הלכת הפחד ( חוק נכי רדיפות הנאצים)

כדי להוכיח את תחולת "הלכת הפחד" יש להראות כי הנזק שנגרם נובע מחשש לאלימות, או אלימות בפועל מצד גורמים נאצים או כאלו שפעלו בהשראה נאצית, כאשר לקיומו של החשש עיגון ראייתי אובייקטיבי וסובייקטיבי. וכך נקבע על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2150/08 אברהם יונגרייז נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 09.07.08): "בפסיקת בית המשפט זה הורחבה הזכאות לתגמול גם לתוצאה "עקיפה" של אלימות נאצית שנוצרה בשל פחד מאותה אלימות - "הלכת הפחד". הזכאות לתגמול מכוח הלכה זו קמה במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש." קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הלכת הפחד: ערעור המופנה כנגד פסק דינה של ועדת העררים מיום 23.8.10 לפיו נדחה בחלקו הערר שהגיש המערער (ו"ע 341-09-09) להכרה בזכאותו לקבלת תגמולים מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן: "החוק"). תביעתו של המערער לקבלת תגמולים בעילת העוצר התקבלה, בעוד שנדחתה תביעתו לפי "הלכת הפחד" ועילת הגירוש. להלן בתמצית עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור: רקע עובדתי: המערער, הינו יליד 1934 בצ'רנוביץ, רומניה. המשיבה הינה הרשות המוסמכת לפי החוק. ביום 30.3.06 פנה המערער למשיבה בתביעה לקבלת תגמולים לפי החוק בתיק מס' 238193. תביעתו של המערער נדחתה ביום 4.11.07 בנימוק, כי לא מתמלאים התנאים להוכחת נרדפות, הן משום בעיות אמינות שנפלו לדעת המשיבה בגרסתו באשר למקום שהותו המדויק בזמן המלחמה, והן מהטעם שלא פרש את התשתית הראייתית הנדרשת ממנה ניתן ללמוד כי היה בתנאים של מאסר או מעין מאסר. המשיבה דחתה את טענת המערער, כי גורש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ומשם בליווי חמוש לבוטושאן. המערער פנה בבקשה לעיון מחדש בהחלטה ביום ה-9.11.08, לאור מגמת פרשנות מרחיבה בהתאם להלכת הרשקו ו"הלכת הפחד", וחזר על טענתו כי בתקופת המלחמה גורש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ולבוטושאן, שמה שהה בתנאי עוצר. ביום ה-12.1.09 הגיבה המשיבה לבקשתו, כי הטענות שמועלות על ידו תלויות ועומדות בהליכים משפטיים אחרים וכל עוד הליכים אלו לא יסתיימו תעוכב ההכרעה בבקשתו. מקץ מספר חודשים, משלא קיבל מענה נוסף מהמשיבה, הגיש המערער ערר לועדת הערר, בו חזר על טענותיו בדבר תנאי העוצר בבוטושאן ועל הגירוש ממיכלייני לבוצ'צ'ה ומשמה לבוטושאן. כן טען לזכאותו מכוח "הלכת הפחד", ולזכותו לקבלת תגמולים מכוח עילת העוצר בהתאם לפרשת הרשקו. קביעתה של ועדת הערר: ועדת העררים הכירה בנרדפות המערער מכוח עילת העוצר החל מהמועד בו העלה לראשונה את טענתו (12.11.08), ודחתה את הערר בדבר הכרה בנרדפותו בגין רכיב הגירוש ולפי "הלכת הפחד". הועדה הצביעה על כך, כי אין המערער זוכר פרטים על הגירוש והעוצר וגרסתו מתבססת על סיפורי הוריו. היא ציינה כי אין די בידע היסטורי בדבר קיומו של הגירוש, במקום בו המערער לא הביא כל ראייה פוזיטיבית ממנה ניתן ללמוד, כי משפחתו או הוא עצמו היו בין המגורשים. לפיכך נקבע עובדתית שהמערער לא גורש ממיכלייני לבוצ'צה ומשם בליווי חמוש לבוטושאן ולכן אינו זכאי לתגמולים בגין עילת הגירוש. כמו כן, הועדה לא נתנה אמון בגרסת המערער, כי אביו נלקח מולו לעבודות כפיה באלימות, בין היתר מן הטעם כי "סביר להניח כי מעמד טראומתי מסוג זה יוזכר ע"י העורר כבר בהזדמנות הראשונה" והמערער לא עשה כן. רק בעדותו בפני ועדת הערר ציין המערער לראשונה כי אביו הוכה מול עיניו בעת שנלקח לעבודות כפייה, בעוד שבהזדמנויות קודמות בהן ציין כי אביו נלקח לעבודות ולא הזכיר כלל, כי נלוה לכך מעשה אלימות פיסית. ועדת הערר קבעה שלא עומדת למערער זכות לקבל תגמולים מכוח הלכת הפחד, לאור הציווי של השלטונות הרומניים לכלל יהודי מיכלייני, ובהם משפחתו של המערער, לעזוב לאלתר את ביתם. בעניין זה, ציינה הועדה כי המערער לא הרים את נטל הראייה המונח לפתחו להראות כי ההוראה לוותה בחשש אובייקטיבי וסובייקטיבי מפני אלימות או שהתרחשה אלימות בפועל במהלך הפינוי. מכאן, הועדה קיבלה רק את טענות המערער מכוח עילת העוצר, ודחתה את יתר העילות. דיון לפי ס' 17 (ח) לחוק אין לערער על החלטת ועדת הערר אלא בשאלה משפטית, וכמצוין בסעיף: 17". (ח) "על החלטתה של ועדת העררים ניתן לערער לבית המשפט המחוזי תוך שלושים יום מיום מתן ההחלטה, ואם ניתנה בהעדר המערער - מיום שנמסרה לו ההחלטה, אך אין לערער אלא בנקודה משפטית בלבד." השאלה האם המערער שהה בבוצ'צ'ה ומשם בליווי חמוש גורש לבוטושאן אם לאו, הינה שאלה עובדתית גרידא, שאין כל מקום להתערב בה במסגרת הדיון בערכאה זו. יתרה מכך ומעבר לצורך נציין, כי בנסיבות העניין קביעתה של הועדה סבירה ומתקבלת על הדעת. ועדת הערר שקלה את העובדה שהמערער לא הזכיר בתצהירו את הגירוש לבוצ'צ'ה, לא טרח לעשות מאמצים נדרשים לאתר עדים רלוונטיים היכולים לאשש את גרסתו ואף לא הביא לעדות את אחותו. בכך, ובהיעדר כל תמיכה חיצונית, לא הרים את נטל הראייה המונח על כתפיו. ודאי, כי הצבעה על עובדות היסטוריות בדבר קיומו של הגירוש, איננה יכולה להספיק כדי לבסס את טענת המערער כי הוא עצמו היה בין המגורשים. זאת ועוד, המערער עצמו אישר כי אינו זוכר את פרטי האירוע וגרסתו נובעת מסיפורי הוריו בלבד, שמהווים עדות מפי השמועה, וכך לגרסתו אין אף תמיכה פנימית מינימאלית. ולמותר לציין, כי הגרסה בדבר שהותו בבוצ'צה הועלתה לראשונה במכתב הבהרות שב"כ המערער שלח, ביום 22.2.07 (נספח 5), ולא במסגרת הפניה הראשונה לרשות. מכאן החשש הסביר כי מדובר ב"עדות כבושה". כמו כן, אין להתערב בהחלטת הועדה לדחות את טענת המערער להכרה בנרדפותו מכוח מעשה אלימות בבן משפחה קרוב - בשל טענתו על הכאתו של אביו. הועדה ציינה כי עדות המערער בעניין זה אינה מהימנה עליה,מאחר ומדובר בקביעה עובדתית, אין מקום כי ערכאה זו תדון בה מחדש, בייחוד לנוכח העובדה כי טענות בדבר הכאת האב לא נטענו כלל בערר, או בפניותיו הקודמות של המערער לרשויות ולערכאות השונות. השאלות המשפטיות שעומדות בפנינו הן שתיים: ראשית, האם היה מקום להחיל את "הלכת הפחד" בנסיבות המקרה? ושנית, מהו המועד הראוי להכיר בזכאותו של המערער לקבלת תגמולים מכוח עילת העוצר? אין מחלוקת בין הצדדים כי המערער ומשפחתו שהו במיכלייני, במועד בו הוחלט לצוות על יהודי המקום לעזוב לאלתר את המקום. השאלה היא האם ציווי זה מהרשויות הרומניות, מקים את הזכאות לקבלת תגמולים מכוח "הלכת הפחד". כדי להוכיח כי יש תחולה להלכה יש להראות כי הנזק שנגרם נובע מחשש לאלימות, או אלימות בפועל מצד גורמים נאצים או כאלו שפעלו בהשראה נאצית, כאשר לקיומו של החשש עיגון ראייתי אובייקטיבי וסובייקטיבי. וכך נקבע על ידי בית המשפט העליון ברע"א 2150/08 אברהם יונגרייז נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 09.07.08): "בפסיקת בית משפט זה הורחבה הזכאות לתגמול גם לתוצאה "עקיפה" של אלימות נאצית שנוצרה בשל פחד מאותה אלימות - "הלכת הפחד". הזכאות לתגמול מכוח הלכה זו קמה במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש." בנסיבות הנתונות ועל פי התשתית העובדתית שהייתה נתונה בפני ועדת הערר, אכן לא היה מקום לקבוע כי יש להחיל את "הלכת הפחד". ההוראה לעזוב את הבית כשלעצמה אין בה כדי להקים זכאות, משהמערער לא הצביע על התקיימותם של מאפיינים, המלמדים על חשש אובייקטיבי וסובייקטיבי מפני מעשה אלימות. כדי להראות זאת, היה על המערער להצביע כי ההוראה לוותה במעשי אלימות, ו/או איום מוחשי במעשה אלימות, ונטל זה לא הורם על ידו, משהמערער לא הביא עדות ממנה ניתן ללמוד כי היה כך. מכאן, אין להתערב בנסיבות הנתונות במסקנתה של ועדת הערר שאין מקום ליתן זכאות מכוח "הלכת הפחד". אמת, כי בהלכה הפסוקה הורחבה הזכאות לתגמול גם לתוצאה "עקיפה" של אלימות נאצית, אולם הזכאות קמה כאמור רק במקום בו משולב חשש סובייקטיבי עם תשתית אובייקטיבית שיש בה כדי לבסס את סבירותו של החשש. שאלה נוספת העומדת לפתחנו, הינה המועד הראוי להכיר בזכאותו של המערער לקבלת תגמולים מכוח עילת העוצר. טענת הזכאות בגין עילת העוצר הועלתה לראשונה בבקשה לעיון מחדש מיום 9.11.08, ואף על פי כן מבקש המערער כי יוכר כבר מיום הגשת התביעה ביום ה-30.3.06. הפסיקה הכירה בפירוש באפשרות ליתן תגמולים מכוח עילת העוצר רק מיום העלאת הטענה, כמצוין ברע"א 5512/09 הרשקו חיים ו-108 אח' נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים , 24.11.09).: "הועדה ראתה לנכון לתחום את מועד הזכאות באופן הבא: לגבי תביעות תלויות ועומדות ועררים תלויים ועומדים, התגמול ישולם מחודש אוקטובר 2005 - המועד שבו ניתן פסק-הדין בעניין גרנות - או מהיום שבו הועלתה לראשונה הטענה בדבר העוצר, לפי המאוחר מבין שני מועדים אלה; לגבי תביעות מחודשות של מי שתביעתם בעילת העוצר נדחתה בעבר, התגמול ישולם ממועד מתן ההחלטה של ועדת העררים; ולגבי תביעות חדשות (כולל תביעות ישנות שלא כללו את טענת העוצר), התגמול ישולם מיום הפנייה למשיבה." לפיכך, יש מקום להכיר במועד הזכאות לקבלת התגמולים מעילת העוצר מיום הפנייה למשיבה, בו הועלתה לראשונה הטענה, כפי שקבעה ועדת הערר. סוף דבר: בהסתמך על האמור לעיל, דין הערעור להידחות.