להלן פסק דין בנושא חידוש טיפול בבקשת איחוד משפחות:
פסק-דין
רקע כללי והסעד המבוקש
1. לפני עתירה למתן צו על-תנאי שהוגשה ביום 2.8.05, בגדרה התבקש בית המשפט להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יחודש הטיפול בבקשת העותר 1 לאיחוד משפחות עם העותרת 2, מדוע לא יוענק לעותרים 2-4 מעמד של תושבי קבע בישראל, וכן - מדוע לא יירשמו העותרים 2-4 לאלתר בתעודת הזהות של העותר 1, כילדיו.
2. יוסף, כי בתאריך 4.8.05 ניתן צו ביניים לפיו על המשיבים להימנע מגירוש העותרים 2-4 מישראל עד למתן החלטה אחרת (ר' בש"א 1646/05; החלטה מיום 4.8.05), וביום 18.9.05 הגישו המשיבים כתב תשובה לעתירה.
3. יוער ויודגש כבר עתה, כי בתאריך 22.9.05, במסגרת הדיון שהתקיים בבית המשפט, ולמרבה הצער - בהעדר העותרת 2, תוך ניסיון לקדם גיבושן של הסכמות בין הצדדים, ניתנה החלטה לפיה היה על ב"כ העותרים להגיש תגובתו להצעת המשיבים (שהוצגה שלא לפרוטוקול), או-אז, נקבע, יינתן פסק-דין בעתירה.
והנה, אכן, ביום 28.9.05 הגישו העותרים תגובתם למהלך הדיון הנ"ל, בגדרה גובשה עמדתם הסופית ביחס לעתירה, כלהלן: ראשית - באשר לבקשה האמורה לרישום העותרים
2-4 בתעודת הזהות של העותר 1, הרי שבכפוף להמצאת תצהיר מטעם המשיב כי ימשיך טיפולו בבקשה, הואילו העותרים להסכים למחיקת רכיב זה מעתירתם; שנית - ביחס לבקשת איחוד המשפחות הודיעו העותרים כי הנם עומדים על טענתם בהקשר זה, כי מעולם לא ויתרו על בקשתם דנן, ולכן לא זנחוה, כנטען.
4. לפיכך, ובהתחשב באמור לעיל, צומצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים ובקשת העותרים לאיחוד משפחות היא שנותרה מושא ההכרעה המתבקשת.
תמצית העובדות והשתלשלות ההליכים
5. העותר 1, בעלה של העותרת 2, הגיש עבורה בקשה לאיחוד משפחות (הנושאת מספר 184/96), אותה אישר המשיב ביום 12.11.99. משכך, קיבלה העותרת 2 אישור שהייה בישראל משך שנה, מיום 23.11.99 ועד ליום 23.11.00. דא עקא, שנוכח אי הגשת בקשה להארכת אשרת השהייה בישראל הנ"ל, ובחלוף מספר שנים מאז שניתנה, הודיעו המשיבים לעותרים ביום 26.10.04, כי כבר לא ניתן לדון עוד בבקשה.
טענות העותרים
6. אליבא דעותרים, מעולם לא זנחו בקשתם לאיחוד משפחות. העותר 1 אכן פנה למשרדי המשיבים מתוך כוונה להגיש בקשה מתאימה להארכת אשרת השהייה של העותרת 2, אלא שבאותו מעמד גם נבחנה שאלת היותו תושב מבחינת המוסד לביטוח לאומי. משנמצא כי הסוגיה טרם הוסדרה כדבעי, והעותר 1 לא נחשב כתושב אצל הביטוח הלאומי, סירבו פקידי המשיב 2 לקבל בקשתו ואף התנו עצם המשך הטיפול בה בהקניית מעמד תושבות על-ידי הביטוח הלאומי. כך חלפו העתים, ורק ביום 9.9.04, עת ניתן פסק-דין על-ידי בית הדין האזורי לעבודה בירושלים, קיבל העותר באופן רשמי מעמד תושבות כאמור (ר' נספח עת/1 לעתירה). אין, אפוא, לתמוה כי השתהו העותרים בפנייתם המחודשת למשיבים אך ביום 5.10.04, שכן הסיטואציה כולה נכפתה עליהם הר כגיגית.
בגדר תגובת העותרים להצעת המשיבים, שנדונה בתמצית לעיל, ושמקורה בדיון שהתקיים בבית המשפט, עמדו הללו בכל תוקף על טענתם כי הבקשה לאיחוד משפחות לא הוזנחה על-ידם. לצורך חיזוק עמדתם צרפו העותרים לתגובתם אסמכתאות לפיהן, כך לדידם, אופן התנהלות המשיבים הוא שהסב להם נזק ראייתי המונע מהם כיום הצגת ראיות המוכיחות פניותיהם הקודמות בהקשר בו עסקינן. יודגש, כי אף השבתות שונות שהתקיימו במשרדי המשיבים במהלך השנים 2002 ו-2003 מנעו בפועל קידום הבקשה. יצוין בנוסף, כי לטענת העותרים לוקה לשכת המשיב 2 במזרח ירושלים בתפקודה, והדבר ידוע ומוכר.
כך מזדקרת מסקנה ברורה, היינו, כי על המשיבים להמשיך הטיפול בבקשת העותרים לאיחוד משפחות.
טענות המשיבים
7. עמדת המשיבים, כי דין העתירה להידחות.
8. חרף טענות העותרים מגבש כתב התשובה מטעם המשיבים מסקנה שונה בתכלית מזו לה מכוון כתב העתירה. העותרים לא פנו למשרדי המשיב 2 במועד הנדרש, כחודשיים עובר לתום תקופת אשרת השהייה שניתנה לעותרת 2, ומשכך, אין להם להלין אלא על עצמם. למעשה, שתי הפניות היחידות של העותרים למשרדי המשיבים במהלך התקופה הרלבנטית תועדו אך ורק בתאריכים 27.8.03 (בעניין רישום הילדים, סוגיה שכאמור אינה עוד רלבנטית) ו-10.3.04 (בעניין חידוש תעודת זהות העותרת 2), ומלבדן אין לפנינו אלא הזנחה ממשית של הבקשה לאיחוד משפחות. זניחת הבקשה הנ"ל על-ידי העותרים עצמם היא שהביאה, בסופו של יום, זאת לאחר לא פחות מאשר כארבע שנים ללא הגשת כל בקשה מתאימה, לדחייתה גם על-ידי המשיבים. ויוער, די היה בשנה אחת בלבד בגדרה תוזנח הבקשה כדי לבסס דחייתה בהתאם למדיניות המשיבים.
9. מעבר לכך טוענים המשיבים כי העתירה דנן נגועה בשיהוי ניכר, שכן הודעה מתאימה אודות דחיית בקשת העותרים לאיחוד משפחות כבר נשלחה אליהם ביום 17.5.04, ואף נשלחה בשנית ביום 26.10.04. לא-זו-אף-זו, פניות העותרים למשרדי המשיבים כנטען אינן מגובות באסמכתאות. ועוד, האחריות לקידום הבקשה דנן רובצת לפתחם של העותרים, שהרי הללו היו מודעים ללוחות הזמנים שקבעו המשיבים בהקשר זה, ומעניינם - לקיימם. ויודגש, בהעדר אישור כדין, שהיית העותרת 2 בישראל ללא מעמד חוקי ובהעדר בקשה רשמית תלויה ועומדת הינה בניגוד לכל דין.
הוסיפו המשיבים וטענו, כי הרציונל העומד בבסיס דחיית בקשת איחוד משפחות על רקע הזנחתה הנו הצורך בקבלת תמונת מצב עדכנית ורציפה אודות העותרים, ואין, אפוא, לקבלה על-סמך נתונים היסטוריים. לכן, בנסיבות אלו, נדרשת הגשת בקשה חדשה על-פי הדין הנוהג.
דיון והכרעה
10. הלכה היא כי בבחינת ההחלטה המנהלית, אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליף שיקול דעתה של הרשות ולהעמיד עצמו במקומה (בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 397; בג"צ 3930/94 ד"ר נקסה נביל נ' ד"ר אפרים סנה, פ"ד
מח(4) 778). בית המשפט יתערב בהחלטת הרשות רק בהתקיים העילות הפוסלות פעולותיה, דוגמת מרמה, שחיתות, שרירות, חוסר תום לב, שיקולים זרים וחוסר סבירות. דברים מעין אלו מקבלים משנה-תוקף עת המדובר בביקורת שיפוטית שמושאה שיקול הדעת הרחב שניתן למשיבים במתן רישיונות ישיבה ושהייה לפי חוק הכניסה לישראל (בג"צ 482/71 קלרק נ' שר הפנים, פ"ד כז(1) 113; בג"צ 740/87 מיכאל בנטלי נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 443).
משבחנתי בקפידה טענות הצדדים, באתי לכלל דעה ומסקנה כי מן הדין והצדק לקבל העתירה, וכי קביעת המשיבים כאילו זנחו העותרים בקשתם לאיחוד משפחות אינה מבוססת כדבעי, ויש, אפוא, לדחותה. בנסיבות אלו, אכן מצאתי פגם בהחלטת המשיבים, כזה המקים עילה בת-קיימא המצדיקה התערבות שיפוטית בהחלטתם, כפי שיבואר להלן.
11. אמנם, מלינים העותרים באופן כללי וגורף, כי התנהלות המשיבים היא המונעת מהם כיום להוכיח טענתם כי מעולם לא זנחו בקשתם לאיחוד משפחות. ועוד, אחריות העותרים היא לקדם בקשתם ככל שניתן, זאת אף תחת אילוצים בלתי נוחים. לא-זו-אף-זו, למותר לציין, כי המסגרת הנורמטיבית בה עסקינן מחייבת מכל המבקש איחוד משפחות מידה בלתי מבוטלת של יוזמה מכוונת, מוקפדת וברה. יחד-עם-זאת, בחינת נסיבות המקרה שלפני מעלה כי טענות הזניחה והשיהוי אותן קידש המשיב אינן מבוססות ודינן, כאמור, להידחות. התחקות אחר התנהגות העותרים אינה מעידה כי הללו זנחו בקשתם או כי ויתרו על טענותיהם או זכויותיהם.
12. המשפט הציבורי מזמן בהקשר זה מערכות שיקולים שאינן מוטות עוד מלכתחילה לטובת המשיבים, אלא, אולי, ההפך מזה. באספקלריה מעט מופשטת יצוין, כי מאזן הכוחות האפריורי שניצב לפתחם של העותרים שעה שהגישו בקשתם לאיחוד משפחות במשרדי המשיבים (וכאמור, עוד בשנת 1996), נטה לרעתם, באשר אין מעמדם כאינדיבידואלים שקול לזה של המדינה, היא ספקית השירות ובעלת הסמכות בנסיבות העניין. יפים בהקשר דנן דברי כב' השופטת י' צור, בפסק הדין שניתן בבית משפט זה בעת"מ 1358/04 גוני בזאזו ואח' נ' שר הפנים (תקדין-מחוזי 2005(1) 4514), ושמפאת נביעתם ממעיין נסיבתי החופף במידה רבה לזה בו עסקינן, יצוטטו בהרחבה, כלהלן:
"טענה בדבר ויתור המועלית כלפי עותר המבקש סעד שמקורו במשפט הציבורי, נבחנת על בסיס איזון בין שיקולים שונים ובמיוחד תוך קביעת היחס בין מידת הפגיעה באינטרסים של היחיד או הציבור לבין מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי .. טענה בדבר ויתור או זניחה אינה נמדדת רק על בסיס מבחנים טכניים של זמן, במיוחד לא כאשר משמעות קבלת הטענה הינה 'סגירת הדלת' על הסף, בפני העותרים מבלי שבקשתם תיבחן לגופה ... כדי להסיק על קיומו של ויתור מהתנהגותו של אדם, חייבת התנהגותו להיות ברורה, החלטית ולא משתמעת לשתי פנים (ראה עת"מ (ים) 784/03 מפי כב' השופט עדיאל)".
(שם, עמ' 4515)
והנה, אף כאן, בדומה לנסיבות העתירה דשם, התנהגות העותרים אינה מלמדת זכות, זאת באופן הברור והחד-משמעי הנדרש בנסיבות העניין, אודות זניחתם הנטענת את הבקשה לאיחוד משפחות.
13. ודוק, העותר 1 אכן פנה ללשכת המשיב 2 בעודו מתכוון להגיש בקשה להארכת אישור השהייה שניתן כאמור לעותרת 2, אלא שהפקידים במקום סירבו לקבל בקשתו עד שיסדיר ענייניו במוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלו, אכן פנה העותר 1 למוסד לביטוח לאומי, ומשניתן ביום 9.9.04 פסק-דין בעניינו, חידש ממש בסמוך לאחר מכן פנייתו למשיבים (ר' מכתב ב"כ העותרים מיום 5.10.04, בגדר עת/4). משכך, אין כלל עסקינן בהזנחת הבקשה שהוגשה למשיבים, כי אם בהתנהגות שעולה בקנה אחד עם העובדות, ואף צולחת מבחן ההיגיון והסבירות.
טענת המשיבים בהקשר זה הנה כי פניותיהם הנטענות של העותרים ללשכת המשיב 2 אינן נתמכות באסמכתאות, ומשכך, גם אינן מבוססות. אין בידי לקבל טענה זו. משנתמכה העתירה בתצהיר, ומשנמנעו המשיבים מלצאת חוצץ כנגד עצם טענת העותרים כי המשך הטיפול בבקשתם הותנה בהסדרת מעמדם במוסד לביטוח לאומי, וטענתם בהקשר זה מוצתה באמירה הכללית דלעיל, ובהתחשב בסבירות התנהגות העותרים, אין לקבוע, כאמור, כי הבקשה הוזנחה. ויוזכר, זאת מבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי טענות העותרים כנגד אופן התנהלות המשיבים, כסיבה מהותית לעיכובים הנכפים על הטיפול בבקשתם, לא רק שאינן תלויות בחלל האוויר, אלא שאף הנן זוכות למשקל מסוים גם בפסיקה (ר', למשל, העתירה שצוטטה לעיל). יודגש, כי אף לו נמנעו העותרים מלעשות כל שביכולתם על-מנת לקדם עניינם אצל המשיבים במהירות וביעילות האופטימליים, הרי שעדיין אין בכך כדי לגבש זניחת בקשתם.
יוער ויודגש, כי השתהות המשיבים במתן החלטתם הסופית בדבר בקשת העותרים, משך כארבע שנים (ולטענת המשיבים - כשלוש וחצי שנים), נופלת בגדר הימנעותם לפעול במסגרת סמכויותיהם תוך זמן סביר, ובניגוד לקביעת המלומד פרופ' י' זמיר, בספרו "הסמכות המינהלית" (כרך ב'), כלהלן:
"החובה הראשונית של הרשות היא להפעיל את הסמכות כך שהשירות לאזרח, ובסך הכל לציבור כולו, יינתן במהירות הראויה, ללא טירחה יתרה, ברמה גבוהה ובהוצאות נמוכות, ככל שניתן. זוהי חובת היעילות. חובת היעילות אף היא, כמו חובת ההגינות, נובעת מן המעמד של הרשות המינהלית כנאמן הציבור. חובת ההגינות מורכבת על חובת היעילות כחובה משנית, כלומר, החובה המוטלת על הרשות לספק את השירות לציבור ביעילות כפופה לחובה לספק את השירות בהגינות".
(עמ' 674 - 675)
למען הסדר הטוב יצוין, כי עובר להחלטת הממשלה מיום 12.5.02, וכניסת הוראת השעה לתוקפה, לא ראו בתי המשפט כל פסול בדחיית עתירות מעין אלו בהן עסקינן, זאת נוכח חלוף העתים מאז מועד הגשת הבקשה, כמו גם בשל חוסר מעש מצד העותרים. אין חולק, כי אין בידי המשיבים לבחון באופן ענייני ומעמיק בקשה המעוגנת באסמכתאות היסטוריות שיתכן ואף אינן עוד רלבנטיות. ואולם, לאור אי יכולת העותרים להגיש כיום בקשה חדשה בעניינם, אלא בכפוף לסייגים ומגבלות סף, הרי שאין לפנינו אלא פגיעה מהותית וממשית בעותרים שעלולה לחבל באופן סופי בסיכוי לממש חלומם לאיחוד משפחות. בנסיבות האמורות, נוכח הימנעות המשיבים מלפעול תוך זמן סביר, לא יהא זה מידתי או צודק לבטל על הסף בקשת העותרים מכל וכל, טרם תיבחן לגופה. תוצאה קשה דא אינה מאוזנת וראויה, התנהגות העותרים אינה מצדיקה אותה, ויש, אפוא, לתקנה.
14. למעלה מן הצורך אוסיף, שאמנם, אליבא דמשיבים, הרי שכבר דחו בקשת העותרים לאיחוד משפחות ביום 17.5.04, ולא רק ביום 26.10.04, כנטען בגוף העתירה, אך יחד-עם-זאת, תמוה הדבר כי נספח מתאים לא צורף לכתב התשובה. נמצא, אפוא, כי גם טענת המשיבים באשר למועד דחיית בקשת העותרים תלויה על בלימה ובלתי מבוססת. ציפיית הרשות להוכחה מופתית של טענות העותרים, בעוד היא עצמה לכאורה פטורה מאותה הדרישה בדיוק, אינה מתיישבת עם יסודות המנהל התקין. דחיית בקשת העותרים רק לאחר כארבע שנים ממועד פקיעת אישור השהייה שהונפק לעותרת 2, מעגנת קביעתי כי אין להחמיר יתר על המידה דווקא עם העותרים בעניין לוחות הזמנים הרלבנטיים להגשת העתירה, הגם שהללו נקצבים בקפידה על-ידי הרשויות.
15. בשולי הדברים אוסיף, כי בהתאם לנוהלי המשיבים, הרי שמשאושרה בקשת איחוד המשפחות מוחל "ההסדר המדורג", בגדרו נדרשים בני הזוג להוכיח כי מרכז חיי המשפחה אכן נמצא בתחומי מדינת ישראל. עסקינן בתקופת מבחן המעמידה התא המשפחתי כולו לביקורת, על-מנת לבסס זיקתו הנטענת למדינת ישראל, זאת עד לקבלת מעמד תושבות קבע של בן או בת הזוג והילדים, כל מקרה על-פי נסיבותיו, שהנם דה-פקטו חסרי מעמד. אין המדובר בסוגיה פעוטת חשיבות או חלילה שולית. אינטרס הציבור בכללותו מחייב, כי מעמד תושבות הקבע הנכסף, הצופן בחובו משמעויות למכביר, יינתן אך ורק לזה המקיים מרכז חייו באופן כן ואמיתי, בתחומי מדינת ישראל. במהלך תקופת "ההליך המדורג" מוחזק בן הזוג חסר המעמד, כמי שיש בכוונתו להתאחד עם בני משפחתו ולהשתקע בתחומי מדינת ישראל.
משכך, ובהעדר תמונת מצב עדכנית העומדת לפני המשיבים כיום, קמה חובה אמיתית לערוך לבקשה רביזיה עניינית, פרי איסוף נתונים חדשים ועדכון הישנים, על-פי נהלי המשיבים.
התוצאה
16. מן המקובץ לעיל עולה כי דין העתירה בעניין הבקשה לאיחוד משפחות להתקבל.
הבקשה הנ"ל תיבחן לגופה, בהתאם לקריטריונים הנהוגים אצל המשיבים, זאת לאחר המצאת כל המסמכים והאינפורמציות שיידרשו העותרים להמציא לעניין זה. החלטה בבקשה תינתן תוך זמן סביר, על בסיס הנתונים המעודכנים.
לאור התחייבות המשיבים להמשיך ולטפל בבקשה לרישום העותרים 2-4 בתעודת הזהות של העותר 1, כילדיו, זאת בכפוף לנהלים המתחייבים בנסיבות העניין, דין העתירה בהקשר זה להימחק.
17. המשיבים ישאו בהוצאות העותרים בסך 3,000 ₪, בצירוף שכר טרחת עו"ד ומע"מ.