קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הום סנטר: תביעה לפיצוי בשל נזקי גוף. התובעת, ילידת 1948, נפגעה ב-31/12/03, בעת שיצאה מסניף הנתבעת 1 (הנתבעת) שבצומת ביל"ו ומעדה במהלך ירידה לכביש. חילוקי הדעות העיקריים הם בשאלת אחריותה של הנתבעת, וביתר דיוק, בשאלה האם התרשלה? במידה ותצלח התובעת מכשול זה מתעוררות שאלות של אחריות תורמת של התובעת ושל שיעור הנזק. אפתח ואמר כי לאחר בחינת הראיות והטענות החלטתי לדחות את התביעה, שכן לא מצאתי כל התרשלות מצד הנתבעת. התובעת מעדה בעת שצעדה וירדה מהמדרכה ואין בכך כדי להטיל אחריות על הנתבעת. האירוע התובעת ובעלה העידו כי ב-31/12/03 ערכו קניות בסניף הנתבעת בצומת ביל"ו, בו ביקרו גם בעבר. בעת היציאה מהסניף מעדה התובעת ונפגעה. לטענת התובעת ובעלה השומר בכניסה סייע להם, הגיש מים והזעיק אמבולנס. התובעת או בעלה לא פנו בזמן התאונה או אחריה לנתבעת או למי מאנשי הסניף [עמ' 3, 18-15] ואצל הנתבעת אין תיעוד לאירוע. בנסיבות אלו טוענות הנתבעות כי האירוע כלל לא הוכח, אולם לאחר ששמעתי את עדויות התובעת ובעלה, שהיו אמינות וקוהרנטיות, אני מקבל את גרסתם בדבר עצם קרות האירוע (להבדיל מאופן הנפילה בה נדון בהמשך). האחריות אין חולק כי לנתבעת, כמחזיקת המקרקעין ומפעילת החנות, אחריות מושגית וקונקרטית כלפי הקונים, והתובעת בכללם. עם זאת, העובדה שתובעת נפלה אינה מלמדת כי הנתבעת התרשלה. ההלכות לעניין זה ברורות וידועות, וכפי שנכתב בפרשת ועקנין המפורסמת "מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד או להחליק. 'נפילה או התחלקות היא תופעה רגילה בחיים'" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית-שמש, פ"ד לז(1) 113). לצורך קיומו של אשם מצד הנתבעות, על התובעת להוכיח אפוא קיומו של מפגע וכן צפיות לסיכון בלתי סביר שהתממש. בחנתי את "המפגע" הנטען ומצאתי כי לאו-מפגע-הוא. מדובר בכניסה שגרתית לסניף, רבות כמותה באצנו, ואף קיים סימון ברור וגלוי לעין המבחין בינה לבין הכביש אליו צעדה התובעת. תיאור כבש הכניסה (המפגע הנטען) "המפגע" הנטען הוא, כאמור, כבש כניסה לסניף המאפשר גישת הולכי רגל, עגלות קניה ועגלות נכים מהחניה לסניף. הצדדים תיעדו כבש גישה זה בתמונות רבות וכל אחת מתמונותיהם טובה מאלף מילים. בה-בעת, נעשה כמיטבנו לתאר ונאמר כי מדובר במדרכה משופעת, כשלושה מטרים רוחבה וכארבעה מטרים וחצי ארכה, העולה בזווית מתונה ביותר מגובה הכביש (גובה 0) עד לכניסה לסניף בגובה מדרכה (כ-14 ס"מ). הכבש בנוי אבנים משתלבות וצידיו תחומים באבני שפה המבחינות אותו באופן ברור מהכביש שלצידו. צידו האחד נחסם על-ידי עגלות הקניות וצידו האחר פתוח לכביש וצמודות אליו חניות נכים שרצפתן צבועה בצבע כחול והן מסומנות בשלט. מעל כבש הכניסה קיימת פרגולת עץ. מדובר אפוא בכבש כניסה שגרתי המובחן היטב מסביבתו. נפילת התובעת התובעת נפלה בעת שיצאה מהחנות וצעדה ממרכז הכבש אל אמצע חניית הנכים שבכביש. גרסאותיה של התובעת בנוגע לסיבת הנפילה השתנו, ובתצהירה טענה כי "נתקלתי במדרכה ונפלתי בחזקה...". המילים "נתקלתי במדרכה" עשויות להעיד כי התובעת צעדה מהכביש לכיוון הסניף ונתקלה במדרכה הגבוהה - הפוך מכיוון הליכתה בפועל, ואכן, בחקירתה הנגדית שינתה גרסה והעידה כי מעדה על אבן השפה משום שלא הבחינה בהפרשי הגובה שבין המדרכה לבין הכביש. להלן דברים שאמרה בחקירתה [עמ' 5, 23-19]: ש. אני לא מבין אם הרמפה היא בירידה ואת אומרת שנפלת בגלל שלא שמת לב ? ת. חושבים שזה ישר ויוצאים ככה. ש. אני לא מבין, למה את כותבת שנתקלת, במה נתקלת, כי את יורדת? ת. יש מדרכה, שמים את הרגל באמצע המדרכה, שמתי את הרגל באמצע אבן השפה כי חשבתי שזה ישר, ואז מעדתי על הרגל השנייה. והפניתי את הכתף קדימה ושברתי את הכתף. בעלה של התובעת צעד לפניה ולא ראה את הנפילה. עם זאת גם הוא העיד כי היו בכיוון היציאה מן הסניף וצעדו מן הכבש למדרכה, וכדבריו "היא נפלה באמצע בין העמודים, אח"כ יצאנו וירדנו, והיא לא ראתה את המדרגה". מכאן שגם הוא שלל את הגרסה הראשונית של התקלות במדרכה. אני מקבל אפוא את גרסת התובעת בעדותה בבית-המשפט כי מעדה בעת שצעדה החוצה מן הסניף כשירדה מהמדרכה לכביש. נשוב עתה לתיאור כבש הגישה שתיארנו למעלה, ונתקשה מאוד לקבל את טענת התובעת כי לא ניתן היה להבחין בשינויי הגובה שבין כבש הגישה לכביש. לא זו בלבד ששינויי גובה אלו גלויים לעין אלא שהכבש בנוי אבנים משתלבות, שוליו מסומנים באבני שפה וקיימת אבחנה ברורה ביותר בינו לבין חניות הנכים הצבועות כחול אליהן ירדה התובעת. אדם סביר יכול וצריך להבחין בהפרדה שבין הכבש לבין החנייה שלצידו ובהפרשי הגובה ביניהם. טענות נוספות של התובעת הפרת דיני התכנון והבניה: התובעת טוענת כי כבש הגישה ואבני השפה נבנו שלא כחוק ובניגוד לכללים שנקבעו בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970. בסיכומיה מפנה התובעת ללוח ד' לתקנות לסעיפים העוסקים במדרגות. אציין כי ברישא הסיכומים מוזכר סעיף 3.35 שהיה בתוקף בעת התאונה, אך מאז שונה המספור ובגוף הסיכומים מוזכרים ומצוטטים הסעיפים החדשים מ-3.2.2.5 ואילך. התובעת מוסיפה וטוענת כי היה על הנתבעת להציב שלוש מדרגות בכניסה לסניף (סעיף 5 כב לסיכומיה). אני דוחה את הטענה. הסעיף אליו מפנה התובעת עוסק במדרגות וממוקם בסימן ג' העוסק ב"מדרגות, חדרי מדרגות, מדרגות נעות", ואילו בענייננו ברור לחלוטין שאין מדובר במדרגה אלא בכבש כניסה. לא מצאתי כל קשר בין התקנות שהציגה התובעת לבין הנושא בו אנו עוסקים, ועיון בתקנות שצוטטו מבהיר כי מדובר בתכלית ובייעוד שונים לחלוטין. כך, לשם הדוגמא, בהתאם לתקנות המדרגות נועדו להיות בעלות גובה אחיד ("במהלך מדרגות אחד, לכל אורכו, יהיה גודל אחיד לרום המדרגה וגודל אחיד לשלחה ..."), וברי כי מצב זה אינו מאפשר כניסת עגלות קניות ועגלות נכים כפי שנדרש בכניסה לחנות. גם דרישת התובעת להציב שלוש מדרגות בפתח הסניף אינה רלוונטית ואינה מתיישבת עם הדין או עם ההגיון. יתרה מכך, בחינת התקנות לגופן מגלה כי אכן יש בהן התייחסות מיוחדת לנושא "כבשים" - להבדילם ממדרגות - ונפנה לסימן י' (סעיף 3.2.10.1 ואילך, כיום, וסעיף 3.71 לתקנות במספור הישן). בסעיפים אלו נקבעו כללים לבנייתו של כבש ובהם, בין השאר, צורתו, חומרי בנייתו וכן רוחב ושיפוע מינימאליים (בעבר שיפוע שלא יעלה על 10% וכיום שיפוע מירבי שלא יעלה על 8% והפרשי גבהים שלא יעלו על 75 סנטימטרים). תקנות אלו - הן בנושאן והן בתוכנן - נוגעות לכבש כניסה משופע המוביל לכניסה למבנה, ומכאן שהן התקנות הרלוונטיות לענייננו. אף ששאלת התקנות הרלוונטיות התעוררה כבר בשלבים קודמים של הדיון בחרה התובעת להתעלם כליל מן התקנות העוסקות בכבשים ונמנעה גם מלהביא ראיות המעידות כי כבש הגישה שבענייננו אינו בנוי בהתאם לתקנות אלו. בנסיבות אלו לא עמדה התובעת בנטל להוכיח כי הנתבעת הפרה את הוראות הדין הנוגעות לכבש. דווקא הנתבעת טרחה והציגה חוות דעת של מומחה בטיחות שבחן את הכבש. התובעת יוצאת כנגד חוות דעת זו, ואף שאני מקבל את עמדתה בנוגע להערכותיו המשפטיות של המומחה דעתי שונה בכל הנוגע לממצאים העובדתיים שמצא בבדיקותיו ועליהם העיד ממקור ראשון. מעדות המומחה עולה כי הפרש הגבהים בכבש הוא הוא 13.5 סנטימטרים (מגובה 0 לגובה מדרכה) וכי השיפוע המקסימאלי הינו של 4.2%, ושיעורים אלו עומדים התנאים שנקבעו בתקנות, הן הנוכחיות והן הקודמות (כאמור שיפוע של פחות מ-8%). גם יתר הפרטים שבתקנות, כגון אזור שטוח בקצות הכבש, רוחב וכו', מולאו, ונוכח הפרשי הגבהים המגיעים, לכל היותר, לגובה מדרכה, אין גם צורך בהתקנת מעקה או בחסימה להולכי רגל. נמצא אפוא כי הכבש נבנה כדין, ובכל מקרה - התובעת לא הוכיחה אחרת. התקנת ברזנט על הפרגולה: התובעת מציגה תמונות שצילם בעלה ב-20/5/10, כשש שנים וחצי אחרי התאונה, ובהן נראה ברנזט אדום שנפרש על הפרגולה המכסה את הכניסה. הברזנט חוסם את המעבר לכביש בו נפלה התובעת. כן הוצבה אדנית פרחים על המדרכה החוסמת מעבר הולכי רגל. לטענת התובעת התקנת הברזנט נעשתה בעקבות התאונה כדי למנוע תאונות דומות והיא סבורה שבכך הודתה הנתבעת בקיומו של מפגע. אינני מקבל את הטענה שלא הוכחה ואף נסתרה בראיות אחרות. ראשית, הפרגולה היתה קיימת כבר במועד התאונה וניתן היה לפרוש עליה ברזנט בכל עת. שנית, בתמונות שצולמו על ידי המומחה ב-2/11/09 - כארבע שנים וחצי אחרי התאונה - רואים שאין ברזנט על הפרגולה, ומכאן נשלל הקשר סיבתי בין התאונה לבין פרישת הברזט. ושלישית, התובעת ובעלה כלל לא פנו לנתבעת או למי מעובדיה כדי לברר את סיבת הצבת הברזנט, ולא יכלו לשלול, למשל, כי מדובר בכיסוי עונתי (כנגד שמש) או בכיסוי שנפרש מטעמים אחרים (הגנה על סלסילות סחורה שהוצבו במקום). טענות התובעת בנוגע לטעמי הצבת הברנט הן אפוא בגדר ספקולציה בלבד, שנטענה בעלמא, ואין לה כל בסיס בראיות. אשר-על-כן, לא מצאתי כי יש לייחס לפרישת הברזנט משקל כלשהו בשאלת אחריותה של התובעת או כי הוא מהווה הודאה של הנתבעת בקיומו של מפגע. הצבת שילוט אזהרה: התובעת טוענת כי היה על הנתבעת להזהיר את העוברים ושבים ולהתריע על קיומו של הפרש גבהים בין הכבש לבין הכביש. אינני מקבל טענה זו שאין לה כל אחיזה בדין, ולא סביר גם להציב שלטי אזהרה בכל ירידה ממדרכה. מכל מקום, וכפי שהובהר לעיל, קיימת הבחנה ברורה וגלויה לעין בין הכבש לכביש, ולא נדרש כל שילוט אזהרה. פסילת חוות דעת מומחה בטיחות מטעם הנתבעת: התובעת לא הציגה מומחה בטיחות מטעמה, אך בסיכומיה הקדישה פרק נרחב לטענות כנגד חוות דעתו של מומחה הבטיחות מטעם הנתבעת. אין צורך להידרש לטענות אלו, שכן, כפי שהובהר, ההכרעה בענייננו התבססה על הממצאים העובדתיים שמצא המומחה בבדיקותיו ועליהם העיד באופן אישי. יתר ממצאיו ומסקנותיו לא שימשו בסיס לפסק הדין. טענות התובעת כי המומחה לא שוחח עם התובעת עצמה ועם אחראי הבטיחות בסניף, העריך הערכות משפטיות ולא ידע להשיב לשאלות מסוימות בחקירתו, אינן רלוונטיות לממצאים העובדתיים שמצא בחושיו ואין להן השפעה על התוצאה הסופית. אינני רואה מקום לפסול את חוות דעת המומחה, והשימוש בממצאיה נעשה כאמור לעיל. אי-הבאת עדים רלוונטיים ע"י הנתבעת: התובעת טוענת כי הנתבעת נמנעה מהצגת עדים רלוונטיים כמו מנהל הסניף ואחראי הבטיחות שבו ולכן יש לשקול זאת לחובתה ולקבל את התביעה. אינני מקבל את הטענה. על-פי דין נטל ההוכחה הוא על התובעת, והיא לא הרימה נטל זה ואף לא עשתה מאמצים של ממש לברר את העובדות הנדרשות לה לטענתה. אפילו חדלה הנתבעת - וזהו אינו המצב - התובעת אינה יכולה להבנות ממחדלי הנתבעת לבדם ועליה להרים לפחות נטל ראשוני שלא הורםן בענייננו. מכל מקום, במקרה הנוכחי לא מצאתי שהנתבעת (שהביאה מומחה בטיחות לעדות) נמנעה מהבאת עדים רלוונטיים. העובדות בנוגע לנפילה, למיקומה ולתנאי השטח ברורות וידועות ונמצאות גם בידי התובעת וספק רב אם זימונם של מנהל הסניף או של ממונה הבטיחות יכול היה לתרום בבירור האמת. ככל שביקשה התובעת לברר סוגיות עובדתיות ספציפיות כמו פרישת הברזנט או קיומן של תאונות נוספות יכלה לעשות זאת לפני הדיון בפנייה לנתבעת, בשאלונים ולמיצער לבקש ולזמן בעצמה את העדים לעדות. אלא שהתובעת לא פנתה לנתבעת ובחרה רק להשמיע ספקולציות מבלי שהרימה בעצמה את נטל הראיה. העברת נטל הראיה: התובעת טוענת היא כי במקרה זה מהווה עצם נפילתה של התובעת ראיה לרשלנות ומחייבת העברת נטל הראיה לנתבעת, כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אין בידי לקבל טענה זו. הכלל "הדבר מעיד על עצמו" מתאים למקרה בו הממצאים הראשוניים מצביעים על רשלנות לכאורה וקיימת עמימות ראייתית ואי-ודאות לגבי העובדות המצויות בידי הנתבעת והתובעת לא יכולה להשיגן. בענייננו לא מתקימים תנאים אלו שכן התובעת יודעת היטב את נסיבות הנפילה, את מקום הנפילה ואת התנאים הפיזיים במקום, וגם לא הוכח כי סביר יותר שהנתבעת התרשלה באורח שיצדיק היפוך הנטל. לא מצאתי כי נפילתה של התובעת מהווה "הדבר מדבר בעד עצמו" ולא מתקיימים בענייננו התנאים להיפוך נטל הראיה. סוף דבר התובעת נפגעה פגיעה קשה ומחפשת מזור לנזקיה. לדעתה, כפי שכתבה בסיכומיה "אם ... אין ליקוי בטיחות אז מדוע התובעת נפלה?" אלא שאין די בנפילתה כדי להוכיח כי הנתבעת התרשלה שכן נפילה היא מסיכוני החיים הרגילים ויש שאדם נופל שלא באשמת אחרים. כך הוא המקרה בענייננו. התובעת לא הראתה כי הנתבעת הפרה את הדין או התרשלה, ובפועל נמצא כי פשוט מעדה על אבן השפה בעת הליכתה, מחוסר תשומת לב, למרות שפערי הגבהים בין המדרכה לכביש היו ברורים וגלויים. מכל מקום, לא נמצאה כל התרשלות מצד הנתבעת. התביעה נדחית. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת ובשכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪. נפילה