המערער ביקש כי עונש המחבוש בפועל יומר בעבודה צבאית.
קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על עונש בצבא:
השופט ח' אריאל:
1. המערער הורשע בבית הדין הצבאי בשתי עבירות של שימוש בלתי חוקי נשק, עבירות לפי סעיף 85 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו- 1955, ובית הדין הצבאי גזר עליו חודשיים מאסר-על-תנאי ושלושים ימי מחבוש בפועל.
המערער ערער לבית הדין הצבאי לערעורים (להלן - בית הדין לערעורים) על חומרת העונש, ועתירתו הייתה להסתפק גם לעניין המחבוש בעונש של מחבוש על-תנאי.
עוד ביקש המערער, לחלופין, כי עונש המחבוש בפועל יומר בעבודה צבאית כמשמעותה בסעיף 541(3)(א)(1) לחוק השיפוט הצבאי, כפי שתוקן בחוק העונשין (תיקון מס' 21),
תשמ"ז- 1987("עבודה צבאית" - מקבילה ל"עבודת שירות" בחוק העונשין, סעיף 51ב(א)). בית הדין הצבאי סירב לבקשה זו. בית הדין הצבאי לערעורים קבע, שהנסיבות הקשורות בעבירה שעבר המערער הן חמורות, ושהיה מקום להטיל על המערער עונש מחבוש בפועל.
2. בית הדין לערעורים, ברוב דעות, החליט גם, כי אין אפשרות על-פי החוק להמיר את המחבוש בפועל בעבודה צבאית (בית הדין הצבאי בדרגה ראשונה קבע, שאין נסיבות המצדיקות עבודה צבאית, ולא דן בסוגיה העקרונית, אם הדבר ניתן להיעשות על-פי החוק).
סוגיה זו מהווה את חלק הארי של פסק הדין של בית הדין לערעורים. לצורך שאלה זו אף הורכב בית-דין מיוחד של חמישה שופטים.
3. מן הראוי להביא כאן את נוסח החקיקה הנוגעת לעניין זה:
(א) סעיף 51ב(א) לחוק העונשין הוסף בחוק העונשין (תיקון מס' 21) בו הוסף סימן ב' 1לפרק ו' לחוק העונשין. כותרתו של סעיף 51ב היא "נשיאת מאסר בעבודת שירות", ובסעיף-קטן (א) שבו נאמר:
"בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים, רשאי להחליט שהנידון ישא את עונש המאסר, כולו או חלקו בעבודת שירות; קבע בית המשפט כי חלק מעונש המאסר יהיה בעבודת שירות, יקבע את סדר נשיאת העונש".
(ב) סעיף 541(3)(א)(3) לחוק השיפוט הצבאי, כפי שתוקן בחוק העונשין (תיקון מס' 21):
"הסמכויות הנתונות בסימן ב' 1לבית משפט יהיו נתונות לבית דין צבאי, ואולם הסמכות הנתונה לבית המשפט המחזי בסעיף 51ט(ג) בסימן ב' 1תהיה נתונה לנשיאו של בית הדין הצבאי המחוזי, והסמכות הנתונה לבית המשפט בערעור על החלטות לפי סעיפים 51ט(ג) ו-51י(ב) בסימן ב' 1תהיה נתונה לשופט משפטאי של בית הדין הצבאי לערעורים".
4. השאלה שניצבה בבית הדין לערעורים וניצבת לפנינו היא, אם מוסמך ורשאי בית-דין צבאי לקבוע, כי מי שנידון ל"מחבוש" יוכל לרצות עונש זה בעבודת שירות. במלים אחרות, האם השימוש שעשה המחוקק בסעיף 51ב(א) במלים: "בית משפט שגזר על אדם מאסר בפועל לתקופה שאינה עולה על ששה חדשים..." (ההדגשה שלי - ח' א') בצירוף התיקון שתיקן המחוקק כאמור בסעיף 541(3)(א)(3): "הסמכויות הנתונות בסימן ב' 1לבית משפט יהיו נתונות לבית דין צבאי..." - מאפשרים ריצוי עונש של מחבוש בעבודת שירות מהטעם ש"מחבוש" הינו בבחינת "מאסר" על-פי החוק (בעוד שבבתי המשפט הרגילים אין עונש של מחבוש בפני עצמו). כדי לפשט את השאלות האמורות ניתן להעמיד את הסוגיה שלפנינו בצורה חדה יתר ולשאול, האם לצורך עניין זה ניתן לראות בעונש "המחבוש", המוטל על-ידי בית-דין צבאי, בבחינת עונש של
"מאסר", כפי שהוא מופיע בסימן ב' 1לפרק ו' לחוק העונשין, הגם שבחוק השיפוט הצבאי קיים עונש נפרד כ"מאסר" ועונש נפרד כ"מחבוש".
לעניין זה ראוי לציין, כי בתיקון שנעשה בסעיף 541(3)(א)(3) לחוק השיפוט הצבאי בחוק העונשין (תיקון מס' 21), לא נאמר במפורש "מאסר", אלא נאמר שם, כי לבית הדין הצבאי אותן סמכויות כפי שיש לבית המשפט הכללי, ואילו לגבי בית המשפט הכללי נאמר, שעבודת השירות יכול שתיעשה במקרים בהם מוטל עונש מאסר (עד שישה חודשים).
מן הראוי גם להביא כאן מספר סעיפים מחוק השיפוט הצבאי לעניין של "מאסר" ו"מחבוש":
(א) לענין מהות העונש:
סעיף 21:
"אלה הענשים שבית דין צבאי רשאי להטיל בגבולות סמכותו על עבירה צבאית וסדרם מן הקל אל החמור:
(1) כל עונש מן הענשים המשמעתיים המנויים בסעיף 22; (2) קנס; (3) מחבוש; (4) הורדה בדרגה; (5) מאסר לתקופה קצובה; (6) מאסר עולם; (7) עונש מוות".
סעיף 25(א):
"מי שנתחייב בבית דין צבאי על עבירה שאיננה עבירה צבאית, רשאי בית הדין להטיל עליו את העונש שבית משפט זה מוסמך להטילו על אותה עבירה, או אחד הענשים המפורטים בסעיף 21, ובלבד שלא יהיה חמור מן העונש שבית המשפט היה מוסמך להטילו".
סעיף 26:
"לענין סעיף 25-
(1) רואים את הענשים המנויים בסעיף 21פסקאות (1), (2) ו(4) קלים מעונש מאסר לתקופה כל שהיא;
(2) רואים מחבוש כעונש קל ממאסר כשתקופת המחבוש אינה עולה על תקופת המאסר".
סעיף 31:
"מקום שבית דין צבאי רשאי להטיל מחבוש או מאסר לתקופה קצובה, רשאי הוא להורות שהעונש כולו או חלקו, יהיה על תנאי".
(ב) לעניין סמכותם המקבילה של קציני שיפוט לגזור עונש של "מחבוש":
סעיף 152:
"קצין שיפוט זוטר יכול להטיל אחד הענשים האלה:
(1) אתראה;
(2) ריתוק למחנה או לאניה עד שבעה ימים;
(3) קנס בסכום השווה לשכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה כפי שהוא בשעת הטלת העונש, ואם הנידון הוא חייל בשירות חובה - בסכום השווה לחלק הששי משכר כאמור; (4) נזיפה; (5) מחבוש עד שבעה ימים".
סעיף 153(א):
"קצין שיפוט בכיר יכול להטיל אחד הענשים האלה:
(1) אתראה;
(2) ריתוק למחנה או לאניה עד שלושים וחמישה יום; (3) קנס בסכום השווה לסך שני שיעורים של שכר יסוד חדשי של טוראי בשירות חובה כפי שהוא בשעת הטלת העונש, ואם הנידון הוא חייל בשירות חובה - בסכום שווה לשליש משיעור אחד של שכר כאמור; (4) נזיפה; (5) נזיפה חמורה; (6) מחבוש עד שלושים וחמישה יום; (7) הורדה בדרגה אחת, בתנאי שדרגת הנאשם אינה למעלה מדרגת סמל ראשון".
(ג) לעניין מקום ריצוי "המאסר" וה"מחבוש" והסמכות לקביעתם: סעיף 494:
"עונש מאסר שהוטל על ידי בית דין צבאי יבוצע במחנה מעצר צבאי או בבית סוהר צבאי או בבית סוהר כמשמעותו בפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, או מקצתו באחד ומקצתו במשנהו".
סעיף 496:
"מחבוש יבוצע במחנה מעצר או בחדר משמר, או מקצתו במחנה מעצר ומקצתו בחדר משמר".
סעיף 499:
"הוטל עונש מאסר או מחבוש על ידי בית דין צבאי ימי או בית דין שדה, ואי אפשר, לדעת המפקד שהרכיב את בית הדין, לבצע את העונש במקום שנקבע לכך ע פי פרק זה, יבוצע העונש במקום שנקבע לכך על ידי המפקד".
סעיף 503(א):
"שר הבטחון רשאי לקבוע בתקנות את סדרי המינהל, המשמר, והמשטר בבתי הסוהר הצבאיים...".
סעיף 504:
"הרמטכ"ל רשאי לקבוע בתקנון את סדרי המנהל, המשמר והמשטר במחנות מעצר צבאיים ובחדרי משמר צבאיים...".
סעיף 505:
"שר הבטחון רשאי, בצו בחתימת ידו, לקבוע שהמקום המתואר בצו יהיה בית סוהר צבאי או מחנה מעצר צבאי".
סעיף 507:
"קצין שיפוט רשאי לקבוע בהוראה בחתימת ידו מקום כחדר משמר צבאי".
(כל ההדגשות שלי - ח' א').
5. מבחינה לשונית נראה לי, כי אין קושי לומר, כי "מחבוש" הוא "מאסר", וכי ביטויים אלה עשויים להחליף זה את זה בלשון הדיבור. מתוך הסעיפים שהובאו לעיל מחוק השיפוט הצבאי נראה בעליל, שגם מבחינת חוק זה ה"מחבוש" דומה למאסר, משום שבשניהם מדובר בכליאת האדם, אף כי יש בהם שוני של דירוג במידת החומרה, כפי שהמחוקק רואה זאת. חומרה זו מתבטאת בתנאי הכליאה: ב"מאסר", עקרונית, התנאים קשים יותר.
ההבדל העיקרי אך לא היחידי הוא במקום הכליאה, אף כי, כפי שראינו, יש שאותו מקום ישמש מקום כליאה גם למי שהוטל עליו מאסר וגם למי שהוטל עליו מחבוש. הבדל נוסף ומשמעותי לענייננו הוא בתקופה המוגבלת של המחבוש, היינו התקופה המירבית שניתן להטיל בעונש המחבוש היא תקופה של 35יום (סעיף 23לחוק השיפוט הצבאי).
לשאלה האמורה לעיל, היינו אם ישנו "בית קיבול" לשוני למושג "מחבוש" כשמדובר בחוק על "מאסר", ראה דבריו של השופט ברק:
"...אין לגלות כל מטרה חקיקתית, שיהא בה כדי להצדיק מתן פירוש ללשון החוק, באופן שהשימוש בכינוי בלבד מספק את דרישות החוק.
זאת ועוד: מטרת המחוקק מהווה מכשיר פרשני, אם היא מהווה אמצעי, שעל- פיו בוחרים בין מספר פירושים אפשריים מבחינה לונית. חיוני הוא, על- כן, כי לאופציה הפרשנית, המגשימה את המטרה החקיקתית, יהא בית קיבול בלשון החוק. חייב להתקיים קשר מילולי, ולו מינימלי, בין הלשון לבין המטרה. יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית למטרה בלשון החוק" (ב"ש 67/84
, בעמ' 670).
נראה לי שמבחינה זו, הבחינה הלשונית, אכן קיים "בית קיבול" מספיק בלשון הדיבור, וראה בעניין זה גם במילון החדש של אבן שושן: "'אסור' - יושב במאסר, חבוש בבית הכלא..."
"'מאסר' - חבישה בבית סוהר - ישיבה בבית כלא".
וראה גם השימוש במושגים אלה במקורות:
"לאשה מעוברת שנחבשה בבית האסורים, ילדה שם בן (דברים רבה, ט[א]) 'אמרה: הריני חובשתך בבית האסורין' (יומא, לה, ב[ב]): 'והן יתחבשו בבית האסורים (שבת, קנב[ג]); 'יהיה פודה למי שרוצה וחובש למי שרוצה' (מד"ר, דברים, ב[ד])." לגבי מקום מאסר, מעניין לראות את הפסוק הבא (בעניין יוסף ואחיו):
"אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם" (בראשית, מב, יט [ד]).
עוד נאמר בעניין זה -
"תפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים" (ברכות סא, ב [ה]).
וכן -
"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות, ה, ב [ה]).
(ר' גם כנעני, אוצר הלשון העברית, ערכים: "חבש"; "חבוש"). אלא ש"לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה" (ע"א 165/82, בעמ' 74) ו"שאלה פרשנית נפתחת בחוק, אך אינה מסתיימת בו" (בג"צ 47/83, בעמ' 175).
כפי שנראה להלן, במקרה שלפנינו ישנם נימוקים האומרים, כי יש לפרש ולכלול את עונש ה"מחבוש" כ"מאסר" וממילא לאפשר - במקרה שבית-דין צבאי גוזר עונש מחבוש - המרת ריצויו בעבודה צבאית. אולם ישנם טעמים לפירוש הפוך, האומרים, כי יש להבחין בין עונש "מאסר", שבו המרת עונש זה בעבודה צבאית אפשרית, לבין עונש של "מחבוש", שהמרתו בעבודה צבאית אינה אפשרית כלל.
מקרה כזה ואכן המקרה שלפנינו הוא מקרה כזה, הוא בבחינת "מקרה קשה" במיון המקרים שמביא השופט ברק בספרו שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) ראה בין היתר בעמ' 65.
עלינו איפוא לשקול את כל השיקולים הרלוואנטיים כדי להגיע לפירוש הנראה לנו נכון יותר, לפי מטרת החוק.
6. המטרה העיקרית לתיקון זה של חוק העונשין היא להביא את השירות לתועלת הציבור כדרך ענישה בהמרת מאסר בפועל לתקופה קצרה (עד שישה חודשים) לעבודה מחוץ לכותלי בית הסוהר. דרך זו נראתה, בין היתר, טובה יותר לשיקומו של העבריין.
ראה גם קטעים מהמבוא להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 25), תשמ"ו 1986, בעמ' 76:
"המלצת הועדה לתיקון דרכי הענישה והטיפול בעבריין, בראשותו של השופט חיים כהן, שניתנה לפני שנים רבות, להמיר את ההסדר שבפקודת עבודת עונשין המנדטורית בהסדר חדש, משמשת נקודת מוצא להצעת חוק זה. ועדה בינמשרדית ליישום הצעות הועדה לדרכי ענישה בחנה את האפשרויות השונו ליישום ההמלצה האמורה. ועדה זו סמכה ידיה על ההמלצה לבטל את פקודת עבודת עונשין, תוך אימוץ הגישה העומדת ביסוד פקודה זו, דהיינו שבנסיבות ובנתונים מסויימים יוכל אסיר לרצות עונש מאסר ב'שחרור מלא' או ב'עבודות חוץ', כלשון הועדה לדרכי ענישה, כלומר שלא בין כתליו של בית סוהר; זאת, כמובן, כשמדובר במאסר קצר (מאסר קצר לפי פקודת עבודת עונשין הוא עד שלושה חדשים; מאסר קצר לפי הצעת חוק זו הוא עד ששה חדשים).
ביסוד ההצעה עומדים בראש וראשונה הצורך לפעול, ככל האפשר, להקטנת הצפיפות בבית הסוהר, וכן הגישה הדוגלת בהמרת עונש המאסר לתקופה קצרה כדרך ענישה שאינה לוקה במגרעותיו ההרסניות של המאסר. בהתאם לכך מוצע לקבוע בחוק את העקרון שבית המשפט, בפסקו מאסר לתקופה קצרה ישקול את האפשרות של ריצוי העונש בדרך ענישה תחליפית, בעיקר לגבי אנשים שאינם מעורים בחיי הפשע ושאין הכרח שישאו את מאסרם בדרך המקובלת, כלומר מאחורי סורג ובריח דוקא; הנחת ההצעה היא שיש אוכלוסית עבריינים שלגביה ניתן להשיג את מטרותיו העונשיות של המאסר בדרך מועילה יותר לחברה מחד גיסא, ומזיקה פחות לאותה אוכלוסיה מאידך גיסא. עם זאת מבחינה ענשית - עדיין נושאים הם בתיוג של היותם נדונים למאסר".
וכן ראה את הקטע הבא, בעמ' 77:
"המתכונת המוצעת ליישום המלצות הועדה לדרכי ענישה מעבירה את הסמכות להחיל את ההסדר במקרה פלוני מהמשטרה לבית המשפט, ונקבעו ההליכים לברר מראש את אפשרות העסקתו של נידון בעבודה מתאימה. הנחת ההצעה היא שהממונה על עבודת שירות יפעל ליצירת מאגרי תעסוקה, כשמקורות המאגרים יהיו בעיקרם סוגי עבודות שמשק המדינה סובל בהם ממחסור בידיים עובדות, או עבודות שתועלתן הציבורית ברורה. לפי הערכת שירות בתי הסוהר, אוכלוסית האסירם הפוטנציאלית להסדר זה בזמן נתון היא בין 150ל- 200אסירים".
7. לכאורה נראה, שמן הראוי לאפשר עבודה צבאית גם כשהחייל נידון למחבוש, וזאת חרף העובדה, שהמחוקק לא ציין במפורש שהמדובר גם בעונש של מחבוש, בנוסף למאסר; כתוצאה מכך תושג בשניהם אותה המטרה של עבודה צבאית במקום כליאה. בכך גם לא יהיה שוני בין סוגי הכליאה, שבית הדין הצבאי גוזר על הנשפטים לפניו. בכך גם נמנעת התוצאה, שעל עונש קל יותר מ"מאסר", היינו "מחבוש", אין עבודה צבאית, בעוד ש"מאסר" - שהוא חמור יותר מ"מחבוש" - ניתן להמירו בעבודה צבאית.
אולם כתוצאה מנקיטת דרך זו אנו יוצרים פיצול בין עונש המחבוש המוטל על-ידי בית הדין הצבאי (שניתן להמיר אותו בעבודה צבאית), לעומת אותו עונש של מחבוש, המוטל על-ידי קצין שיפוט (היינו מחבוש שאין להמירו בעבודת שירות); שכן אין חולקין על כך, שעל-פי החוק רק בית-דין צבאי יכול להמיר "מאסר" בעבודה צבאית.
הווה אומר, שבעוד שלפי הדרך הראשונה השווינו בין מאסר למחבוש בהתחשב שבשניהם מדובר בכליאה, והגענו כביכול לתוצאה אחידה, גרמנו, מניה וביה, לפיצול באותו עונש ממש של "מחבוש", כשההבדל היחידי הוא מי מטיל את אותו עונש (בית הדין או קצין שיפוט). אין ספק, שתוצאה כזו אינה רצויה, והיא גורמת דווקא ל"הפליה" גדולה יותר, אם אפשר לומר כך, והפיצול כאמור נגרם לא לפי מהות העונש עצמו אלא לפי המסגרת שבה מוטל עונש זה.
לכך יש להוסיף, עקרונית, כי עונש המחבוש, בסופו של דבר, הוא עונש קל יותר, כמוגדר בחוק השיפוט הצבאי, כפי שראינו לעיל. אולי דווקא בשל כך לא מתעורר, באותה חדות ובאותו תוקף, הצורך להמיר אותו עונש של מחבוש בעבודה, שהרי עונש זה של מחבוש קל יותר ממאסר, ותנאי הכליאה "נוחים" יותר. מה עוד שמדובר בעונש של מחבוש, אשר אינו עולה בכל מקרה על תקופה של 35יום.
על-כן, כל הקשור בהמרת אותו עונש שהוא קל יותר וקצר מאוד אינו מצדיק הפעלת אותה מערכת, הקיימת במסגרת מאסר ממש (בו מדובר בתקופה של עד שישה חודשים), גם במסגרת עונש המחבו (בו מדובר על תקופה של עד 35 יום בלבד).
לכך ניתן עוד להוסיף, כי אף שלשון הדיבור של "מאסר" עשויה ל"תפוס" גם את ה"מחבוש", כפי שאמרנו לעיל, הרי בכל זאת המחוקק לא טרח, בתקנו את חוק השיפוט הצבאי, להוסיף, אז בעת התיקון או לאחר מכן עד היום, את עונש המחבוש כעונש, אשר, בהיותו מוטל בידי בית-דין צבאי, ניתן להמירו בעבודה צבאית.
.8בהתחשב באמור לעיל נראה לי, כי השיקול, האומר שאין להחיל את עבודת השירות על עונש של מחבוש, גובר על השיקול, האומר שיש להחיל את עבודת השירות על אותו עונש.
מכאן, שאני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק-דין הרוב על כנו.
השופט א' ברק: אני מסכים.
השופט ג' בך: אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אריאל.