מומלץ לקרוא את פסק הדין להלן על מנת לקבל ידע בנושא תביעה נגד מפקח בניה: בפני תביעה לפיצוי בגין ליקויי בנייה נטענים. רקע כללי- התובעים (להלן: "התובע" ו-"התובעים") ביקשו לבנות בית ברח' הזמיר בכרמיאל (להלן: "הבית"). לצורך ביצוע עבודות הבניה התקשרו התובעים עם חברת בניה (להלן: "הקבלן"). בנוסף, שכרו התובעים את שירותיו של הנתבע (להלן: "המפקח"), לשמש כמפקח על ביצוע עבודות הבניה, בהתאם להוראות הסכם שנחתם בין הצדדים (להלן: "הסכם הפיקוח"). מוסכם כי לאחר השלמת הבניה ומסירת הבית, בשנת 2003, נתגלו בבית ליקויי בנייה שונים. התובעים הגישו בשנת 2006 תביעה כנגד הקבלן, אשר התבררה במסגרת ת.א. 18534/06 בבית המשפט השלום בחיפה (בפני כבוד השופטת ברסלב, להלן: "ההליך הראשון"). סכום התביעה היה 192,000 ₪, על סמך חוות דעת של מומחה מטעם התובעים (כאשר 56,000 ₪ נתבעו בגין עוגמת נפש והוצאות בתקופת פינוי הבית לצורך התיקונים - וראו את סעיף 10(ג)+(ד) לכתב התביעה בהליך הראשון). הקבלן (הנתבע בהליך הראשון) הגיש חוות דעת נגדית לגבי ליקויים בהיקף של כ-3,000 ₪ בלבד, תוך שהוא מציין כי בין הצדדים כבר התנהל הליך בוררות אשר במסגרתו תוקנו ליקויים רבים. בנוסף, הגיש הקבלן תביעה שכנגד בסך של כ-35,000 ₪ ושלח הודעה כלפי שני קבלני משנה. המפקח לא היה צד להליך הראשון, אך זומן כעד מטעם הקבלן. במסגרת בירור התיק הראשון, מונה על ידי בהמ"ש דשם המהנדס דב סיגל (להלן: "סיגל") כמומחה מטעם בהמ"ש. לאחר שנשמעו העדויות הסמיכו הצדדים את בהמ"ש בהליך הראשון ליתן פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. ביום 31/12/2009 ניתן פסק הדין בהליך הראשון (להלן: "פסה"ד הקודם"), במסגרתו נקבע כי על הקבלן לפצות את התובעים בסכום של 42,500 ₪ (וכי על אחד מהצדדים השלישיים (קבלן האלומיניום) לשפות את הקבלן בסך של 15,750 ₪). התובענה הנוכחית - ביום 11/2/2010 הוגשה התובענה דנן - כנגד המפקח בלבד. התובעים טוענים כי ישנם ליקויים אשר נקבע לגביהם בהליך הראשון כי היו באחריות המפקח ולא הקבלן, ולכן "נשללה" מהם האפשרות לקבל פיצוי בגינם מהקבלן. לכן, לשיטת התובעים קמה להם עילת תביעה כנגד המפקח לגבי ליקויים אלו בהליך זה. בנוסף טוענים התובעים כי ישנם ליקויים חדשים אשר התגלו להם רק בעת ביצוע עבודות התיקון של הליקויים הקודמים, וקמה להם עילת תביעה נפרדת גם בגינם. עוד טוענים התובעים כי יש לחייב את המפקח בעלות העודפת של ביצוע תיקונים מסויימים, אשר התברר שהינה גבוהה יותר מאשר העריך סיגל. עילת תביעה נוספת, לשיטת התובעים, עניינה העובדה שהמפקח העיד לטובת הקבלן בהליך הראשון - עדות אשר פגעה בהם וגרמה לכך שהפיצוי שנפסק לטובתם היה נמוך מאשר הפיצוי "שהגיע להם". סכום התביעה המתוקנת הינו 200,000 ₪ (לרבות פיצוי בגין עוגמת נפש). המפקח הכחיש את מכלול הטענות. לשיטתו דין התביעה להתיישן ולחילופין, להדחות מחמת מעשה בית דין. עוד טען המפקח כי פעל במיומנות ובמקצועיות ואף התריע על קיומם של חלק מהליקויים במהלך ביצוע העבודות. על כן, לשיטתו אין לו כל חבות כלפי התובעים בגין הליקויים הנטענים. בנוסף, הוכחשו הטענות לגבי הליקויים ועלות התיקון הנטענת - ובמקביל, המפקח שלח הודעה לצדדים שלישיים כנגד הקבלן וכנגד אבני רביד אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, אשר סיפקה את החיפוי שהותקן על חלק מהקירות החיצוניים (להלן: "ספק החיפוי"). הקבלן טוען כי קיים לגביו השתק ומכחיש את שאר טענות התובעים והמפקח. ספק החיפוי מכחיש כל טענה לגבי פגם באבן החיפוי. התשתית הראייתית- מטעם התובעים העיד מהנדס הבניין אברהם בן עזרא (להלן: "בן עזרא", לגבי חוות דעתו ת/1); הקבלן שביצע את עבודות תיקון הליקויים בבית, מר צבי פארן (להלן: "פארן", לגבי תצהירו ת/3); והתובע (לגבי תצהירו ת/4). מטעם ההגנה העיד המפקח (לגבי תצהירו נ/1) והמהנדס רונן שטרנברג (להלן: "שטרנברג", לגבי חוות דעתו נ/5). מטעם הקבלן העיד מר שרגא שי (להלן: "שרגא"), מנהל החברה (לגבי תצהירו ג/2). מטעם ספק החיפוי העידו המנכ"ל, מר ניב אדלשטיין (להלן: "אדלשטיין", לגבי תצהירו ג/1), ומר שלמה רוזנברג (להלן: "רוזנברג"), מנהל הפיתוח והאיכות (לגבי תצהירו ג/3 ולגבי דו"ח ביקור בשטח ג/4). כן הוגשו על ידי הצדדים תמונות של הבית, כתב הכמויות שהיה בבסיס ההתקשרות בין התובעים לקבלן, הסכם הפיקוח, מסמכים מההליך הראשון וכיו"ב. דיון והכרעה - לאחר ששקלתי את התשתית הראייתית ואת טיעוני הצדדים בסיכומיהם - מסקנתי היא כי דין התביעה כנגד המפקח להתקבל בחלקה, דין ההודעה שנשלחה כלפי הקבלן להתקבל בחלקה ודין ההודעה שנשלחה כלפי ספק החיפוי להדחות - והכל מחמת הנימוקים אשר יפורטו להלן. דיון מקדמי בטענת ההתישנות - המפקח סומך את טענתו להתיישנות על העובדה שהבית נמסר לתובעים ביום 10/2/2003, וטוען כי מאחר והתביעה הוגשה ביום 11/2/2010 (יום לאחר חלוף שבע שנים ממועד המסירה) - אזי שדינה של התביעה להידחות. התובעים מצידם טענו כי הבית נמסר ביום 11/2/2003 (ולא 10/2) וכי ממילא חל בנסיבות העניין סעיף 89 לפקודת הנזיקין המאריך את תקופת ההתיישנות כיון שעילת התביעה לא התגבשה במועד מסירת הבית, אלא לאחר מכן. אני סבורה כי בנקודה זו הדין עם התובעים, שכן המועד המדויק של מסירת הבית אינו "המועד הקובע" לעניין ההתישנות (מעבר לכך שבהמ"ש בפסה"ד הקודם (סעיף 2.4) קבע שהמסירה היתה ביום 11/2 ולא ביום 10/2). המועד הקובע הוא מועד גילוי הנזק, אשר אין חולק שהיה חודשים אחרי מועד המסירה ובוודאי שעה שעיקר הנזקים שידונו להלן התגלו רק לאחר ביצוע התיקונים בעקבות פסה"ד הקודם. ניתן היה לשאול אימתי בדיוק ביצע המפקח את עבודת הפיקוח, אשר התובעים טוענים שבוצעה ברשלנות, אך ממילא לא חלפה התקופה בת 10 השנים, אליה מתייחס סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, ממועד ביצוע עבודות הפיקוח ועד הגשת התביעה, מן הטעם שהסכם הפיקוח היה משנת 2001. לכן כל מחדל פוטנציאלי מצד המפקח יכול היה להתבצע רק לאחר שנת 2001 ולא חלפו 10 שנים ממועד ביצוע הפיקוח "הכושל" עד הגשת התביעה בשנת 2010. לשיטתי יש להחיל על המקרה את סעיף 89(2) לחוק - וראו את ע"א 4275/10 יעקב מולהי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, שם סוכמה ההלכה נכון להיום לגבי היחס שבין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, וראו אף את ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, ואת ע"א 2242/03 אורה אברהם נ' עדנאן רשאד, לגבי יישום שני סעיפי חוק אלו בהקשר של תביעות שעניינן ליקויי בניה באופן ספציפי. לכן, התביעה לא התיישנה. מעשה בית דין - המפקח טוען כי מאחר והנזקים הנטענים בתובענה נדונו והוכרעו כבר על ידי בית המשפט בהליך הראשון, אזי שהתובעים מושתקים מלהעלות טענותיהם בפני בית משפט זה בשנית ואין לאפשר לתובעים לעשות "מקצה שיפורים" לגבי פסה"ד הקודם. התובעים דוחים את הטענות ומשיבים כי לגבי הנזקים אשר מהם "הופטר" הקבלן בשל אחריותו של המפקח - קמה להם עילה חדשה למול המפקח ולגבי נזקים "חדשים" - בוודאי שאין השתק. לשיטתי, יש לקבל את טענת ההשתק באופן חלקי תוך הפרדה בין ארבעה סוגים של טענות. הסוג הראשון כולל טענות לגבי ליקויים ואי התאמות בנוגע לפריטים אשר נדונו בהליך הקודם אך לשיטת התובעים "יוחסו למפקח". דהיינו, ליקויים ואי התאמות אשר סיגל קבע שקיימים אך לא התקבל פיצוי בגינם שכן בהמ"ש ייחס את האחריות לגביהם למפקח ולא לקבלן, ואזכיר שוב כי לשיטת התובעים "נשלל" מהם פיצוי לגבי פריטים אלו בשל ייחוס האחריות למפקח ו"הפטרת" הקבלן (כך כלשונם של התובעים), וראו כדוגמא נוספת לטענה זו את סעיף 11 לכתב התביעה המתוקן שם נכתב כך: "במהלך הדיון ובמהלך חקירתו של המפקח כעד מטעם הקבלן, הסתבר כי טענות הגנה רבות של הקבלן קשורות באישור עבודות שניתן על ידי המפקח. לאור זאת, בית המשפט הנכבד לא אישר לתובעים ליקויי בניה מהותיים". לגבי ליקויים אלו - לשיטתי חל השתק עילה כיון שהדרישה לקבל בגינם פיצוי כבר הועלתה וכבר התקבלה. אינני מקבלת את עמדת התובעים לפיה חלק מהפיצוי "נשלל" מהם עקב העתקת האחריות מהקבלן אל המפקח שכן בפסה"ד הקודם לא נקבע מה שהתובעים גורסים שנקבע. יש לזכור כי פסה"ד הקודם ניתן על דרך הפשרה ואין בו קביעות כפי שטוענים התובעים. פסה"ד מפרט באריכות את טענות הצדדים אך ככל שעסקינן בקביעות שיפוטיות - הוא אינו כולל הנמקה. בית המשפט כלל לא נדרש לבחינת שאלת חלוקת האחריות בין הקבלן לבין המפקח, לא קבע כי נזקים מסוימים הינם באחריות המפקח ולא באחריות הקבלן ואף לא קבע - ישירות או במשתמע - אם הוא מאמץ את חוות דעתו של סיגל, בחלקה או במלואה, מה גם שסיגל עצמו אינו מעביר אל שכם המפקח את האחריות לגבי הפריטים הנטענים. יש לראות כי הטענות הרבות אליהם מפנים התובעים, באשר לאחריות של המפקח, מופיעות בחלק של פסה"ד בו מפורטות טענות הקבלן אך אין למצוא קביעות לגבי אחריות המפקח בחלק של פסה"ד הכולל את עמדת בהמ"ש. לכן, התובעים מנסים לקרוא אל תוך פסה"ד הקודם את מה שאין בו - ולא שוכנעתי כי נמנע מהם הפיצוי לגבי פריט זה או אחר בשל קביעה שיפוטית לפיה האחריות באשר לאותו פריט רובצת על שכם המפקח. התובעים דרשו מהקבלן פיצוי בסכום מסויים ובהמ"ש נעתר לבקשתם בחלקה - הא ותו לא. לכן, הדרישות לגבי הפריטים מהסוג הראשון נדחות. הבסיס העיוני אינו בהכרח דיני השתק העילה (שכן עילת התביעה כנגד המפקח אינה עילת התביעה כלפי הקבלן, אף אם שתיהן מכוונות אל אותם פריטי נזק), אלא שמצאתי שיש להחיל על הסיטואציה את הוראות סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, לאמור: "הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו ... תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר - סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ...". במקרה שלנו, אף אם עקרונית התובעים יכולים להגיש תביעה אחת נגד הקבלן ותביעה נפרדת נגד המפקח, ואף אם נאמר שיכולים הם לעשות כן בנקודות זמן שונות - הרי שלא ניתן לפסוק להם, לגבי אותם נזקים יותר מאשר הסכום שכבר נפסק בהליך הראשון. לפיכך, לא ניתן לחייב את המפקח לשלם לתובעים פיצוי לגבי פריטי הנזק שהפיצוי בגינם כבר נפסק לטובתם וכבר שולם (וראו את פרופ' נינה זלצמן, "מעשה בית-דין בהליך אזרחי", עמ' 448 ועמ' 456). הסוג השני של הדרישות כולל ליקויים "שנותרו למרות יישום המלצות סיגל". כאן, עסקינן בפריטים אשר כבר נתבעו בהליך הראשון, אך לשיטת התובעים, במהלך ביצוע התיקונים התברר שסיגל לא העריך נכונה את עלות התיקון או את הדרך המיטבית לביצוע התיקון - ולכן, יש מקום לדרוש מהמפקח לפצותם בגין העלויות העודפות שכרוכות בתיקון הליקוי. לשיטתי, לגבי סוג זה של ליקויים קם השתק והנסיון לקבל פיצוי נוסף לגבי פריטים אלו אכן מהווה נסיון לבצע "מקצה שיפורים" בכל הנוגע לפסה"ד הקודם. הטעם הראשון הינו שלא ניתן לתבוע שנית לגבי פריט אשר כבר התקבל לגביו פיצוי, רק בשל הטענה שהתברר בדיעבד שהערכת המומחה לגביו היתה שגויה, מה גם שלא שוכנעתי שהיא אכן היתה שגויה בהיבט זה או אחר. אין צורך לציין שוב כי פסה"ד הקודם ניתן על דרך הפשרה ולכן לא ניתן לדעת מה בדיוק היה הפיצוי שהתקבל לגבי ליקוי מסוים באמבטיה או בחלון מתוך הסך הכולל, ומכאן שלא ניתן לדעת אם הפיצוי "הספיק" לצורך התיקון של הפריט הספציפי או שהיה "נמוך מדי". הטעם השני הוא שלשיטתי "נזק עודף" שכזה, ככל שקיים, הינו אחד מהסיכונים שנוטלים על עצמם תובעים אשר מסרבים לאפשר לקבלן לבצע תיקונים ודורשים לבצעם לבד. עמדת התובעים בהליך הראשון היתה לקבל פיצוי כספי ולא לאפשר לקבלן לבצע את התיקונים והם מושתקים מלתבוע את ההוצאות העודפות. מכאן, שאף את הדרישות לגבי ליקויים אלו - יש לדחות. הסוג השלישי כולל ליקויים "באחריות קבלנים אחרים". ליקויים אלו נתבעו על ידי התובעים בהליך הקודם אך נקבע לגביהם כי הם אינם באחריות הקבלן שכן העבודות לגביהן בוצעו על ידי קבלני משנה אחרים שנשכרו ישירות על ידי התובעים. האם התובעים יכולים כיום לתבוע את המפקח לגבי ליקויים שכאלו ? נדמה לי כי התשובה חיובית, אם כי המדובר בניצול לא ראוי של הליכי בהמ"ש ואשוב לכך בסוף פסק הדין. הסיטואציה לגבי פריטים אלו הינה שלמעשה התברר שהתובעים תבעו את המזיק הלא נכון בהליך הראשון ועתה הם מבקשים להגיש תביעה חדשה לגבי אחד מהמעוולים האחראיים. אין המדובר בפריטים אשר לגביהם ניתן לומר שהמפקח אחראי במקביל לקבלן (כמו הפריטים מ"הסוג הראשון" דלעיל) אלא בפריטים אשר באחריותם של קבלנים אחרים ביחד ו/או לחוד עם המפקח. נשאלת השאלה מדוע לא תבעו התובעים את המעוולים "הנכונים" בתביעה הקודמת, דהיינו מדוע לא תבעו שם את הקבלנים הרלבנטיים (וראו לדוגמא את הטענות לגבי דלת הכניסה, המדרגות והמעקים - שהרי התובעים ידעו שהפריטים הללו אינם באחריות הקבלן ולא הבנתי מדוע מלכתחילה הם סברו שניתן יהא לחייב את הקבלן לגבי עבודות שהוא בכלל לא ביצע). למה לא נתבעו אותם קבלנים בהליך הראשון ? ולמה הם לא נתבעים היום בתיק הנוכחי ? - רק לתובעים פתרונים. ואם עסקינן בהעלאת תמיהות לגבי התנהלות התובעים - יש גם לשאול מדוע המפקח לא נתבע בהליך הקודם. כאן יש לפנות לסעיף 6 לכתב התביעה המתוקן שם טוענים התובעים כי הם לא תבעו את המפקח בהליך הראשון כיון שהם "חסו עליו והיו עמו ביחסים טובים" וכיון שהם "לא היו ערים להיקף רשלנותו". לגבי החלק הראשון של ה"הסבר" - הרי שלא אוכל לקבל אותו ויש קושי מערכתי לקבל את האפשרות שתובעים שיכולים לתבוע מספר מזיקים לגבי נזק מסוים - "יחוסו" על חלקם, ינהלו תיק בבהמ"ש במשך שלוש שנים ולאחר מכן ישנו את דעתם, לא "יחוסו" עוד - ויתחילו מחדש את הבירור כלפי הנתבעים הנוספים. לגבי ההסבר השני, אומר שני דברים: ראשית, הוא סותר את ההסבר הראשון; ושנית, הוא אינו מדויק בלשון המעטה, שכן התובע עצמו העיד שהם בחרו שלא לתבוע את המפקח חרף המלצת פרקליטם דאז (עמ' 15 שורות 7-8) - משמע, שהם כן היו ערים לרשלנותו לפני שהגישו את התביעה הקודמת. עוד אציין כי יש אף לדחות מכל וכל את עמדתם של התובעים לפיה הם למדו לדעת על רשלנותו של המפקח רק במהלך בירור ההליך הראשון לאחר עדותו של המפקח - שכן קריאה קפדנית של פרוטוקול החקירה של המפקח מההליך הראשון מלמדת כי אין שם כל הודאה מצד המפקח או נטילת אחריות כנטען. לכן, התובעים היו יכולים והיו צריכים לכלול את המפקח כנתבע נוסף בהליך הראשון. הדבר מעורר לשיטתי קושי אמיתי - אשר יבוא לידי ביטוי בהמשך. יחד עם זאת, ככל שעסקינן בפריטים אשר ברור שלא בוצעו על ידי הקבלן - פריטים אשר לא נבחנו על ידי סיגל ובוודאי שהתובעים לא קיבלו כבר פיצוי בגינם - אזי שיש להמשיך לגביהם את הדיון. הסוג הרביעי של הליקויים כולל ליקויים "חדשים" אשר לא נכללו בתביעה בהליך הראשון, מהטעם שהם לא היו ידועים לתובעים באותה העת והתגלו רק לאחר שהחלו לבצע את התיקונים בבית, לאחר מתן פסק הדין. לגבי ליקויים שכאלו - לא יכולה לעמוד טענת מעשה בית דין ויש להמשיך את הדיון לגביהם (ואזכיר כי המבחן לקיום זהות בעילות התביעה לעניין מעשה בית-דין, הינו אם יכול היה התובע לרכז את כל טענותיו בתובענה אחת. אם התובע לא יכול היה לתבוע בגין ליקויים מאוחרים במועד הגשת התביעה הראשונה - אין מעשה בית-דין, וראו את ע"א 457/87 ט. קרטין ושות' בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 643, בעמ' 650, אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, בעמ' 87, ות.א. (מחוזי חי') 629/93 ברזילי מנשה ואביגיל ואח' נ' א.גרוסמן ובניו בע"מ). סיכום ביניים ראשון - לאור האמור לעיל - מצאתי שקיים השתק לגבי הרכיבים מהסוג הראשון (ליקויים אשר לכאורה הוטלו לפתחו של המפקח ולא הקבלן) ומהסוג השני (עלויות עודפות מעבר להערכת סיגל). יש להמשיך את הדיון רק לגבי הפריטים מהסוג השלישי (ליקויים בעבודות שבוצעו על ידי קבלנים אחרים) ומהסוג הרביעי (ליקויים "חדשים"). נעבור עתה לבחינת הדרישות הנוכחיות של התובעים ולסיווגן בהתאם לכל אחת מהקטגוריות הנ"ל. הדרישות שבסעיף 12 לכתב התביעה המתוקן, סעיפי משנה (א) עד (י) ו-(יב) עד (טז): כל הפריטים שבסעיפים אלו (15 במספר) הינם פריטים שנתבעו בהליך הקודם, סיגל קבע לגביהם את עלות התיקון, הפיצוי אשר בהמ"ש מצא לנכון להעניק בגינם כבר שולם, אין כל אינדיקציה שהפיצוי לגביהם "נשלל" מהתובעים, בכלל ו/או בגין "ייחוס האחריות למפקח" - ויש לדחות את מכלול הדרישות לגבי כל הרכיבים. הליקויים במדרגות - (סעיף 12(יא) לכתב התביעה המתוקן וסעיף 7 לחוות דעתו של בן עזרא): לגבי נושא המדרגות יש לתובעים שתי השגות. הראשונה הינה כי הרום של חלק מהמדרגות אינו אחיד לכל רוחב המדרגה (כלומר, שהיא "גבוהה" יותר בצד ימין מאשר בצד שמאל, או ההיפך). לטענת התובעים יש צורך לפרק את ציפוי המדרגות ולהניח אותו מחדש "מפולס" ובגובה אחיד. הטענה השניה הינה כי בגרם המדרגות הפנימיות, הגובה מעל מדרגה מס' 4 נמוך מדי, כלומר, שמזקף הראש אינו בהתאם לתקן לאור "בליטה" מעל מדרגה זו, ולכן יש לסתת את הבליטה. לטענת התובעים, סיגל דחה את מכלול הטענות כיון שביצוע המדרגות לא בוצע על ידי הקבלן, והם דורשים שהמפקח יפצה אותם לגבי פריטים אלו. כאן, יש להפריד בין שתי הטענות. הטענה לגבי גובה המזקף אינה קשורה לפועלו של קבלן המדרגות אשר הניח את מדרכי העץ בגרם המדרגות הפנימי. הביצוע של מהלך המדרגות והתקרה שמעליו היה באחריות הקבלן ואם בנקודה מסויימת התקרה "נמוכה מדי" - אזי שאין הדבר מצוי באחריות קבלן המדרגות אשר יישם את מדרכי העץ (ואת שמו לא אדע). הפער בין הגובה הנטען לבין הדרישה ע"פ התקן אינה יכולה להיות קשורה לאופן הנחת מדרכי העץ אלא לבנית חדר המדרגות. לכן, אם סיגל סבר שאין המדובר בליקוי או אם סבר שהנושא מצוי באחריות קבלן המדרגות - אזי שעסקינן בהשגה על עמדותיו של סיגל. השגות שכאלו - אין בכוונתי לברר ואף אם סיגל שגה לגבי פריט זה או אחר - המדובר בנסיון לערער על פסה"ד הקודם. לכן, הדרישה לשייף את התקרה מעל מדרגה מס' 4 והעלויות הכרוכות בכך - נדחית. נותרה לבירור רק הטענה לגבי כך שרום המדרכים אינו אחיד. דרישה זו נמנית על "הסוג השלישי", אך יש לדחותה כיון שלא הוכחה. בן עזרא מפנה בחוות דעתו לכך שהגבהים הרלבנטיים נמדדו על ידי המהנדס ליברמן (אשר חוות דעתו הוגשה מטעם התובעים בהליך הראשון, להלן: "ליברמן"), אך בן עזרא לא מדד בעצמו את הגבהים הנטענים וליברמן לא העיד בתיק שבפני. לכן, לא הוכח כי יש פערים ברום כפי שנטען - והדרישה לקבלת פיצוי בגין התקנתם מחדש נדחית. מעבר לכך, יש לדעתי משום חוסר תום לב לתבוע רק את המפקח לגבי כך שהוא לא פיקח על התקנת מדרכי המדרגות ולא שם לב שיש פערים של חצי סנטימטר עד סנטימטר בין צד ימין לצד שמאל - ללא הגשת תביעה כנגד קבלן המדרגות (לא אז ולא עכשיו). אינני בטוחה אף שניתן לצפות מהמפקח לאתר ליקויים שכאלו, אך אמירה זו הינה מעבר לצורך. לכן - לסיכום - הדרישה לפיצוי בגין ליקויים שקשורים במדרגות - נדחית. ליקוי בדלת הכניסה - (סעיף 1 לחוות דעתו של בן עזרא). בהליך הקודם נדרש פיצוי לגבי ליקוי זה אך סיגל לא התייחס אליו כיון שקבע שהדלת לא הורכבה על ידי הקבלן אלא על ידי אחר. לטענת בן עזרא, הרכבת המשקוף בוצעה בסטיה של 1.5 ס"מ והדבר מהווה פגם אסתטי וכי אין נעילה כנדרש (העדר "קוצים" ע"פ התקן). בן עזרא מעריך את התיקון בסך 2,000 ₪. זה עוד נזק מהסוג השלישי - אך מצאתי לדחות את הדרישה שכן לא הוכח מה היה תוכן ההתקשרות בין התובעים לבין ספק ומתקין הדלת "הנעלם". התובעים יודעים ממי נרכשה הדלת אך הם לא טרחו לכלול כנתבע את יצרן הדלת או את ספק הדלת או את מתקין הדלת - לא בתביעה בהליך הראשון ולא עתה. לכן, לא ניתן לדעת מה הזמינו התובעים, איזה סוג של דלת, כמה "קוצים" היו צריכים להיות לדלת, מה הוסכם לגבי מנגנון הנעילה, האם הוסכם שהדלת תהא תקנית וכו', וכיון שכך - לא ניתן להעלות טענות כלפי המפקח לגבי אי פיקוחו על תקינות המוצר שסופק. לגבי הסטיה בשיעור של 1.5 ס"מ, אומר כי אני מעדיפה בהקשר זה את חוות דעתו של שטרנברג והצילומים שקיימים שם המדגימים כי אין עסקינן בסטיה של 1.5 ס"מ אלא במילימטרים בודדים (עמ' 3-4) ולשיטתי המדובר בסטיה זניחה. מעבר לכך, בן עזרא מסביר כי עסקינן בפגם אסטטי בלבד - וכאמור, לא התרשמתי מהתמונות שאכן קיים פגם אסטטי כנטען (וראו לדוגמא את התמונה שבעמ' 5). בנוסף, יש לראות שבן עזרא עצמו גורס שניתן להתגבר על "הבעיה" באמצעות הרכבת המשקוף באופן שמסתיר את הסטייה (עמ' 6 שורות 26-28). לו היתה מוגשת התביעה כנגד מתקין הדלת - ניתן היה לדרוש ממנו לתקן את הרכבת המשקוף, במסגרת החובה להקטנת הנזק. התובעים נמנעו מלעשות כן ולא אשית על המפקח לפצותם בסכום זה או אחר במצב זה. לפיכך, יש לדחות את הדרישה לגבי דלת הכניסה. דלת לחדר שירותים בקומת המרתף - (סעיף 6 לחוות דעתו של בן עזרא). בן עזרא טוען כי המדובר בדלת אשר נפתחת לכיוון בעייתי ובפתיחתה חוסמת את המעבר. לטענתו כיון הפתיחה נקבע על ידי המפקח ולכן התובעים לא קיבלו פיצוי לגבי רכיב זה בהליך הקודם. עסקינן אם כן בליקוי מ"הסוג הראשון" - ודין הדרישה להדחות. מעבר לצורך אומר כי עיון בחוות הדעת של סיגל מלמד שהוא אכן מציין שהקבלן טען שהמפקח הגדיר את כיון פתיחת הדלת - אך אין עסקינן בנתון שהוכח. לא ברור אם סיגל מקבל את טענת הקבלן ומה שיותר חשוב הוא שלא ברור אם בהמ"ש מקבל את טענת הקבלן. מבחינתי המדובר בליקוי אשר לגביו כבר התקבל פיצוי - והטענות לגבי פריט זה נדחות. ליקויים במעקים - (סעיף 8 לחוות דעתו של בן עזרא). בהליך הקודם נדרש פיצוי לגבי ליקוי זה אך סיגל לא התייחס אליו כיון שקבע שהמעקה לא בוצע על ידי הקבלן אלא הוזמן על ידי קבלן אחר מטעם התובעים. אין חולק כי כך היה והמדובר בנזק "מהסוג השלישי". לטענת בן עזרא, המעקים אינם בהתאם לתקן ועלות התקנת חדשים הינה 500 ₪ למטר אורך X 28 מטרים = 14,000 ₪. לגבי דרישה זו עמדתי היא שלא הוכחה אחריותו של המפקח ולא הוכח שיעור הנזק. לגבי נקודה זו העיד התובע כי ההתקשרות עם הקבלן המבצע בוצעה ישירות על ידם וכי לאחר שבוצעה העבודה המפקח העיר כי המעקה נמוך מידי ויש להגביהו. עוד מוסיף התובע שלאחר שהוגבה המעקה "המפקח אמר שזה בסדר" (עמ' 14 שורות 28-29 ועמ' 15 שורה 2). יש לי קושי לקבל את עדותו של התובע לגבי ההליך הדו-שלבי הנטען. לו היו התובעים מצרפים את ההסכם בינם לבין קבלן המעקים, ניתן היה לראות אם הוזמן מעקה בגובה מסוים ולאחר הערת המפקח הגובה שונה. אני מוצאת שהוכח שהמפקח התריע לגבי הבעיתיות הנוגעת למעקה אך לא הוכח כי היה תיקון "ביניים" ולאחריו הוא כן אישר את המעקה. עוד אוסיף כי אם היו מוגשים המסמכים הנוגעים להתחשבנות בין התובעים לבין קבלן המעקים - אולי היה גם בהם כדי לשפוך אור לגבי סוגית ה"אישור" או "אי-האישור", או "הגבהת הביניים", אך הנתונים נשארו נעלמים מבחינתי. לכן, אין ליחס למפקח את האחריות לגובה הסופי של המעקה. יש עוד לראות כי בן עזרא הסכים בחקירתו הנגדית עם האמירה כי בדרך כלל מי שקובע את מיקומו של המעקה ואופן הצבתו הינו האדריכל של הבניין. כאשר עומת בן עזרא עם הטענה כי המפקח התריע ואמר כי המעקים נבנו שלא לפי התקן השיב שהוא אינו יודע אם כך היה אך אם אכן כך היה אזי שהוא (המפקח) "צריך להסיר את האחריות" (ראה עמ' 36 שורות 16-19). אולי יש טעם בעמדה לפיה כאשר מפקח אינו שבע רצון מעבודה שבוצעה בניגוד להמלצתו - עליו לעגן בכתב את "התנערותו" מהאחריות - אך השאלה אם הוא טרח להתנער אם לאו אינה בהכרח משליכה על השאלה באשר לעצם אחריותו. אי הסרת האחריות אינה מלמדת על כך שקמה אחריות. ליקויים בריצוף פנים, חוץ ושבילים - (סעיף 9 לחוות דעתו של בן עזרא). בהליך הקודם נדרש פיצוי לגבי ליקויים אלו. בן עזרא גורס כי סיגל אישר שקיימת אי התאמה בין הביצוע לבין התוכניות אך מצא כי האחריות אינה של הקבלן. לשיטתו של בן עזרא "היה על המפקח להקפיד על ביצוע הפרט" ולכן יש להשית עליו את עלות התיקונים - בסך 2,000 ₪. עיון בסעיף הרלבנטי בחוות הדעת של סיגל (סעיף 5.7(א)) מלמד שאין שם כל התייחסות לכך שקיימת אי התאמה לתוכנית זו או אחרת. סיגל רק מציין כי הריצוף בחוץ לא בוצע על ידי הקבלן. לכן, ככל שעסקינן בריצוף החוץ בלבד - מן הראוי להמשיך את הבירור וככל שעסקינן בשאר הריצוף - הדרישה נדחית כבר בשלב הזה. לגבי ריצוף החוץ - אמנם הביצוע היה באמצעות קבלן אחר - אך "הבעיה" לא הוכחה. בן עזרא אינו מציין מה הבעיה, אינו מפריד בין ריצוף החוץ לריצוף הפנים, ולא הוכחה אותה "אי התאמה לתוכניות" כפי שנטען. במצב דברים זה - עצם קיומו של הליקוי לא הוכח, העלות של תיקונו לא הוכחה - והדרישה נדחית. תיקוני טיח וצבע - (סעיף 9 לחוות דעתו של בן עזרא). בן עזרא טוען שלאחר שיבוצעו כל התיקונים שאליהם הוא מתייחס - יהא צורך לצבוע מחדש את כל הבית, בעלות של 18,000 ₪. זוהי אחת מההערכות אשר חורגות מגבולות הסביר שמופיעות בחוות דעתו. כיון שלא מצאתי שיהא צורך לבצע את מרביתם של התיקונים - הדרישה נדחית (מה גם שהיא הופיעה כבר בהליך הקודם, שהרי אף שם נטען שיש צורך בביצוע תיקונים רחבי היקף וצביעה מחדש לאחריהם, ונפסק פיצוי מתאים). סיכום ביניים שני - לאחר סקירת הפריטים דלמעלה - ראינו כי הדרישות לגבי רובם נדחית היות והן נופלות אל תוך הקטגוריות הראשונה או השניה כפי שהגדרתי לעיל. הטענות לגבי הפריטים שנותרו "ברי דרישה", בקטגוריות השלישית, נדחות לגופן כפי שפורט מעלה, ונותרו לדיון שני נושאים בלבד: בעיית האיטום ובעיית חיפוי האבן, שכן כאן עסקינן לדידי בליקויים "חדשים" מהסוג הרביעי. ביצוע האיטום תחת הרצפות באיזורים "הרטובים" (שתי המרפסות פתוחות והמעבר ליד הבריכה) - בהליך הקודם, טענו התובעים כי ישנם כתמי רטיבות רבים בסמוך לפתחים שמקשרים את פנים הבית עם המרפסות ועם השטח שצמוד לבריכה - בשל זרימת מים מהמשטחים אל עבר הפתחים. ליברמן, בחוות דעתו, גורס כי הסיבה לרטיבות הינה העדר שיפועים כנדרש (סעיף 5.7(ג)-(ו)) וכי יש לבצע את השיפועים מחדש ו"לנתב" את המים כראוי. סיגל בחוות דעתו מסכים כי השיפועים אינם מתאימים לתקן וגורמים להיקוות מים ולרטיבות ומציע לפרק את הריצוף, לבצע מחדש את השיפועים ולרצף מחדש - בעלות כוללת של 10,650 ₪. בן עזרא (בסעיף 2 לחוות דעתו) טוען כי סיגל לא לקח בחשבון שהתשתית גרועה ממה שניתן היה לשער מלכתחילה וכי לאחר שהחלו התיקונים לגבי השיפועים התברר כי התשתית מתחת לריצוף כללה יציקה עם בליטות חצץ ולא "בט-קל", התברר שיש קורה שמפריעה לביצוע השיפועים "המתוקנים", התברר שלא בוצעו "רולקות" וכי אין יריעות ביטומניות בכל השטח הנדרש. לכן, לשיטת בן עזרא לא היה די בביצוע התיקון שעליו המליץ סיגל, אלא שהיה צורך לתקן אף את כל הליקויים החדשים שהתגלו. בן עזרא מעריך את העלויות הכרוכות בהוספת רולקות, הוספת יריעות ביטומניות, הוספת מחסומים בפתחי הדלתות וריצוף מחדש בסך כולל של למעלה מ-40,000 ₪ (לגבי מרפסת קומה א' + המעבר בין הבריכה למשרד והממ"ד + המרפסת ליד הסלון, סעיפים 2-4 לחוות דעתו). באופן עקרוני, נדמה לי שהעדר רולקות, העדר "סטופרים" והעדר יריעות איטום הינם ליקויים "חדשים" (מהסוג הרביעי) אשר ניתן לתבוע בגינם במסגרת תביעה זו (ככל שיוכחו). המדובר בפריטים שהקבלן היה חייב לבצע (וראו כי הרולקות והיריעות אף מופיעים בכתב הכמויות שנספח לחוזה בין התובעים לבין הקבלן - פריטים 05.002 ו-05.007) - ולכן, אי ביצועם מהווה הפרה חוזית ועוולה נזיקית. עד אשר לא הוסר הריצוף לא ניתן היה לדעת מה מונח תחתיו - ולכן מועד התגלות החוסרים ואי ההתאמות היה רק בעת ביצוע העבודות. מכאן, שיש לבחון אם אכן חסרות הרולקות והיריעות כנטען, מי האחראי לכך ומהי עלות התיקונים. האם אכן חסרות רולקות בכל המקומות הנטענים ? פארן, אשר ביצע את עבודות התיקון מטעם התובעים מסביר בתצהירו כך: "לאחר פירוק המרפסת בקומה העליונה, הסתבר לי כי לא היו רולקות..." (סעיף 4); "בפירוק בשטח הבריכה התגלה לי כי לא היו רולקות..." (סעיף 5) וכן- "בכל השטחים שפורקו נתגלה שאין רולקות- פרט חיוני לאיטום והייתי צריך לבצע זאת, בנוסף לעבודות האיטום שבוצעו" (סעיף 8). בחקירתו הנגדית חזר פארן על גרסה זו וציין במפורש שוב כי במרפסת העליונה הוא ביצע רולקות בטון (עמ' 9 שורה 20). בהמשך ציין בנוסף כי הוא פירק שורה של מרצפות לכל אורך הסלון ופינת האוכל ולדבריו: "... גיליתי שאין רולקות ואין איטום שימנע חדירת מים מבחוץ" (עמ' 9 שורה 25). אני סבורה כי ניתן לבסס ממצאים על סמך עדות זו, לרבות בהינתן שמדובר בגורם אובייקטיבי אשר על פניו אין לו עניין כלשהוא בתוצאת הסכסוך הנדון. לכן, אני מקבלת את גרסתו לפיה לא בוצעו רולקות על ידי הקבלן בשתי המרפסות ושטח המעבר הנדון. המפקח לעומתו לא יכול היה להצהיר חד משמעית בתצהיר העדות הראשית שלו (נ/1) שכן בוצעו הרולקות והוא מסתפק באמירה "מעודנת" יותר לפיה "לא סביר" שלא היו רולקות. עוד הוא מציין כי לאחר השלמת האיטום בשעתו: "ביצעתי בדיקת הצפה בה לא התגלו נזילות" (ראה סעיף 11). משמע, שאין טענה ברורה מצד המפקח לגבי קיומן של הרולקות, ולמעשה הוא מלין בעיקר על כך שהוא לא היה נוכח במועד פירוק הריצוף על ידי פארן ועל כן לא יכול להעיד על קיומן או העדרן של רולקות. אני מסכימה עם עמדת המפקח לפיה לא ניתנה לו שהות מספקת להגיע ולראות את המצב טרם השלים פארן את עבודתו, ואולי נגרם לו נזק ראייתי עקב כך, אך אין בכך כדי להתגבר על העדר טענה פוזיטיבית לגבי קיומן של רולקות. שרגא, מנהל הקבלן, בחקירתו הנגדית טען כי כן בוצעו רולקות (עמ' 28 שורה 16) - אם כי לא הוגשו חשבונות חלקיים או מסמכים אחרים בהקשר זה - ולא אוכל לקבל את עמדתו. בן עזרא הודה כי לא ראה במו עיניו אם ישנן רולקות אם לאו (עמ' 7 שורות 20-21) נוכח העובדה כי ביקר בבית לאחר ביצוע העבודות על ידי פארן. לכן, במאזן ההסתברות אני מוצאת שהורם הנטל לגבי הטענה שלא בוצעו רולקות כנדרש. באשר להתקנת היריעות הביטומניות - בתצהירו של פארן (ת/3, סעיף 4) צוין לגבי המרפסת העליונה כי לאחר פירוק הריצוף התברר שהיריעות הביטומניות היו בעובי 4 מ"מ במקום 5 מ"מ כנדרש. פרט 05.007 לכתב הכמויות מתייחס לעבודות בידוד ואיטום של גג שטוח ו/או מרפסות, ומציין כי האיטום יבוצע ע"י "יריעות ביטומניות משוכללות, בעובי 5 מ"מ." ניתן היה אם כן לנסות ולברר אם הוכח שהיריעות בהן נעשה שימוש היו בעובי 5 מ"מ או רק 4 מ"מ, ומהי משמעות הדברים - דא עקא, שבן עזרא, המומחה מטעם התובעים אינו מתייחס כלל לעובי היריעות ולא מעלה כל טענה לגבי העובי הרצוי מול המצוי. בן עזרא מתייחס בסעיף 3(ג) לחוות דעתו לכך שלאחר פירוק הריצוף בשטח המעבר בין הבריכה למשרד ולממ"ד - "התברר כי לא היו יריעות איטום בכל השטח" (וראו כי אין טענות לגבי העדר יריעות במרפסות). משמע, שפארן מדבר על בעיה בעובי היריעות במרפסת העליונה ואילו בן עזרא מדבר על העדר יריעות במקום אחר בכלל (ואין צורך להזכיר כי בן עזרא לא ראה את מצב הדברים בעת הפירוק והוא אמור להשען על ממצאיו של פארן). במצב דברים זה - מסקנתי היא כי מבחינה ראייתית לא הוכח דבר לגבי בעיה זו או אחרת שקשורה בהנחת היריעות הביטומניות. מעבר לכך, יש לראות כי בחוות דעתו של סיגל, עת הוא מתייחס לתיקון שיש לבצע במרפסת העליונה לגבי השיפועים הוא ממילא מסביר כי יש לפרק את הריצוף והתשתית כולל היריעות הביטומניות - ולהניח הכל בחזרה, משמע, שהוא כבר "תימחר" את העלויות הכרוכות ביריעות הביטומניות, לפחות לגבי המרפסת העליונה. באשר לקיומו של חצץ בתשתית הבטון - פארן טוען כי במהלך עבודות התיקון התברר כי שכבת הבטון שהושמה במרפסות הבית הכילה אבני חצץ שבלטו מעל פני המשטח, וכתוצאה מכך נפגמה איכות האיטום של אותם המשטחים. בחקירתו הנגדית, פארן העיד כי במסגרת העבודות שבוצעו על ידו במרפסת העליונה הוא ביצע החלקה מחודשת של השיפועים בעזרת בטון קל ולאחר מכן ביצע מחדש את עבודות האיטום הדרושות (עמ' 9 שורות 18-21). בן עזרא מתייחס אף הוא לנושא זה (סעיף 2 לחוות דעתו) וטוען כי הטיפול שהציע סיגל לגבי השיפועים לא היה ממצה לאור "החצץ בבטון". אמנם על פי כתב הכמויות, על הקבלן היה ליצור שיפועים באמצעות בטקל (פרט 05.007(2)), אך לא הוכח שבטל-קל אמור להיות ללא חצץ בכלל ולא הוכח שקיומו של החצץ הוא שהביא לכך שהשיפוע לא היה מספיק "תלול". לכן, לא שוכנעתי כי המדובר בליקוי בכלל ולא שוכנעתי כי הדבר השפיע על העובדה שממילא היה צריך לפרק את הריצוף ולבצע מחדש את כל השיפועים - ליקוי אשר התברר בהליך הקודם ונפסק בגינו פיצוי. באשר לריצוף מחדש - סיגל נתן את דעתו לכך שיהא צורך לרצף מחדש לאחר פירוק הריצוף לצורך ביצוע השיפועים, אם כי אני מסכימה שככל שנוצר הצורך לפרק ריצוף נוסף לצורך ביצוע הרולקות - יש צורך לפסוק פיצוי נוסף בשל הריצוף בשטח נרחב יותר. לכן, לגבי סוגית האיטום - אני מקבלת את טענות התובעים רק לגבי אי ביצוען של רולקות באזור שתי המרפסות ובמעבר בין הבריכה לבין המשרד והממ"ד, והריצוף הנוסף המתחייב. גובה הנזק - עתה יש צורך לברר מה הוכח לגבי העלות הכרוכה בביצוע הרולקות והריצוף העודף - וכאן קיים קושי ראייתי משמעותי מבחינת התובעים. תחילה, יש לראות שבן עזרא התייחס בחוות דעתו לעלויות כוללות של הטיפול במגוון בעיות שקשורות לאיטום, אך כיוון שברצוני לחלץ מתוך המכלול רק את העלויות של ביצוע הרולקות ורק את הריצוף העודף - נמצא שחסרים נתונים. בן עזרא היה צריך לפרט כיצד חישב כל פריט ולא להסתפק בסכומים כלליים (כגון 20,000 ₪ באופן כולל לגבי ריצוף). בנוסף, הייתי מצפה לקבל מפארן נתונים מדוייקים לגבי התשלומים ששילמו לו התובעים - לגבי כל פריט ופריט. יש לזכור כי עסקינן בנזק מיוחד לעבר, נזק אשר התובעים היו אמורים להוכיח בדיוק, שכן העבודות כבר בוצעו והתשלומים לפארן כבר שולמו. במצב דברים שכזה - אין מקום להפנות להערכות, לתחשיבים ולאומדנות של מומחה זה או אחר אלא שהיה צורך להציג קבלות מפורטות, לגבי העבודות בכלל, לגבי עבודות האיטום בפרט, לגבי פריטי עבודות האיטום, לגבי הריצוף, לגבי קנית חומרי הריצוף וכו' - ולמרבית הפלא פארן אינו מספר בתצהיר כמה שילמו לו התובעים, התובע אינו מספר כמה שילם לפארן ולא צורפה ולו קבלה אחת. זאת ועוד. פארן אישר בחקירתו כי התובעים פנו אליו וביקשו שיבצע את תיקון הליקויים שמוזכרים בפסה"ד הקודם, והוא קיבל מהם 20,000 ₪ "בהתאם להצעת המחיר" שהוא הגיש (עמ' 11 שורה 32). משמע, שאם פארן ביקש 20,000 ₪ על בסיס פסה"ד הקודם עוד טרם התגלה העדר הרולקות והצורך בריצוף נרחב יותר, ואם הוא קיבל את אותם 20,000 ₪ בתום הביצוע - אזי שלא נגרם לתובעים "נזק עודף". אם "הגילוי המפתיע" של העדר הרולקות היה מחייב תשלום נוסף לפארן - הייתי מצפה שהתובעים ופארן יטענו זאת ויוכיחו זאת. מכאן, שהתובעים לא הביאו בפני את הנתונים הדרושים לצורך חישוב הנזק. מנגד, גם עמדתו של שטרנברג לגבי סוגיה זו בעייתית במקצת, שכן שטרנברג טוען כי עבודת איטום והנחת יריעות ביטומניות כוללת כבר את ביצוע הרולקות וביצוען לא נחשב "עבודות נוספות". לא נטען כי ביצוע רולקות הינו בגדר "עבודות נוספות" אלא שנטען כי בדיקה העלתה שהן לא בוצעו - ואלו שני דברים שונים. לכן - כאשר שטרנברג מפנה למחירון דקל לגבי עבודות האיטום באופן כללי (85 ₪ למ"ר) וטוען שהסכום כולל כבר את הרולקות - אין בכך כדי לסייע לבהמ"ש ב"חילוץ" עלות הרולקות מהסך הכולל. במצב דברים זה אין מנוס אלא לבצע הערכה של העלויות, על הצד הנמוך לאור האמור מעלה, כדלקמן: לגבי המרפסת בקומה א' - 500 ₪ לגבי הרולקות + 500 ₪ לגבי הריצוף "העודף". לגבי המעבר בין הבריכה למשרד והממ"ד: 500 ₪ לגבי הרולקות ו-300 ₪ לגבי הריצוף העודף (ויש לראות כי ממילא היה צריך להחליף כמעט את כל הריצוף במשטח זה לצורך תיקון השיפועים). לגבי המרפסת השניה - 500 ₪ לגבי הרולקות ולכך יש להוסיף 500 ₪ לגבי הריצוף. מכאן שאני אומדת את העלויות ברות הפיצוי בסך כולל של 2,800 ₪ נכון למועד כתיבת חוות הדעת של בן עזרא. אם נוסיף הפרשי הצמדה וריבית חלקיים ומע"מ - הפיצוי הינו בסך של 3,500 ₪ נכון להיום (ללא פיקוח, שכן אין לפסוק פיקוח לגבי עבודות שכבר בוצעו). מי אחראי לשאת בפיצוי כאמור ? ברי כי הקבלן התרשל בביצוע העבודות לאור האמור מעלה. לגבי אחריותו של המפקח - אני סבורה כי קמה חבות מצד המפקח בשל העדר פיקוח נאות, שכן ביצוע פריט כגון "רולקות" אינו פעוט והמפקח יכול היה וצריך היה לוודא שהן מבוצעות, יכול היה לראות שהן לא קיימות טרם הונח הריצוף - ואזכיר שוב כי עסקינן בפריט שמופיע בכתב הכמויות. בהקשר זה אוסיף כי עיון בהסכם הפיקוח מראה כי שירותיו של המפקח החלו בהפצת המכרז לביצוע העבודות, הוא ניהל את המו"מ עם הקבלנים השונים, והיה אמור לפקח על ביצוע העבודות לרבות מעקב אחר ביצוע תיקונים ככל שידרשו. מכאן שהחובה לפקח על ביצוע העבודות בהתאם לכתב הכמויות ובהתאם לסטנדרט עבודה סביר חלה על המפקח, והיה עליו לוודא שהעבודות מתבצעות כראוי ואם לא - להתריע בפני התובעים (וראו את ת"א (שלום נצ') 3188-04 עמרני נ' קרן צור, שם נקבעה אחריותה של מפקחת על עבודות הבניה לגבי ליקויים שהתגלו בעבודות הבניה, תוך הפניה לספרו של א. נ. ורדי, דיני מכר דירות (תשס"א), 61. עוד ראו את ע"א (מחוזי ת"א) 1625/96 ניר ענב אדריכלים בע"מ ואח' נ' תורג'מן ואח', אשר אף שם יוחסה אחריות לליקויים לאדריכל אשר שימש גם כמפקח, ואת ת.א. (מחוזי חי') 948/98 שלמה ודפנה גיגי נ' פנורמה הצפון - חברה לבניה בע"מ, פסקאות 213-217). לכן, הוכח כי הן הקבלן והן המפקח התרשלו לגבי נושא האיטום. באשר לאופי האחריות המוטלת על שכמו של כל אחד, יש להבהיר כי המפקח והקבלן אינם בבחינת מעוולים משותפים שכן הקבלן התרשל בביצוע העבודות והמפקח התרשל בפיקוח. המדובר על שני מעשים/מחדלים שונים ונפרדים ואין עסקינן במעוולים שביצעו יחדיו את אותה עוולה. יש לבחון לגבי המפקח אם הוכחה הרשלנות ואם הוכח קשר סיבתי בין מחדלו של המפקח לבין מלוא הנזק. אני סבורה כי רכיבי העוולה הוכחו שכן לו היה המפקח מתריע על אי ביצוע הרולקות, ניתן היה לחייב את הקבלן לבצען "בזמן אמת" ולא היו נגרמים הנזקים. לפיכך, יש לחייב את המפקח לפצות את התובעים בכל הנזק לגבי פריט זה, אך בד בבד יש לקבל את ההודעה ששלח המפקח לקבלן. כאן יש לשקול מהי חלוקת האחריות המקצועית ו"המוסרית" בין הקבלן המבצע לבין המפקח, ואני בדעה כי אחריותו של המפקח הינה בשיעור של 15% בלבד מהמכלול. לעניין שיעור חבותו של המפקח, ראה האמור בסעיף 7 לפסק הדין בת"א (שלום ת"א) 127722/00 צוריה איגל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, מאגר פדאור (2005), וההפניות בו. בהתאם, על הקבלן יהא לשפות את המפקח בשיעור של 85% מהתשלום שהוא ישלם לתובעים, כלומר בסך של 2,975 ₪. הליקויים בחיפוי האבן - הנושא האחרון בו אדון הינו הליקויים הנטענים לגבי חיפוי האבן. אף כאן, כבר בהליך הראשון הועלו טענות לגבי רטיבות בקירות פנימיים אשר בצדם החיצוני הונחו אבני רביד. בסעיפים 5.8(ב) ו-5.11 לחוות דעתו של סיגל הוא קובע כי הרטיבות שנצפתה בתוך הדירה מקורה בכך שחיפוי האבן החיצוני אינו מספק איטום ראוי והמים חודרים אל תוך הדירה. לגבי המקומות בהם התגלתה הרטיבות, המליץ סיגל לבצע תיקון, העריך את העלות הרלבנטית - ולגבי נושא זה קיים השתק. אלא מאי ? התובעים טוענים כי בעת ביצוע התיקונים בחיפוי החיצוני התברר כי האבנים (אבני רביד) לא הודבקו כראוי, כי חלקן אף נשר עם הזמן וחלק נוסף רופף. התרופפות האבנים שהודבקו לא נדונה בהליך הראשון - והמדובר בליקוי "חדש" מהסוג הרביעי שיש לבחון לעומק. לטענת בן עזרא הסיבה להתרופפות הינה שהחיפוי הודבק ללא רשת, ללא עוגנים, ללא מישקים ובניגוד לתקן וכי יש להחליף את כל חיפוי האבן. את טענתו לגבי חובת השמת הרשת מבסס בן עזרא על שני אדנים. האחד - התקן המחייב לשיטתו לגבי החיפוי, שהינו תקן מס' 2378 (להלן: "התקן"), המורה על הנחת רשת טרם הדבקת החיפוי. בנוסף - מפנה בן עזרא לפריט 14.001 בכתב הכמויות שם מצוין כי חיפוי קירות החוץ יתבצע עם לוחות של אבן נסורה אשר תותקן על גבי רשת מגולוונת בעובי 4.8 מ"מ, כאשר בכל אבן יבוצעו 3 קידוחים והיא תחובר בחוט לרשת. ממכלול הראיות שהובאו בהקשר עולה לשיטתי שלא הוכח שהיתה חובה להתקין רשת עובר להדבקת החיפוי של אבני רביד. ראשית, מצאתי כי תקן 2378 אינו מחייב שכן תקן זה אינו מתייחס לחיפוי של אבן מלאכותית כגון אבני רביד אלא מחייב רק לגבי אבן טבעית (אשר כבדה פי כמה ודורשת קשירה לרשת ולא רק הדבקה). רוזנברג בתצהירו טען כי אין עד היום תקן מחייב לגבי אבנים מלאכותיות וכי התקן היחיד שניתן ליישם, על דרך האנלוגיה, הינו מפמ"כ 378 אשר אף הוא מתייחס לאבן טבעית אך מציין כי ניתן ליישמו, בשינויים המחוייבים, גם לגבי אבן מלאכותית. עיון במפמ"כ 378 מראה כי אף שם לא נמצא הנחייה חד משמעית להנחת רשת לפני יישום אבן מלאכותית. נדמה לי כי לאור נסיונו הרב של רוזנברג ומעורבותו בהליכי התקינה הרלבנטיים בארץ (כעולה מקורות חייו) ולאור קריאת המסמכים הרלבנטיים - יש לקבל את קביעתו לפיה תקן 2378 אינו חל על אבן מלאכותית כגון אבני רביד. שנית, לא ניתן להחיל על החיפוי של אבני רביד את הוראות סעיף 14.001 לכתב הכמויות שכן הן עוסקות באבן נסורה, כבדה, אשר בכל יחידה יש לקדוח חורים ואופן יישום אבן טבעית שכזו אינו דומה לאופן יישום אבני רביד. שלישית, יש לראות כי אף בהתאם להוראות ספק החיפוי אין חובה להניח רשת במקרה דכאן. עיון בפרוספקט ההנחיות של ספק החיפוי (נספח "א" לתצהירו של רוזנברג, להלן: "ההנחיות") מראה כי ההנחיות מתייחסות להנחת רשת מתכת מגולוונת דקה (רשת רביץ) אשר נדרשת רק בעת יישום החיפוי על רקע "רך", כגון קיר גבס או עץ, אך לא בעת ביצוע חיפוי על גבי "שכבת הרבצה" (כפי שהיה במקרה הנדון). בן עזרא טען בהקשר זה בחקירתו כי ההנחיות של ספק החיפוי היו לקויות אך כאשר נשאל לגבי ההנחיות שוב, הוא "ריכך" מעט את עמדתו וציין כי הן אינן לקויות אלא "לא מושלמות", וכי "הייתי מציע להם, כל זמן שהתקנים החדשים לא מפורסמים לגבי אבן מלאכותית, ללכת לצד הזהיר ולדרוש רשתות. עם זאת, הוספתי הערה שלו היו מבצעים את העבודה על פי המפרט של רביד, החיפוי לא היה נושר ולא היה מעביר רטיבות. בשיטה של רביד סומכים יותר מדי על המבצע." ובהמשך כאשר נשאל האם הוא מטיל את האחריות על מבצע העבודה השיב בחיוב (ראה עמ' 37 שורות 8-18). משמע, שאף בן עזרא מסכים כי אין תקן מחייב לגבי אבן מלאכותית, מסכים כי ההנחיות של ספק החיפוי אינן מנוגדות לתקן ואינן בלתי מספקות - וכי למעשה לו היו מיישמים את ההנחיות במלואן לא היתה אמורה להיות בעיה. לכן, אי השימוש ברשת אינו בניגוד לתקן מסוים, אינו בניגוד לכתב הכמויות ואינו בניגוד להוראות היצרן והספק. נשאלת אם כך השאלה מדוע בכל זאת נצפו אבנים שנשרו והתרופפו. כאשר נשאל המפקח לגבי עבודות החיפוי והעדר הרשת, הוא מסר את הדברים הבאים: "הרשת מופיעה בנושא של הפרט "ציפוי אבן" בבית והמשפחה החליטה בזמן הבניה לא לבצע ציפוי אבן בבית אלא בחרו אבני רביד. אני דרשתי שבגלל שבוחרים אריח חדש בשוק, שאנחנו חייבים לקבל הנחיות התקנה של היצרן והוראות התקנה מלאות. לא היה לי אישית ניסיון איך להתקין את זה כי זה היה חדש בשוק ובעצם אין לנו ברירה, אלא לקבל הנחיות מפורטות מספק האבן. אנחנו הזמנו את הנציג של החנות את המפעל, מי שמכר להם את האבן, הוא בא והדריך את הקבלן ואותי מה צריך לעשות. גם הקבלן לא ידע איך ליישם אותו." (עמ' 21 שורות 24-30) שרגא, נציג הקבלן, העיד לגבי נושא זה כי אדם מטעם ספק החיפוי זומן לבית והוא שנתן את הנחיות הביצוע של ההדבקה, לרבות סוג הדבק שבו נעשה שימוש (עמ' 28 שורות 22-25). שרגא אישר עוד בחקירתו כי העבודה בבית התובעים היתה הפעם הראשונה בה הוא עשה שימוש באבני רביד והעיד שבפעם נוספת שהדביק אבן רביד לאחר מכן, הוא עשה שימוש בדבקים שונים, שכן המדובר היה באבן אחרת. "עשיתי בית נוסף עם ספק החיפוי, הדבקתי אותו עם דבקים שונים במקצת ועשיתי את זה מאבן שונה לחלוטין, המלצתי שלא לעשות עם האבן הזאת על מנת שלא יהיו רווחים שאי אפשר למלא. זו היתה אבן אחרת של רביד והדבקתי אותה בדבק אחר." (עמ' 29 שורות 9-11). בתצהיריהם של נציגי ספק החיפוי וכן בחקירתם הנגדית, הם טענו כי לא היה אדם אשר נתן כנטען הנחיות בשטח לשרגא ולמפקח בטרם בוצעה עבודת ההדבקה, וטענו כי ספק החיפוי אינו מייעץ או נותן הוראות ליישום האבנים מעבר להנחיות שבפרוספקט (תצהיר רוזנברג, סעיף 8). לעניין השאלה האם בוצעה הדרכה על ידי אנשים מטעם ספק החיפוי, אין בידי לקבל את טענת ספק החיפוי, כי הם אינם נוהגים לתת הנחיות ליישום בשטח. ייתכן וזה המצב כיום, אך במקרה דנן מדובר היה על תקופה שבה המוצר של ספק החיפוי נכנס לראשונה לשוק הישראלי, ואני סבורה שמתקבל על הדעת שבעת תקופת השיווק הראשונה, נעשו הדרכות על ידי אנשי ספק החיפוי, מאחר ולבעלי המקצוע לא היה ניסיון קודם עם שימוש במוצר מסוג זה (כפי שהעידו בפני המפקח ושרגא). לכן, אני מקבלת את טענתם העובדתית של המפקח ושרגא לפיה הם קיבלו הנחיות בעל-פה מנציג ספק החיפוי מעבר להנחיות בכתב, ברם אולם - קביעה זו אינה מסייעת במתן תשובה לשאלה מדוע ההדבקה לא היתה מיטבית. התשובה לשאלה זו הינה שהמבצעים מטעם הקבלן לא ביצעו את ההנחיות במלואן - וכאן אני מאמצת את עמדתו של רוזנברג אשר מסביר כי מבדיקת האבנים הבודדות שנפלו ומבדיקת הקיר ש"מאחורי" האבנים שנפלו עולה שההדבקה שהוא בדק לא בוצעה כראוי. אני מאמצת במלואם את הסבריו אשר פורטו במסמך ג/4, לאחר ביקורו בבית, שם הוא מסביר שהדבק לא "נמרח" על כל שטח האבן או על כל הקיר שעליו הודבקו האבנים, טרם ההדבקה לקיר - והדבר גרם לשלושת אלו: ראשית, לא כל שטח גב האבן בא במגע עם חומר ההדבקה - וההצמדה חלשה מהנדרש; שנית, כיסי האויר שנותרו במקומות שם לא היה דבק גורמים לשינויי טמפרטורות, התכווצויות, סדקים, התמלאות במים ויצירת "כיסי מים" במקום "כיסי אויר" וכו' - דבר המשפיע על האפשרות שאבנים תתנתקנה ועל האיטום; ושלישית - העדר חומר הדבקה במידה מספקת אינו מאפשר את "דחיקת" החומר אל בינות לחריצים שיש בין אבן אחת לבין זו הסמוכה לה (דבר אשר מאפשר חדירת מים ופוגע ביציבות). עדותו והסבריו של רוזנברג לגבי האמור מעלה היו הגיוניים, הוסברו היטב, נתמכו בתמונות התקריב שצורפו ל-ג/4 ולא נסתרו. לכן, המסקנה היא שלא נפל פגם באבנים עצמן או בהנחיות, אלא שההנחיות לא בוצעו במלואן. על כן, כבר בשלב זה ניתן לקבוע כי אין בסיס להודעה שנשלחה מטעם המפקח כלפי ספק החיפוי, ויש להמשיך לברר מי האחראי לאי ביצוע ההנחיות. אף כאן, עמדתי היא כי המפקח אחראי לאי ביצוע ההנחיות שכן היה עליו להקפיד על הביצוע המדויק במיוחד כאשר עסקינן בחיפוי "חדש" ולא מוכר. המפקח טען כי נכח במהלך הפגישה בה נתן נציג ספק החיפוי את ההנחיות לקבלן לגבי אופן יישום אבני החיפוי, וכי נציג ספק החיפוי נשאר בשטח מספר שעות ובדק שהקבלן מבצע את העבודות בהתאם להנחיותיו. באמור לעיל, אם נכונים הדברים, אין כדי לשחרר את המפקח מחובתו כלפי התובעים, ומאחריותו לוודא ולבדוק בעצמו את התנהלות הקבלן. ההדרכה מטעם ספק החיפוי לא ניתקה את אחריותו של המפקח. נהפוך הוא. היה עליו לוודא שמבצעים את ההנחיות שאף הוא שמע. במקביל, כפי שקבעתי לעיל לגבי סוגית האיטום, יש להשית על הקבלן 85% מהאחריות כיון שאנשיו היו אלו שבפועל ביצעו את ההדבקה הבעייתית. גובה הנזק - התובע העיד בחקירתו לעניין נפילת האבנים כלהלן: "נפלה אבן אחת בכניסה לבית מצד שמאל. אחר כך נפלו עוד אבנים, שאני הדבקתי ... צבי פארן אמר לי שנופלות האבנים ואני ראיתי את האבנים הרופפות ובכניסה ממש נפלה אבן אחת. אני לא זוכר לומר לך מתי זה היה"... ובהמשך: "אני מניח שזה היה תוך כדי העבודות של מר פארן" (עמ' 17 שורות 9-17), משמע, שנפלה אבן בודדת בכניסה ועוד אבנים שעה שפארן ביצע את העבודות בקיר המחופה (ואזכיר כי חלק מהעבודות שפארן ביצע היה הסרת שטח של כ-4 מ"ר מהחיפוי, תיקון האיטום והדבקת החיפוי מחדש). מדו"ח הביקור בשטח שנערך על ידי רוזנברג לרבות הצילומים שצורפו לו עולה כי גם רוזנברג התרשם בביקורו כי היו מספר אבנים שהודבקו מחדש על קיר הבית (ראה סעיף 7) והוא עצמו ראה אבן בודדת מנותקת. מכאן, שאכן היו אבנים שהוסרו והודבקו מחדש, בשטח שבו עבר פארן וקיימת עוד אבן בודדת או כמה אבנים בודדות נוספות שהתנתקו. בן עזרא מעריך כי יש צורך לבצע מחדש את כל החיפוי וטוען כי המדובר בשטח של 150 מ"ר בעלות של 500 ₪ למ"ר = 75,000 ₪. מהעדויות שנשמעו עולה שכל הצדדים הרלבנטיים מסכימים שאין המדובר בשטח של 150 מ"ר אלא לכל היותר בשטח של 70 מ"ר, כפי שמדד רוזנברג (וראו אף את סעיף 23 לסיכומי התובעים). אני סבורה כי יש ליחס משמעות לכך שבן עזרא, ללא שמדד את השטח, מצא לנכון להתייחס לנתון המופיע בכתב הכמויות, ללא בדיקה, וביסס את חוות דעתו על שטח שגבוה יותר מפי 2 מהשטח בפועל. השטח הינו לכל היותר 66 מ"ר (70 מ"ר בניכוי 4 מ"ר שכבר טופלו). באשר לעלות לכל מ"ר - לא אוכל לקבל את הערכתו של בן עזרא (למרות ששטרנברג אינו מתייחס לסוגיה זו), היות וההערכה אינה מבוסס על תחשיב זה או אחר, אינה סומכת על הצעת מחיר של ספק החיפוי וגבוהה פי שלוש מהמחיר שהקבלן ביקש לחיפוי באבן נסורה (אשר התקנתה סבוכה בהרבה). אף בהקשר זה אני זוקפת לחובת התובעים במישור הראייתי את העדר הצגת הנתונים לגבי עלויות החיפוי - נתונים שהיו יכולים לסייע בהערכת העלויות בהן עסקינן כעת, ויש עד לזכור כי לא הוכח שיש צורך ברכישה מחדש של כל האבנים אלא רק בצורך לפרק אותן ולהדביק מחדש בצורה טובה יותר. לכן, על מנת שלא לקפח את התובעים ולדחות את הדרישה מחמת העדר הוכחת העלויות המדויקות, אבצע הערכה לגבי עלויות התיקון, ואני אומדת את הפיצוי בסך של 150 ₪/מ"ר X 66 מ"ר = 9,900 ₪, לסכום זה יש להוסיף מע"מ, הפרשי הצמדה וריבית חלקיים ופיקוח - והסך הכולל יהא 12,000 ₪. אף לגבי רכיב זה יש לקבל את ההודעה שנשלחה כלפי הקבלן, לגבי 85% מהסכום, כלומר - 10,200 ₪. סיכום - הינה כי כן, עסקינן בתביעה אשר ברובה עוסקת בדרישה לקבל פיצוי לגבי ליקויי בניה שכבר נדונו בתיק קודם - שבו ניתן פס"ד על דרך הפשרה, כאשר היא מוגשת רק כנגד המפקח על הבניה ולא כנגד חלק מהמבצעים בפועל. פריטים רבים יש לדחות לאור האמור ופריטים נוספים לא הוכחו ברמת ההוכחה המתבקשת. מצאתי שיש לקבל את התביעה רק לגבי שני נושאים אשר התגלו לאחר שניתן פסה"ד הקודם - ואף כאן, הנזק שהוכח נמוך מהנטען באופן משמעותי. לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: התביעה כנגד המפקח מתקבלת בחלקה ועליו לשלם לתובעים 3,500 ₪ לגבי עבודות האיטום ו-12,000 ₪ לגבי תיקונים בחיפוי האבן = 15,500 ₪. לסכום זה יש להוסיף שכ"ט בסך 1,500 ₪ (כולל מע"מ), החזר יחסי של אגרת בהמ"ש בסך 800 ₪ והחזר יחסי של שכ"ט המומחה מטעמם, בסך של 800 ₪ נוספים. לגבי גובה ההוצאות לקחתי בחשבון את עמדתי לגבי אי הגשת התביעה מלכתחילה כנגד המפקח (וראו את הוראות סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין לגבי ההוצאות), את אי הגשת התביעה הנוכחית כנגד הקבלנים המבצעים השונים ולאור עמדתי לגבי ההשתקים בתיק זה. ההודעה שנשלחה כנגד הקבלן מתקבלת ברובה - והקבלן חייב לשפות את המפקח בסכום של 2,975 ₪ לגבי תיקוני האיטום + 10,200 ₪ לגבי חיפוי החוץ = 13,175 ₪. לסכום זה יש להוסיף 4,000 ₪ כסכום כולל בגין הוצאות הכוללות שכר טרחה + מע"מ והחזרי אגרה (הן כחלק מהשיפוי והן בשל קבלת ההודעה בחלקה). ההודעה שנשלחה כנגד ספק החיפוי נדחית, והמפקח ישלם לספק החיפוי הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ (כולל מע"מ). בניהליקויי בניהפיקוח בניה