עם חזרתו של התובע מקניה התגלה שהתובע לקה במחלת המלריה הנפוצה בקניה ובמזרח אפריקה בכלל ונגרמו לו, לטענתו, נזקי גוף ונזקים כלכליים קשים. התובע מטיל את האחריות לכך שחלה במלריה על הנתבעות מכך שלא הזהירו אותו על הצורך לקבל חיסון בטרם יציאתו לקניה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חיסון נגד מלריה / הדבקות במלריה באפריקה: הנתבעות 1 עד 5 או מי מהן (להלן: "הנתבעות") היו בעת הרלבנטית לתביעה משווקות של טיולים לקניה או של סיורי שיווק ומכירות של נכסי "time sharing" בקניה; לאור התוצאה אליה אני מגיע, איני צריך לקבוע במדוייק מי מהן הייתה המעורבת האמיתית בהתקשרות עם התובע ואם יש מקום "להרים את מסך ההתאגדות" כך שגם הנתבעים 6, 7 יהיו צד נכון לתביעה; אוסיף עוד שמעמדה של הנתבעת מס' 5 כמשתתפת בהליכים בתיק זה לא הוברר סופית אך גם לעניין זה אין משמעות מהסיבות האמורות לעיל וכפי שלהלן. בהמשך הדברים אתייחס איפוא לנתבעות כאחד. ביום 26.11.97 הזמין התובע אצל הנתבעות חבילת טיול אצל הנתבעות באמצעות פקסימיליה, עבורו ועבור קבוצת חברים שנסעה יחד עימו [ סעיף 2 לתצהירו השני של התובע מיום 7.9.2000; ראה סעיפים 1 עד 4 לתצהירו של אחד המשתתפים, מר שלמה חייט (להלן: "חייט") וסעיפים 3 עד 5 לתצהירו של עובד הנתבעות מר יהודה אבני ]. ההזמנה בוצעה על גבי טופס של הנתבעות, נספח כב' לתצהירו השני של התובע ונספח ב' לתצהירו של הנתבע מס' 6 יצחק ממן (להלן: "טופס ההזמנה"). החבורה יצאה לדרכה ביום 2.12.2002, היינו כששה ימים לאחר הזמנת הכרטיסים. עם חזרתו של התובע מקניה התגלה שהתובע לקה במחלת המלריה הנפוצה בקניה ובמזרח אפריקה בכלל ונגרמו לו, לטענתו, נזקי גוף ונזקים כלכליים קשים שאין צורך לעמוד עליהם הן מבחינת שלב הדיון שפוצל על ידי השופט שדן ב"קדם המשפט" לשלבי "אחריות" ו "נזק" בנפרד, והן בהתחשב בתוצאות הדיון בשלב "האחריות", נשוא החלטה זו. התובע מטיל את האחריות לכך שחלה במלריה על הנתבעות מכך שלא הזהירו אותו על הצורך לקבל חיסון בטרם יציאתו לקניה. איני רואה צורך להדרש לכלל טענות התובע כלפי הנתבעות בעניין זה שכן, בקליפת אגוז, משמען הוא אחת, הטענה לפיה חלה על הנתבעות חובה חוזית, או מדיני הרשלנות להזהיר את התובע מפני המחלה ולהעמידו על הצורך בחיסון ראוי או, והוא הניואנס המיוחד במקרה זה, שהנתבעות הטעו אותו למעשה להאמין שאין צורך בחיסון נגד המחלה. מהראוי לציין שעל גבי טופס ההזמנה נרשם במפורש כי "...יש לפנות למשרד הבריאות בנושא החיסונים...". לפי התובע, הוא לא ראה את הכיתוב על גבי טופס ההזמנה הרשום ב"אותיות קטנות"; גם שאר בני החבורה לא הבחינו באמור בטופס ההרשמה לטענתם (סעיף 7 לתצהירו הראשון של התובע מיום 9.1.2000; ראה תצהירו של חייט ועדותו בעמ' 5 לפרוטוקול לפיהם התובע העיר את עיניו באשר לשאלת החיסונים, קרי הוא לא ראה את הכתוב בטופס ההרשמה). אכן, הפונטים של הטופס הם קטנים ביחס, אך אין מדובר בטופס ארוך הכולל סעיפים רבים של "אותיות קטנות" כמו טפסי חוזים אחידים שונים אלא בטופס פשוט המודפס באותיות שאינן גדולות אך אינן בלתי ניתנות להבחנה, ביחוד בהתחשב בכך שהטופס רובו ככולו מודפס בגודל זה ומדובר בעמוד אחד שאינו כתוב בצפיפות. אילו הייתה לכך משמעות, נוטה הייתי לקבוע שאיני מאמין לתובע שהוא לא ראה את הכתוב על גבי הטופס; מהראוי להוסיף שהתובע וחבורתו אינם אנשים שניתן להגדירם כ"פשוטים" או אפילו "ממוצעים"; התובע היה עובר למקרה מנהל ובעל מניות של חברה המפיצה את מוצרי רב בריח, לטענתו בעלת מחזור מכירות רב ביותר וטען לנזקים שנגרמו לחברה עקב העדרותו במשך של כשנה בסכומים של מספר מליוני שקלים, לרבות אבדן ערך של החברה (סעיפים 22, 23 לתצהירו השני); בעת מתן עדותו היה התובע סמנ"ל של חברה להנדסה ממומחשבת (עמ' 8 לפרוטוקול שורות 8 עד 12). חייט הוא מורה במקצועו והשכלתו ובעל עסק של שיווק דלתות יוקרה (עמ' 5 לפרוטוקול) הגב' אוסנת גינדי, אחת מהנוסעים, היא בת זוגו של חייט, ספרנית במקצועה ובעלת תארים אקדמאים בהסטוריה וספרנות (עדותה בעמ' 6 לפרוטוקול). הנוסעים, לפחות אלו שהוזכרו לעיל, הם אנשים בעלי השכלה, שלפי עדותם נסעו לא פעם ולא פעמיים לחו"ל וניתן לכנותם כ"אנשי העולם הגדול" (כינוי שבוודאי היו שמחים לקבל כמחמאה אלמלא התוצאה אליה הוא מכוון במקרה זה); לא רק שלא סביר בעיני שלא ידעו על הצורך להתחסן כנגד מלריה בנסיעה לאפריקה כחלק מידיעתם הכללית, אלא שלא סביר בעיני גם שאיש מהם לא קרא את הכתוב בטופס ההרשמה הקצר במלואו. מכל מקום, הואיל ואין קשר סיבתי עובדתי או משפטי בין אי קריאת הטופס הנ"ל ובין ידיעתו של התובע על הצורך בחיסונים, איני קובע ממצא באשר לכך, אך לעניין מקצועותיהם והשכלתם של התובע וקבוצתו יש השלכה על האמון ששיש לתת בגירסתו של התובע, כפי שלהן. לפי גרסת התובע, הוא גלש באינטרנט ומצא שיש צורך בחיסונים לקראת הנסיעה לקניה. התובע פנה אל חייט על מנת שזה יברר במשרד הבריאות את הנתונים הדרושים (לשאלה מדוע לא פנה בעצמו אתייחס בהמשך הדברים) והתברר לחייט משיחה טלפונית שקיים עם משרד הבריאות (עם פקידה עלומת שם) כי "...יש לקבל חיסון לפחות שבועים לפני היציאה לקניה, דבר שלא היה אפשרי מחוסר זמן" (סעיף 5 לתצהיר חייט ועדותו בעמ' 5 לפרוטוקול). חייט התקשר לנתבעות ונאמר לו על ידי מאן דהו (פקידה עלומת שם) כי אין צורך בחיסונים וזה, כך חייט" "...הרגיע אותי" (עמ' 6 לפרוטוקול; סעיף 6 לתצהירו של חייט). מכאן שאת המידע באשר למה שנאמר במשרד הבריאות ומה שנאמר על ידי פקידת הנתבעות, שואב התובע מפיו של חייט בלבד ואין לו ידיעה מכלי ראשון (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 18 עד 25). ה"מידע" שכביכול קבלו התובע וחייט, למעשה חייט בלבד כביכול, לא היה נכון ועל כן מתקשה אני להאמין שמידע זה אכן נמסר לחייט. לפי העולה מחוות דעתו של ד"ר אלי שוורץ, עד מומחה מטעם הנתבעים, עמדו לפני התובע וחבורתו כל שלושת אמצעי החיסון הראויים כאמצעים אפשריים: הראשון, חסון על ידי לקיחת כדור mefloquin (הידוע גם בשם lariam) אחת לשבוע, החל משבוע לפני הנסיעה; כזכור יצאה הקבוצה לנסיעה ששה ימים לאחר הרישום, היינו עמדה לפני התובע אפשרות להתחיל בטיפול הרגיל, פחות או יותר בזמן. אפשרות שניה, שאינה טובה פחות מהראשונה, כאשר נעשית בלחץ זמן, והיא לקחת שלשה כדורים כנ"ל מידי יום, החל משלשה ימים לפני הנסיעה והמשך הטיפול כרגיל. אפשרות שלישית, אחת ליום לקחת כדור doxyllinמידי יום החל מיום לפני הנסיעה. הדברים ידועים גם לרשויות הבריאות, כפי עדות המומחה הנ"ל בעמ' 66 לפרוטוקול החל משורה 19. דבריו של ד"ר שוורץ, שהוא אמנם מומחה מטעם הנתבעים אך לא ראיתי סיבה לפקפק בעדותו, נתמכים גם על ידי מומחה מטעם התובע; ד"ר חסין בעמ' 2 לפרוטקול שורה 10 מאשר כי דוקסילין היא תרופה ידועה למניעת מלריה. יתר על כן, התובע צרף לתצהיריו מאמר רפואי שפורסם בישראל (נספח טו' לתצהיר הראשון המצולם באופן ברור יותר מאשר נספח כז' לתצהיר השני) ובו נאמר כי אכן הטיפול המונע בתרופה מסוג cloroquine צריך להתחיל שבועיים לפני הנסיעה אולם זהו טיפול ששוב אינו מומלץ וראוי להתחסן על ידי melphoquine (כך האיות במאמר - צ.כ.) המתאים יותר לסוג המלריה שנפוצה בקניה ושניתן לקבלו גם פחות מארבעה ימים לפני הנסיעה (עמ' 546 למאמר בראש העמוד). על פי תעודת עובד ציבור שהוגשה על ידי הנתבעות ואשר ניתנה על ידי ד"ר תמר שוחט, סגן רופא המחוז של משרד הבריאות בתל אביב הונחו סוכנויות הנסיעות על ידי משרד הבריאות שלא לתת יעוץ בנושאי בריאות אלא להפנות את הנוסעים למרפאות משרד הבריאות. לאור התעודה הנ"ל נראית הודעת ההרגעה שקיבל כביכול חייט מהפקידה שלא נודע מי היא כבעלת בסיס עובדתי רעוע עוד יותר. מהראוי לציין שיש פער מה בין גרסאותיהם של התובע וחייט. לפי התובע מסר לו חייט שבמשרד הבריאות הפנו את חייט אל סוכנות הנסיעות על מנת שזו תתן את ההנחיות המדויקות (עמ' 10 לפרוטוקול שורות 24, 25 ועמ' 11 שורות 1 עד 3); אין בדבריו של חייט זכר לדברים אלו המנוגדים לעמדת משרד הבריאות כפי תעודת עובד הצבור שהוזכרה לעיל. אילו היה התובע טוען למידע שנמסר לו כמידע שנמסר לו מכלי ראשון עשוי הוא שעדותו הייתה נתקלת, בין היתר, במחסום המוצב לה בסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971, בהיותה זקוקה לסיוע או לנסיבות המצדיקות העדר סיוע. במקרה זה המצב הוא שונה לכאורה, אולם רק לכאורה; המידע נמסר לחייט ולעניין זה הוא עד יחיד "המעוניין בתוצאות המשפט" כפי סעיף קטן (3) לסעיף 54 הנ"ל. עדותו של התובע אינה יכולה, ככל הנראה, לשמש סיוע לעדותו של חייט שכן הוא מעיד על כך שחייט מסר לו את תוכן הדברים; "הכלל הוא שכאשר העד המסייע חי מפיו של העד המסתייע, אין עדותו בגדר סיוע" (קדמי, "על הראיות" חלק א' עמ' 232). במקרה זה, דבריו של התובע נלמדים מפיו של חייט, אשר הוא היה זה אשר לטענת שניהם שוחח עם משרד הבריאות ועם פקידת הנתבעות; על כן, לפי האמור לעיל, אין עדות התובע משמשת סיוע לעדות חייט [ ראה, ע"פ 190/82 שאול מרכוס נ. מדינת ישראל פד"י לז1 עמ 225 והשווה פרוט העובדות והנסיבות שם בהן לא התקבלה עדותו של עד ראיה לארוע עצמו כראיה מסייעת כמפורט שם בעמ' 249 עד 253 (להלן: "פס"ד מרכוס"); כך גם בע"א 761/79 פינקל ואח' נ. הדר חברה לביטוח בע"מ, פד"י לה2 עמ' 48 דברי כב' השופט ח. כהן בעמ' 55 שם הוא מצביע על כך שעדות לגבי אותה נסיבה שניתנה על ידי שני בני זוג, דינה כדין עדות של עד אחד וזאת לאו דווקא בגין היותם בני זוג; במקרה הנוכחי מדובר בתובע, בעל הדין, ובידידו, שהוא בגדר "עד המעונין בתוצאות המשפט" לפי ס"ק (3) הנ"ל אשר כדברי כב' השופט כהן, תאם "מדרך הטבע" את עדותו עם התובע; ואכן, ב"פס"ד מרכוס" יישם בית המשפט העליון את דבריו של כב' השופט כהן על עדותם של שני עדים ללא כל קרבת משפחה; ראה גם ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. זהבה לופו ואח', פד"י נד2 עמ' 559 ]. עדותו של חייט היא על כן עדות יחידה, או כמעט יחידה או "מעין יחידה" שאין לה סיוע; יחד עם זאת אפילו לא הייתה זקוקה לסיוע או אפילו היה נמצא לה זה, אין בכך כדי לשנות דבר באשר לתוצאת הדיון הואיל ולא מצאתי שיש לתת בה אמון כשלעצמה ועל כן אין בסיוע לה דבר שיסייע (ע"פ 869/81 מוחמד שניר ואח' נ. מדינת ישראל, פד"י לח4 עמ' 169). לא הוברר מדוע היה זה דווקא חייט שהתקשר עם משרד הבריאות; אמנם התובע מציין שהוא נמצא בנצרת עילית (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 4) אולם לא ברור מדוע לא ניתן לקיים את שיחת הטלפון שקיים חייט, לדבריו, עם משרד הבריאות בתל אביב, גם מנצרת עילית והרי משם התקשר התובע לחייט; לא למותר להוסיף כי את כרטיס האשראי של התובע מסר הוא לחייט במשרדו של זה וספק אם הדברים מתישבים (סעיף 4 לתצהירו של חייט). המידע שקבל כביכול חייט ממשרד הבריאות אינו נכון, הן לעניין עצם החיסון ואפשרויותיו והן לעניין ההפניה לסוכנות הנסיעות; אין לחייט מידע על מקור המידע, היא הפקידה שאינו יודע מי היא; אין לחייט מידע על הפקידה אצל הנתבעות שכביכול הטעתה אותו באשר לאי הצורך בטיפול ומתקשה אני להאמין לחייט, הנוסע המיומן ואדם בעל נסיון חיים, כשהוא "נרגע" מדבריה של פקידה בסוכנות הנסיעות העומדים בניגוד לדברים שכביכול שמע במשרד הבריאות. סיפור המעשה, כך נראה לי, נולד לאחר המעשה; השערתי היא שהתובע, כמו חבריו, היו ערים היטב לכך שיש לקחת חיסון לקראת הנסיעה לקניה, אך סברו, בטעות, ודווקא מתוך כך שהיה להם מידע קודם, שיש לקחת את החיסון לפחות שבועיים לפני הנסיעה, כפי שהיה נהוג לגבי כדורי ה cloroquine שהיו בשימוש עד לפני תחילת השימוש ב lariam; הם לא היה ערים לשימוש בכדורים אלו וגם לא בכדורי Doxyllin בפרק הזמן שנותר להם עד לנסיעה ולקחו את הסיכון עליהם. נראה שהפיתוי במחיר הנסיעה, שהיה מחצית מהמחיר המקובל, רב היה על מנת שיחליטו לנסוע למרות סברתם, הבלתי נכונה, שאין הם יכולים עוד להתחסן (ראה עדות התובע באשר למחיר הנסיעה בעמ' 9 לפרוטוקול שורות 18 עד 21 ועמ' 9 שורות 5, 6). האמור לעיל הוא בגדר השערה, העולה מהנסיבות, ואין בו משום קביעת עובדה. מאידך, איני מוכן לקבל את עדותו של חייט על השיחה שקיים עם משרד הבריאות או על תכנה ובוודאי לא על השיחה עם פקידת הנתבעות ואני נשאר עם כך שהתובע ידע היטב, ולו ממקור המידע באינטרנט שהיה עליו להתחסן לפני הנסיעה וזאת לא נעשה על ידיו, ובידיעה. דין התביעה להדחות; הואיל והנתבעים עשו כל שביכולתם על מנת להעלים את הזהכות האמיתית או הזהות הרלבנטית של הגורם שעליו האחריות, אם קיימת, לאירועים, תוך שימוש במסכי התאגדות שונים, לרבות מכירת כרטיסי טיסה או חבילות תיור ללא היתר כדין (ראה לעניין זה, ואיני רואה צרוך לפרט, את עדותו של ממן בחקירתו הנגדית וכדוגמא בלבד, חילופי הדברים בינו ובין בא כוחו לבין בית המשפט בעמ' 6 ואילך לפרוטוקול המוקלט), איני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו ובשכ"ט עו"ד שלו.נופשסוכני נסיעות (תביעות)