הלכת אלסוחה

ברע"א 444/87, 452/87 וע"א 80/88, אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3), 397, דן בשאלה משפטית משותפת אחת, היא שאלת האחריות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975, ולפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] - לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה של מי שנפגע בתאונת דרכים (להלן: "הלכת אלסוחה"): "שני פסקי הדין שבערעור מעוררים שאלה זהה, שהיא זו של האחריות - על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) ועל-פי חוק הפיצויים - בגין נזקים נפשיים שנגרמו לקרובים של מי שנפגע בתאונת דרכים. בפסק-דין חלקי קבע בית-משפט השלום כדברים האלה: ראשית, להורים יש עילת תביעה בנזיקין כנגד הנהג המזיק בגין הנזק הנפשי "שנגרם כתוצאה מאותה טראומה שנגרמה להורים כתוצאה מהנזק שנגרם לבנם, טראומה הכוללת בתוכה גם כאב וסבל". שנית, להורים יש עילה גם על-פי חוק הפיצויים בהיותם "נפגעים", אשר נגרם להם "נזק גוף" ב"תאונת דרכים". בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי הנזק איננו נכנס לגדרו של חוק הפיצויים, שכן לא מתקיים התנאי, כי נזק הגוף נגרם ב"תאונת דרכים". בית המשפט גרס, כי - "בתאונת הדרכים נפגע בנם של המשיבים ולא המשיבים עצמם. הם נפגעו בזמן מאוחר יותר ומדבר אחר - מייסורי בנם. אם קיים קשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים, הרי זה קשר רחוק. ואילו על פי ההגדרה 'נפגע' הוא אדם שהנזק נגרם לו בתאונת הדרכים. אות היחס 'ב' מורה על פגיעה ישירה בתאונה, בשעתה ובמקומה ומכוחה" במסגרת הדיון בתיקים שלפנינו נבקש להשיב על כל אחת משתי השאלות הבאות: האחת, האם קיימת אחריות על-פי פקודת הנזיקין לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה, אשר אדם יקר לו נפצע, נהרג או הועמד בסכנת פגיעה כאמור. השנייה, האם מי שנגרם לו נזק נפשי כאמור הוא בגדר "נפגע" ב"תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים. ביהמ"ש העליון סקר פסיקה בארץ ובעולם, והחל מסעיף 20 של פסק הדין קבע את ההלכה: "במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית נדרשת אפוא פעולת סינון, אשר תבור מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים את אלה אשר ראוי כי ייכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן, אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין. (א) זהות התובע - המקרה שלפנינו אינו מעורר את הצורך להכריע במישרין בשאלה זו, שכן בשני התיקים המדובר בקרובים ממדרגה ראשונה (הורים; בת), אשר לקו, לטענתם, בנפשם בגין נזק הגוף שנגרם ליקירם. מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). ... תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקירבה, שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקירבה והאינטימיות בפועל. לשון אחר, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך ייתכנו נם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין. (ב) התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - הדרישה בפסיקה הזרה היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המידיות … ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע - אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני - היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע … (ג) מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - תנאי נוסף שגובש בפסיקה הזרה להכרה באחריות לנזקים נפשיים הוא, כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המידיות בשאלה זו הבחינו בין שתי מערכות אפשריות של נסיבות: האחת, כאשר הנזק הנפשי נוצר על-ידי זעזוע או הלם, אשר נגרמו לתובע אשר נדרש להתעמת לראשונה עם האירוע המזיק על-ידי עמידה על תוצאותיו המאוחרות, הרחק מזירת האירועים (למשל, הורה אשר שהה בחו"ל בעת שנודע לו על תאונה שאירעה לבנו, והוא מגיע לבית החולים מספר ימים לאחר מכן; או כאשר גופתו של קורבן התאונה לא זוהתה במקום, אלא בבית -חולים, לאחר חלוף פרק זמן ממועד התאונה, למשל, במקרה של אסון המוני). השנייה, כאשר הנזק הנפשי הוא פרי תהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק. כאן אין המדובר בנזק נפשי הנוצר על דרך של חוויה חד-פעמית, אלא הנזק הוא תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע המזיק, באופן הגורם בסופו של דבר להיווצרותו של נזק נפשי (למשל, נזק נפשי הנגרם לקרוב - הורה או בן-זוג - המטפל דרך קבע במי שנפגע בגופו מן האירוע המזיק). לא הרי צפייה ישירה ובו-זמנית בתאונה בה נפגע אדם יקר כהרי ביקור בבית-חולים בו מאושפז אותו אדם פרק זמן לאחר מכן. במקרה הראשון המדובר בהלם פתאומי, הנובע מאירוע פתאומי ודרמטי, ובשני המדובר בחוויה, היכולה אמנם להיות קשה ומדכאת, אך נשלל ממנה מימד ההפתעה והדראסטיות המאפיין את הנוכחות באירוע המזיק עצמו… בנוגע למערכת הנסיבות השנייה שתוארה, היינו, התהוות נזק נפשי כתוצאה מתהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק, הגישה בפסיקה הזרה היא, כי נזק זה איננו בר-פיצוי… מקורה של הדרישה … הוא בשיקולי מדיניות משפטית… ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה … הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקרבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום. (ד) מהו נזק נפשי - ... יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי, העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים... נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות… ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים." בהמשך להלכת אלסוחה התייחס בית המשפט העליון לסוגיה, וזאת ברע"א 2935/98 דריז נ' אררט שם נדונה תביעת אלמנה, שבעלה נהרג לנגד עיניה בתאונת דרכים, ונקבע כי: "בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה הסתמנה גישה, לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי כפי שנקבע, לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל - 15% - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה במקרים הקונקרטיים, שנבחנו על ידי בית משפט זה בשנים האחרונות, נדחו תביעות בהן היתה נכותו הנפשית של הנפגע המשני 5%, 10% ואף 15%, תוך קביעה שאין מדובר בפגיעה נפשית חמורה כנדרש במבחנים הנקוטים על ידינו." במקרה זה החליט ביהמ"ש העליון לפצות את האלמנה על סמך הקביעות הבאות: "במקרה שלפנינו קבעה פרופ' קפלן-דינור … את נכותה של המערערת בשיעור של 20% … במהלך עדותה של פרופ' קפלן-דינור קבעה היא, כי חלה החמרה במצב התובעת, ונכותה התפקודית עולה כדי 50%. בחוות דעתה נקבע, כי המערערת סובלת מתסמונת דיכאונית אשר פוגעת קשות באיכות חייה ובתפקודה. מתוך קביעות בית המשפט עולה, כי המערערת נמצאת מאז מות בעלה בטיפול פסיכיאטרי ממושך וקבוע, מקבלת תרופות נוגדות דיכאון בשילוב תרופות נוגדות חרדה ללא שיפור משמעותי במצבה הנפשי או בתפקודה וכי נחוץ "המשך טיפול... בתדירות של פעם בשבועיים לתקופה בלתי מוגבלת וזאת כדי למנוע התדרדרות המצב". המערערת פוטרה מעבודתה. ניסיונות שיקום שלה כשלו. היא ניתקה קשרים חברתיים, קיבלה טיפול נפשי מתמשך ואינטנסיבי לרבות נטילת תרופות במינונים גבוהים. עדים שונים ממכריה העידו על השינוי הדראסטי שחל בה ובהתנהגותה".