הגדרת רכב בבעלות המעביד

הפסיקה הכירה באדם העובד כעצמאי כ"מעביד" לצורך ההסכם שנערך בין המל"ל לבין חברות הביטוח בשנת 1990 המוכר תחת השם "מכתב ההבנות" (רע"א 8308/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי). לכן, אם הרכב ששימש כמונית היה בבעלותו של הנפגע, לא קמה חובת שיפוי למל"ל על פי ההסכם. בהסכם נקבע כי למל"ל לא תהיה זכות שיבוב כנגד חברות ביטוח במקרה שבו "נפגע עובד בתאונת עבודה שאירעה תוך כדי עבודתו אצל מעבידו... - בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד,..." הסוגיה המרכזית בתיק הנדון הינה פרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד" שבהסכם. סוגיה זו העסיקה רבות את בתי המשפט בשנים האחרונות. התגבשו בפסיקה שתי גישות מרכזיות ביחס לפירוש המונח. להלן פסק דין בנושא הגדרת רכב בבעלות המעביד: פסק דין 1. בפני תביעה על סך 10,407.37 ₪ של המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) כנגד חברת הביטוח מגדל והאיגוד "אבנר" לשיפוי בגין גמלאות ששילם המל"ל לנפגע בתאונת דרכים מיום 6.10.1997, (להלן : הנפגע) בעת שנהג ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעים. 2. התביעה היא מכוח הסכם שנערך בין המל"ל לבין חברות הביטוח בשנת 1990 המוכר תחת השם "מכתב ההבנות" (להלן: ההסכם). הסכם זה מסדיר את ביצוע חובת השיפוי של חברות הביטוח למל"ל, המעוגנת היום במסגרת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. 3. הצדדים הגיעו להסדר דיוני, לפיו יוגש חומר ראיות מתיק אחר שדן בתחולתו של ההסכם, והכוונה לת.א. (שלום י-ם) 7645/04 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח ואח', שנדון בפני כב' השופט רם וינוגרד. מדובר בעדויותיהם של עוה"ד רעיה טננהאוז, מי שייצגה את המל"ל במשא ומתן לקראת כריתת ההסכם, של מר עוזי אבל, מנכ"ל אבנר בעת עריכת ההסכם, ושל עוה"ד דורית כץ, מרכזת תביעות שיבוב של המל"ל באבנר. בנוסף, הביאו הנתבעות ראיות ביחס לבעלות הרכב שבו נסע הנפגע בתאונה. 4. בהסכם נקבע כי למל"ל לא תהיה זכות שיבוב כנגד חברות ביטוח במקרה שבו "נפגע עובד בתאונת עבודה שאירעה תוך כדי עבודתו אצל מעבידו... - בין אם ברכב שלו, או ברכב המעביד,..." הסוגיה המרכזית בתיק הנדון הינה פרשנות המונח "רכב בבעלות המעביד" שבהסכם. סוגיה זו העסיקה רבות את בתי המשפט בשנים האחרונות. התגבשו בפסיקה שתי גישות מרכזיות ביחס לפירוש המונח. הגישה האחת היא, שקביעת הבעלות ברכב לצורך ההסכם, הדרושה כדי לקבוע כי מדובר ב"רכב מעביד", תיעשה על סמך רישום הבעלות ברכב במשרד הרישוי. פרשנות זו נסמכת על הלכה שנקבעה בדנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ. אררט חברה לביטוח בע"מ ואח' (להלן: הדיון הנוסף), שבו נקבע שהרצון המשותף של הצדדים להסכם היה לקבוע הסדר מוסכם כללי, מראש, למימוש זכות השיפוי של המל"ל, שיבוא תחת התדיינויות עתידיות שהיו נדרשות, אילו המל"ל היה חפץ להפעיל בכל פעם את הזכות המוקנית לו לפי סעיף 328 לחוק. בגישה זו הלכו פסקי הדין שניתנו בת.א. (שלום-י-ם) 5107/04 המוסד לביטוח לאומי נ. הפניקס חברה לביטוח בע"מ ואח' (כב' השופט גד ארנברג), ת.א. (שלום-ת"א) 53337/05 המוסד לביטוח לאומי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח' (כב' השופט צבי כספי), ת.א. (שלום-ת"א) 5242/05 המוסד לביטוח לאומי נ. הראל חברה לביטוח בע"מ ואח' (כב' השופטת רחל ערקובי), ת.א. (שלום-י-ם) 8512/03 המוסד לביטוח לאומי נ. המגן חברה לביטוח בע"מ (כב' השופט כרמי מוסק). הגישה השניה היא, שיש לקבוע את הבעלות ברכב על-פי הדין המהותי, כאשר הבעלות הרשומה של הרכב במשרד הרישוי, אשר הוכרה בפסיקה כבעלת משמעות דקלרטיבית בלבד, אינה אלא כלי עזר ראייתי להוכחת הבעלות. זו גישתו של כב' השופט וינוגרד בת.א. 7645/04 הנ"ל, אשר אושר לאחרונה בבית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 11515/07. כמו כן, נקטו בגישה זו פסקי הדין הבאים: ת.א. (שלום-י-ם) 14118/04 המוסד לביטוח לאומי נ. שמגד חברה לתביעות בע"מ (כב' השופט ארנון דראל) ות.א. (שלום-י-ם) 4691/02 המוסד לביטוח לאומי נ. הדר חברה לביטוח בע"מ ואח' (כב' השופט מוריס בן עטר). 5. לצורך התביעה הנדונה, אינני נדרש להכריע בין שיטות הפרשנות המוזכרות, משום שעסקינן במקרה מיוחד, שבו הרכב של הנפגע היה מונית. על כך, ארחיב בהמשך. ובכל זאת, אוסיף מספר הערות ביחס לפרשנות הראויה של ההסכם. אין לי ספק שהפרשנות של אלה שדוגלים בשיטה אוטומטית לקביעת חובת השיפוי, דהיינו על פי הרישום במשרד הרישוי, היא הפרשנות הרצויה. המגמה שעמדה בבסיס פסק הדין בדיון הנוסף למנוע התדיינויות ביחס ליישום ההסכם איננה סיסמה הריקה מתוכן. פסקי הדין שאוזכרו לעיל מדגימים את ריבוי המקרים שבהם נאלצו בתי המשפט לדון בפרשנות מונח אחד מתוך ההסכם, שלא לדבר על יישומו. יפים דבריו של כב' השופט רובישטיין במילות הסיום של פסק הדין בדיון הנוסף, שם כתב, "... ואם כן עסקינן במחלוקת שעיקרה משפטית - כלכלית, בדגש על האחרון; וכאן מערכת השיקולים היא רחבה והצדק הוא צדק במבט רחב, ובתוכו גם חברתי, לרבות צידקם של המתדיינים בבתי המשפט המוחילים עד בוש בשל ריבוי התדיינויות שחלקן ניתן למנוע." ואולם הפרשנות בה דוגלים בעלי "השיטה האוטומטית" להעניק למונח "רכב בבעלות המעביד" שבהסכם היא די מאולצת. אפילו עוה"ד טננהאוז, שטיפלה בעריכת ההסכם מטעם המל"ל, הודתה בעדותה שלא דובר במשא ומתן על כך שבעלות הרכב תיקבע על פי הרישום במשרד הרישוי. בנוסף, פרשנות המונח "רכב בבעלות מעביד", כשמדובר במונית, רק ממחישה את הקושי הפרשני שבגישה זו. 6. אין מחלוקת כי הנפגע עבד כנהג המונית עצמאי, ונהג במונית בעת התאונה. המל"ל טוען כי המונית רשומה במשרד הרישוי על שם אדם אחר, מר סמיון אלישקוב, ולפיכך, אין לראות ברכב כ"רכב בבעלות המעביד". לעומת זאת, טוענות הנתבעות כי הנפגע הוא בעל זכות הקניין ברכב המונית, ובמקרה זה, הרישום במשרד הרישוי אינו משקף את הבעלות האמיתית ברכב. לכן, יש להכיר ברכב כ"רכב בבעלות המעביד". 7. כאן המקום להעיר, כי הפסיקה הכירה באדם העובד כעצמאי כ"מעביד" לצורך ההסכם (רע"א 8308/06 המגן חברה לביטוח בע"מ נ. המוסד לביטוח לאומי). לכן, אם הרכב ששימש כמונית היה בבעלותו של הנפגע, לא קמה חובת שיפוי למל"ל על פי ההסכם. 8. על פי הראיות שהביאו הנתבעות, מתברר כי מר סמיון אלישקוב הוא בעל הזכות הציבורית במונית. מר אלישקוב והנפגע העידו כי הנפגע שכר את הזכות הציבורית ממר אלישקוב, והנפגע גם העיד כי הוא זה שרכש את הרכב שבו השתמש כמונית, תוך שימוש בזכות הציבורית של מר אלישקוב. בסיכומיו, ביקש ב"כ המל"ל לקעקע את מהימנות העדים האלה בעיקר בשל חוסר הידיעה של העדים בנוגע לפרטים טכניים הקשורים לרישום הרכב במשרד הרישוי. התרשמותי הייתה אחרת לגמרי. מדובר בשני עדים שאין להם כל עניין בתוצאות ההתדיינות בתיק הנדון, שסיפרו בפשטות את מערכת היחסים ביניהם ביחס לזכות הציבורית והמונית. מול העדים האוביקטיביים האלה, לא העמידה מל"ל כל ראיה לסתור. 9. הנתבעות גם הגישו מכתב מאת גב' רות יוחנן, סגנית מנהלת עידכון ובקרה במינהל התנועה / אגף הרישוי במשרד התחבורה, בו נאמרו הדברים הבאים, "רישום בעלות במונית מבוצע על שם בעל הזכות במונית ולא על שם השוכר של מספר הזכות. לרשות הרישוי אין את שם בעל המונית. לקבלת מידע זה עליך לפנות לבעל הזכות שמופיע ברישומנו כבעל הרכב. ביום 6.10.97, מופיע הרכב על שם אלישקוב סמיון ... . רישיון הרכב לחידוש נשלח לבעל הרכב הרשום עליו מופיע שמו של אלישקוב סמיון". 10. ב"כ המל"ל טוען בסיכומיו, כי לא הייתה כל מניעה לרשום את הבעלות ברכב שהינו מונית במשרד הרישוי על שם אדם שאינו בעל הזכות הציבורית במונית, ולצורך טיעון זה, מפנה לתקנות 497(א) ו- (ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961. אני דוחה את הטענה. להלן לשון התקנות, שאליהן הפנה ב"כ התובע: ".497. (א) לא יעביר בעל רשיון שירות את רשיונו לאחר בכל דרך מדרכי ההעברה ולא יעשה בו עסקה אחרת, אלא לפי היתר העברה בכתב מאת הרשות, ובהתאם לתנאיו. (ב) בעל רשיון להפעלת מונית המבקש להעבירו, וכן המבקש היתר כשירות לקבלת רשיון להפעלת מונית מאחר, יגישו לרשות בקשה להעברת הרשיון בטופס שקבעה ושניתן להשיגו במשרדי הרשות." עינינו רואות, כי אין בתקנות הנ"ל קביעה מי יכול להירשם כבעל רישיון להפעלת מונית. לכל היותר, מסדירות התקנות הנ"ל את הפרוצדורה להעברת בעלות. התקנה בקובעת לעניין רישום הבעלות במונית היא תקנה 485 לתקנות התעבורה, שם מופיעה ההגדרה הבאה: "485. בחלק זה - 'בעל מונית' - מי שהרישיון להפעלת מונית נרשם על שמו; ..." מכלל הן אתה שומע לאו. לפי תקנה 485, מי שאינו בעל הזכות הציבורית, אינו יכול להירשם כבעל המונית. הגדרה זו מסבירה את דרך פעולתו של משרד הרישוי במקרה הנדון, אשר רשם את בעל הזכות הציבורית, מר אלישקוב, ברישומיו כבעל המונית. 11. מכל האמור יוצא שהרישום במשרד הרישוי ביחס ל"בעל מונית" אינו משקף כלל את הבעלות ברכב המונית אלא את זהותו של בעל הזכות הציבורית. יש בכך כדי לסתור את הפרשנות של המל"ל להסכם ביחס למונח "בעלות רכב מעביד" לפחות בכל הקשור לתאונות דרכים בהן מעורבות מוניות. לא ייתכן לפרש את ההסכם באופן שהצדדים התכוונו להסתמך על הרישום במשרד הרישוי לקביעת הבעלות ברכב המשמש כמונית המעורבת בתאונת דרכים, מקום שרישום זה אינו נועד כלל לשקף את זהותם של בעלי רכבים כאלה. לא נותר, אם כן, אלא לקבוע את הבעלות ברכב המשמש כמונית לצורך ההסכם על פי דיני הקניין הכלליים. 12. יצוין כי לפחות בשני מקרים אחרים בפסיקה, בהם הרכב שנפגע בתאונה היה מונית, הגיע בית המשפט לתוצאה דומה. מדובר בת.א. (שלום י-ם) 4691/02 הנ"ל, בסעיף 24 לפסק הדין (במסגרת דיון באחת התביעות שנדונה באותו פסק דין - ת.א. 1435/05), ות.א. (שלום י-ם) 7181/05 המוסד לביטוח לאומי נ. המגן חברה לביטוח בע"מ (כב' השופט כרמי מוסק). 13. משהוכיחו הנתבעות כי הבעלות ברכב, להבדיל מ"הבעלות במונית" (קרי הזכות הציבורית), הייתה של הנפגע, חל סייג בהסכם הפוטר את הנתבעות מחובת השבה למל"ל. 14. לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה. 15. אני מחייב את המל"ל לשלם לנתבעות שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ.