טוענים כי שכרם תוקצב בשיעור של חצי משרה ואושר הן ע"י מועצת העיר והן ע"י הגורמים המוסמכים במשרד הפנים. לטענתם, התקציב אושר ע"י החשב המלווה, גזבר העירייה וראש העירייה. זאת ועוד, עם חתימת ההסכם מיום 26.10.10 בין העירייה לתאגיד מעיינות המשולש, התקיים התנאי של חסכון בהוצאות העירייה, המהווה תנאי לתשלום שכר הסגנים החל מיום 1.9.10. התובעים טוענים, כי למרות שנתמלאו בפועל כל התנאים שבחוק ובחוזר מנכ"ל לתשלום שכרם הרי שהחשב המלווה דאז נמנע מלאשר את שכרם, וזאת באופן שרירותי ומשיקולים שאינם מן העניין. באשר לתקופה שמיום 1.1.11 עד 31.12.11- התובעים טוענים כי בהתאם לאישור החשב המלווה מיום 31.10.11, הרי ששכרם אושר כדין, ויש לשלמו בתוספת הלנת שכר ו/או הפרשי הצמדה וריבית. תמצית טענות הנתבעים 2-1: הנתבעים טוענים ראשית לדחיית התביעה על הסף בהעדר כימות. לגופו של עניין טוענים הנתבעים 1 ו-2, כי בהתאם לחוק, תשלום שכר לסגני ראש רשות מקומית טעון אישורו של שר הפנים, אשר אצל את סמכותו בעניין זה למנכ"ל משרדו. מתוקף סמכותו, קבע מנכ"ל משרד הפנים נוהל בעניין אישור שכר לסגני רשויות מקומיות. עפ"י הנוהל, תנאי לקבלת בקשה הינו, בין היתר, צירוף אישור החשב המלווה בדבר יכולתה של העירייה לעמוד בהוצאה התקציבית של תשלום השכר. התובעים והעירייה לא מילאו אחר תנאי זה משך תקופה ארוכה ועד ליום 1.11.11. גם לאחר שניתן אישור החשב והגזבר, לא קוימו אצל שני התובעים תנאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת שכרם. רק ביום 1.11.11 ניתן אישור מנכ"ל משרד הפנים, ולפיו ניתן לשלם שכר לסגן אחד בלבד (התובע 1). אישור זה ניתן רק ממועד זה ואילך ולא חל רטרואקטיבית לשנת הכספים 2011. כך וממילא, התובע 1 לא הסדיר את סוגיית ניגוד העניינים/עבודה נוספת, ולכן אינו זכאי לשכר בקשר לתקופה זו (1.11.11 עד 31.12.11). באשר לשנת 2012- התובע 1 ויתר על שכרו לשנת 2012 ולתובע 2 אושר ע"י מנכ"ל משרד הפנים, שכר מיום 1.4.12, כאשר הליכים בעניין סיום כהונתו הסתיימו ביום 28.6.12. העירייה מצידה מותירה את ההכרעה לשיקול דעת בית הדין, והודיעה כי תפעל על פי החלטת המדינה. הכרעה: דחייה על הסף- היעדר כימות: ככלל, על תובע המבקש להגיש תובענה, לפרט את כל הרכיבים הכספיים המדויקים אותם הוא תובע, כמתחייב במפורש מהוראת תקנה 9 לתקנות סדר הדין. תקנה זו מחייבת פירוט של "הסעד המבוקש לרבות פיצויי הלנה והפרשי רבית והצמדה והוצאות משפט" ופירוט של "שוויו של נושא התובענה, ככל שניתן לקבעו, לפי הענין". אמנם, בתי הדין לעבודה מוסמכים ליתן סעד הצהרתי, אלא שסעד זה לא יינתן כדבר שבשגרה ובהתאם לשיקול דעתו של בית-הדין. בתי הדין לא ייעתרו על פי רוב למתן סעד הצהרתי בלבד, מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי )ע"ע 220/03 אילן ארגס - רשות הנמלים בישראל, ניתן ביום 28.2.2006, להלן: "עניין ארגס"; ר' גם ע"ע 74/06 רשות השידור - משה אסולין מיום 20.9.2006). הטעם העיקרי שהביא לקביעת ההלכה האמורה, היה החשש מפני פיצול התדיינויות, כך שתחילה תידון שאלת הזכאות העקרונית ורק לאחר מכן, אם ייקבע שיש זכאות, יתחיל דיון מחודש בתובענה הכספית. הדרך למנוע זאת, היא בכימות התביעה ובשמיעת התובענה כולה כמקשה אחת. אולם בעניינם של התובעים דכאן, דומה כי אין חשש כזה, שכן נראה על פניו כי לא קיימת מחלוקת חישובית-כספית בנוגע לגובה השכר המשולם לסגני העירייה ובשיעור המשרה שבה הועסקו התובעים. על כן, אין חשש מפני פיצול ההתדיינות ונשמט הטעם העיקרי לאותה הלכה בדבר חשיבות כימות התביעה. כמו כן, אין מדובר בתביעה רחבה כלל, אלא עוסקת בנושא אחד- עצם הזכאות לשכר - ונראה כי הכרעה הצהרתית בשאלה זו תסיים את המחלוקת. יתרה מזאת, בפסק הדין מאוחר יותר- ע"ע 151/05 טולדנו - עיריית נצרת עלית (מיום 26/2/07) נקבע כי: "שלא כמו סעד תיאורטי, שהוא היוצא מן הכלל, נוטה המגמה הכללית בפסיקה ליתן סעד הצהרתי ביד נדיבה ככל האפשר, ובלבד שאין מדובר בסעד אקדמי גרידא ... תובע עשוי לקבל סעד הצהרתי אף אם בידיו לתבוע סעד ממשי אחר, ובלבד שבכוחו להצביע על אינטרס לגיטימי, על עניין ממשי בקבלת הסעד שיביא לו תועלת, או יסיר מפניו מכשול כלשהו ...". בע"ע 507/08 מדינת ישראל - ברונר (מיום 14/7/09) חזר בית הדין הארצי לעבודה על הכלל, שלפיו במקום שבו תובע יכול לכמת את תביעתו - לא יהיה נכון לדון בתביעה לסעד הצהרתי. בית הדין הארצי לעבודה פירט גם את הטעמים לכך, באופן הבא: "ככלל, לא יידרש בית הדין לעבודה לתביעה לסעד הצהרתי מקום בו יכול התובע לכמת תביעתו ולתבוע סעד כספי. על התובע להגיש את מלוא תביעתו הכספית כאשר היא מכומתת, על הנתבע להגיש את מלוא הגנתו ועל בית הדין לשמוע את ההליך במלואו. זאת מהטעמים הבאים: [א] למנוע מצב בו יהפכו בתי הדין אכסניה לדיונים עקרים ולא-יעילים, שלא יביאו את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום; [ב] לאפשר לנתבע לעמוד על מהות התביעה ולהכין כראוי את הגנתו, כשהוא יודע מראש מה הם גבולות החיוב הכספי שהוא עלול להתחייב בו; [ג] למנוע מצב בו הנתבע, או בית הדין, נאלצים להכין את תביעתו של התובע עבורו, על כל העלויות הנגזרות מכך וללא הצדקה מספקת; [ד] למנוע התחמקות לא-מוצדקת מתשלום אגרת בית הדין ועקיפת הדינים המסדירים אותה שיש בהם-כשלעצמם - כדי איזון ראוי בין זכות הגישה לערכאות לבין האינטרס הציבורי במימון פעילות מערכת בתי המשפט; [ה] למנוע שימוש לא-מבוקר בסעד הצהרתי, שאינו ניתן כדבר שבשגרה אלא כפוף לשיקול דעתו של בית הדין בהוכיח התובע כי זהו הסעד הראוי; [ו] לאפשר לצדדים לאמוד את הכדאיות הכלכלית של ניהול ההליכים עד תום, לעומת סיומם בפשרה.". דעתנו היא כי הטעמים האמורים, אינם מתקיימים בעניינם של התובעים כאן, כמוסבר להלן: א. הדיון בשאלה העקרונית בדבר עצם זכאותם או אי-זכאותם של התובעים לשכר, לא צפוי להיות עקר. אדרבא; הכרעה בסוגיה זו, קרוב לוודאי שתפתור את המחלוקת. ב. הנתבעים יכולים לדעת בדיוק מה המשמעות הכספית של המחלוקת. הנתונים על כך מצויים בידיהם. ג. לא הנתבעים ולא בית הדין ייאלצו להכין את תביעת התובעים בעבורם. כל שנדרש בתובענה זו, הוא להכריע בשאלה המשפטית השנויה במחלוקת בין הצדדים (והיא השאלה היחידה שבמחלוקת). ד. לא נראה כי יש כאן התחמקות בלתי מוצדקת מתשלום האגרה. הצורך בהכרעה בשאלה העקרונית קיים גם כך. ה. הסעד ההצהרתי הוא הסעד הראוי בנסיבות הענין, באשר מדובר במחלוקת משפטית ממוקדת בשאלת עצם הזכאות לשכר. דומה, כי אין מדובר במחלוקת כספית, או במחלוקת חישובית. למעלה מזאת, הנתבעים לא עמדו על בקשתם במסגרת ההליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק; ובשלב זה, לאחר שנשמעו ראיות והוגשו סיכומים, ראוי להכריע בסוגיה העקרונית לגופו של עניין. בשל כל המפורט לעיל, אנו דוחים את בקשת הנתבעות 2-1 לדחייה על הסף בהעדר כימות. ולגופו של עניין- סגן ראש רשות בשכר - התשתית המשפטית: נושא זכאותם של סגני ראש מועצה מקומית לשכר הוסדר בדברי-חוק אחדים, ובהנחיות שיצאו מלפני שר הפנים, כמפורט להלן: סע' 15א1 לחוק הבחירה קובע כי זכאותו של סגן ראש רשות לשכר, כפופה לאישורו של שר הפנים (חל מיום 4.4.11 ואילך במקום סע' 129 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה" שבוטל). (ר' גם סע' 115 לצו המועצות המקומיות, תשי"א-1951 קובע כי: "ראש המועצה, סגנו וכן מי שממלא את מקום ראש המועצה לפי סעיף114(א)(3)...רשאים לקבל מקופת המועצה משכורת באישור השר ובשיעור שקבע השר"). כמו כן, קובע סעיף 142ג. לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כי עירייה שמונה לה חשב מלווה לא תתחייב בכל התחייבות כספית, אלא באישורו מראש ובכתב של החשב. עוד נקבע כי על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעירייה חשב מלווה, וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור - בטלה; סמכויות אלו של שר הפנים לאשר תשלום שכר לסגן ראש מועצה מקומית, הוא האציל למנכ"ל משרדו, ובהתאם הוציא המנכ"ל לעניין זה חוזר אשר פורסם בחודש 1/2009 (להלן: "חוזר 2009") ובו הנחיות באשר לתנאים המוקדמים הנדרשים לצורך אישור משרד הפנים לתשלום שכר לסגני ראשי רשויות מקומיות (נספח א' לתצהיר מר אמונה) ואלו הם: להזמנה לישיבת המועצה בו ידון מינויו של סגן ראש רשות, יצורף אישור הגזבר, ואם מונה לרשות חשב מלווה - גם אישורו, המפרט את עלות העסקתו של הסגן לשנה ומאשר כי עלויות אלה מתוקצבות במלואן בתקציב המאושר של הרשות המקומית. כן יצהיר הגזבר על יכולתה הכספית של הרשות לעמוד בהתחייבות זו לטווח הנדרש. בישיבת המועצה ינכחו הגזבר והחשב המלווה. בישיבת המועצה יהא נוכח גם היועץ המשפטי של הרשות המקומית, אשר יחווה דעתו ויאשר בפני המליאה כי המינוי נעשה כדין ואין בו משום חריגה או סטייה מהוראות החוק או הנוהל וכי המועצה האצילה לסגן סמכויות כדין. לבקשה לאישור מנכ"ל משרד הפנים, יצורפו: אישור היועץ המשפטי, פרוטוקול המועצה וכן אישורם של הגזבר והחשב המלווה. יש להביא לידיעת מליאת המועצה כי אישור תשלום השכר לסגן כפוף לאישור משרד הפנים. נוסף על האמור לעיל, קובע סע' 15ב לחוק הבחירה איסור על סגני ראש רשות מקומית הזכאים לקבל שכר, לעסוק בכל עסק או עיסוק נוסף בתמורה, אלא באישורו של שר הפנים ובהתקיים תנאים נוספים המנויים בסעיף. ההלכה המנחה בענייננו, היא זו שנקבעה בדנג"צ 10350/02 שר הפנים נ' מטר, פ"ד נח 3 258 (להלן: "פרשת מטר"). בפרשת מטר נדונה דרישתם של שני סגני ראש המועצה המקומית כפר כנא לתשלום שכר. העותרים בפרשת מטר נבחרו לכהן כסגניו של ראש המועצה במסגרת הסכם רוטציה וכיהנו בתפקידם 29 חודשים. בתקופה זו טיפל כל אחד מהם, לדבריו, בתחומי עיסוק שהוקצו לו - האחד בפרויקטים של תשתית ובגבייה ומימון בתחום המים והביוב, והשני כיד ימינו של ראש המועצה. משנתבקש משרד הפנים לאשר את תשלום שכרם של העותרים בפרשת מטר, סירב לעשות כן. אחד הטעמים המרכזיים שניתנו לסירוב היה כי הוראות חוזר מנכ"ל המשרד קובעות הנחיה פנימית לפיה ישולם שכר לסגן ראש רשות מקומית, רק אם הואצלו לו תפקידים וסמכויות על פי סעיף 17 לחוק הבחירה. לטענת משרד הפנים, לעותרים בפרשת מטר לא הואצלו סמכויות בהתאם להוראת סעיף 17 לחוק הבחירה, ומשכך, לא אישר את תשלום שכרם. במסגרת הדיון הנוסף התקבלה עמדת משרד הפנים, ונקבע כי משנמצא שלא נאצלה לסגנים סמכות כהוראת סעיף 17 לחוק הבחירה ובהוראת הנחיה 2.4.3 לחוזר המנכ"ל, חל איסור על תשלום שכר לסגנים מקופת המועצה, תוך שנקבע כי: "ניסיון העבר לימד כי הוצאות שרשויות מקומיות עומדות בהן לתשלומי משכורת לסגנים של ראשי רשויות מקומיות, במקרים רבים הוצאות בלתי מוצדקות הן. ראו למשל: בג"ץ585/99 חמדאן נ' שר הפנים [7];פרשת המועצה המקומית כפר-כנא [2];בג"ץ 3801/00עדנאן נ' שר הפנים [8]). בה- בעת מן המפורסמות הוא שמשרד הפנים מעניק לרשויות המקומיות סיוע כספי, לעתים סיוע כספי מסיבי. נוכח שתי תופעות אלו אין פלא בדבר שנמצא לו למשרד הפנים צורך ראשון במעלה להטיל פיקוח, ולו פיקוח חלקי - פיקוח מראש,לא אך פיקוח בדיעבד - על הוצאות שרשויות מקומיות עומדות בהן. פיקוח זה לא ניתן להפריז בחשיבותו, בייחוד נוכח מצבן הכספי הקשה של רבות מן הרשויות המקומיות, ובעיקר על סמך ניסיון העבר העגום שלימד על תשלומים בלתי ראויים שרשויות מקומיות שילמו לבעלי תפקידים אלה ואחרים." ובהמשך "...עקרונות יסוד של שקיפות בפעולותיהם של רשויות הציבור והצורך בפיקוח יעיל על התנהלותה של הרשות המקומית ועל הוצאותיה -כל אלה יתמכו בנו במסקנתנו." ובענייננו - אף התובעים אינם חולקים על כך, שלצורך תשלום שכרם יש צורך באישור החשב המלווה לעירייה, וכי רק ביום 31.10.11 ניתן אישורו של החשב המלווה להתחייבות הכספית של העירייה בגין שכרם של התובעים. לטענתם, החלטת החשב הקודם שלא לאשר את שכרם בתקופה שעד למועד האישור, נעשתה באופן שרירותי ומשיקולים לא ענייניים. ואולם, טענתה זו נטענה בעלמא וללא ביסוס. התובעים לא טרחו לזמן את החשב הקודם לעדות, ולא פרטו את הנימוקים העומדים בבסיס טענתם הנ"ל. כך וממילא, ומבלי שיהא צורך להכריע בשאלה האם אישור החשב מיום 31.10.11, חל רטרואקטיבית לגבי כל שנת הכספים 2011 או רק ממועד מתן האישור ואילך, הרי שממילא בתקופה שעד ליום 1.11.11, לא ניתן אישורו של מנכ"ל משרד הפנים לתשלום השכר. צודק ב"כ המדינה בטענתו, כי אישור תקציב העירייה בגין שנת כספים, אין כמוהו כאישור של מנכ"ל משרד הפנים לתשלום השכר לסגנים. מר משה לוי, אשר שימש כחשב המלווה של העירייה החל משנת 2007 ועד ליום 21.8.11, הצהיר, באופן שלא נסתר, לאמור: "...אישור תקציב על ידי משרד הפנים מהווה אישור של אומדן תקציב. אישור התקציב אינו מהווה אסמכתא להוצאה כספית, אלא תקרת הוצאה. ברשויות בהן מונה חשב מלווה, כל הוצאה כספית מחייבת אישור החשב ולעיתים אישורים נוספים... כזאת לא נעשה בזמן ששימשתי כחשב המלווה של העירייה.." (סע' 12 לתצהיר מר לוי). לאור האמור, הרי שעד ליום 1.11.11 לא נתקבל אישורו של משרד הפנים לתשלום השכר למי מהתובעים. למעלה מזאת יאמר, כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים המוקדמים לצורך אישורו של מנכ"ל משרד הפנים, כנדרש בחוזר 2009: לישיבת מילאת מועצת העיר שהתקיימה ביום 14.1.09 לא צורפו אישור הגזבר והחשב המלווה; הגזבר והחשב השתתפו בישיבה, אך לא אישרו כי לעירייה היתה יכולת כספית לעמוד בתשלום השכר (ר' סע' 7-8 לתצהיר מר לוי) (יודגש כי פרוטוקול המליאה, כפי שהוצג לבית הדין ע"י התובעים, נראה כי משקף רק חלקית את הדברים שהתרחשו במסגרת המליאה ולא מופיעה בו תשובת הגזבר ו/או החשב בנוגע לשאלת אישור השכר לתובעים); היועץ המשפטי של העירייה לא אישר בפרוטוקול כי המינוי נעשה כדין, כי אין במינוי משום סטייה או חריגה מהוראות החוק או הנוהל, ו/או כי הסמכויות הואצלו לסגנים כדין; לא הוגשה בקשה פורמלית למשרד הפנים, כזו הכוללת את כל המסמכים הנדרשים כאמור בסע' 4 לחוזר 2009. אשר לתובע 1 - כאמור בנספח ד' לתצהירו של מר לוי, החל מיום 1.11.2011 ניתן אישורו של מנכ"ל משרד הפנים בדבר זכאותו של התובע 1 בלבד לשכר. עם זאת, טוענת המדינה כי התובע 1 לא עמד בתנאי סע' 15ב. לחוק הבחירה, האוסר על עיסוק בעבודה נוספת ועל כן אין הוא זכאי לשכר, חרף האישור שניתן לו. עיון בסעיף 15ב. לחוק הבחירה מעלה, כי אכן נקבע בו האיסור על סגן ראש עיר לעסוק בעיסוק נוסף, אלא באישור השר ובתנאים שנקבעו בו. אישור כאמור לא ניתן. עם זאת, הסעיף אינו קובע מהי הסנקציה המוטלת במקרה של עיסוק בעבודה נוספת ו/או אינו קובע כי סגן ראש רשות שיתברר כי עסק בעבודה נוספת, תישלל ממנו הזכאות לשכר. כמו כן, עפ"י התשתית העובדתית והמשפטית שנפרשה בפנינו לא הוכח כי קיים מקור נורמטיבי אחר לשלילת שכר במקרה של עבודה נוספת. אשר על כן, יש ללכת במקרה זה לקראת התובע, ולקבוע כי הוא זכאי לשכרו בגין חודשים 11-12/2011. כפי שפורט לעיל, אין מחלוקת שהחל מיום 1.1.12 ויתר התובע על שכרו (נספח ח לתצהיר מר אמונה), בשל התנגדותו להפסיק ולעסוק בעבודה נוספת (ר' עדותו לעניין זה, עמ' 13 לפרוטוקול ש' 5-8). אשר לתובע 2- אין ספק כי אישור מנכ"ל משרד הפנים בקשר לתובע 2 ניתן רק החל מיום 1.4.12 ואילך. אשר על כן, אין בסיס לתביעתו של התובע 2 בקשר לזכאותו לשכר טרם מועד זה. סוף דבר: תביעת התובע 1 מתקבלת בחלקה הקטן בלבד. אנו מצהירים כי התובע 1 זכאי לתשלום שכר בגין תפקידו כסגן ראש עיריית טירה עבור חודשים 11-12/2011. תביעת התובע 2 נדחית במלואה. מאחר והתביעה המאוחדת התקבלה בחלקה הקטן בלבד, לא מצאנו לעשות צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו. זכות ערעור: תוך 30 יום. חצי משרהמשרהמועצת העיר