##הלכת אלסוחה - מוות בתאונת דרכים של קרוב משפחה:## ברע"א 444/87, 452/87 וע"א 80/88, אלסוחה נ' עזבון דהאן, פ"ד מד(3), 397, דן בשאלה משפטית משותפת אחת, היא שאלת האחריות מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה 1975, ולפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] - לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה של מי שנפגע בתאונת דרכים (להלן: "הלכת אלסוחה"): "שני פסקי הדין שבערעור מעוררים שאלה זהה, שהיא זו של האחריות - על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ועל-פי חוק הפיצויים - בגין נזקים נפשיים שנגרמו לקרובים של מי שנפגע בתאונת דרכים. בפסק-דין חלקי קבע בית-משפט השלום כדברים האלה: ראשית, להורים יש עילת תביעה בנזיקין כנגד הנהג המזיק בגין הנזק הנפשי "שנגרם כתוצאה מאותה טראומה שנגרמה להורים כתוצאה מהנזק שנגרם לבנם, טראומה הכוללת בתוכה גם כאב וסבל". שנית, להורים יש עילה גם על-פי חוק הפיצויים בהיותם "נפגעים", אשר נגרם להם "נזק גוף" ב"תאונת דרכים". בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי הנזק איננו נכנס לגדרו של חוק הפיצויים, שכן לא מתקיים התנאי, כי נזק הגוף נגרם ב"תאונת דרכים". בית המשפט גרס, כי - "בתאונת הדרכים נפגע בנם של המשיבים ולא המשיבים עצמם. הם נפגעו בזמן מאוחר יותר ומדבר אחר - מייסורי בנם. אם קיים קשר בין הנזק ובין תאונת הדרכים, הרי זה קשר רחוק. ואילו על פי ההגדרה 'נפגע' הוא אדם שהנזק נגרם לו בתאונת הדרכים. אות היחס 'ב' מורה על פגיעה ישירה בתאונה, בשעתה ובמקומה ומכוחה" במסגרת הדיון בתיקים שלפנינו נבקש להשיב על כל אחת משתי השאלות הבאות: האחת, האם קיימת אחריות על-פי פקודת הנזיקין לנזק נפשי שנגרם לקרוב משפחה, אשר אדם יקר לו נפצע, נהרג או הועמד בסכנת פגיעה כאמור. השנייה, האם מי שנגרם לו נזק נפשי כאמור הוא בגדר "נפגע" ב"תאונת דרכים" על-פי חוק הפיצויים. ##ביהמ"ש העליון סקר פסיקה בארץ ובעולם, והחל מסעיף 20 של פסק הדין קבע את ההלכה:## "במסגרת תהליך קביעתה של חובת הזהירות המושגית נדרשת אפוא פעולת סינון, אשר תבור מבין כלל הנזקים הנפשיים הצפויים את אלה אשר ראוי כי ייכללו בתוך גבולות מעגל האחריות. ניתן לנסות ולמנות את מערכת השיקולים שעל פיהם יש לבדוק דבר קיומה של אחריות לפיצוי בגין נזקים נפשיים. כמובן, אין זו רשימה ממצה, והיא תעמוד במבחן העשייה השיפוטית והתפתחות ההלכה מעניין לעניין. ##(א)## זהות התובע - המקרה שלפנינו אינו מעורר את הצורך להכריע במישרין בשאלה זו, שכן בשני התיקים המדובר בקרובים ממדרגה ראשונה (הורים; בת), אשר לקו, לטענתם, בנפשם בגין נזק הגוף שנגרם ליקירם. מן ההיגיון לקבוע, בשלב הנוכחי, תנאי, אשר לפיו תותר התביעה אך לקרובי משפחה ממדרגה ראשונה (הורים, ילדים, בני-זוג). ... תהליך גרימתו של נזק נפשי ועוצמתו הם במידה רבה תוצאה של מידת יחסי הקירבה, שהתקיימו למעשה, עובר לתאונה, בין הנפגע הישיר בתאונה לבין מי שלקה בנפשו כתוצאה מכך. היינו, יש חשיבות רבה למידת הקירבה והאינטימיות בפועל. לשון אחר, יש מידת קירבה המדברת בעד עצמה ואשר השפעתה הנפשית של הפגיעה צפויה בה, אך ייתכנו נם מידות קירבה אחרות ושונות, היכולות להוליך לתוצאה זהה. לכן, מן הראוי להשאיר לבחינה עתידית של בית-משפט זה את השאלה, אם יש הצדקה להוסיף, במקרה יוצא דופן, על קרובי המשפחה ממדרגה ראשונה גם נפגע אחר, אשר זכותו שלא להיפגע מבחינה נפשית תיראה ראויה להגנת הדין. ##(ב)## התרשמות ישירה מן האירוע המזיק - הדרישה בפסיקה הזרה היא, כי התובע יהיה עד ראייה ושמיעה לאירוע הטראומטי או שיעמוד בחושיו על תוצאותיו המידיות … ראוי, לטעמי, לדבוק בעניין זה במבחן הצפיות, היינו, יש לבחון ככל מקרה ומקרה, אם נזקו של התובע - אף אם נגרם על-ידי קבלת אינפורמציה מכלי שני - היה צפוי ממכלול הנסיבות של אותו מקרה כתוצאה מסתברת מהתנהגותו הרשלנית של הנתבע … ##(ג)## מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק - תנאי נוסף שגובש בפסיקה הזרה להכרה באחריות לנזקים נפשיים הוא, כי התובע יהיה עד לתאונה או לתוצאותיה המידיות בשאלה זו הבחינו בין שתי מערכות אפשריות של נסיבות: האחת, כאשר הנזק הנפשי נוצר על-ידי זעזוע או הלם, אשר נגרמו לתובע אשר נדרש להתעמת לראשונה עם האירוע המזיק על-ידי עמידה על תוצאותיו המאוחרות, הרחק מזירת האירועים (למשל, הורה אשר שהה בחו"ל בעת שנודע לו על תאונה שאירעה לבנו, והוא מגיע לבית החולים מספר ימים לאחר מכן; או כאשר גופתו של קורבן התאונה לא זוהתה במקום, אלא בבית -חולים, לאחר חלוף פרק זמן ממועד התאונה, למשל, במקרה של אסון המוני). השנייה, כאשר הנזק הנפשי הוא פרי תהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק. כאן אין המדובר בנזק נפשי הנוצר על דרך של חוויה חד-פעמית, אלא הנזק הוא תוצאה של מגע מתמיד ומתמשך עם התפתחות העניינים לאחר קרות האירוע המזיק, באופן הגורם בסופו של דבר להיווצרותו של נזק נפשי (למשל, נזק נפשי הנגרם לקרוב - הורה או בן-זוג - המטפל דרך קבע במי שנפגע בגופו מן האירוע המזיק). לא הרי צפייה ישירה ובו-זמנית בתאונה בה נפגע אדם יקר כהרי ביקור בבית-חולים בו מאושפז אותו אדם פרק זמן לאחר מכן. במקרה הראשון המדובר בהלם פתאומי, הנובע מאירוע פתאומי ודרמטי, ובשני המדובר בחוויה, היכולה אמנם להיות קשה ומדכאת, אך נשלל ממנה מימד ההפתעה והדראסטיות המאפיין את הנוכחות באירוע המזיק עצמו… בנוגע למערכת הנסיבות השנייה שתוארה, היינו, התהוות נזק נפשי כתוצאה מתהליך מתמשך של חשיפה לתוצאותיו של האירוע המזיק, הגישה בפסיקה הזרה היא, כי נזק זה איננו בר-פיצוי… מקורה של הדרישה … הוא בשיקולי מדיניות משפטית… ההבחנה מן הנכון שתהיה לפי מידת הפגיעה … הקובע לפי מבחני ההיגיון והצדק הוא הקרבה הסיבתית (causal proximity) וההוכחה הברורה של נזק נפשי ממשי ומוגדר, ולאו דווקא קירבת הזמן או המקום. ##(ד)## מהו נזק נפשי - ... יש לתת את הגנת הדין רק לנזק נפשי, העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה, שכן פגיעות נפשיות קלות ערך הן עניין של יום ביומו במציאות חיינו, ועל האדם להתגבר עליהן בכוחות עצמו. פגיעות אלה, כגון צער, כאב וכעס, הן, מטבע הדברים, זמניות וחולפות מאליהן, ואף אם אינן חולפות, אינן צריכות לזכות בפיצויים... נראה לי כי ישנם טעמים כבדי-משקל לצמצום הנזקים בני הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות… ברור, כי מקרים שאינם בגדר פסיכוזיס מוכרת יכולים לשמש יסוד לתביעה רק במקרים ברורים וקשים." בהמשך להלכת אלסוחה התייחס בית המשפט העליון לסוגיה, וזאת ברע"א 2935/98 דריז נ' אררט שם נדונה תביעת אלמנה, שבעלה נהרג לנגד עיניה בתאונת דרכים, ונקבע כי: "בשורה של מקרים שבאו לפני בתי המשפט בעקבות פסק-דין אלסוחה הסתמנה גישה, לפיה אין החברה ערוכה לשלם פיצוי בגין פגיעה נפשית קלה, לכל מעגלי הנפגעים הבלתי ישירים, שתשלום פיצוי להם, הוא - מלכתחילה - הרחבת מעגל הזכאים לפיצוי כפי שנקבע, לא די בפגיעה נפשית - שהיא למרבית הצער נחלתו של כל מי שאיבד מי מיקיריו. נכות נמוכה - בדרך כלל בין 5% ל - 15% - שהשפעתה על חי יום יום על כושר העבודה ועל אפשרויות התפקוד אינה רבה במיוחד, לא נמצאו עונים על הקריטריון הדורש פגיעה נפשית קשה וחמורה במקרים הקונקרטיים, שנבחנו על ידי בית משפט זה בשנים האחרונות, נדחו תביעות בהן היתה נכותו הנפשית של הנפגע המשני 5%, 10% ואף 15%, תוך קביעה שאין מדובר בפגיעה נפשית חמורה כנדרש במבחנים הנקוטים על ידינו." במקרה זה החליט ביהמ"ש העליון לפצות את האלמנה על סמך הקביעות הבאות: "במקרה שלפנינו קבעה פרופ' קפלן-דינור … את נכותה של המערערת בשיעור של 20% … במהלך עדותה של פרופ' קפלן-דינור קבעה היא, כי חלה החמרה במצב התובעת, ונכותה התפקודית עולה כדי 50%. בחוות דעתה נקבע, כי המערערת סובלת מתסמונת דיכאונית אשר פוגעת קשות באיכות חייה ובתפקודה. מתוך קביעות בית המשפט עולה, כי המערערת נמצאת מאז מות בעלה בטיפול פסיכיאטרי ממושך וקבוע, מקבלת תרופות נוגדות דיכאון בשילוב תרופות נוגדות חרדה ללא שיפור משמעותי במצבה הנפשי או בתפקודה וכי נחוץ "המשך טיפול... בתדירות של פעם בשבועיים לתקופה בלתי מוגבלת וזאת כדי למנוע התדרדרות המצב". המערערת פוטרה מעבודתה. ניסיונות שיקום שלה כשלו. היא ניתקה קשרים חברתיים, קיבלה טיפול נפשי מתמשך ואינטנסיבי לרבות נטילת תרופות במינונים גבוהים. עדים שונים ממכריה העידו על השינוי הדראסטי שחל בה ובהתנהגותה". ב##ת"א (י-ם) 898/92 אוקנין נ. "סהר" חב' לביטוח בע"מ## דובר בתביעת קטין בן 3.5 שנים כ"קרוב שלא היה נוכח בתאונה". בתאונה עצמה נפגעה קשות אמו של הנפגע שמשך אשפוזה, לרבות תקופת השיקום ארכה כשנה. גם אביו של הנפגע אושפז ל – 3 ימים אולם לאחר מכן התקשה לחזור לתפקוד מלא. בית-המשפט דחה את תביעת הקטין מהנימוק שלא התקיימו התנאי השלישי בדבר "קירבה במקום ובזמן לארוע המזיק" והתנאי הרביעי בדבר "חומרת הפגיעה" בהלכת "אלסוחה". באשר לתנאי השלישי נדרשת "קירבה סיבתית" בין הנזק לבין הארוע המזיק שתבחן עפ"י מבחני הגיון וצדק. לאו דווקא מבחינת קירבת זמן ומקום לתאונה במובן הטכני. לענין הקשר הסיבתי הנטיה היא לאמץ את "מבחן הסיכון" להבדיל מעקרון הצפיות. כאן נכות התובע איננה תוצאה ישירה ומיידית מהתאונה אליה התובע כלל לא נחשף שהרי לא נכח בתאונה ובזמן הארוע היה בן 3.5 שנים. משמעות התאונה לגביו היא סבל מליקויי תפקוד של האם והאב. הרחבת התנאי של "קיום קירבה לארוע המזיק במקום ובזמן" גם על נזק עקיף שסבל ניזוק משני שנפגע באופן חלקי מהירידה בתפקודו של הנפגע הישיר, הינה מרחיקת לכת ואינה עולה בקנה אחד עם מדיניות משפטית ראויה והיא מחוץ לתחום הסיכון שהמחוקק ביקש למנוע. גם התנאי הרביעי בדבר "חומרת הפגיעה הנפשית" לא מתקיים, שכן מתוך 20% נכות נפשית צמיתה שקבע המומחה לתובע, 5% יש לזקוף לגורם מולד שלא קשור לתאונה. מתוך 15% הנכות הנותרים גורם התאונה הוא בין 50 ל- 60 אחוז , כלומר הנכות הנפשית שיש לזוקפה לתאונה, הינה פחות מ – 10% , שיעור זה אינו מקיים, עפ"י הפסיקה, את התנאי בדבר מצב נפשי חמור וקשה, תנאי הסף לפיצוי נפגע משני בת.ד. לאור העובדה שהתביעה אינה ממלאת לפחות שני תנאים נדרשים עפ"י הלכת "אלסוחה" נדחתה התביעה. ב##ת"א (חי') 1067/92, קאסם נ. "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נפסק: ## מקום שאנשים נוסעים ברכב עם בני משפחתם, קורית תאונה ואותם אנשים נפגעים ובן משפחתם נהרג – אין מקום לעשות הפרדה בין הפגיעות הפיזיות שנפגעו בגופם, גם אם אלו חבלות קלות, לבין הפגיעות הנפשיות שנפגעו עקב התאונה, אף אם יש לייחס את הפגיעות האלו בעיקרן לתגובה נפשית על מות קרוב המשפחה. נוסעים אלה הינם נפגעים על-פי החוק, ומעמדם זה בא להם מעצם היותם בעת התאונה ברכב והפגיעות מהם סבלו, והלכת "אלסוחה" לא תחול עליהם. ##ת"א (חי') 1251/92 אוחיון וגילה נ. "הפניקס הישראלי" חב' לביטוח בע"מ ## התביעה היתה בשל פגיעה נפשית שנפגעו אחיה הקטין ואביה של הנפגעת אשר נפגעה קשה מאוד בתאונה. 1. אחיה הקטין ראה אותה ואת בת דודתה מוטלות תחת גלגלי אוטובוס. הוא היה אמור לשמור עליהן באותו יום והוא חש אשמה כאחראי לתאונה. במסמך סיכום והערכה של השירות הפסיכולוגי – חינוכי שנערך ע"י פסיכולוג נאמר, בין השאר:- "בעקבות התאונה הקשה בה נפגעה אחותו חלה התדרדרות בתפקודו ומצבו, והוגדר כילד בסיכון גבוה, הפסיכולוג שטיפל בו מדווח על רגשות אשם קשים, קשיים בריכוז, התפרצויות קשות, ולעיתים התנהגות חריגה. המצב הרגשי בזמן הטיפול היה של אנדרלמוסיה ופירוק כללי, הפסיכולוג המליץ על טיפול נפשי אינטנסיבי". המומחה הפסיכיאטרי שמונה ע"י ביהמ"ש קבע את נכותו הצמיתה ב- 20% הנובעת כלה מתגובתו לתאונת אחותו. הוא גם המליץ שיהיה במעקב וטיפול פסיכיאטרי במשך תקופת התבגרותו. 2. אביו של הנפגעת יצא החוצה לשמע הזעקות וראה את המראה הנורא של בתו ואחייניתו מוטלות מתחת לגלגלי האוטובוס. המומחה הפסיכיאטרי קבע לו 10% נכות נפשית אך לא דן בנכות התפקודית. אמנם לפגיעתו הנפשית של התובעת מיוחסת דרגת נכות "נמוכה" של 10%, אולם השפעתה על תפקודו בחיי היום יום מצביעה על כך שבמקרה זה די היה באותם 10% כדי להפר את האיזון העדין בו תיפקד התובע ולפגוע תוך כך ביכולתו להשתכר. הפסיקה קבעה כי על מנת להחיל את הלכת "אלסוחה" יש לבדוק שלושה דברים: אחוז הנכות, פגיעה אפשרית ביכולת העבודה והצורך בטיפול נפשי. לאור האמור הוחלט כי גם במקרה זה יש להחיל את הלכת "אלסוחה" ולפצות התובע בגין הפסד השתכרותו ונזקו הלא ממוני. ב##ע"א (י-ם) 286/94, ציון נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ ואח' ## נפסק: 1. פרשת "בוסקילה" (ע"א 813/81) אינה הופכת "קרוב נוכח" ל"נפגע ישיר". זכותו של קרוב נוכח לתבוע פיצוי בגין נזק נפשי הוא על-פי התנאים שנקבעו בהלכת "אלסוחה" ובזהה לתנאים החלים על קרוב שלא היה נוכח בתאונה. 2. נכות בשיעור 15% בגין נוירוזה פוסט-טראומטית משקפת פגיעה אשר השפעתה על חיי היום-יום, כושר העבודה ואפשרויות התפקוד, אינה קשה או רבה במיוחד. נכות זו אינה מזכה בפיצוי על-פי הלכת "אלסוחה". ב##ע"א (חי') 437/94, אטיאס נ. "הסנה" חברה לביטוח בע"מ ואח' ## בקובעו כי התובעת שנכחה בעת תאונה בה נהרג בנה ולה נקבעו 15% נכות נפשית הינה נפגעת על-פי החוק פסק בית-המשפט: 1. הלכת "אלסוחה" חלה גם על מי שנכח במקום התאונה. 2. "משנקבע בהלכת "אלסוחה" כי התנאי, להיות קרוב משפחתו של הנפגע בעצמו, הוא קיומו של נזק נפשי "העולה באופן ברור וגלוי כדי מחלה…". הכוונה היא למחלה במובנה המילוני, דהיינו, הפרעה בין קלה או חמורה של המצב הבריאותי הרגיל של האדם. מהקשר הדברים ברור שאין הכוונה דווקא למחלת נפש שכן הנוירוזה הנחשבת להפרעה נפשית אך לא למחלת נפש נזכרת אף היא על-ידי בית-המשפט בפרשת "אלסוחה" כמקימה זכות תביעה. לפיכך, הכוונה בפרשת "אלסוחה" היא "לנזק רציני שניתן להגדירו בוודאות ובבירור, המהווה הפרעה של קבע מהמצב הנפשי הנורמלי שם האדם, ובמובן זה – מחלה, ומוציא נזק בר-חלוף, העתיד להעלם תוך תקופה לא ממושכת (השופט מרגלית). 3. היות ועולה מחוות-דעתו של המומחה הרפואי כי התובעת סובלת מנוירוזה משמעותית וכי מחלתה היא לצמיתות, מה גם ששיעור הנכות של 15% עצמו מצביע אף הוא על נוירוזה רצינית, התובעת הינה נפגעת על-פי החוק. ב##ת"א (י-ם) 794/94, עזבון דריז ז"ל נ. "אררט" חברה לביטוח בע"מ ##, התובעת, אשתו של המנוח, היתה נוכחת באיזור בעת התאונה. היא ליוותה את המנוח אל בית-החולים, שם הודיעו לה על מותו. בנסיבות אלה קויימו שלוש אמות-המידה הראשונות לקיום הלכת "אלסוחה", דהיינו: זהות התובע, התרשמות ישירה מן הארוע המזיק ומידת הקירבה במקום ובזמן לארוע המזיק, אך לא קויימה אמת-המידה הרביעית, שהיא הנזק הנפשי הנדרש. קיימת חשיבות לאחוז הנכות הרפואית הנפשית שקבע המומחה הרפואי לקרוב הנפגע (במקרה דנן 20% בגין הפרעות פסיכונוירוטיות), אך בבוא בית-המשפט לשקול האם התקיימה אמת-המידה הרביעית הנ"ל, יילקחו בחשבון גורמים עובדתיים נוספים, כגון תיפקוד בחיי היום-יום לאחר התאונה, השפעת מעבר הזמן על הנכות וכו'. בנסיבות מקרה זה קבע בית-המשפט כי הגם שהפגיעה היתה ברורה וקשה, אין היא מגיעה כדי "פסיכוזיס מוכרת", ולכן יש לדחות את התביעה. החלטה זו בוטלה ב-ע"א 2935/98. ב##ר"ע (י-ם) 7/95, לנדמן נ. עזבון המנוח עמית עידו ז"ל, ##נפסק: "האבחנה שבין קרוב נוכח לבין קרוב נעדר נועדה לקרובים שלא היו מעורבים עצמם בתאונה, אך נחשפו למוראותיה. אולם מי שהיה מעורב פיזית ממש בתאונה, אינו נופל באף אחת מהקטגוריות הנ"ל, שכן נפגע כזה, גם אם פגיעתו הפיזית היתה קלה, הינו נפגע רגיל ודינו כדין כל נפגע תאונת דרכים. אין ליצור אבחנה בין הנזקים הנפשיים הנובעים מהפגיעה הפיזית לבין נזקים כאלה הנובעים מנוכחותו בתאונה, ובשני המקרים מדובר בנפגע הזכאי לפיצוי על מלוא נזקיו הנפשיים". באוביטר: דברים אלה יפים לדעת בית-המשפט, גם לגבי נפגע שהיה מעורב בתאונה ולא נפגע פיזית כלל, אך בית-המשפט השאיר שאלה זו בצריך עיון. האבחנה בין ההלם הנפשי שעבר אדם המעורב בתאונה והנובע ממעורבותו הוא עצמו לבין ההשלכות הנפשיות עקב פגיעותיהם של אחרים, נשללה עוד בהלכת "בוסקילה" (ע"א 813/81). ב##ת"א (ב"ש) 2024/95, אלקתנאי נ. "סהר" חב' לביטוח בע"מ, ##התובע היה מעורב בתאונה עת נהג ברכבו. בתאונה נהרגו בן-דודו שנסע עמו ברכב ונהג הרכב האחר שעמו התנגש חזיתית. לתובע נגרמו שברים בצלעות ובחוליות המותניות שהתחברו מבלי שנותרה, עפ"י חוות הדעת של המומחה האורטופדי, נכות בתחום האורטופדי. אולם המומחית הרפואית בתחום הפסיכיאטרי קבעה בחוות דעתה שעקב רגשי האשמה והאחריות לתאונה, שבה נהרג כאמור בן-דודו, נגרמה לתובע נכות פסיכיאטרית בשיעור 30%. המבטחת טענה כי על התובע היה לערער על החלטת המל"ל שדחתה את תביעתו בנימוק שהתובע לא היה בדרכו מעבודתו למקום מגוריו עת שארעה התאונה, אלא בעת שנסע לבית-חולים לבקר את אשתו שילדה זה מכבר. ולפיכך יש לנכות מהפיצויים שיפסקו לו את הגימלה הרעיונית שהיה אמור לקבל לו התאונה היתה מוכרת ע"י המל"ל כתאונת עבודה. נפסק: התובע מילא את המוטל עליו בהגישו את התביעה למל"ל ולאחר שתביעתו נדחתה הוא לא היה חייב להגיש ערעור על כך לבית-הדין לעבודה. יתרה מזו, סעיף 393 לחוק הב"ל מאפשר למעביד, או למבטחת שבאה בנעליו, להגיש בשם הנפגע תובענה לבית-הדין לעבודה אם דרישתו של העובד לגימלה נדחתה ע"י המל"ל ואם הם לא עשו זאת אין לקבל את הטענה שעל התובע היה לעשות זאת. ב##ת.א. (שלום – ת"א) 32658/01 דזנבקוב נ. "מגדל" חב' לביטוח בע"מ ##, התובעים הטוענים לנכות נפשית הם שני ילדיה של אמם שנפצעה קשה בתאונת- דרכים שכתוצאה ממנה נפטרה לאחר 6 ימים. התובעים לא נכחו במקום התאונה ולא נפגעו ממנה באופן ישיר. השאלה העיקרית היתה, האם יש במסמכים הרפואיים שצורפו לתביעה משום ראיה הנדרשת לצורך מינוי מומחה בהתאם לקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה. אין עוררין שהתובעים עמדו בתנאי של הקירבה המשפחתית הנדרשת. ניתן גם להכיר בנזק נפשי שנגרם כתוצאה מקבלת מידע מ"כלי שני" וכי זירת האירוע שגרם לנזק הנפשי כוללת בנוסף למקום האירוע גם את האמבולנס או את ביה"ח שאליו הגיע הנפגע. טענת המבטחת היתה כי על הנזק להגיע לכדי פסיכוזה או נוירוזה ורק בגינם תוכר עילת תביעה ל"נפגע עקיף". מן התיעוד שצורף לתביעה לא קיימת סבירות לקיומה של נכות גבוהה כזו. ביהמ"ש דחה את טענת המבטחת בקובעו כי בהתקיים ראיה לכאורה לקיום נזק נפשי, יש למנות מומחה על מנת לקבוע בשלב שני את עוצמת הנזק נפשי ואם הנזק בא בגידרה של הלכת אלוסחה, הגישה ביחס לתיעוד הרפואי אותו ניתן להעביר למומחה הינה ליברלית. מן החומר הרפואי שצורף לתביעה המהווה למעשה כרטיס טיפולים, ברור שקיימת ראיה לכאורה לקיום נזק נפשי לתובעים. לפיכך מינה ביהמ"ש מומחה בתחום הפסיכיאטרייה לבדיקת נכותם של התובעים. ב##ת.א. (שלום – י-ם) 1519/02 פיראס אלדג'אני נ. "אררט" חב' לביטוח בע"מ,##אביו של התובע נפגע קשה בתאונת דרכים. הוא הובהל לחדר טראומה בבית – החולים. התובע ילד כבן – 14 בעת אירוע התאונה, הגיע לחדר הטראומה ושם פגש באביו. לטענתו, בחדר המיון הוא איבד את הכרתו עקב המראות הקשים של אביו. כ – 5 חודשים לאחר מכן אובחנה אצל התובע מחלת סכרת ולטענתו הוא לקה במחלה סמוך לאחר התאונה. לטענתו יש קשר סיבתי בין מחלת הסכרת ממנה הוא סובל והבעיות הנפשיות מהן הוא סובל בעקבות התאונה. לפיכך הוא מבקש למנות לו בשלב ראשון מומחה בתחום הסכרת ובהתבסס על מסקנת המומחה בתחום זה, למנות לו מומחה גם בתחום הנפשי. השאלה במחלוקת היתה האם יש מקום להרחיב את "הלכת אלסוחה" גם לנזק פיזי. הלכת אלסוחה קבעה כי המדובר בחובת זהירות עצמאית ונפרדת המוקמת בין המזיק לבין מי שנפגע בנפשו, והנקבעת על פי מבחן הציפיות. בבחינת שאלות הציפיות, אין שינוי בין ציפייתו של המזיק בכל הנוגע לנזק נפשי לנזק פיזי. נזק פיזי כדוגמת התקף לב צפוי לא פחות מנזק נפשי חמור של פסיכוזיס או נוירוזיס. בהחלת מבחני הציפיות אין מקום לאבחן בין השניים. אם יש מקום לאבחנה, הרי מקורה בשיקולי מדיניות, אלא שהעמדת אותם שיקולי מדיניות, אף בהם אין כדי להצדיק מסקנה שונה. יתרה מזו, גם הנזקים הפיזיים כמו בהתקף לב או סוכרת בכלל נזק נפשי הם, שכן הנזק הפיזי הוא תוצאה של הנזק הנפשי. לפיכך, ביהמ"ש נעתר לבקשת התובע למנות מומחה שיחווה דעתו על השאלה בדבר אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסכרת. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). שאלות משפטיותהלכת אלסוחה (קרוב נעדר)