קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישום מקרקעין (מחוץ לתחום השיפוט) על שם רשות מקומית: השופט מ' בן-דרור: .1המערערת הגישה שמונה בקשות לתיקון לוח הזכויות בקשר עם חלקות מסוימות. זאת עשתה על-פי הוראות סעיף 59 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, אשר לפיהן "תוך שלושה חדשים מהיום שהוצג לוח הזכויות רשאי כל התובע זכות למקרקעין לפנות לבית המשפט בבקשת תיקון, ובית המשפט רשאי, לאחר מתן הודעה מספקת לכל מי שנפגע על ידי הבקשה, לשנות את החלטתו של פקיד ההסדר". פקודה זו תכונה להלן פקודת ההסדר. הסכסוך שבתיק זה נפל בין המערערת, שהיא מועצה מקומית, לבין המדינה, שבשמה נרשמו המקרקעין הנ"ל. סברה המערערת, אם כן, שבקשותיה הנ"ל תידונה לגופן, ברם המשיבה הזדרזה והגישה בקשה לדחות על הסף את הבקשות הנ"ל בטענה, שכל נימוקיה של המערערת לא יועילו לזה, וזה מן הטעם שמקורו בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט- .1969עד שאני בא להסביר טעם זה מהו, מן הראוי שאביא את הוראותיו של סעיף 154הנ"ל, לאמור: "(א) מקרקען שערב תחילתו של חוק זה נמנו עם הסוג ,מתרוכה, יירשמו על שם המדינה, אולם אם היו המקרקעין בתחום רשות מקומית וערב תחילת חוק זה היו דרכים או שטחים פתוחים, למעט שפת ים, ששימשו בעיקר את תושבי אותה רשות מקומית, יירשמו על שם הרשות המקומית". טענה, אם כן, באת-כוח המשיבה, בבקשתה לדחות על הסף את בקשותיה של המערערת, כי החלקות הנ"ל אינן נמצאות "בתחום רשות מקומית" לאמור תחומה של המערערת, ומכאן, שאין צורך להיזקק ליתר הטענות שבדעת שני הצדדים להעלות בהמשך המשפט. והוא הדין לגבי ראיות אחרות, שאף בהן אין צורך, אם תתקבל טענת המשיבה, שהחלקות הנ"ל אינן בתחום המערערת. השופט הנכבד של בית המשפט קמא קיבל את טענתה הנ"ל של המשיבה ודחה על הסף את בקשותיה של המערערת. מכאן הערעור. .2נראה לי שלא היה מקום, מצדה של המערערת, לחלוק בבית המשפט קמא על העובדה, שרובן של החלקות הנ"ל אינו נמצא בתחומה. השופט הנכבד בדק את הצווים השונים, שעל פיהם הוקמה מערערת כרשות מקומית, ואשר מלשונם עולה בצורה ברורה, שהחלקות הנ"ל אינן נמצאות בתחומה. בדיון שלפנינו שוב אין המערערת עומדת על טענתה הנ"ל, בהסתייגות אחת: הוברר עתה, מבחינה עובדתית, והמשיבה מסכימה לכך, כי שתיים מתוך שמונה החלקות, שלגביהן הוגשו בקשותיה של המערערת, אכן נמצאות בתחומה של המערערת. לפיכך, דחיית הבקשות על הסף הנ"ל מתייחסת לשש חלקות בלבד ולא לשתי החלקות 485ו- 487שבגוש .18451לגבי שתי אלה אחזור ואתייחס לקראת סוף חוות-דעתי זו, בנפרד. .3בערעור שלפנינו מעמידה המערערת את טענותיה על נקודה אחת בלבד, ובלשונה: "הבעיה היחידה העומדת לדיון בערעור זה הינה: האם ההוראה שבסעיף 154(א) מגבילה או מבטלת את ההוראה שבסעיף 23לפקודת ההסדר בדבר רישום מקרקעין על שם רשות מקומית על אף שאינם באזור שיפוטה כשאותם מקרקעין יועדו או הוקצו לשימושו של אותו ישוב או תושביו, כגון: אדמת מרעה" (ראה סעיף 2לסיכומי המערערת שבכתב). ברי למערערת, אם כן,שאם המחלוקת שבתיק זה תוכרע על-פי הוראותיו של סעיף 154(א) לחוק המקרקעין, כי אז בדין נדחתה תביעתה על-ידי בית המשפט קמא. מכאן צומחת ועולה טענתה האחרת, שאין ללכת בעקבות סעיף 154(א) הנ"ל והוראותיו, אלא שיש להחיל על המקרה שלפנינו את הוראות הסעיף 23לפקודת ההסדר. ששונות הן - לדעתה. בסעיף זה נאמר: "מקרקעין שיועדו בדין לצרכי ציבור יירשמו על שם המדינה, אולם אם יועדו לשימושם של עיר או כפר והוקם תאגיד שבכוחו להחזיק מקרקעין בשביל העיר או הכפר, יירשמו המקרקעין על שם התאגיד". לצורך בירור השאלה שלפנינו מן הראוי להביא את פקודת ההסדר הקודמת, כוונתי לפקודת הקרקעות (סידור זכויות הקנין) משנת 1929, ובאופן מיוחד את האמור בסעיף 29א, וזו לשונו: "קרקע שהוכח כי היא מסוג מתרוכה ואשר השתמשו בה מאז ומקדם לצרכי צבור או אשר הוקדשה לצרכי צבור בדרך חוקית, תרשם על שם הנציב העליון בתור נאמן מטעם ממשלת פלשתינה (א"י); בתנאי שמקום שהקרקע הקצתה לצרכי עיר או כפר, והורכב איגוד חוקי המוסמך לרכוש ולהעביר מקרקעין בשם הכפר או העיר, רושמין אותה על שם אותו איגוד חוקי". לטענת המערערת, אף לפי המצב החוקי הקודם, כפי שהוא משתקף בלשון הסעיף 29א הנ"ל, לא הופיעה, בצורה מפורשת, כל הגבלה, שממנה יש ללמוד, כי הקרקע הנדונה חייבת להימצא בדל"ת אמותיה של הרשות המקומית. .4השופט הנכבד של בית המשפט קמא הכריע, בשאלה שבמחלוקת, על-פי הקריטריונים האמורים בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין; ואף-על-פי שאני מסכים לתוצאה שאליה הגיע, נראה לי כי טעה בדרך הילוכו. הכרעתו של השופט התבססה על ההנחה, ששני החוקים הנ"ל מנוגדים זה לזה, ולפיכך קבע - לאחר דיון ובירור - כי חוק המקרקעין עדיף על פני פקודת ההסדר וכי יש לנהוג על פיו; זאת הן משום שחוק מאוחר הוא לגבי הפקודה והן משום שיש לראותו כחוק מיוחד, לעומת הפקודה שאופיה הוא כללי, ואילו לדעתי, אין כל סתירה בין שני החוקים האלה, ועל-פי האמור בשניהם, ניתן להשאיר את החלטת בית המשפט קמאעל כנה. אבאר את דבריי. שני חוקים אלה פורסמו ב"רשומות" באותו יום (22.7.69) ואף נכנסו לתוקף באותו יום (1.1.70), האחד כחוק חדש והאחר כ"נוסח חדש". הם נועדו, מטבע ברייתם ומיום בריאתם, להשלים זה את זה. חוק המקרקעין נועד להיות "קודכס ישראלי למקרקעין", "קודכס של דיני המקרקעין במדינה" (דברי שר המשפטים דאז, ד' יוסף. בהציגו בכנסת את חוק המקרקעין לקריאה ראשונה. ראה ד"כ 40(תשכ"ד) 2127). או, כדברי פרופ' י' ויסמן, חוק המקרקעין תשכ"ט- 1969- מגמות והישגים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, תש"ל) 91, חוק המקרקעין "גיבש בצורה נאה הוראות בנושאים הסטנדרטיים המצויים בדרך כלל בחוקי מקרקעין...." דבר זה אף עולה מהביטול הכולל והרחב של החוקים שקדמו לו, כפי שנקבע בסעיף 158לחוק, לאמור, כי בטלים "(1) חוק הקרקעות העותמני משנת 1274להג'רה וכל חקיקה עותמנית אחרת שענינה מקרקעין....". לעומת חוק המקרקעין, לפקודת ההסדר תכלית מצומצמת וספציפית יותר - הסדר הזכויות במקרקעין. לאור אופיה ה ברי הדבר, "שאורך חייה" הוא עד לסיום פעולות ההסדר. אפשר כי זו הסיבה לאי-שילובה במסגרת חוק המקרקעין. אני מסכים, כי "פקודת ההסדר הושארה במתכוון מחוץ לגבולותיו של חוק המקרקעין, ייתכן בגלל אופיה הארעי. גישתו הכללית של חוק המקרקעין היא שמקרקעין לא מוסדרים הם רעה חולה שתחלוף פעם" (ל' דוכן-לנדוי, "חוק המקרקעין תשכ"ט- 1969ממבט ראשון" הפרקליט כו (תש"ל) 101, 112). .5הגישה הנכונה, הצריכה להנחותנו בפרשנות חוקים, היא להימנע ככל האפשר מתוצאה, שעל פיה תיווצר סתירה ויתהווה ניגוד בין חוק אחד למשנהו. על דרך זו עמד השופט (כתוארו אז) לנדוי באמרו: "אני מסכים גם שיש לפרש את הסעיף 29א באותו אופן, כי יש להניח, שברצון המחוקק המנדטורי היה לקבוע הוראה שתעלה בקנה אחד עם החוק הקיים ביחס למיון של אדמות מתרוכה, היינו, סעיף 5לחוק הקרקעות. מכן שההוראה בראש הסעיף 29א, בדבר רישום קרקע מסוג מתרוכה בשם המדינה, היא ההוראה הכללית, ואילו בחלקו השני של הסעיף ש לראות סייג, הדורש קיום שני תנאים: שהקרקע ,הוקצתה, לצרכי עיר או כפר (ובמונח זה נכלל גם שימוש בפועל מקדמת דנא), באופן שבני העיר או הכפר רשאים למנוע את השימוש באדמה מכל אדם אחר, ושנית שקיים גוף ציבורי, הכשיר לקבל את רישום זכות הקנין באדמה כנאמן בשביל אנשי הכפר או העיר" (ע"א 455/58[1], בעמ' 133, וכן ראה: ע"א 504/61 [2], בעמ' 874). עיקרון זה, לאמור, שבמידת האפשר יש לתת לחוק אחד פירוש שיעלה בקנה אחד עם האמור בחוק אחר, וזאת כדי למנוע סתירה ביניהם, עיקרון ידוע הוא בתורת פרשנות חוקים, בחינת מושכל ראשון, ואין צורך כי נרחיב עליו את הדיבור בתיק זה. כבר הצבעתי לעיל על דברי כבוד השופט (כתוארו אז) לנדוי בעניין הפירוש שיש לתת לסעיף 29א לפקודה, פירוש שיעלה בקנה אחד עם חוקי המקרקעין. אולם ניתן להביא מדבריו, במקום אחר ובעניין אחר, כדי להראות על המגמה הכללית הצריכה להנחותנו, לאמור: "אקדים ואומר שאפילו היו שני מעשי חקיקה אלה חופפים זה אתזה במטרותיהם החקיקתיות, במה שנוגע לנושא של שיקום שכונות עוני, עדיין הייתי אומר שאין ביניהם סתירה המחייבת בהכרח ביטול מכללא של סמכות הרכישה לפי הפקודה. במתן זכות ההתנגדות והערעור ויתר הזכויות הנתונות לאזרח לפי החוק מתשכ"ה, ולא לפי הפקודה, לא הייתי רואה טעם מספיק לומר ששני מעשי חקיקה אלה אינם יכולים לעמוד זה בצד זה, באופן שברצותה משתמשת הרשות בסמכויותיה לפי החוק, וברצותו משתמש השר בסמכות הרכישה שלו לפי הפקודה..." בג"צ 171/69 [3], בעמ' 124). .6אם נבחן מקרוב את שני החוקים הנ"ל, נראה לי ששניהם ניתנים לפירוש אחד, לאמור שמשלימים הם זה את זה. לא יכולה להיות מחלוקת, שרצונו של המחוקק - כפי שהוא בא לידי ביטוי מפורש בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין - מכוון היה להפריד ולהבדיל בין אדמות, שיירשמו על שם המדינה, לבין אלה, שיירשמו על שם רשות מקומית. בהצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד-1964, בעמ' 212, הוסבר כי "... מקרקעי ,מתרוכה' ירשמו לפי טבעם הציבורי - אם על שם הרשות המקומית, ואם על שם המדינה; מקרקעי מתרוכה שהם שטחים פתוחים יירשמו על שם הרשות המקומית, חוץ משטחים הנמצאים מחוץ לתחומה של כל רשות מקומית ושטחים המשמשים בעיקר את מי שאינם תושבי הרשות הנתונה, שיירשמו על שם המדינה..." אי-אפשר, אם כן, לטעות במגמת הסעיף 154(א) לחוק המקרקעין, שקרקע "מתרוכה" לא תירשם על שם המדינה, אם היא נמצאת בתחומה של רשות מקומית ומשמשת בעיקר את תושבי רשות מקומית זו. פרופ' י' ויסמן בספרו הנ"ל, בעמ' 33-34, מבהיר, כי- "יצירת הקטגוריה של ,מקרקעי יעוד', במקביל לביטול הסוג העותמני ,מתרוכה' (סעיף 154), לא הבטיחה שכל המקרקעין שבעבר שרתו את הציבור כמקרקעי 'מתרוכה', יעמדו מעתה לשרות הציבור כ,מקרקעי יעוד'. שתי הקטגוריות 'מתרוכה' ו'מקרקעי יעוד' אינן חופפות, כשהתוצאה היא שהציבור יאבד במקרים מסוימים את זכותו במקרקעין שהיו בעבר "מתרוכה' ,ללא פצוי'." לדברים אלה מוסיף המחבר הלומד הערת שוליים (ה"ש 88בעמ' 34), כי "מתוך סעיף 154לחוק גם עולה שאדמות 'מתרוכה' של כפר, המצויות מחוץ לתחומי הרשות המקומית של הכפר, או אדמות 'מתרוכה' של כפר, שאינו מוכר כרשות מקומית, לא יירשמו על שם אלה שנהנו בעבר ממקרקעין אלה". זאת ועוד. בע"א 438/70, 499[4], נדונה תביעתה של מועצה מקומית לרשום על שמה חלקות מסוימות כאדמות "מתרוכה", לשימושם של אנשי הכפר. במסגרת זו נדונו בעיות אחרות (שונות מאלה המתעוררות בתיק שלפנינו), אולם בית המשפט מצא לנכון לקבוע, בעמ' 816, כי "נכון אמר השופט המלומד שאחרי תחילת תקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, חל סעיף 154(א) של החוק על רישום קרקע מסוג מתרוכה". בעמ' 817לפסק הדין מרחיב השופט (כתוארו אז) לנדוי את הסבריו לגבי היקף תחולתו של סעיף 154לחוק המקרקעין, ואלה דבריו: "לדעתי מן ההכרח שהשימוש בפועל במתרוכה לאנשי הכפר - ובמקרה זה כאדמת מרעה - יהיה רצוף ויימשך עד להגשת התביעה בהסדר, וגם מעבר לזה, עד למתן פסק-הדין בתביה, כי הרי הרישום של אדמה כזאת על שם הרשות המקומית בא כדי לשמור גם להבא על השימוש בקרקע לאותה מטרה שאיפיינה אותה כמתרוכה. אם שימוש זה חדל עוד לפני כן, אין עוד על מה לשמור. ולא זו בלבד, אלא גם אם קרקע נרשמה בשם רשות מקומית, על יסוד סעיף 154(א), סיפא, ולאחר מכן שונה השימוש בקרקע לשימוש שלא היה מצדיק רישומה על שם הרשות המקומית, כי אז עוברת הקרקע לבעלות המדינה, כאמור בסעיף 154(ב) של החוק. אם כך הוא בדיעבד, קל וחומר אין לרשום עוד קרקע על שם הרשות המקומית, כאשר עוד מלכתחילה היא חדלה לשמש את תושבי הכפר לאחת המטרות שיש בהן כדי לעשותה מתרוכה. זה היה הדין מאז ומתמיד, וגם לפני חוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969: 'הדעה המקובלת והנראית לנכונה, היא, שאם מפני איזו סיבה נפסק השימוש של הציבור, למשל - בוטלה דרך הרבים או שטח של מרעה, שהוקצה לשימוש הרבים, הוצא על-ידי חוק מיוחד מגדר השטח של זכות הרבים - תיכנס הקרקע באופן משפטי לאותו מין קרקע, שהיא היתה שייכת לו מלכתחילה, או לאותו מין, שלפי מצבה וטבעה מתאימה הקרקע ביותר' (דוכן, דיני קרקעות במדינת ישראל, ע' 55). לענין זה אין נפקא מינה אם השימוש כאדמת מרעה חדל בתוקף חוק כלשהו או מרצון המשתמשים באדמה". הן בפסק-דין זה והן באחרים, כאשר נדונה מחלוקת בין המדינה לרשות מקומית לגבי קרקע "מתרוכה", היא הוכרעה על-פי העקרונות המונחים בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין. כך, למשל, גם בד"נ 10/76, 13[5], בעמ' 613, חוזר ומזכיר מ"מ הנשיא (כתוארו אז) לנדוי, כי "סוג הקרקע, כפי שנרשם, הוא מירי ולא מתרוכה, ולכן אין להיזקק לחוקי המדינה הדנים בהקניית קרקע מסוג מתרוכה לרשות מקומית, דהיינו סעיף 2(א) של החוק הנ"ל (חוק נכסי המדינה, תשי"א- 1951- מ' ב"ד) משנת תשי"ח, וסעיף 154(א) של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969". .7אם נעיין בשני הסעיפים - 29א לפקודה הקודמת ו- 23לפקודת הסדר הנוכחית - ניווכח לדעת, ששונים הם זה מזה בהיקפם, שבשעה שלסעיף 29א שני חלקים, הנה לא נשאר בסעיף 23אלא חלק אחד בלבד. כבר הזכרתי לעיל את דבריו של השופט - כתוארו אז - לנדוי בע"א 455/58 [1] , בעמ' 133שעל פיהם "ההוראה בראש הסעיף 29א, בדבר רישום קרקע מסוג מתרוכה בשם המדינה, היא ההוראה הכללית, ואילו בחלקו השני של הסעיף יש לראות סייג, הדורש קיום שני תנאים....". ואכן, סעיף 29א דן בשעתו בשתי חלופות ("קרקע שהוכח כי היא מסוג מתרוכה ואשר השתמשו בה מאז ומקדם לצרכי צבור או אשר הוקדשה לצרכי צבור בדרך חוקית..." (ההדגשה שלי - מ' ב"ד)); ואילו עיון בסעיף 23לפקודת ההסדר מלמד, שקרקע "מתרוכה" איננה נזכרת בו, כפי שהייתה בסעיף 29א, ולא נשארה בו אלא החלופה השנייה בלבד. הטעם לכך גלוי לעין: החלק החסר בסעיף 23בדבר "מתרוכה" (לעומת 29א הנ"ל) נמצא ונכלל בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין. ובמלים אחרות: סעיף 29א הבחין בין קרקע מסוג מתרוכה, ששימשה מאז ומקדם לצורכי ציבור, לבין קרקע, שהוקדשה לצורכי ציבור בדך חוקית. גם המחבר המלומד ש' יהודה בספרו "דיני הסדר זכויות האחוזה בישראל" (מנשה סידי, תשי"א) 69מכתיר את סעיף 29א כדן בשני סוגים, לאמור: "רישום קרקע מתרוקה וקרקע שנועדה למטרות צבוריות". בעמ' 69- 70לספרו הוא אומר: "סעיף 1271מהמג'לה והסעיפים 91-102, מחוק הקרקעות העותומני דנים באדמות מתרוקה, והן משני מינים: א) אדמות לשימוש הציבור בכלל, כמו דרכים; ב) אדמה שנועדה לשימוש שטח ידוע או שטחים ידועים, ולמטרות צבוריות. שני המינים האלה כוללים את החלוקה שבסעיף זה". זכר לטענה זו ניתן למצוא גם בד"נ 10/76, 13[5], בעמ' 614, שם מזכיר מ"מ הנשיא כתארו אז, לנדוי, כי - "מר נקארה ציין שהנוסח החדש של סעיף 29א, הוא סעיף 23, אינו מזכיר עוד מתרוכה, אלא הוא מדבר על אדמות אשר ,יועדו לשימושם של עיר או כפר', שיש לרשמן על שמו של תאגיד שבכוחו להחזיק מקרקעין בשביל עיר או כפר. אבל עלינו לברר מה פקיד ההסדר עשה או מה שצריך היה לעשות בשעתו...". במסגרת הדברים הנ"ל ובאספקלריה האמורה צריך לראות את הערותיו של בית-משפט זה בפסקי הדין השונים, שבהם הופיעה ההערה, שסעיף 23לפקודת ההסדר בא בעקבות סעיף 29א הקודם (ראה: ע"א 588/73 [6] , בעמ' 504; ע"א 547/74, 578, 634[7], בעמ' 445; ד"נ 10/76, 13[5] הנ"ל). פירוש זה הוא המסביר, על שום מה חזר וקבע בית-משפט זה, כי "אחרי תחילת תקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, חל סעיף 154(א) של החוק על רישום קרקע מסוג מתרוכה" (ע"א 438/70, 499[4] הנ"ל בעמ' 816). אשר-על-כן בדין החיל בית המשפט קמא על המקרה שלפנינו את הוראות סעיף 154(א) לחוק המקרקעין. .8כפי שציינתי לעיל (ראה סעיף 3לחוות-דעתי זו), השליכה המערערת את כל יהבה על טענה, המתבססת על פרשנות חוקים. לשיטתה, התנאי המופיע בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין, לאמור, שעל המקרקעין להימצא בתחומה של הרשות המקומית, מנוגד הוא ללשונו של סעיף 23לפקודת ההסדר, שאינו מציין תנאי זה. מכיוון שכך, ממשיכה המעררת ומסבירה, במסגרת "התנגשות חוקים" זו, על שום מה - לדעתה - יש להעדיף את האמור בסעיף 23לפקודת ההסדר הנ"ל ולהתעלם מההוראה הנ"ל הכלולה בסעיף 154(א) לחוק המקרקעין. נראה לי, שהנחותיה המשפטיות של המערערת אינן מבוססות כלל. לפיכך אינני מוצא צורך להרחיב את היריעה כדי להראות, שטעות בידה גם לגבי השאלה העניינית, לאמור: במקרה של סתירה - מהן ההוראות שיש לאמץ, אלו של חוק המקרקעין או אלו של הפקודה (ראה, למשל, סעיף 161לחוק המקרקעין לעניין זכויות שביושר ולעומתו סעיף 44(א) לפקודת ההסדר; ובעניין זה עמדתו של פרופ' י' ויסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 12). בתיק זה די בכך שנשיב על טענתו של בא-כוח המערערת בסוגיית הפרשנות, ותשובה זו חורצת את גורלו של ערעור זה. .9נראה לי, כי יהיה זה מרחיק לכת ביותר לגרוס, שכוונת המחוקק הייתה לקבוע הוראות מנוגדות אלה לאלה בשני החוקים. מכל מקום, אין טענה, שהאמור בסעיף אחד מבטל במפורש את האמור בסעיף אחר. טענת המערערת היא, שישלקרוא לתוך מלותיו של סעיף 23לפקודה מלים נוספות, לאמור, שאין נפקא מינה לדינא היכן נמצאת הקרקע, אם בתחום העיר או הכפר או מחוצה להם. מלים נוספות אלה - שאינן בנמצא - משנות לחלוטין את תוכנו של סעיף 23לפקודת ההסדר, ואילו הפירוש ההגיוני והרגיל למלותיו הקיימות עולה בקנה אחד ומשלים את הוראותיו של סעיף 154(א) לחוק המקרקעין. ודאי שלא הייתי מתאמץ לתת פירוש אחר או הפוך, על-ידי הוספת מלים, אך ורק כדי להגיע לתוצאה, שעל פיה תקום ותיווצר סתירה בין שני החוקים הנ"ל. .10כבר הזכרתי בתחילת דבריי (ראה סעיף 2), כי מבחינה עובדתית אין מחלוקת, שטעה השופט המלומד שעה שקבע, כי גם שתי חלקות נוספות (שמספריהן 485ו-487) נמצאות מחוץ לתחומה של המערערת. מטבע הדברים הוא שיש להחזיר את התיק, לגבי שתי אלה, לבית המשפט קמא, על-מנת שידון בו לגופו של עניין. ברם, באת-כוח המשיבה ניסתה, בסיכומיה שבכתב, להעלות טענות אחרות וביקשה, כי מנימוקים אחרים תידחה בקשת המערערת לגבי אחת משתי החלקת; ואילו לגבי האחרת הסכימה באת-כוח המשיבה, כי יש להחזיר את התיק להמשך הדיון. בא-כוח המערערת, לעומתה, התנגד לשינוי חזית זה ולהעלאת טענות חדשות לגבי אחת החלקות הנ"ל. עוד ציין, כי גורלה של חלקה זו אינו יכול להיות מוכרע על-פי טענות בלבד, אלא שברצונו להביא ראיות לגבי חלקה זו, וכי המחלוקת כרוכה גם בשאלות שבעובדה. נראה לי, כי בנסיבות שנוצרו מן הראוי להחזיר את התיק, על-מנת שהדיון בו יימשך, לגופו של עניין, לגבי שתי החלקות הנ"ל גם יחד, וכי אין מקום להכריע, בשלב זה ובערכאת הערעור, לגבי אחת החלקות, על-פי טענות שלא הוצגו בבית המשפט קמא. .11העולה מן האמור לעיל הוא, שדינו של הערעור להידחות לגבי שש (מתוך שמונה) החלקות, הכול כמוסבר לעיל; ואילו לגבי שתי החלקות המפורטות לעיל, פסק-דינו של בית המשפט קמא מתבטל בזה, והדין מוחזר אליו לשם השלמה, לאחר שיאפשר לשני הצדדים להביא את ראיותיהם ולסכם את עמדתם. לכן תחויב המערערת, בהתחשב עם התוצאה הנ"ל, בהוצאותבערכאתנו בסך של 000, 1שקלים חדשים בלבד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים. השופט ש' לוין: אני מסכים. לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בן-דרור. מקרקעיןרשויות מקומיותרישום מקרקעין