בע"פ 290/59, הסביר השופט לנדוי את ההבדל בין דרישת הסיוע לעדותו של שותף לעבירה, ובין "דבר מה נוסף" הנחוץ כדי לתמוך בהודאת הנאשם. לאחר שעמד בפירוט על מהות הסיוע ועל "הרציו" מאחורי הדרישה להמצאתו, מוסיף השופט לנדוי ביחס ל"דבר מה נוסף" את הדברים הבאים, בעמ' 1499: "ואילו לגבי הודאת הנאשם, החשש הוא אחר לגמרי... היינו שהנאשם עלול לייחס לעצמו עבירה שלא הוא עבר אותה, או שלא נעברה כלל. כדי לסלק את החשש הזה, אין צורך בראיה מסייעת המסבכת את הנאשם, דוקא, אלא די גם בראיה אחרת המאשרת את סיפור העובדות שבהודאה בנוגע לפרטים אחרים, כי גם אישור כזה יכול להספיק כדי להראות שהנאשם לא בדה את סיפורו מלבו..." בע"פ 476/79 (המ' 658/80) נאמר בעניין זה מפי השופט שמגר בעמ' 814: "... הלכת ה'דבר-מה-נוסף' נולדה מתוך החשש מפני הודאות כוזבות אשר אינן נובעות דווקא מלחצים, שהופעלו על הנחקר, או הבטחות, שניתנו לו, אלא מסיבות, הנובעות משיקוליו של הנחקר, ממצבו הנפשי או מסיבות חיצוניות, שאינן קשורות לפעולותיהם של החוקרים -סיבות בעטיין ייטה לייחס לעצמו עבירה, אותה לא ביצע כלל". על החשש האמור לא ניתן להתגבר בעזרת ראיה, מפי הנאשם עצמו או מפי עד אחר, לפיה אמנם נמסרה אותה הודאה הטעונה "דבר-מה-נוסף", כאשר הנאשם מתכחש בבית המשפט לתוכן ההודאה ומגדירה ככוזבת. כפי שציין השופט שמגר בע"פ 788/77 , בעמ' 830: "המבחן הנ"ל לובש בדרך כלל צורה של השוואת הדברים הנאמרים בהודאה לדברי ההוכחה האחרים וחקירת ובדיקת שאר הנסיבות אשר יש בהן כדי להראות כי הדברים הנאמרים בהודאה הם דברי אמת".משפט פלילידבר מה נוסף