קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד לתשלום פיקדון: ביום 11.12.81הומצאה לבא-כוח המערער הודעה על קביעת עירבון להבטחת הוצאות המשיב בערעור, ובין יתר הקביעות בה נקבע, כי עליו להפקיד את העירבון בתוך 30יום מיום המצאת ההודעה, דהיינו עד ליום .10.1.82 ביום 21.2.82נשלחה ממשרדו של בא-כוח המערער בקשה בלתי חתומה, שהוכתרה בכותרת "בקשה להארכת מועד לתשלום פקדון", ובה צוין, שהקשר בין עורך הדין לבין המערער נותק כתוצאה מהסיעוד, אשר סעד המערער את בנו שחלה במחלת נפש. תצהיר כדרישת התקנות לא צורף לבקשה, ואף צורתה אינה צורת בקשה בדרך המרצה. כמצוות תקנה 397לתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג-1963, נרשם הערעור לדחייה מחמת אי-הפקדת עירבון. ביום הדיון החלטתי, לבקשת בא-כוח המערער ולמרות התנגדות בא-כוח המשיב, לקבל תצהיר של המערער מיום 3.5.82, שצורף לבקשה להארכת מועד. בטענותיו לפניי חזר עורך-דין אל חאג' על הנאמר בבקשה ובתצהיר, והדגיש, שהקשר בינו לבין לקוחו נותק עקב מחלתו הארוכה של בנו, ומעצם מגוריו של המערער בצריפים, הקיימים על האדמה, שעליה סבה המחלוקת בערעור זה, ולא בביתו אשר בכפר שפרעם. בא-כוח המערער טען לפניי, שחוסר מגוריו של המערער בביתו מנע ממנו קבלת דברי דואר - גם כאלה אשר נמסרו בכתובתו הקבועה בכפר, ורק לאחר שעורך-דין אל חאג' עצמו חיפש ותר אחרי המערער בשדות, הצליח לאתרו ולהודיע לו על מועד הדיון שנקבע לדחיית ערעורו לפי התקנה .397את טיעוניו ניסה לחזק עורך-דין אל חאג' בנימוק, שמאחר שידוע, שבבית המשפט העליון נקבעים הערעורים לשמיעה במועדים רחוקים מאוד, הרי לא ייגרם לצד שכנגד שום נזק, אם העירבון יופקד היום. בא-כוח המשיב התנגד למתן הארכה מעצם היות הבקשה להארכת המועד בלתי חתומה ובגלל הזמן הרב, שחלף מאז תום המועד להפקדת העירבון ועד להגשתה בפועל. כן טוען הוא כנגד הגשת תצהיר המערער רק ביום הדיון בבקשה, ומוסיף וטוען, שגם בבית המשפט המחוזי לא התייצב המערער לדיון, ואף ניתן כנגדו פסק-דין בהיעדרו, אשר בוטל לבקשת המערער ובהסכמת עורך-דין שלהוב. מאחר שהארכה מבוקשת למועד, שנקבע על-ידי בית המשפט ולא בחיקוק, ייצא המבקש ידי חובתו, אם יסביר את האיחור בצורה מתקבלת על הדעת ויראה טעם סביר, שיוכיח, שהאיחוד נגרם שלא מרשלנותו או מהזנחתו. במקרה שלפניי עלי לשאול את עצמי, האם ניתוק הקשר בין המערער לבא-כוחו, ניתוק שנגרם כתוצאה משינוי מקום מגוריו של המערער ומחלת בנו, מצביע על טעם סביר למתן הארכה המבוקשת? והאם פעולותיו של בא-כוחו באשר להגשת הבקשה לארכה נעשו במועדן ובזמן סביר? אין זו הפעם הראשונה, בה נתבקש בית-משפט זה להאריך מועד מהנימוק, שנבצר מעורך הדין ליצור קשר עם שולחו, ופעמים רבות כבר נפסק, שאין ניתוק שכזה מהווה הצדקה, המגיעה עד כדי טעם סביר למתן הארכה. כבר בשנת 1963דן בית המשפט העליון בערעורו של אבו-דיה (המ' 337/63 [1]) נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה, אשר סירב להאריך את מועד תשלום הפיקדון מהטעם שמכתב, ששלח עורך-דין לשולחו על הצורך להפקיד עירבון ואשר לא הגיע לתעודתו, אינו טעם סביר להארכת המועד, ואז פסק (שם, בעמ' 2355): "בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי נאמר כי הדאגה לתשלום הפקדון תוך המועד שנקבע מוטלת על הפרקליט. כוונת הדברים האלה היא - כך אני מבין אותם - שעורך-דין המגיש ערעור חייב להסביר לשולחו בעוד מועד, שתבוא דרישה מבית-המשפט להפקדת הפקדון תוך מועד קצוב, ועורך-דין חייב לדאוג למגע עם שולחו כדי שישיג אותו בשעת הצורך. אין הכוונה שעורך-הדין חייב להוציא כסף מכיסו ולהפקיד את הפקדון אם שולחו לא העביר לו את הסכום הדרוש. נאמנים עלי דברי עורך-הדין נקארה בתצהירו, שעם התקבל החלטת הרשם שלח הודעה אל שולחו, אבל משלא הגיב המבקש על הודעה זו תוך זמן סביר, לא היה צידוק לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר". בע"א 667/78 [2] נתבקש כבוד הרשם של בית-משפט זה להאריך את המועד להפקדת פיקדון, מן הטעם שמחמת צאתו של המערער למילואים לא עלה בידי בא-כוחו ליצור עמו קשר בתוך המועד שנקבע להפקדת הפיקדון. בדחותו את הבקשה אמר כבוד השופט ד' ברטוב (בעמ' 607): "בית-משפט זה סירב בסדרה ארוכה של הלכות להאריך מועדים כאשר נבצר מעורך-דין להשיג את שולחו ולהבטיח הפקדת ערבון, שכן עורך-דין בהגישו ערעור חייב להסביר מראש לשולחו שעליו להפקיד ערבון תוך תקופה קצובה". בהמ' 361/78 [3] סירב כבוד הרשם של בית-משפט זה להאריך מועד להפקדת עירבון, כשסיבת האיחור הייתה נעוצה בניתוק הקשר בין עורך הדין לשולחו, אשר נעדר בתקופה הקצובה מהארץ. בהמ' 421/77 [4] סירב בית-משפט זה להאריך מועד, כשפסק שהעתקת מקום מגוריו של מבקש לחודשים ארוכים - מבלי להודיע על כך לעורך-דינו, או מבלי להבטיח שאלה אשר נשארו להתגורר בדירתו ידאגו לקבל עבורו הודעות ודברי דואר - הינו הסבר, אשר אפילו עד כדי טעם סביר איננו מגיע. מחובתו של עורך-דין להסביר לשולחו בעת הכנת כתב הערעור, שבהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי יהיה על המערער להפקיד עירבון להבטחת הוצאות המשיב או המשיבים בערעור, ועליו לדאוג לכך שיהיה באפשרותו ליצור את הקשר המתאים עם שולחו, כדי שבבוא העת יוכל לגבות ממנו את העירבון ולהפקידו, בתוך המועד שייקבע, בקופת בית המשפט. חובתו של עורך הדין לדאוג לכך שהעירבון יופקד בזמן אינה נופלת מזו של שולחו, ולא יוכל עורך הדין להסתתר מאחרי הנימוק, ששלח מכתבים למרשו, מבלי שיעקוב, אם הגיעו מכתבים אלה לתעודתם, ושאמנם עומד הוא במועד שנקבע להפקדת העירבון. בע"א 796/79 [5] הוגש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אשר נעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום משני נימוקים: האחד - שהיום האחרון להגשת הערעור חל ביום העצמאות, והשני - שמכתבו של פרקליטם, בו הוזמנו למשרדו לדון בהגשת הערעור, הגיע אליהם באיחור עקב שביתה בדואר. בקבלו את הערעור ברוב דעות אמר בית המשפט העליון מפי כבוד השופט ש' לוין (בעמ' 377): "במקרה כזה שומה היה על הפרקליט לברר, מדוע בוששו פעמי לקוחותיו להגיע למשרדו, תוך המועד הקבוע במכתב, ומשלא עשה כן. דין הבקשה להידחות". בעת שנחקר על תצהירו הודה המערער, שלאחר מתן פסק הדין ניגש למשרדו של עורך-דין נקארה לצורך הכנת הערעור, ואף אחד מעורכי הדין שבמשרד לא אמר לו, שיהא עליו בבוא העת להפקיד פיקדון כלשהו בקופת בית המשפט העליון, ושלראשונה נודע לו על הצורך להפקיד עירבון, לאחר שעורך-דין אל חאג' איתרו בשדה שבו התגורר - וזאת שלושה ימים לפני הדיון הנוכחי. המערער מתגורר מחוץ לביתו במשך תקופה ארוכה, ועוד בבית המשפט המחוזי היו קשיים בהמצאת כתבי בי-דין לידיו. בעמ' 3לפסק הדין מתוארת השתלשלות ארוכה של אי-התייצבות הנתבע (המערער לפניי) לארבעה דיונים, אליהם הוזמן כדין, עד שפקעה סבלנותו של השופט, ובישיבה הרביעית ניתן פסק-דין שלא בפניו. פסק-דין זה בוטל בהסכמת בא-כוח התובע (המשיב לפניי), לאחר שהנתבע הגיש בקשה לביטול פסק הדין (המ' 2993/80), שנתמכה בתצהיר שבו טען הנתבע, שההזמנה לא נמסרה לו, מאחר שאיננו מדבר עם בנו, אשר קיבל בעבורו את ההזמנה, ותלה את חוסר קבלת ההזמנה במרחק הרב מביתו ועד למקום מגורי בנו. אין ספק, ששתי רשלנויות חברו כאן יחדיו: האחת - זו של המערער עצמו, אשר ידע שאיננו מתגורר בביתו ולא דאג לסידורים המתאימים, כדי שאפשר יהיה ליצור עמו את הקשר הנכון לשם המצאת כתבי בי-דין, אם יהיה בכך צורך; והשנייה - זו של בא-כוחו, אשר למרות העובדה שלא ייצג את המערער בערכאה הראשונה, היה חייב למקרא פסק הדין ופרוטוקול הדיונים להיות ער לכך שקיימים קשיים ביצירת קשר עם לקוחו ולהסביר לו, שיהא צורך להפקיד פיקדון להוצאות המשיב תוך תקופה קצובה מראש ולתאם עמו מראש, כיצד ייווצר ביניהם הקשר, כדי שהמועד להפקדה לא יחלוף. גם זריזות יתר לא גילה בא-כוח המערער, כשהגיש את הבקשה לארכה - גם אם לא לוותה בתצהיר כדרישת התקנות - רק כעבור חודשיים מהמועד האחרון להפקדת העירבון. מחובתו של עורך-דין לדאוג להמצאת הבקשה להארכת מועד, כשהינו רואה שלא יוכל לעמוד במועד שהוקצב או סמוך ככל האפשר לאחר חלוף המועד, ואין הוא יכול להסתפק בשליחת מכתבים, מבלי שיעקוב אם נענו הם. אי-הגשת הבקשה להארכת מועד בתוך תקופה סבירה והגשת התצהיר רק ביום הדיון, כבמקרה הנוכחי, מצביעות על הזנחה. בקשה להארכת מועד חייבת להיות מוגשת ללא שיהוי עוד לפני תום המועד או סמוך ככל האפשר לפקיעתו. טעם מיוחד ואפילו טעם סביר לארכה, שייתכן שהיו קיימים בתוך המועד הקצוב, עלולים לאבד מחשיבותם ולפוג, אם הבקשה לארכה לא הוגשה במהירות סבירה, מיד כשתמה הסיבה, שבגינה נתבקשה הארכה. בהמ' 584/68 [6] דחה כבוד הנשיא אגרנט ערר על החלטת רשם בית המשפט העליון (ב"ש 147/68 [7]) באמרו, שם [6], בעמ' 785: "מה גם שלאחר שעבר המועד החוקי להגשת הערעור, חיכה המבקש 12יום, בלי סיבה מוצדקת, לפני שפנה לרשם בבקשה ההארכה". בב"ש 135/68 [8], בעמ' 871, נאמר על-ידי רשם בית-משפט זה (כבוד השופט ד' ברטוב): "אינני סבור שטענה זו יכולה להתקבל, ולו גם לאור הפסיקה הענפה בכל הנוגע לחובתו של מבקש בבקשה להארכת מועד להוכיח לבית-המשפט את זריזותו וענינו בערעור עצמו על-ידי הגשת בקשתו, תוך זמן סביר. בבקשה שלפנינו לא נעשה דבר להוכחת הזריזות והענין האמורים ותקופה של חמישה שבועות אינה יכולה לעמוד במבחן הסבירות ואינה יכולה להועיל לטעם המיוחד הדרוש במקרה הנדון". וראה גם: ב"ש 199/67 [9], בעמ' 611מול אות השוליים ה; ב"ש 208/68 [10], בעמ' 57מול אות השוליים ד; ב"ש 281/77 [11], בעמ' 467מול אות השוליים ג; ב"ש 319/78 [12], בעמ' 82מול אות השוליים א; המ' 495/79, ע"א 321/77 [13], בעמ' 784מול אות השוליים ג. בתצהירו של המערער ובטיעוניו של בא-כוחו נאמר, שהמערער אותר על-ידי בא-כוחו, רק לאחר שהאחרון טרח והגיע עד לביתו שבשפרעם, ומשם הופנה לשדות, בהם נמצא המערער. פעולה זו של בא-כוח המערער נעשתה רק לאחר קבלת ההודעה על רישומו של הערעור לדחייה לפי תקנה 397לתקנות סדר הדין האזרחי. ולא ראיתי שום מניעה, מדוע לא יכול היה עורך-דין אל חאג' לבצע את אותה פעולה בתוך המועד הקצוב או לפחות סמוך לפקיעתו, כאשר ראה שהמערער מתמהמה ואינו עונה למכתביו. לתמיכת טענתו על ניתוק הקשר בינו לבין לקוחו הביא בא-כוח המערער את המסמך ת/4, המאשר שבנו של המערער אושפז למן יום 8.1.82ועד 10.4.82בבית חולים לחולי נפש במזרע. בתצהירו הצהיר המערער. שמדי יום ביומו היה מבקר ליד מיטת בנו בבית החולים, ושזה היה נעלם לעתים מהמחלקה, ועליו - על המערער - הייתה מוטלת החובה לחפשו ולהחזירו לבית החולים. עוד לפני האישפוז, כפי שהוצהר בתצהיר, נעלם הבן למשך 11יום מביתו, עד שנמצא בשדות אבלין, ולטענתו של בא-כוח המערער היעלמות זו והסיעוד שסעד המערער את בנו מהווים טעם סביר להארכת המועד. ייתכן שיכולתי למצוא בהסברו זה של המערער שמץ לטעם סביר, אם הייתי מביא בחשבון את 11הימים בהם נאלץ לחפש אחרי בנו עד שמצאו ואישפזו בבית החולים, ימים אשר מניינם בתוך המועד להפקדת העירבון, ולאחר החיפושים גם האישפוז החל מיום .8.1.82אולם, לאור כל הנאמר בהחלטתי באשר לרשלנותם של המערער ושל בא-כוחו ולאור האיחור בהגשת הבקשה להארכת המועד, הרי גם שמץ זה נמוג לחלוטין. הוחלט לדחות את הבקשה להארכת המועד להפקדת העירבון ואת הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות המשיב בסכום כולל של 500שקל. הארכת מועדפיקדון