הדין ומן הצדק לקבל את התביעה על כל חלקיה. ##החלטה## בית המשפט ציין כי תנאי החיים במקלט לנשים מוכות הינם קשים ביותר הן מפאת הצפיפות הרבה השוררת במקלט, הן עקב אובדן החירות, כאשר השוהה במקלט נמצאת בפועל בתנאים מגבילים מאוד. טיבו של ההסדר ביחס לנשים מוכות הוא שהנשים משוכנות במקלט שאינו במקום מגוריהן, וזאת להגנתן. בנוסף, נאסר עליהן לצאת מהמקלט לפחות בתקופה הראשונה. הפועל היוצא מהסדר זה הוא שאשה אשר צריכה להתייצב לדיון בתביעה המוגשת על ידה כנגד הבעל המכה, חשופה ביום הדין לסכנות רבות וקיימת סבירות כי בהעדר יכולת להגן עליה בדרך לדיון, לא יהיה באפשרותה להתייצב לדיון ובכך תפגע זכות היסוד שלה שיהיה לה יומה בביהמ"ש. מפאת חשיבות ומיצוי הזכות להתדיין, נאסר על משטרת ישראל לבצע פקידות מאסר או מעצר ביחס לבעלים שאינם משלמים מזונות ביום הדיון ובסמוך לו לבית-המשפט. ולפיכך, נראה בעיני כי נושא הסמכות המקומית חייב לקבל פרשנות מיוחדת בכל הקשור להגשת תביעות ע"י נשים הנמצאות במקלט לנשים מוכות. ##להלן החלטה בנושא מקלט לנשים מוכות - תביעה נגד הבעל:## החלטה 1. על הפרק בקשה לסילוק על הסף של תובענה למזונות ומדור שקט (להלן: "התביעה") שהגישה המשיבה, וזאת עקב הטענה של העדר סמכות מקומית. לטענת המבקש, היה על המשיבה להגיש את התביעה בבית- המשפט לענייני משפחה בבאר בשבע- שלו נתונה הסמכות המקומית לדון בתביעה, לנוכח מקום המגורים האחרון של הצדדים. 2. לטענת המבקש, לא התייחסה המשיבה בכל כתב התביעה לנושא הסמכות המקומית ולגרסתו, אף הסתירה את העובדה כי הצדדים התגוררו יחדיו, בעיר ירוחם, וזאת עד לזמן קצר לפני הגשת התביעה. 3. המבקש ציין, כי המשיבה עזבה את בית המגורים לפני מספר חודשים. אולם, ייחס חשיבות רבה לעובדה שהמשיבה לא שינתה את כתובתה בפנקס רישום האוכלוסין. 4. לטענת המבקש, המדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית המכילה "גבוב של דברי השמצה ורשע", אשר במסגרתה הוסתר במודע מקום מגורי המשיבה. לפיכך, טוען המבקש, כי יש להחיל על התביעה את הוראת תקנה 100 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 ולמחוק אותה. 5. בסעיף 9 לבקשתו פירט ב"כ המבקש לוח זמנים ממנו עולה, כי הוא מייחס משקל רב למועד בו הוגשה התביעה ובו נחתם התצהיר וכן בקשר למועד בו הייתה תביעת המבקש לגירושין, או למועד בו הוגשה תביעת הגירושין. מלוח זמנים זה מסיק ב"כ המבקש על מידותיו וכנותו של המבקש וכן טוען כי במצב הדברים הנוכחי, תביעתו של המבקש לבית הדין הרבני היא התביעה הראשונה היחידה שהוגשה לערכאה המוסמכת ובכך הקנתה הסמכות לדון בסכסוך שבין הצדדים לבית הדין הרבני. 6. ממכלול הטענות שהועלו מבקש המבקש למחוק את התביעה על הסף בהתאם לתקנה 100 (2) לתקנות או, לחילופין, לדחותה על הסף בהתאם להוראת תקנה 101 (2) לתקנות (העדר סמכות). 7. ב"כ המשיבה הגישה את תגובתה לבקשה וממנה עולה, כי המדובר במשיבה אשר נמלטה למקלט לנשים מוכות שאינו במקום מגוריה. לטענת ב"כ המשיבה, המדובר במקרה בו גדול חששה של המשיבה מפני המבקש עד כי בחרה להימלט ולמצוא מחסה במקלט לנשים מוכות ולא בביתו של אחד מילדי הצדדים. 8. לטענת ב"כ המשיבה, אם יקבע כי הסמכות המקומית הינה של בית-משפט לענייני משפחה בבאר שבע, הרי שעל בית-המשפט להורות על העברת הדיון בהתאם להוראת סעיף 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, וכן בסמכותו של ביהמ"ש להורות כי ביהמ"ש הנכבד בבאר שבע ידון בתיק מהשלב שאליו הוא הגיע. זאת ועוד, ב"כ המשיבה תומכת את יתדותיה על הוראת תקנה 101 (ב) לתקנות. 9. לנוכח העובדה כי המדובר בתביעה בין בני זוג, מבקשת ב"כ המשיבה להבנות אף מהוראת סעיף 8 א' לחוק בית-משפט לענייני משפחה. 10. ב"כ המשיבה דחה את הטענות בדבר היות התביעה קנטרנית וטורדנית, ובמיוחד כשמדובר במקרה בו קיימת טענה של אלימות במשפחה. 11. ביום 14/8/02 התקיים דיון בבקשת המשיבה לעכב את יציאתו מהארץ של המבקש. הדיון התקיים בפני השופט התורן-כב' השופט דוד גדול. המשיבה הגיעה לדיון עם ילדיה, אשר התייצבו לדיון כדי להגן על המשיבה. המבקש לא התייצב לדיון וכבוד השופט גדול הורה למשטרת דימונה להשלים את חקירת המבקש, במיוחד לנוכח החומרה של מעשי האלימות במשפחה שארעו בתקופה עובר למועד הדיון, במשפחות אחרות. 12. א. ביום 19/11/02 התקיים דיון במעמד הצדדים לעניין הטענות המקדמיות, שפורטו לעיל. ב. בדיון חזר ב"כ המבקש על הטיעונים שהובאו בבקשה תוך שימת דגש מיוחד לעניין מועד הגשת התביעה לבית-משפט זה ביחס למועד הגשת תביעת המבקש לבית הדין הרבני, תוך ציון הטענה לפיה, באם תדחה או תמחק התביעה בפני בית-משפט זה, תוקנה הסמכות לבית הדין הרבני. ג. ב"כ המשיבה חזרה על הטענה לפיה, ניתן להעביר את התביעה לבית-משפט זה עפ"י סעיף 79 לחוק בתי המשפט. ד. בדיון הובהר, כי המשיבה הורחקה בהסתר מדירת המגורים על ידי ילדיה מאימת המבקש וכיום היא שוהה במקלט לנשים מוכות ויוצאת, אך לעתים נדירות, כשגם במקרים אלה היא מאויימת. ה. ילדי הצדדים ביקשו להעיד בפני בית-המשפט לעניין האלימות. מעדויותיהם עולה מסכת חיים קשה של הכאות והשפלה וחשש אמיתי מפני פגיעה במשיבה. גרסת כל הילדים היתה אחידה הן ביחס להתנהגות האלימה של המבקש כלפי המשיבה בעבר והן ביחס לאירוע שהביא לעזיבת המשיבה את הבית למקלט לנשים מוכות והצורך שבשהייה בו. ו. המבקש הכחיש את הנאמר כנגדו וטען, כי הוא אינו אלים וכי הוא משמש מקור כספי לילדיו. 13. ביום 5/12/02, לאחר הדיון, הגיש ב"כ המבקש תגובה לתגובת המשיבה. הגם שהליך זה אינו נהוג בבית-משפט לענייני משפחה, אפרט בקליפת אגוז לטענות שהובאו במסגרתו: א. ב"כ המבקש התייחס לנושא שהיית המשיבה במקלט לנשים מוכות, כעילה, לחריגה מהוראות התקנות, כפי שעלה במעמד הדיון, תוך שציין כי אין לחרוג מהוראת התקנות ביחס לנשים הנמצאות במקלטים לנשים מוכות, אשר בד"כ אינם במקום מגורי בני הזוג. ב. ב"כ המבקש הביא את פרשנותו לעניין סעיף 8 לחוק בית-משפט לענייני משפחה ואופן השימוש בו. ג. הובאה התייחסות ליסודות המביאים להפעלת הסמכות ולתוצאות הפעלתה "לעשות משפט צדק". ד. הועלו טענות נוספות לעניין הגינות התביעה ו/או לעניין הסמכות. כאמור, מאחר שאין הליך של תגובה לתגובה, הרי שהמסמך כאילו לא הומצא לתיק בימ"ש והתייחסות לנושאים שהועלו בו יעשה באופן חלקי בהחלטת בית-משפט. ה. יצויין כי המבקש, אשר מייחס חשיבות רבה לתקנות, לא הגיש עד היום כתב הגנה מטעמו, למרות שהמועד להגשתו חלף זה מכבר ולמרות שהעלאת הטענה להעדר סמכות מקומית אינה פוטרת אותו מהגשת כתב הגנה. דיון 14. א. התייחסות לבקשות החילופיות לפי תקנה 100 (2) ו/או 101 (2) לתקנות. ב"כ המבקש לא חסך מהמשיבה את שבט לשונו בהגדירו אותה כגנבת, כחסרת תום לב וכחוטאת אשר התוצאה לגביה חיבת להיות לפי הכלל "כורה שחת-בה יפול" (ציטוט מדוייק). כל זאת, כשמדובר באשה אשר הוגשה מטעמה תביעה למזונות לערכאה אשר אינה הערכאה המתאימה בגלל העדר סמכות מקומית לטענתו. בפועל, המשיבה אינה מתגוררת עם המבקש, אשר נותר לגור לבדו בבית הצדדים, כאשר הפנסיה החודשית שלו מועברת אליו באופן סדיר, בעוד היא מקבלת קצבה של 300 ₪ לצרכיה ומתגוררת במקלט לנשים מוכות. נראה, כי לא מדובר בתביעה קנטרנית אלא בתביעה שיש מקום לברר אותה לגופו של עניין. מטעם זה, אינני מוצאת לנכון לקבל את הטענה של מחיקה על הסף בהתאם לתקנה 100 (2) לתקנות. ב. באשר לטענה לדחייה על הסף לפי תקנה 101 (2) לתקנות - גם אם היתה מתקבלת הטענה להעדר סמכות מקומית, הרי שבית-משפט זה היה עושה שימוש בהוראת סעיף (ב) לתקנה במשולב עם סעיף 79 לחוק בית-משפט, והיה מורה על העברת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה בבאר שבע ומורה על המשך בירור התביעה מהשלב בו הופסק הבירור בפני בית-משפט זה, כשהחיוב במזונות יחול מיום הגשת התביעה לראשונה. ג. אולם, מאחר שמדובר במקרה שיש להתייחס אליו באופן ספציפי, מה גם שלא מדובר במקרה אחד ויחיד, אינני מוצאת לנכון להעביר את בירור התביעה מהטעמים שיפורטו להלן: (1) המדובר באשה אשר מתגוררת בפועל מזה מספר חודשים במקלט לנשים מוכות. למען שלמות התמונה יצויין, כי תנאי החיים במקלט לנשים מוכות הינם קשים ביותר הן מפאת הצפיפות הרבה השוררת במקלט, הן עקב אובדן החירות, כאשר השוהה במקלט נמצאת בפועל בתנאים מגבילים מאוד. בנוסף, מדובר באשה אשר חוששת בפועל לשלמות גופה ובריאותה, עד כי במועד הדיון לא עזבה את ילדיה הבגירים מתוך חשש לפגיעה. טיבו של ההסדר ביחס לנשים מוכות הוא שהנשים משוכנות במקלט שאינו במקום מגוריהן, וזאת להגנתן. בנוסף, נאסר עליהן לצאת מהמקלט לפחות בתקופה הראשונה. הפועל היוצא מהסדר זה הוא שאשה אשר צריכה להתייצב לדיון בתביעה המוגשת על ידה כנגד הבעל המכה, חשופה ביום הדין לסכנות רבות וקיימת סבירות כי בהעדר יכולת להגן עליה בדרך לדיון, לא יהיה באפשרותה להתייצב לדיון ובכך תפגע זכות היסוד שלה שיהיה לה יומה בביהמ"ש. מפאת חשיבות ומיצוי הזכות להתדיין, נאסר על משטרת ישראל לבצע פקידות מאסר או מעצר ביחס לבעלים שאינם משלמים מזונות ביום הדיון ובסמוך לו לבית-המשפט. ולפיכך, נראה בעיני כי נושא הסמכות המקומית חייב לקבל פרשנות מיוחדת בכל הקשור להגשת תביעות ע"י נשים הנמצאות במקלט לנשים מוכות. (2) האפשרות לסטות מהתקנות לעניין סמכות מקומית. ההתייחסות לסמכות המקומית אינה קשיחה כמו לסמכות העניינית. שכן, בהתאם להוראת תקנה 5, יכולים צדדים להסכים ביניהם כי הם מקנים לבית-משפט מסויים סמכות מקומית שלא בהתאם לתקנות ובכך להסמיכו לברר את התביעה, בעוד שסמכות עניינית אינה ניתנת להתנייה. ניתן לראות התנייה לעניין סמכות מקומית בהסכמים רבים בין בנקים ללקוחות ובין חברות שונות. כך שמתווסף מקום מוסכם למקומות המופיעים בתקנה או שנגרע מקום או שלחילופין ניתנת סמכות ייחודית. בנוסף, בית-משפט אינו בודק מיוזמתו את נושא הסמכות המקומית. ולפיכך, לא יועילו לנתבע שאינו טוען בהזדמנות הראשונה להעדר סמכות מקומית, מחאות וטענות ומכח שתיקתו תוקנה הסמכות המקומית לבית-המשפט שמלכתחילה לא היה מוסמך לדון בתביעה, בעוד שניתן לטעון להעדר סמכות עניינית בכל שלב ושלב של הדיון עובר לערעור. מהאמור לעיל עולה, כי נושא הסמכות המקומית אינו מהותי בטיבו, אלא פרוצדורלי וזאת בניגוד לנושא הסמכות העניינית, כך שרק פסק דין שניתן בהעדר סמכות עניינית הינו בטל מעיקרו. (הדבר עומד בניגוד גמור לטענות שהועלו על ידי ב"כ המבקש בתגובה לתגובה). תימוכין לכך שניתן לנהוג בגמישות בכל הקשור לסמכות עניינית, ניתן למצוא בהחלטת בית -המשפט העליון ברע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג ואח' פד"י מט (2) 731 במסגרתו צומצם היקף התפרשותה של תקנה 3 לתקנות, בדברי כב' המשנה לנשיא- השופט לוין, כדלקמן: "ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתינו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית -משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות". ד. סטיה מנושאים מיוחדים בבית-משפט למשפחה. בנוסף לסטיה מהתקנות בהסכם או בשתיקה כמפורט דלעיל, קיימות הוראות ספציפיות בכל הקשור לנושאים הנדונים בבית-משפט לענייני משפחה שמהן ניתן להסיק כי קיימת התחשבות במצבים או נושאים מסויימים. לדוגמה: ניתן לסטות מהוראות התקנות והחוק בכל הקשור לתביעות בעניין קטין תקנה 258 ג (א) לתקנות, או אי החלת נושא הסמכות המקומית בהתאם לתקנות ביחס לתביעות עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה התשנ"א-1991. במקרה הנוכחי, המדובר אמנם בתביעת מזונות, אולם, מדובר באשה אשר נמצאת במקלט לנשים מוכות עקב אלימות במשפחה. ולפיכך, ניתן לעשות היקש ולהורות כי במקרה של אשה הנמצאת במקלט לנשים מוכות - ניתן לסטות מהוראת התקנות בהתאם להיתר שניתן לסטות בתביעות עפ"י החוק למניעת אלימות במשפחה. ה. סעיף 8 (א) לחוק בית-משפט לענייני משפחה התשנ"ה-1995. בהתאם להוראות סעיף זה, "בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה (הדגשה שלי א.ש), ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשות משפט צדק". הגשת תביעה במחוז זה או אחר הינה עניין שבסדרי דין. אמנם, קיימת הוראה ביחס לסמכות המקומית כשמדובר במקום מגורים אחרון של בני זוג, אולם, ההוראה אינה קיימת לפי חוק זה אלא עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984. זאת ועוד, אין בחוק התייחסות ספציפית למקרה של שהייה במקלט לנשים מוכות, אשר כפי שפורט לעיל, מהווה מקרה מיוחד. ולפיכך, הגם שתקנות סדר הדין האזרחי שלובות בחוק, אין הוראה אחרת ביחס למקרה כזה לצורך עשיית משפט צדק. שכן, במאזן האינטרסים של המבקש שנגרמת לו טרחה של נסיעה למקום מרוחק מעט מזה שהיה עליו לנסוע (שכן הוא גר בירוחם ובכל מקרה עליו לנסוע גם לבית-המשפט בבאר שבע) לעומת הפגיעה במשיבה, אשר טלטולה למקום מרוחק עשוי לסכן אותה ו/או לגרום לה לטרדה מרובה אשר תפגע ביכולתה ליטול חלק בהליך השיפוטי -גובר האינטרס של המשיבה. ו. בשולי הדברים יצויין כי בכל מקרה, מאחר שמטרתו של המבקש למחוק את התביעה על מנת להקנות סמכות לבית הדין הרבני לא ניתנת להשגה בכל דרך, אין בהחלטה זו כדי לשנות את המצב המהותי של סדר הקדימויות בהגשת התביעות. 15. בנסיבות העניין, מאחר שההחלטה מתייחסת לנושא עקרוני שיש מקום להדרש אליו, אין צו להוצאות.כתב תביעהמסמכיםאלימותמקלט לנשים מוכותאלימות במשפחהנשים מוכות