חיפוש מתקדם
קטגוריה

תחומים ראשיים

רשלנות רפואית כליה אגנית | אגני כליה מורחבים | עו"ד רונן פרידמן

אגני כליה מורחבים מהווים סימן "רך" לבעיה גנטית (כגון תסמונת דאון). בתביעות רשלנות רפואית כליה אגנית נבדקים בין היתר האם הממצא אובחן בזמן, האם היולדת קיבלתה את הטיפול הראוי לאחר הגילוי והאם קיבלה את ההסבר המצאים לגבי האפשרויות שעומדות בפניה.

מה המשמעות של הרחבת אגני הכליה ?

ממצא של הרחבת אגני הכליה מהווה סימן רך לבעיה גנטית (כגון תסמונת דאון), הסיבה הכי שכיחה להרחבת אגני הכליה זה לא תסמונת דאון אלא מומים בכליות בכלל, עם זאת אגני כליה מורחבים מחשיד גם לתסמונת דאון ולכן החשיבות של מעקב אגני הכליה בעתיד כדי לראות אם ההרחבה הולכת וגדלה.

רשלנת רפואית - הרחבת אגן כליה בסקירת מערכות:

מהו הטיפול הראוי משנמצא בסקירת מערכות ממצא של הרחבת אגן כליה ? האם הטיפול הרפואי הראוי הינו הפנייתה של היולדת להתייעצויות לייעוץ גנטי ?

במקרים שיש לי חלבון עוברי שהוא תקין ויש חשד להרחבה של אגני כליה בד"כ מופנית היולדת ליועץ גנטי כדי שהם יחליטו ביחד האם לעשות ניקור מי שפיר.

מסקירה של תביעות רשלנות רפואית כליה אגנית, עולה כי בנסיבות שבהן היו ריבוי מי שפיר והרחבת אגן כליה בד"כ הומלץ על דיקור מי שפיר וסקירת מערכות מורחבת, עם זאת ישנם מקרים בהן היולדת לא הופנתה למרפאה להריון בסיכון גבוה ו/או לייעוץ גנטי נוכח הרחבת שני אגני הכליה.

רשלנות רפואית אגני כליה מורחבים - אי קבלת הסבר לגבי האפשרויות:

במקרים מסוימים הממצא היחיד שנמצא, הרחבה של אגני כליה בגבול העליון של הנורמה, אינו מצדיק כשלעצמו בדיקת מי שפיר.

ישנם מקרים של תביעות רשלנות רפואית בהן בוצעה סקירת מערכות בסיסית באופן רשלני, ולמרות שאובחן ממצא של הרחבת אגני כליה לא הופנתה האם לייעוץ גנטי או למעקב הריון בסיכון גבוה או לבדיקות מכוונות לשלילת מחלות ומומים.

במסגרת התביעה בודקים הם היולדת קיבלה הסבר מלא לגבי אפשרות ביצוע בדיקת מי שפיר.

מנגד יש טענה לפיה הרחבה קלה של אגני הכליה, הנותרת בגבול העליון של הנורמה, כממצא בודד, אינה מצדיקה בדיקת מי שפיר, אשר הינה בדיקה פולשנית ובצידה סיכונים כאמור.

להלן בנושא רשלנות רפואית כליה אגנית - תסמונת דאון הולדה בעוולה:

התביעה :

1. התובע, קטין, נולד ביום 8.11.2001. עם היוולדו אובחן כלוקה בתסמונת דאון (להלן: "תסמונת דאון") וסובל מפיגור קל עד בינוני ומבעיות נוספות, האופייניות לתסמונת. בתביעה זו הוא תובע פיצויים, בטענה כי נולד בעוולה, לאחר שהרופאים שטיפלו בו כשלו באבחון התסמונת מבעוד מועד.

הנתבעת 1 (להלן: "קופ"ח"), הינה מעבידתן של הרופאים אשר טיפלו באֵם התובע במהלך הריונה.

הנתבעת 2 (להלן: "ביה"ח"), הינה הבעלים של בי"ח סורוקה, אליו הופנתה אֵם התובע, בהיותה בחודש התשיעי להריונה, לשם טיפול באנמיה חזקה ממנה סבלה.

בעת שהרתה, היתה אמו של התובע (ילידת 5.11.66), בת 34 ו- 5 חודשים. היה זה הריונה הרביעי ומאחר שהריון אחד הסתיים בהפלה טבעית, היו להורי התובע, בעת הולדת התובע, שני ילדים בריאים.

קופ"ח שלחה הודעת צד שלישי נגד אֵם התובע, בטענה לאשם תורם מכריע.

העובדות :

2. ביום 1.5.01 (בשבוע ה- 8 להריונה), פנתה אֵם התובע לרופא משפחה, על מנת לברר אם היא בהריון. תוצאות בדיקת הדם, אליה נשלחה, שהתקבלו ביום 15.5.01, אישרו שהיא בהריון.

אֵם התובע פנתה, לראשונה, לד"ר ברק, ביום 5.6.2001 (בשבוע ה- 16 להריונה), אשר שלח אותה לביצוע בדיקת חלבון עוברי (תבחין משולש), שבוצעה על ידה ביום 25.6.01 (להלן: "בדיקת חלבון עוברי").

בתוצאות הבדיקה (מצויות בין מסמכי נספח א' לתצהיר אב התובע) נכתב: "הסיכון המשוקלל לתסמונת לפי הגיל והבדיקות הוא 1:535 ולפי הגיל בלבד: 1:375" וכן: "תוצאות שלושת הבדיקות בתחום הנורמה המקובלת והסיכון לתסמונת דאון לפי הגיל והבדיקות נמוך מהסיכון לאשה בגיל 35. יחד עם זאת, אנו מפנים אותך לרופא המטפל להסבר התוצאות והיעוץ, לא יאוחר מהשבוע ה- 20 להריון".

3. ביום 17.7.01 (בשבוע ה- 22 להריון), שבה אֵם התובע לבדיקה אצל ד"ר ברק והופנתה על ידו לסקירת מערכות (בדיקת על-קול), שבוצעה, במכון מור, ביום 31.7.01 (בשבוע ה- 24+1 להריון), ע"י ד"ר אשכנזי (להלן: "בדיקת מכון מור").

בממצאים נכתב: "בשתי הכליות: אגן כליה A-P 5 מ"מ. רצוי מעקב וסריקה מכוונת".

ביום 5.8.01 שבה האֵם לביקור נוסף אצל ד"ר ברק, שהפנה אותה לסקירת מערכות מכוונת, בכתבו במזכר ההפניה: "כדי להרגיע את האישה" (נספח ד'1 לתצהיר אבי התובע).

4. סקירת מערכות מכוונת בוצעה ע"י ד"ר גוהר ביום 12.8.01 (בשבוע ה- 25+5 להריון). בבדיקה נמצאה עצם ירך 43.9 מ"מ, המתאימה ל- 24 שבועות, כאשר הגיל הממוצע של ההריון היה 25 שבועות ו- 3 ימים, היינו - קצרה בכ- 10 ימים. כן נצפתה קיבה קטנה מאד (אך אין טענה שהיתה לממצא זה משמעות). בשל מנח ומצג נצפה עמוד השדרה רק בחלקו העליון (להלן: "בדיקת ד"ר גוהר").

בסיכום הבדיקה כתב ד"ר גוהר:

"ממליץ: 1. לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ" (עצם ירך קצרה ביחס ל BPD)

2. אקו לב עובר לסימני איס"ק לב

3. ביקורת בעוד שבועיים להדגמת בועת הקיבה ועמ"ש סקראלי.

4. להערכתו של רופא הנשים המטפל".

5. ביום 21.8.01 (בשבוע ה- 27 להריונה), שבה אֵם התובע וביקרה אצל ד"ר ברק ונשלחה על ידו לביצוע בדיקת אקו-לב עובר ולהשלמת סקירת המערכות. בכרטיס הרפואי שנוהל ע"י ד"ר ברק (נספח ז' לתצהירו), נכתב: ""NORMAL PREGNANCY" השלמת סקירת מע' לבצע אקו לב עובר" (להלן: "הבדיקות הנוספות").

האֵם לא ביצעה את הבדיקות הנוספות ושבה לד"ר ברק רק ביום 16.10.01 (בשבוע ה- 35 להריונה). בשל אנמיה חזקה ממנה סבלה, הופנתה ע"י ד"ר ברק לטיפול בבי"ח סורוקה, שם עברה שלושה טיפולים בגין האנמיה, בתאריכים 24.10.01, 31.10.01 ו- 5.11.01.

6. התובע נולד, כאמור, ביום 8.11.01 (בשבוע 38 להריון) ואובחן כלוקה מתסמונת דאון.

חווה"ד שהוגשו מטעם התובע :

7. לענין האחריות -

חוו"ד, מיום 15.6.06, שנערכה ע"י פרופ' א. שיינפלד - ת/3. חווה"ד מפרטת את הסממנים המאפיינים תסמונת דאון ובאמצעות אילו בדיקות, המבוצעות בעת ההריון, ניתן לגלותן. בהתייחס למקרה הנדון קובע פרופ' שיינפלד, כי מחדלי הנתבעות הינן בכך שלא הוצע לאֵם התובע לעבור בדיקת שקיפות עורפית, לא ניתנו לה הסברים מספיקים, הרופא המטפל לא שקל את ממצאיו של ד"ר גוהר ואת המלצותיו ולא הפנה אותה ליעוץ גנטי. פרופ' שיינפלד קובע, בחוות דעתו (ומקביעה זו חזר בו, בעדותו), כי אילו היתה מופנית ליעוץ גנטי, היה היועץ מפנה אותה, לביצוע בדיקת מי שפיר וזאת - עקב ממצאים של אגני כליה מורחבים, אורך ירך קצר והעובדה שהיא לא ביצעה בדיקת שקיפות עורפית.

חוו"ד משלימה, מיום 5.11.07, שנערכה ע"י פרופ' שיינפלד - ת/4, המתייחסת בעיקר לאחריותו של בי"ח סורוקה ( הנתבעת מס' 2), בה נטען שביה"ח היה "התחנה האחרונה" אשר יכולה היתה לבדוק אם העובר לוקה מתסמונת דאון ולאפשר סיום ההריון, דבר שניתן היה לעשות באמצעות הזרקת תמיסת אשלגן לליבו של העובר, לשם הפסקת פעימות הלב ולאחר מכן ביצוע לידת העובר המת.

לענין הנזק -

חוו"ד שנערכה ביום 31.3.06, ע"י ד"ר הלר ליאון, מומחה לרפואה פיזיקלית ולשיקום - ת/1 על פיה, עקב שילוב של פיגור שכלי ותסמונת דאון איבד התובע, לחלוטין, את כושרו להשתכר, באופן מלא ולצמיתות וכן פורטו צרכיו הרפואיים והטיפוליים.

חוו"ד שנערכה ביום 11.4.08, ע"י הגב' נגה זיו, מרפאה בעיסוק - ת/2, אשר פירטה את עלות צרכיו הטיפוליים של התובע.

חווה"ד שהוגשו מטעם קופ"ח:

8. לענין האחריות -

חוו"ד מיום 4.8.07, שנערכה ע"י פרופ' י. בליקשטיין - נ/27, הסוקרת, בין היתר, את הבדיקות שנהוג לבצע לשם גילוי מוקדם של תסמונת דאון ואת משמעותן וכן את הבדיקות שבוצעו לאֵם התובע ומשמעות תוצאותיהן. כן מתייחסת חווה"ד להפסקת הריון בגיל החיות. מסקנת המומחה היא, כי תוצאות הבדיקות לא היוו אינדיקציה לביצור דיקור מי שפיר.

חוו"ד מיום 2.9.07, שנערכה ע"י פרופ' יובל ירון, מומחה בגנטיקה, מיילדות וגניקולוגיה - נ/24, הסוקרת את הבדיקות לאבחון תסמונת דאון ומשמעות תוצאותיהן ואת הנחיות משרד הבריאות בשאלה מתי יבוצעו הבדיקות השונות, תוך יישום הנ"ל על המקרה הנדון. לטענתו, במקרה הנדון על פי הנחיות משרד הבריאות לא היה מקום לשלוח את אֵם התובע לביצוע דיקור מי שפיר והוא עצמו לא היה ממליץ לעשות כן.

לענין הנזק -

חוו"ד מיום 25.5.08, שנערכה ע"י מר גדעון האס - נ/26, עובד סוציאלי, לענין הצרכים הסוציאליים של התובע כיום ובעתיד.

חוו"ד מיום 1.9.2007, שנערכה ע"י ד"ר ראובן לנגר - נ/25, מומחה שיקום, בדבר צרכיו השיקומיים הטיפוליים והאחרים של התובע.

חוו"ד אקטוארית, מיום 13.3.2008, שנערכה ע"י שי ספיר.

חווה"ד שהוגשו מטעם ביה"ח :

9. חוו"ד מיום 27.11.07, שנערכה ע"י פרופ' מ. פייגין - נ/27, מומחה במיילדות וגניקולוגיה, המתייחסת להתנהלות הצוות הרפואי בבי"ח סורוקה, על פיה לא היתה התרשלות בפעולותיהם. עוד מחווה המומחה דעתו, כי הוועדה להפסקת הריון לא היתה מאשרת הפסקת הריון בחודש התשיעי, בשל תסמונת דאון.

טענות ב"כ התובע בסיכומיו :

10. טענתו הראשונה של ב"כ התובע הינה, כי מאחר שהתובע נולד בתקופה, בה אמצעים לא פולשניים, הננקטים במהלך ההריון, מאבחנים כ- 94% מכלל העוברים הלוקים בתסמונת ואילו אמצעים פולשניים מאבחנים 100% מהמקרים, הרי מעצם העובדה שתסמונת דאון לא אובחנה אצל התובע, עוד בהיותו ברחם אימו, ברי שנפל כֶּשֶל כלשהו במערכת האבחון המוקדם, כֶּשֶל אשר הביא לכך שהתובע עבר את מסננת הבדיקות בלא שהתסמונת תתגלה.

11. ב"כ התובע טוען בסיכומיו לכשלים, המהווים התרשלות, כדלקמן:

א. אי מסירת תכנית עבודה ולוח זמנים לפנייה לרופא וביצוע בדיקות, עם קבלת תוצאות בדיקת הדם, שהצביעו על היות אֵם התובע בהריון -

לטענת ב"כ התובע, היה על רופא המשפחה, אשר שלח את אֵם התובע לבדיקת דם, כאשר פנתה אליו, ביום 1.5.01 (בשבוע ה- 8 להריונה), על מנת לברר אם היא בהריון, "להציג בפניה מתווה מסודר של תכנית עבודה ולוח זמנים לביצועה". תוצאות הבדיקה שהתקבלו ביום 15.5.2001, אישרו שאֵם התובע בהריון אולם, בהעדר לו"ז, היא פנתה, שוב, לרופא רק בשבוע ה- 16 להריון ולפיכך החמיצה אפשרות לבצע בדיקת שקיפות עורפית, המבוצעת בין השבועות 10 - 14 להריון.

ב"כ התובע טוען, שלוּ היתה נמסרת לאֵם התובע, כבר במועד בו פנתה לביצוע בדיקת דם לבירור הריון, תכנית עבודה כזו ולוח זמנים מסודר, הייתה אֵם התובע פונה לרופא קודם לכן ונשלחת לביצוע בדיקת שקיפות עורפית, שייתכן שהיתה מגלה אינדיקציה לתסמונת.

ב. לא בוצעה לאֵם התובע סקירת מערכות מוקדמת -

אֵם התובע פנתה, לראשונה, לד"ר ברק, ביום 5.6.2001 (בשבוע ה- 16 להריונה). נערכה לה בדיקת על-קול, אולם היא לא נשלחה לסקירת מערכות מוקדמת.

ב"כ התובע טוען, שלמרות משקלה הנמוך של סקירת מערכות מוקדמת באבחון תסמונת דאון, מדובר בבדיקה שהינה חלק מהנורמה הרפואית המקובלת ולפיכך, העובדה שהיא לא בוצעה מלמדת על אופן פעולה רשלני מצד ד"ר ברק.

ג. גיל אֵם התובע, כשלעצמו, הצדיק שליחתה לביצוע בדיקת דיקור מי-שפיר -

ב"כ התובע טוען, שלמרות שהנחיות משרד הבריאות מורות לבצע דיקור מי-שפיר החל מגיל 35 (היינו - כאשר גיל האישה בעת התעברותה הינו 35 שנים ומעלה) ולמרות שאֵם התובע היתה בעת התעברותה בת 34 ו- 5 חודשים, היה על הרופאים המטפלים בה לשלוח אותה לדיקור מי-שפיר, שכן ככל שגיל האישה עולה כך עולה הסיכון ללידת ילדים הלוקים בתסמונת דאון ובמקרה דנן גיל האישה היה "גבולי" וחייב "הערכה מחדש של כללי משרד הבריאות". לטענתו, "פער הסיכון" בין גיל 34 לגיל 35 שהינו, לדבריו, 1:450 לעומת 1:400, הוא כה קטן, עד שיש הצדקה לביצוע דיקור מי שפיר, בכל אישה המתעברת בהיותה בת 34 שנים ומעלה.

ד. אי שליחת אֵם התובע לביצוע דיקור מי שפיר, למרות תוצאות הבדיקות, לפיהן נמצאה הרחבה של 5 מ"מ ו- 6 מ"מ, באגני שתי הכליות וקיצור של עצם הירך.

נטען שד"ר ברק לא היה ער למשמעות תוצאות הבדיקות, לענין הצבעתן על האפשרות לקיומה של תסמונת דאון וכי לאחר קבלת תוצאות בדיקת ד"ר גוהר והמלצותיו, לא נשלחה אֵם התובע לביצוע בדיקת מי שפיר, או להשלמת סקירת המערכות ואף לא לביצוע בדיקת אקו לב. זאת - למרות הרשום בכרטיס הרפואי אצל ד"ר ברק.

ה. אי ביצוע מעקב - בביקור אֵם התובע אצל ד"ר ברק, ביום 21.8.01, ד"ר ברק לא זימן את אֵם התובע למעקב במועד נוסף, מסויים, מוגדר וברור ואף בעת שפנתה אליו, מיוזמתה, ביום 31.10.01, לא בירר עימה האם ביצעה אקו לב עובר והשלמת סקירת מערכות מורחבת, כפי שהיה עליו לעשות ובכך התרשל בחובתו לעקוב אחר ההריון.

לטענת ב"כ התובע מצביע הדבר על כך שד"ר ברק ידע שהוא לא שלח את אֵם התובע לביצוע בדיקות אלה.

ו. היה על ד"ר ברק, אשר שלח את אֵם התובע לבי"ח סורוקה (להלן: "בי"ח סורוקה" או "ביה"ח"), לטיפול באנמיה, ליידע את עובדי ביה"ח ביחס לבדיקות שנערכו וביחס לאלה שלא נערכו.

ז. ד"ר ברק לא מילא חובתו על פי סעיפים 13 ו- 14 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה או "החוק"), לא שיתף את אֵם התובע בשאלה אם עליה לעבור דיקור מי שפיר ובכך "מנע ממנה להסיר את סימן השאלה שהתנוסס מעל ההריון הנדון" ובכך ביצע עוולה של היפר חובה חקוקה, על פי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, שתוצאתה היא לידת התובע כשהוא לוקה בתסמונת דאון.

ברשומה הרפואית אין תיעוד על הסבר מפורט שנמסר לאֵם, בדבר סימני השאלה שהתעוררו ושקילת האפשרות לביצוע דיקור מי שפיר.

ח. ביחס לבי"ח סורוקה נטען, כי גישת ביה"ח לפיו היה על עובדיו לטפל באנמיה ולא לבצע דבר מעבר לכך, "אינה תואמת את אמות המידה של ההתנהגות הראויה, הצפויה ממי שבריאותם של בני אדם מסורה בידיהם". עובדי ביה"ח לא התעניינו בבדיקות שביצעה אֵם התובע במהלך הריונה ולא טרחו לבדוק האִם ערכה בירורים כפי שהתבקשו ובכך הוחמצה ההזדמנות האחרונה שהיתה נתונה דווקא בידיהם, לאבחון תסמונת דאון אצל התובע ולמנוע לידתו במומו.

12. לענין נטל הראייה נטען, כי לאור העובדה שהתובע נולד במומו, עובר הנטל לפתחן של הנתבעות, על פי האמור בסעיפים 38 ו- 41 לפקודת הנזיקין.

13. ב"כ התובע טוען שאין ליחס רשלנות כלשהי להורי התובע ולמעשה - לאימו, שכן אֵם התובע עמדה, כמעט בכל רגע נתון, לרשותן של הנתבעות וסיפקה להן הזדמנות לעשות כל הנדרש לבירור החשדות ולביצוע כל הבדיקות הדרושות וכי יש לדחות את טענת הנתבעות, כי אילו היה מוצע לה לעבור בדיקת מי שפיר לא היתה מסכימה לכך.

14. אשר לנזק - נטען לנזקים בסך כולל של 6,829,000 ₪, לפי הפירוט אשר בסיכומים. לאור התוצאה אליה הגעתי, לא אפרט את הטענות שנטענו לגבי כל ראש נזק.

טענות קופ"ח :

15. קופ"ח טוענת, כי מספר טענות, שנטענו ע"י ב"כ התובע, בסיכומיו, מהוות הרחבת חזית, באשר הן לא נטענו בכתב התביעה ואף לא בחוות דעתו של פרופ' שיינפלד ולפיכך יש לדחותן על הסף. ואלה הן:

א. היתה מוטלת על קופ"ח חובה למסור לידי אֵם התובע, ביחד עם התוצאות החיוביות של בדיקת ההריון, דף הנחיות לגבי הבדיקות שיהא עליה לבצע במהלך ההריון.

ב. היה על עובדי קופ"ח לשלוח את אֵם התובע לסקירת מערכות מוקדמת.

ג. לאור גילה של אֵם התובע, היה צריך לסווג את הריונה כהריון בסיכון גבוה לתסמונת דאון.

ד. היתה הפרה של חוק זכויות החולה.

נטען, כי העלאת טענות חדשות אלה באה לחפות על כך שהטענות שנטענו בכתב התביעה ובחוות דעתו של ד"ר שיינפלד, לפיהן רשלנות קופ"ח התבטאה באי שליחת אֵם התובע לביצוע בדיקת שקיפות עורפית ובכך שהמלצות ד"ר גוהר לא נלקחו, כראוי, בחשבון, לא הוכחו.

לטענת קופ"ח, בוצעו לאֵם, במהלך ההריון, כל הבדיקות האפשריות, אולם תוצאותיהן לא היוו אינדיקציה לשליחתה לייעוץ גנטי ובוודאי לא לדיקור מי שפיר, כפי שהעיד מומחה התובע פרופ' שיינפלד, בעצמו, בניגוד לאמור בחוות דעתו.

עוד נטען, כי לא התמלאו התנאים להעברת נטל הראיה וכי אין להסיק רשלנות מעצם העובדה שהתובע נולד כשהוא לוקה בתסמונת דאון.

לענין ההודעה ששלחה קופ"ח, נגד אֵם התובע נטען, כי אם יימצא שקופ"ח אחראית, יש להטיל על האֵם אשם תורם מכריע בשל התרשלותה, שמנעה גילוי התסמונת במהלך ההריון.

כן נטען, שהאֵם התרשלה בכך שאחרה בפנייתה הראשונה לרופא ולכן לא ניתן היה לבצע בדיקת שקיפות עורפית וכן התרשלה בכך שלא הקפידה על מעקב הריון מסודר ונמנעה מביצוע בדיקות אליהן הופנתה - אקו לב עוברי והשלמת סקירת המערכות ואף לא ניהלה מעקב בטיפת חלב, למרות שבהריונותיה הקודמים ניהלה מעקב כזה וגם לטיפול באנמיה החריפה ממנה סבלה, בחודש התשיעי להריונה, פנתה רק לאחר 8 ימים מהיום בו הופנתה לטיפול. כן נטען, כי לא ניתן לצפות שהרופאים ירדפו אחר המטופלים ויוודאו שהם ביצעו את הבדיקות אליהן הופנו וכי אשמה של האֵם הינו אשם מכריע.

לענין הנזק נטען, כי לאור מצבו של התובע, אין לומר שמדובר בהולדה בעוולה וכי, בכל מקרה אין פוסקים פיצוי לפי השוואה בין ילד בריא לבין התובע, במומו, אלא רק פיצוי שנועד למצות את הפוטנציאל של התובע, על מנת שיוכל לתפקד טוב יותר ויחיה בנוחות.

עיקר טענות ביה"ח :

16. בפתח סיכומיו ביקר ב"כ ביה"ח (ובצדק), את אופן ניהול המשפט ע"י ב"כ התובע וטוען כי יש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות מיוחדות, בשים לב להוצאות הריאליות הרבות שנגרמו לביה"ח בניהול התביעה ולדיונים הרבים בתיק, הוצאות שבסופו של דבר מגולגלות על כלל ציבור הנזקקים לשירותי הרפואה.

נטען, שיש למגר את תביעות הסרק המוגשות, חדשות לבקרים והמנוהלות, למרות שאין בהן כל ממש, במחשבה כי, בסופו של יום, יקל ביהמ"ש עם התובעים, נוכח הטרגדיה שפקדה אותם.

ב"כ ביה"ח טוען להרחבות חזית ומַפנֶה להחלטות בפרוטוקול הדיון שלא התירו אותן, כגון הטענה כי ביה"ח היה צריך לערוך בדיקת אולטרסאונד של אגני הכליה.

לגופו של ענין טוען ב"כ קופ"ח, כי אֵם התובע הגיעה לביה"ח, שלוש פעמים, על פי הפניית ד"ר ברק, לשם טיפול באנמיה, כפי שציין גם פרופ' שיינפלד בחוות דעתו הראשונה, אשר לא ייחסה לביה"ח כל אחריות.

נטען, כי המסמכים הרפואיים לא עמדו בפני ביה"ח וכי הוא אינו משמש, שבועיים לפני הלידה, כערכאת מבחן/ערעור על פעולות הרופא בקופ"ח.

לענין טענת פרופ' שיינפלד בחוות דעתו השניה, לפיה היה על ביה"ח להמליץ להורי התובע על ביצוע בדיקת דיקור חבל הטבור (טענה שלא הועלתה, במפורש, בסיכומי התובע), טוען ב"כ ביה"ח, כי מאחר שפרופ' שיינפלד, חזר בו, בעדותו בביהמ"ש, מהטענה שנטענה בחוות דעתו, בדבר התרשלות כלשהי מצד רופאי קופ"ח, בטיפולם באם התובע, ממילא נשמטת הקרקע תחת טענתו לאחריותו של ביה"ח. בפי ב"כ ביה"ח טענות גם נגד מהימנותו ואמינותו של פרופ' שיינפלד, לאור עמדות הפוכות, שהביע במקרים אחרים בהם נתן חוו"ד.

עוד נטען, כי לא היתה הרחבת אגני כליה ואף לא קיצור עצם הירך, מעבר לנורמה, במידה המחשידה בדבר קיומה של תסמונת דאון, כי בממצאים שהיו מפורטים במסמכים הרפואיים שנמסרו לביה"ח לא היה כדי להדליק נורה אדומה וכי על פי כל הפרמטרים, המלצה לביצוע בדיקה כזו בהריון כה מתקדם אינה עומדת במבחני השכל הישר.

נטען, כי לא הוכח כי, גם אם היה הצוות הרפואי בביה"ח מציע להורי התובע בדיקת דיקור מי שפיר, הם היו בוחרים לבצע את הבדיקה, לאו הסיכון הרב אשר בה, או כי הוועדה להפסקת הריון היתה נעתרת לבקשה להפסיקו (לוּ היתה מבוצעת הבדיקה), או כי היה די זמן לעשות כן.

כן נטען כי לא מתקיים קשר סיבתי, שכן לאור כך שאֵם התובע לא ביצעה את הבדיקות הנוספות, ברי כי לא היתה מבצעת בדיקת דיקור מי שפיר, בוודאי לא בשלב כה מתקדם של ההריון.

לחלופין נטען, כי מצבו של התובע אינו מצב של "טוב מותי מחיי" וכי הוועדה להפסקת הריון לא היתה מאשרת הפסקת הריון, בשלב זה, הכרוכה בהמתה תוך רחמית של העובר.

לענין הנזק הצטרף ב"כ ביה"ח לטענות קופ"ח והוסיף וטען נגד הגב' נוגה זיו ולענין אשמה התורם, המכריע, לשיטתו, של אֵם התובע.

דיון :

נטל הראיה -

17. אין כל ממש בטענת ב"כ התובע, לפיה מעצם לידת התובע, כשהוא לוקה בתסמונת דאון, בצירוף האחוז הגבוה של גילוי תסמונת דאון בעוברים והאפשרות לגלותה ב- 100% מהמקרים, באמצעות בדיקת דיקור מי שפיר, יש להסיק, כי אי גילוי התסמונת, עובר ללידת התובע, מהווה רשלנות.

"ארסנל" הבדיקות הקיימות, לגילוי תסמונת דאון בעוברים, עדיין אינו מבטיח גילוי של 100%. אכן, אין חולק שבדיקת מי שפיר מגלה 100% מהמקרים, אולם, בשל שיקולים שונים ובעיקר - הסיכונים הבריאותיים הכרוכים בה, לא כל אישה בהריון נשלחת לביצוע הבדיקה.

גם כאשר מתממש סיכון ידוע, אין די בעצם העובדה שהוא התממש, כדי לקבוע כי, ככל הנראה, היתה רשלנות, או כדי להעביר את נטל הראיה על כתפי הנתבעים. ראו: ע"א 2989/95 - מרים קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר" ואח' . פ"ד נא(4), 687, עמ' 696-697, סעיפים 7-9 לפסה"ד, שם נאמר, בין היתר: "כאשר קיים סיכון ידוע בתחום מסויים לבעלי קבוצת סיכון גם אם הטיפול הוא ללא דופי, לא ניתן ואין זה ראוי להעביר את הנטל רק משום שאירע מה שבאחוז מסוים לא ניתן כלל למנוע."

בענייננו, לא התמלאו התנאים, האמורים בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, להעברת נטל הראיה על כתפי הנתבעות (וסעיף 38 לפקודה אינו רלבנטי, באשר אין אנו עוסקים ב"דבר מסוכן"). ב"כ התובע לא הצביע על חוסר וודאות כלשהו באשר לעובדות המקרה ולא הצביע על כך שלא היתה להורי התובע ידיעה, או שלא היתה להם יכולת לדעת, מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק. מעשיהם של רופאי אֵם התובע ידועים והמחלוקת היא בשאלה, האם הם מהווים רשלנות, על פי סטנדרט ההתנהגות המצופה מן הרופא הסביר. ראו: רע"א 3447/07 - ד"ר ליאור דוד נ' רפאל אוחנה . (לא פורסם, 16.9.2008).

השאלה העיקרית במקרה דנן הינה, לא אִם ניתן היה לגלות את התסמונת לוּ היתה מבוצעת בדיקת מי שפיר (הרי התשובה לכך ברורה וחד משמעית). השאלה העיקרית הינה, האִם אֵם התובע טופלה כראוי ובכלל זה - האִם נשלחה לביצוע כל הבדיקות, שהיתה אינדיקציה לביצוען.

הרחבת חזית -

18. מספר טענות המצויות בסיכומי ב"כ התובע, אכן מהוות הרחבת חזית. כאלה הן הטענות המפורטות בסעיף 12 א' ב' ו- ג' דלעיל ודינן דחיה על הסף, כטענת ב"כ הנתבעות.

כתבי הטענות גודרים את המחלוקות בין הצדדים וכאשר עסקינן בתביעת רשלנות רפואית - גם חוו"ד המומחים המצורפות לתביעה ובכתב התביעה או בחוות דעתו של פרופ' שיינפלד, שהוגשו מטעם התובע, לא מצויות טענות אלה.

עם זאת אעיר, כי גם לגופם של דברים אין מקום לקבלן.

א. בכתב התביעה ובחוות דעתו של פרופ' שיינפלד לא נטען שעל פי הפרקטיקה הרפואית הנוהגת, היה על קופ"ח למסור לידי אֵם התובע, עם קבלת תוצאות חיוביות של בדיקת הריון, דף מידע בדבר מועדי הפניה לרופא מומחה ו/או פירוט הבדיקות ומועדיהן ואף אין להבין זאת מעדותו של פרופ' בליקשטיין, אליה מפנה ב"כ התובע (עמ' 6 לישיבת יום 19.2.09). פרופ' בליקשטיין הסכים, שם, שיש צורך לתת לאשה בהריון איזושהי תכנית עבודה, אולם הדברים אליהם מפנה ב"כ התובע נאמרו ע"י פרופ' בליקשטיין לאחר שאמר, שוב ושוב שכל אישה בהריון (ובמיוחד אם התובע, שילדה פעמיים קודם לכן), יודעת שעליה לפנות לרופא וברור גם מהדברים עצמם, שכוונתו היתה, שאת "התכנית" צריך לתת הרופא אליו פונה האישה לאחר שמתברר לה שהיא בהריון: "אם תרצה, רשימת מכולת או איזה הנחיות של הרופא" וכך עולה, למעשה, גם מהמשך שאלותיו של עו"ד קין:

"ש. אני מבין שאתה נוהג כך?

ת. אין לי רשימה שאני נותן לפציינטיות.

ש. אבל אתה אומר להן.

ת. כן."

גם פרופ' פייגין התייחס (בעמ' 20 לישיבת יום 13.12.09, אליו הפנה ב"כ התובע), ל"תכנית עבודה" שניתנת ע"י הרופא אליו מגיעה האישה לאחר שהתברר לה שהיא בהריון ולא לדף הנחיות שצריך להינתן (כפי הצעתו של עו"ד קין), ע"י הקופה עם קבלת תוצאות בדיקת הדם הראשונה.

בין כך ובין כך, בכל מקרה לא הייתי רואה מקום לקבוע כי חלה חובה על קופת החולים, לצרף לכל תוצאה בדיקה חיובית של הריון, דף הנחיות אשר יפרט מתי יש לפנות לרופא. אישה בהריון יודעת שעליה לפנות לרופא לשם קבלת הנחיות וביצוע בדיקות ומעקב הריון והשאלה אילו בדיקות עליה לבצע ומהי "התכנית" המתאימה לה, צריכה להיקבע ע"י הרופא, על פי נתוניה האישיים, הספציפיים.

משנדחית טענה זו, ובהינתן שאֵם התובע פנתה לרופא רק לאחר עבור המועד בו ניתן היה לבצע בדיקת שקיפות עורפית (ועל כך אין חולק - ראו, למשל, עדות פרופ' שיינפלד מישיבת יום 23.11.08 - עמ' 101 לפרו' שו' 19-23), נדחית, מניה וביה, הטענה נגד ד"ר ברק, בדבר רשלנות בגין אי הפניית האֵם לביצוע בדיקת שקיפות עורפית.

ב. גם הטענה לפיה אי ביצוע סקירת מערכות מוקדמת מהווה רשלנות, לא נטענה בכתב התביעה או בחוות דעתו של פרופ' שיינפלד. לא רק זאת, אלא שמשקלה של סקירת מערכות מוקדמת, באבחון תסמונת דאון הינו נמוך (כפי שמסכים גם ב"כ תובע) וממילא נשלחה אֵם התובע לסקירת מערכות מורחבת, שבוצעה, כאמור, במכון מור ולסקירה מכוונת, שבוצעה ע"י ד"ר גוהר, כך שלא הוכח קשר סיבתי בין אי ביצוע סקירה מוקדמת לבין אי גילוי התסמונת.

ג. כך גם הטענה לפיה גילה של אֵם התובע, כשלעצמו, הצדיק שליחתה לביצוע בדיקת דיקור מי שפיר, לא נטענה, לא בכתב התביעה ולא בחוות דעתו של פרופ' שיינפלד. לא רק זאת, אלא שאין חולק שעל פי הנחיות משרד הבריאות, הגיל המינימלי בו יש להפנות אישה בהריון לבדיקת דיקור מי שפיר הוא היות האישה בת 35 במועד ההתעברות ואילו אֵם התובע היתה בת 34 שנים + 5 חודשים בלבד ולא הונחה כל תשתית לטענה לפיה יש לחרוג מהנחיות משרד הבריאות.

משהוצאו הנחיות ע"י גורם מוסמך, כמשרד הבריאות והן אלה המהוות את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, פעולה על פיהן תהא, דרך כלל, פעולה סבירה ולא רשלנית. בענייננו לא נטען אחרת, בכתב התביעה, או בחווה"ד מטעם התובע וגם לא הוכח אחרת.

בקביעה, לאלו בדיקות יש להפנות מטופלים ובענייננו - נשים הרות, יש לאזן בין הסיכון שהבדיקה באה למנוע ובין הסיכון שבבדיקה עצמה וכך עשו הגורמים המקצועיים, בקבעם את הנחיות משרד הבריאות.

יפים לענין זה דבריו של כבוד השופט י. כהן בת"א (מחוזי חיפה) 245/04 - נ’ ג’ (קטין) ואח' נ' ד"ר עוזי גל ואח' . (לא פורסם, 26.6.2007)

"יש איפוא הנחיות מקצועיות, ואין לומר שאין כאלה. שאלה אחרת היא, האם ההנחיות טובות או נכונות. במילים אחרות, נשאלת השאלה, האם בית המשפט יכול לבחון את ההנחיות שהגורמים המקצועיים הוציאו, ולעשות עצמו לגורם על מקצועי, שיקבע האם ההנחיות נכונות, או אולי יש צורך לתקנן ולשנותן.

כאשר מדובר בשיקול מקצועי גרידא, בתחום הרפואה, טוב יעשה בית המשפט, אם ישאיר את הדבר לבעלי המקצוע. הכללים בדבר חובת הגילוי וזכויות החולה, הם כללים חשובים, וכבודם במקומו שמור. ואולם, חשיבות הכללים המשפטיים אינה יכולה לעלות על אינטרסים חשובים אחרים. על בית המשפט להזהר, שמא השמירה על קדושת הכללים המשפטיים תהפוך את עולם הרפואה על פיו, ובמקום שהרופאים יעסקו ברפואה, יעסקו הם בשאלה, מה יאמר על כך בית המשפט."

ראו גם: ת"א (מחוזי חיפה) 996/03 - עמיחי שמאלי נ'   מור- המכון למידע רפואי בע"מ ואח' . (לא פורסם, 12.10.2008).

דרך כלל, התנהלות על פי פרקטיקה רפואית מקובלת, אינה מהווה רשלנות. אמנם, ביהמ"ש רשאי לקבוע, כי פרקטיקה רפואית מקובלת נגועה ברשלנות, אולם הוא יעשה כן רק במקרים חריגים. "מהרופא הסביר מצופה, בדרך כלל, לנהוג בהתאם לנורמת ההתנהגות העדכנית המקובלת בעולם הרפואה ולא בנקל יכריז בית המשפט כי נורמה כזו לוקה ברשלנות (ראו דנ"א 7794/98 משה נ' קליפורד, פ"ד נז (4) 721, 745-744 (להלן - פרשת משה) והאסמכתאות שם)" ראו: ע"פ 7193/04 - ולדימיר יקירביץ' נ' מדינת ישראל . (לא פורסם, 30.4.07). כאמור, בענייננו לא הונחה תשתית כלשהי לקביעה, שיש לחרוג מהנחיות משרד הבריאות לפיהן יש לבצע בדיקת מי שפיר (בגין גיל בלבד), רק לנשים שהיו בנות 35 שנים ומעלה בעת ההתעברות. נהפוך הוא.

מומחה התובע - פרופ' שיינפלד, לא טען כי גילה של אֵם התובע חייב ביצוע בדיקת מי שפיר ואילו כאשר הציב ב"כ התובע בפני פרופ' בליקשטיין, את השאלה, אם יש חשיבות או משמעות לעובדה שאֵם התובע התעברה בהיותה בת 34 ו-6 או 7 חודשים או בת 35 ובמהלך ההריון הגיעה לגיל 35, הסביר פרופ' בליקשטיין שיש לקחת בחשבון גם את הסיכונים הכרוכים בביצוע הבדיקה, באמרו: "בוודאי שההחלטה של משרד הבריאות לקבוע סף גיל 35 ביום ההתעברות התקבל על סמך מערכת שיקולים חד משמעית. אין מצב שבו מתקנים את הסיכון בהמשך ההיריון על סמך גיל שעבר מאז. אין מצב." ובהמשך הסביר: "העניין הוא רק מורכב בין השאר מעניין לוגיסטי ומורכב בין השאר גם מעניין הסיכון שכרוך בדיקור מי שפיר." וכן: "צריך לקחת בחשבון גם את הסיכון של הגורמים להפלה בבדיקות האבחנתיות.".

19. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את טענות ב"כ התובע, המפורטות בסעיף 12 א' - ג' הנ"ל.

אי שליחת אֵם התובע לביצוע דיקור מי שפיר -

20. תוצאות בדיקת מכון מור ובדיקת ד"ר גוהר היו בגבולות הנורמה. אמנם, בבדיקת מכון מור נמצאו אגני כליה ברוחב של 5 מ"מ ובבדיקת ד"ר גוהר נמצא רוחב של 6 מ"מ וכן קיצור בעצם הירך, אולם שני הערכים היו בגדר הנורמה ולא חייבו הפניה לדיקור מי שפיר או הפניה ליעוץ גנטי. כך - על פי עדויות מומחי הנתבעות, שלא נסתרו אלא אף חוזקו בעדותו של פרופ' שיינפלד, המומחה מטעם התובע.

למרות שתוצאות הבדיקות היו בגדר הנורמה ולא היוו אינדיקציה לביצוע דיקור מי שפיר, הרי לאור כך שהם חרגו במעט מגיל ההריון (אם כי לא עברו את הגבול העליון של הנורמה), המליץ ד"ר גוהר "לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ" והמליץ להפנות את אֵם התובע לבדיקות הנוספות - השלמה של סקירת המערכות ולביצוע "אקו-לב עוּבַּר, לסימני איס"ק לב", סימנים הקיימים, בשכיחות גבוהה במי שלוקה בתסמונת דאון.

לפיכך ובעקבות המלצת ד"ר גוהר, שלח ד"ר ברק את אֵם התובע לביצוע הבדיקות הנוספות. למחלוקת בשאלה זו אתייחס בהמשך.

21. דיקור מי שפיר הינה בדיקה פולשנית, אשר סיכונים בריאותיים, עד כדי הפלה, בצידה (עדותו של פרופ' שיינפלד בעמ' 112 שו' 8-12). לפיכך ועל פי עדויות כל המומחים, לרבות פרופ' שיינפלד, אין כל ספק שלא היה כל מקום לשלוח את אֵם התובע, בשלב זה, לביצוע דיקור מי שפיר, או ליעוץ גנטי, אלא היה מקום לשלוח אותה לביצוע בדיקות נוספות, נטולות סיכון, כפי שהמליץ ד"ר גוהר וכפי שעשה ד"ר ברק (ולענין זה אשוב בהמשך).

בניגוד לאמור בחוות דעתו, בתשובותיו בחקירה הנגדית הסכים פרופ' שיינפלד שהמשך המעקב הנכון היה שליחת אֵם התובע לסקירת מערכות מכוונת (עמ' 100 לפרו' ישיבת יום 23.11.08). כן ראו המשך עדותו, שם אמר, במפורש, שלאור הממצאים של בדיקת ד"ר גוהר, הוא לא היה מפנה את אֵם התובע ליועץ גנטי על מנת לשקול דיקור מי שפיר (עמ' 109 לפרו' שו' 23-27).

בנוסף, כשנשאל פרופ' שיינפלד מה עשה רופא הנשים (ד"ר ברק) לאחר קבלת המלצות ד"ר גוהר השיב: "לא היתה לי שום טענה נגדו" (עמ' 111 לפרו' שו' 10-11).

וכשמוצבת בפניו השאלה: "ולכן כל זה מצביע לנו שההתנהגות שלהם, שם של ד"ר גוהר וגם של ד"ר ברק, היתה ללא דופי במעקב ההריון הזה, נכון או לא נכון?" משיב פרופ' שיינפלד: "נכון, לא טענתי אחרת" (עמ' 113 לפרו' שו' 2-4).

22. ב"כ קופ"ח טוען, בסיכומיו, כי לאור כך שתוצאות בדיקת ד"ר גוהר לא היוו "סימנים רכים" לחשד לתסמונת דאון נהג ד"ר ברק בזהירות יתירה עת הפנה את אֵם התובע לביצוע הבדיקות הנוספות.

אינני סבורה כך. ד"ר גוהר לא נקט זהירות יתירה, עת המליץ על ביצוע הבדיקות הנוספות בטרם ייעשה שיקול נוסף בענין דיקור מי שפיר ואף ד"ר ברק לא נקט זהירות יתירה, עת פעל על פי המלצות אלה, אלא ננקטה על ידם זהירות, כמתחייב מכלל הנתונים ומהתוצאה העלולה להתרחש, אם לא ייערכו בירורים כראוי.

ראוי עוד להדגיש, כי הבדיקות הנוספות אינן בדיקות פולשניות ואין בהן כל סיכון לאֵם או לעוּבַּר ואף משום כך ולאור הנתונים שכבר היו ידועים, שהיו "כשרים", אך לא תקינים לחלוטין, ראוי היה לבצען ועל פי עדויות כל המומחים ניתן לקבוע שכל רופא סביר היה מבצען.

ב"כ התובע מפנה לעדותו של פרופ' בליקשטיין, שהסכים עימו שתוצאות בדיקת ד"ר גוהר הינן "כשירות אבל מסריחות", כניסוחו של עו"ד קין (בעמ' 48 לפרו' ישיבת יום 19.2.09), אולם אין בדברים אלה כדי להועיל לתובע, שכן פרופ' בליקשטיין הבהיר, שלאור התוצאות הוא היה מחפש עוד סמן, שהינו בדיקת אקו לב וכך אמר:

"ת. ...אם אני מסתכל על אורך הירך גם הוא לא עומד בקריטריונים מגדירים אורך ירך קצר. זאת אומרת המדידה של הירך כשרה. לעומת זאת זה קצת קצר.

מצד שני יש לנו ממצא של הרחבת אגני כליה. זה לא במצב הפתולוגי שבו אני צריך להגדיר את זה כסמן. שני הממצאים כשרים, גב' טידונה. כאשר אין לי המלצה חד משמעית להוביל אותך לדיקור מי שפיר, במיוחד בגיל 26 שבועות. אבל אם תרצי לשקול את זה מחדש, אשמח להפנות אותך לייעוץ גנטי שמא יתנו לך שם דעה אחרת מדעתי.

אם אני הייתי היועץ הגנטי ... אני רוצה למצוא עוד איזשהו מרקר. והמרקר החשוב ביותר מכל הסמנים האלה שהם באמת לא משמעותיים... המרקר העיקרי זה לב ... כמעט שליש מהילדים עם תסמונת דאון הם עם מומי לב. והייתי מפנה את האישה הזאת גם, לחזק את ההחלטה שלה, לאקו לב עוברי..."

ובהמשך:

"ש. רק שליש יעצרו במסננת הזאת ושני שליש יעברו הלאה ולכן הרגישות היא לא כל כך גדולה. מה שאני התרשמתי מהסימולציה שערכנו כרגע הוא שהיית אומר לה תראי גב' טידונה, יש פה בחוש השישי שלי כרואפ משהו אומר לי שיש פה סימן שאלה, משהו מסריח".

. . . . . . . . . .

"ת. באופן כללי כן. שתי הבדיקות כשרות, אבל מסריח".

כך פעלו גם ד"ר גוהר וד"ר ברק, כאשר לא הסתפקו בתוצאות הבדיקות, אלא המליצו ושלחו את אֵם התובע לאקו לב עוּבַּר ולהשלמת סקירת המערכות. בכך פעלו כפי שרופאים סבירים היו פועלים בנסיבות הענין.

ההסברים שניתנו לאֵם התובע וההוראה לביצוע הבדיקות הנוספות -

23. ראשית אומר, כי אינני מקבלת את טענת הנתבעות לפיה הטענות הנוגעות להעדר הסברים מהוות הרחבת חזית, שכן, בניגוד לנטען על ידן, כתב התביעה כולל טענות בדבר חוסר הסבר מספיק להורי התובע. ראו סעיפים 11א', 13, ב', ג' יא' ו- יב'. אמנם, בכתב התביעה לא נסמכה הטענה על חוק זכויות החולה, דווקא, אולם אין בכך ולא כלום, שכן בכתב תביעה אין צורך לאזכר את כל הוראות החיקוק הרלבנטיות (ראו סימן ב' לפרק ג' וכן סעיף 74 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

כן ראו דברים שנאמרו, לענין הרחבת חזית, בע"א 9803/01 - תחנת שירות ר"ג בע"מ ואח' נ' סונול ישראל בע"מ . פ"ד נח(3), 105, עמ' 116-117:

"כאשר מדובר בטענה משפטית הנמצאת בגדרה של מסגרת עילת התביעה, והנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בית המשפט והצד שכנגד, אין לנעול את הדלת בפניה (ע"א 271/75 שושן נ' שושן, פד"י ל(1), 473, 476; ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף, פד"י מד (4) 652, 658). המערערת לא הוסיפה עובדות, אלא טענה למשמעותן המשפטית-פרשנית בלבד, ולכן אין למנוע ממנה העלאת טענה זו (השוו ע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל נ' עיריית מעלה אדומים, פד"י נו(5) 779, 789), במיוחד לאור העובדה כי לצדדים הייתה הזדמנות להתמודד איתה והם עשו כך."

24. עם זאת, לגופו של ענין, שוכנעתי, כי אם התובע קיבלה הסברים מספיקים וזאת - משני הרופאים, גם מד"ר גוהר וגם מד"ר ברק וכי שניהם העמידו אותה על האפשרות לבצע בדיקת דיקור מי שפיר ועל משמעות הבדיקה.

בביקור אם התובע אצל ד"ר ברק ביום 6.9.06, לאחר קבלת תוצאות חלבון עוברי, נכתב ע"י ד"ר ברק: "חלבון עוברי - תקין הסבר". וכן: "לסקירה".

ד"ר ברק העיד, שהוא הסביר לאֵם התובע "שלאור הנתונים הסטטיסטיים היא בסיכון נמוך למומים כרומוזומליים... אבל כדי לקבל החלטה של מאה אחוז זה רק ע"י דיקור מי שפיר" "כמו שכתוב פה", כאשר כוונתו לטופס תוצאות בדיקת חלבון עוברי (בין מסמכי נספח ב' לתצהיר אבי התובע), שם מוסבר, שהאפשרות היחידה לגילוי 100% מהמקרים של תסמונת דאון, הינה בדיקת דיקור מי שפיר (עמ' 147 לפרו' שו' 22-24). בהמשך אמר, שעם כל אישה שבאה אליו עם תוצאות חלבון עוברי הוא דן אותו דבר (עמ' 153 לפרו').

ואכן, אֵם התובע עצמה העידה, שהיא קראה את תוצאות הבדיקה של חלבון עוברי, ביחד עם הרופא (ד"ר ברק) ושהוא הסביר לה מה שהיה צריך להסביר ברמה שהיא תבין (עמ' 49-50 לפרוטוקול) וכן שהיא שאלה אותו שאלות על המסמך. עם זאת, התעקשה שהם כלל לא דיברו על תסמונת דאון (עמ' 49 לפרו'). לא ניתן לקבל דברים אלה, במיוחד לאור כך שבתוצאות בדיקה זו כתוב, במפורש, כי: "הבדיקות הנ"ל הינן בדיקות סינון בלבד ואינן מהוות תחליף לבדיקת מי שפיר. הבדיקות כשלעצמן אינן ראיה לתקינות העובר או חו"ח למום בו, אלא מהוות אינדיקציה סטטיסטית בלבד".

התרשמתי שאם התובע הינה אישה אינטלגנטית, אשר התעניינה בתוצאות הבדיקות ולא הסתפקה בקריאתן, אלא (כפי עדותה היא), שאלה שאלות ושקלה את התשובות שניתנו לה.

25. בביקור הנוסף אצל ד"ר ברק, ביום 5.8.01, לאחר הסקירה שבוצעה במכון מור, לא נכתב שניתן הסבר, אך בעמ' 192 לפרו' שו' 9-11, אמר ד"ר ברק: "הסברתי לה. אמרתי לה אין לך מה לדאוג, בעיניי זה נראה תקין. אבל מאחר והרופא ביקש להפנות אותך לסקירה מכוונת, לכי בבקשה לסקירה מכוונת".

תמיכה בדברי ד"ר ברק, לפיהם הוא אמנם נתן הסבר לאֵם התובע, על תוצאות בדיקת מכון מור, שבעיניו היתה תקינה, ניתן למצוא בנספח ד'1 לתצהיר אב התובע, שהינו מזכר פנימי שנכתב ע"י ד"ר ברק אל ד"ר גוהר, במסגרת הפנייתו את אם התובע לסקירה מכוונת ובו נכתב: "כדי להרגיע את האישה מופנית לסקירה מכוונת". מכאן עולה, שהיתה שיחה בין אם התובע לבין ד"ר ברק, במסגרתה שאלה האם שאלות בנוגע לתוצאות וקיבלה הסברים, שככל הנראה לא הניחו את דעתה.

ואמנם, אֵם התובע העידה, בענין זה, שהיא ביקשה סקירה מכוונת, לאור כך שבתוצאות בדיקת מכון מור היה כתוב: "רצוי מעקב וסקירה מכוונת". גם מכך ניתן ללמוד שהיא אכן קראה היטב, את תוצאות הבדיקות אליהן הופנתה ואף שאלה שאלות בנוגע אליהן והפעילה מחשבה עצמאית.

26. ד"ר גוהר הצהיר בתצהירו, שהוא הסביר לאֵם התובע את תוצאות הבדיקה שערך ובין היתר אמר לה שקיימים סימנים אפשריים לתסמונת דאון, אשר ניתן לשלול אותם לחלוטין רק באמצעות דיקור מי שפיר והמליץ בפניה לבצע בדיקת אקו-לב עובר, שהינה בדיקה נטולת סיכונים שיכולה ליתן אינדיקציה נוספת לקיומה או אי קיומה של התסמונת. כן הבהיר ד"ר גוהר, שהוא אמר לאם התובע לחזור אליו בעוד שבועיים לצורך השלמת סקירת המערכות, אולם היא לא חזרה אליו.

אמנם, בביהמ"ש העיד ד"ר גוהר שהוא אינו זוכר את אֵם התובע באופן ספציפי, אולם הסביר שזוהי דרך עבודתו וכי זה ההסבר שהוא נוהג לתת במקרים כאלה ומקבלת אני את דבריו אלה (עדותו בעמ' 4 לפרו' ישיבת יום 28.12.08).

גרסת אֵם התובע סותרת, חזיתית, את גרסתו של ד"ר גוהר. לדבריה: "ד"ר גוהר לא דיבר איתי ולו מילה על תוצאות הבדיקה, על הממצאים שלה, בדיוק כמו שבמכון מור לא דיברו איתי, נתנו לי את זה במעטפה ועם זה ניגשתי לרופא" (עמ' 50 לפרו'). לא אוכל לקבל גרסה זו, שאינה מופיעה בתצהירה של האֵם (השותק בענין זה) ואשר אף לא הוצבה בפני ד"ר גוהר, ע"י ב"כ התובע, למרות שנחקר ארוכות.

27. ד"ר ברק העיד, כי לאור המלצותיו של ד"ר גוהר, הוא העלה בפני אֵם התובע אפשרות לעשות דיקור מי שפיר, אולם היא סירבה לעבור בדיקה זו ולכן שלח אותה לבדיקות הנוספות.

אֵם התובע מכחישה זאת וטוענת, שד"ר ברק אמר לה, שתוצאות בדיקת ד"ר גוהר לא חידשו לו דבר לעומת בדיקת מכון מור, שמבחינתו זה תקין והוא לא חושב שצריך לעשות משהו, שלא אמר לה דבר על דיקור מי שפיר אלא אמר שאין צורך בבדיקות וכלל לא שלח אותה ביצוע הבדיקות הנוספות.

לא אוכל לקבל גרסתה זו שאינה סבירה ואינה מתיישבת עם הכתוב בכרטיס הרפואי ועם שאר דבריה.

28. אין חולק שד"ר גוהר נתן בידי אֵם התובע את טופס תוצאות הבדיקה, בה כתוב, במפורש שיש לבצע בדיקות נוספות ולשקול ביצעו קריוטיפ. אֵם התובע עצמה העידה שהיא קראה את הטופס "במלואו, מלמעלה עד למטה" (תחילת עמ' 51 לפרו') וכן שהיא קראה את התוצאות ביחד עם ד"ר ברק, אשר קרא את הכתוב והסביר לה: "ישבתי עם ד"ר ברק, הוא קרא והסביר לי" (סוף עמ' 50 לפרו').

סבורתני שד"ר ברק אמנם אמר לאם התובע שתוצאות בדיקת ד"ר גוהר אינן שונות בהרבה מאלה של מכון מור, אולם אין לי ספק שהוא לא אמר לה שאין צורך לעשות דבר, כטענתה (בעמ' 53 לפרו'), גרסה זו מנוגדת, לחלוטין, לאשר כתב ד"ר גוהר בתוצאות הבדיקה ואף מנוגדת לחלוטין לאשר כתב ד"ר ברק בכרטיס הרפואי ואין לי ספק שד"ר ברק לא שיקר לאֵם התובע, מה גם שכאמור - היא קראה את התוצאות בעצמה, כולל ההמלצות של ד"ר גוהר מהן ברור שיש לעשות מספר בדיקות נוספות וכן לשקול מחדש את הצורך בביצוע קריוטיפ.

בנוסף, אין זה סביר שבמסגרת הקריאה המשותפת של התוצאות וההסבר של ד"ר ברק, הוא לא הסביר לאֵם התובע דבר על תוצאות בדיקת ד"ר גוהר ואף יותר בלתי סביר, שהיא לא שאלה אותו שאלות על כל פרטי ההמלצות של ד"ר גוהר לביצוע בדיקות נוספות, לרבות על המלצתו לשקול ביצוע קריוטיפ. כך גם, אין זה מתקבל על הדעת שאֵם התובע לא שאלה את ד"ר ברק מה זה קריוטיפ, אלא אם, כגרסתו, הוא כבר הסביר לה זאת, מיוזמתו.

זאת ועוד - אם אמנם אמר ד"ר ברק לאֵם התובע, כגרסתה, שהוא לא חושב שצריך לעשות משהו והיא קיבלה זאת, הכיצד שלח אותה לבצע את הבדיקות עליהן המליץ ד"ר גוהר?

29. יתירה מזו - בהמשך עדותה בביהמ"ש, כאשר נשאלה אֵם התובע על בדיקת אקו לב עובר, הכתובה בתוצאות בדיקת ד"ר גוהר, היא טענה שד"ר ברק שאל אותה אם מישהו במשפחה סובל מבעיות לב וכשהשיבה בשלילה הוא אמר שאין צורך לעשות בדיקת אקו-לב (סוף עמ' 51 לפרו').

אינני מקבלת דבריה אלה. גירסה זו לא הוצבה בפני ד"ר ברק, בחקירתו הנגדית והיא אף איננה סבירה כלל ועיקר. להמלצת ד"ר גוהר לבצע אקו לב אין כל קשר לבעיות לב במשפחה. אין מדובר בבדיקת מום תורשתי, אלא בבדיקת אפשרות לקיום סממן, המופיע בשכיחות גבוהה במי שלוקה בתסמונת דאון וברי שהדבר היה ידוע לד"ר ברק, כך שלא היתה לו כל סיבה לשאול את אֵם התובע בנוגע להסטוריה של מומי לב במשפחה.

גרסתה זו בביהמ"ש גם סותרת את תשובתה לשאלה מס' 29, בשאלון שנשלח אליה, שם אמרה שד"ר ברק סירב לאשר לה בדיקת אקו-לב עוברי. בביהמ"ש הסבירה שכוונתה היתה לכך שהוא "לא הסכים עם ההמלצות שנכתבו בבדיקה" ועם כל ההמלצות שנכתבו (עמ' 76 לפרו' שו' 2-5), אולם לא ניתן לקבל הסבר דחוק זה.

לא רק זאת, אלא שדבריה לפיהם ד"ר ברק אמר לה שלא צריך לעשות את הבדיקה הזו (או כל בדיקה אחרת), סותרים את הרישום בכרטיס, שם רשם ד"ר ברק שהוא מפנה אותה לביצוע אקו לב עוּבַּר ולהשלמת סקירת המערכות. אם נכונים דבריה לפיהם אמר לה ד"ר ברק שאין צורך לבצע את הבדיקות, הכיצד רשם בכרטיסה את ההיפך מכך?

הן ד"ר ברק לא ידע שאֵם התובע לא תעשה את הבדיקות, או שייוולד לה ילד הלוקה בתסמונת דאון. מדוע, איפוא, שיאמר לה שאין צורך בבדיקות נוספות וירשום בכרטיס שהוא שולח אותה לבצען? גם אין זה סביר, כלל וכלל, שהוא ישלח אותה לבדיקות נוספות, מבלי להסביר לה מהן בדיקות אלה ומדוע הוא שולח אותה לעשותן.

30. הפרטים אשר רופא חייב לרשום ברשומה הרפואית מנויים בסעיף 17 לחוק זכויות החולה ועל פי ס"ק א' על הרשומה לכלול, בין היתר: "פרטים מזהים של המטופל והמטפל וכן תכלול מידע רפואי בדבר הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול; ואולם תרשומת אישית של המטפל אינה חלק מהרשומה הרפואית."

בסעיף 17 לחוק אין חובה ספציפית לרשום ברשומה הרפואית את ההסבר שניתן למטופל, אך מתן ההסבר הינו חלק מחובת הרופא, בין היתר לשם קבלת הסכמה מדעת, על פי סעיפים 13 ו- 14 לחוק (ולענייננו רלבנטי סעיף 13(ג) לחוק.

המטרה העיקרית של הרישום הרפואי היא תיעוד כל הרלבנטי לשם מתן טיפול מטבי למטופל. רק תיעוד מלא של האנמנזה ושל הטיפול, שניתן בכל שלב ושלב, יבטיח טיפול טוב ויעיל. מטרה משנית היא תיעוד מלא ומספק של ההליכים הרפואיים, כדי שאם יידרש, תהיה בידי בית המשפט אפשרות לבחון באופן מלא וראוי את פעולותיו של הרופא או של המוסד הרפואי (ראו: ת"א (מחוזי ירושלים) 4059/02 - שלמה טל ואח' נ' ד"ר מריו אייכנבלט ואח' . (לא פורסם, 26.1.2010). לפיכך, רואה גם חוק זכויות החולה חשיבות רבה יותר לתיעוד הטיפול הרפואי שקיבל המטופל, עברו הרפואי כפי שמסר, אבחון מצבו הרפואי הנוכחי והוראות טיפול ופחות לתיעוד ההסבר (כפי שעולה מסעיף 17 לחוק). עם זאת, הרישום אינו חזות הכל והעדר רישום ההסבר אינו מונע הוכחה שניתן הסבר בעל פה, או הוכחת תוכן ההסבר שניתן.

ראו, לענין זה, דברים שנאמרו בת"א (מחוזי ירושלים) 668/95 - זיינב סבח נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.6.2000).

"בעוד הרישומים הרפואיים מסייעים במידה רבה לבית המשפט לקבוע אם במקרה פלוני או אלמוני היה טיפול תקין או הייתה רשלנות, אין לראות ברישומים הרפואיים המלאים, או בחסר בהם - משום חזות הכל; שהרי אפשרי שהייתה רשלנות חמורה שתוקנה בדיעבד ע"י רישום לא נכון (הרישום נעשה בתום הפרוצדורה ולא במהלכה), או שלא הייתה כל רשלנות - למרות החסר ברישומים."

בענייננו, נוגע החסר ברישום, לא לאנמנזה ולא לבדיקות שבוצעו או לבדיקות הנוספות שהיה צורך לבצע, אלא לפרטי ההסבר שניתן לאם התובע. פרטים אלה החסרים ברישומיו של ד"ר ברק, מצויים ברישומיו של ד"ר גוהר, היינו - בתוצאות הבדיקה שנמסרה בידי אֵם התובע ואשר אֵם התובע אישרה שהיא קראה ושהיא אף הוסברה לה ע"י ד"ר ברק. מקבלת אני, כאמור, את דבריו של ד"ר ברק בדבר ההסברים שנתן לאֵם התובע, דברים אשר, למעשה, נתמכים בעדות אֵם התובע עצמה, כפי שהראיתי לעיל.

31. אמנם, ראוי היה שד"ר ברק, ירשום, ולו בתמצית, את מהות ההסברים שנתן לאם התובע, אולם אם הסכמה מדעת וכן הסבר לענין הסכמה מדעת (למעט בענינים המנויים בתוספת), ניתן להוכיח בעל פה - סעיף 14(א)+(ב) לחוק זכויות החולה, בוודאי כך הוא לגבי הסבר מהסוג בו עסקנין. "די לו לבית המשפט שהוא משתכנע כי המטופל הסכים מדעת לקבל את הטיפול הרפואי, בין אם הסכמה זו באה לדי ביטוי בכתובים ובין אם לאו, על מנת שיקבע כי ההסכמה הייתה מדעת." - ע"א (מחוזי חיפה) 250-08 - עיזבון המנוחה רובינפלד אסתר ז"ל נ' משרד הבריאות . (לא פורסם, 13.8.09).

עם זאת, בשל העדר רישום פרטי ההסברים עוברת החובה להוכיח את תוכן ההסברים אל כתפי קופ"ח, אך, כאמור, מהנימוקים האמורים לעיל, מקבלת אני את דבריהם של ד"ר ברק ושל ד"ר גוהר וקובעת שקופ"ח עמדה בחובתה להוכיח כי מסרה לתובעת את המידע שאדם סביר היה נדרש לו כדי לגבש החלטה אם לעבור את הבדיקות המוצעות (לענין מהות המידע שיש למסור ראו: ע"א 143/08 - בני חי קרצמן נ' שירותי בריאות כללית ואח' . (לא פורסם, 6.5.10).

32. מעבר לכך וזה העיקר - ד"ר ברק פעל נכון בכך ששלח את אֵם התובע לביצוע בדיקות נוספות - השלמת סקירת המערכות ואקו לב עובר, אולם גם בדיקות פשוטות ובלתי פולשניות אלה לא בוצעו על ידה.

מסירת הפניה לביצוע הבדיקות הנוספות -

33. אין חולק שאֵם התובע לא ביצעה את הבדיקות הנוספות. לטענתה - לא ניתנה בידה הפניה לביצוען ואילו ד"ר ברק טוען שהוא מסר לידיה הפניה, אותה היה עליה למסור במזכירות ולקבל טופס 17, אולם היא לא עשתה זאת ולכן לא ניתן להמציא את הטופס (עמ' 219-222 לפרו' ישיבת יום 11.12.08).

אינני מקבלת את טענת אֵם התובע, לפיה היא לא קיבלה הפניה לביצוע הבדיקות הנוספות. בעובדה שלא נמצא טופס ההפניה אין ולא כלום, שכן ההפניה ניתנת בידי המטופל לשם ביצוע הבדיקות ואין כל צורך בשמירת עותק ממנה בידי הרופא.

גרסת ד"ר ברק נתמכת בעצם העובדה שבכרטיס הרפואי רשם ד"ר ברק ביצוע בדיקת אקו לב והשלמת סקירת מערכות. לא הובא בפניי כל הסבר, מדוע שד"ר ברק ירשום שהוא שולח את אֵם התובע לבדיקות ולא יעשה כן וכאמור - אינני סבורה שד"ר ברק אמר לאֵם התובע דבר אחד ורשם בכרטיס דבר אחר.

בעצם הרישום בכרטיס יש, איפוא, תמיכה של ממש בגרסת ד"ר ברק לפיה הוא אמנם הפנה את אם התובע לביצוע הבדיקות הנוספות ומשכך, - גם תמיכה בגרסתו לפיה הוא אמר לה שהוא מפנה אותה לבדיקות אלה ונתן בידה טופס הפניה. לפיכך, אם, משום מה, ד"ר ברק היה שוכח לתת בידי אֵם התובע הפניה לביצוע הבדיקות בוודאי היתה אומרת לו זאת, שכן, על פי דבריה היא, היא ידעה שלצורך בדיקה צריך הפניה (עדותה בישיבת יום 24.6.08, בעמ' 63 לפרו' שו' 5).

אי ביצוע הבדיקות הנוספות -

34. אין חולק שאֵם התובע לא ביצעה את הבדיקות הנוספות. כאמור, סבורתני שהיא לא ביצעה אותן, לא משום שלא נשלחה לבצען, אלא משום שבחרה, מסיבות השמורות עימה, להימנע מכך.

התנהלותה זו של אֵם התובע, באי ביצוע הבדיקות הנוספות, עולה בקנה אחד עם חלק מהתנהלותה במהלך ההריון, כדלקמן:

- לאחר שהתברר לה שהיא בהריון, היא פנתה, לראשונה, לרופא רק בשבוע ה- 16.

- היא לא פנתה, כלל, למעקב בטיפת חלב.

- למרות שבטופס תוצאות בדיקות חלבון עוברי (שהתקבלו בהיות אֵם התובע בשבוע ה- 16 להריונה, נכתב שעליה לפנות לייעוץ אצל רופא מטפל "להסבר התוצאות ויעוץ, לא יאוחר מהשבוע ה- 20 להריון", פנתה האֵם, שוב, אל ד"ר ברק רק ביום 17.7.01 - בשבוע ה- 22 להריונה.

- היא לא חזרה לד"ר גוהר לאחר שבועיים, למרות המלצותיו, למרות שאמר לה לעשות כן ולמרות שהדבר נכתב בתוצאות בדיקת ד"ר גוהר, אשר אֵם התובע הודתה שהיא קראה.

- במשך קרוב לחודשיים (!), לאחר שנשלחה לביצוע הבדיקות הנוספות, היא לא חזרה לביקור אצל ד"ר ברק ופנתה אליו רק בחודש התשיעי, כשבועיים לפני הלידה, משום שהרגישה לא טוב והתברר שהיא סובלת מאנמיה חזקה.

יש לציין, כי ב"כ התובע לא טען (ובצדק), כי היה על ד"ר ברק, מיוזמתו, לחפש את אֵם התובע, על מנת לברר אִם ביצעה את הבדיקות הנוספות, אם לאו. ראו בענין זה: ע"א 2813/06 - קופת חולים לאומית ואח' נ' ציפורה זליג . (לא פורסם 11.7.10).

אי זימון אֵם התובע לביקור נוסף לאחר יום 21.8.02, ביקורה אצל ד"ר ברק ביום 18.10.02 -

35. לא מצאתי ממש בטענת ב"כ התובע, לפיה היה על ד"ר ברק לקבוע לאֵם התובע תאריך נוסף לביקור אצלו. ד"ר ברק שלח את אֵם התובע לבדיקות הנוספות, שאינן מבוצעות על ידו ולא היתה לו אפשרות לדעת מתי בדיוק הן תבוצענה, או אם היא ביצעה אותן, מה גם שרשאי מטופל להחליף רופא ולהגיע עם תוצאות הבדיקות לרופא אחר.

אין לי ספק שאם התובע ידעה שעליה לחזור לרופא עם תוצאות הבדיקות, כפי שעשתה כאשר קיבלה את תוצאות הבדיקות הקודמות וכפי שיודע כל אדם סביר, הנשלח ע"י רופא, לביצוע בדיקות ואם לא חזרה אליו, הרי זה משום שבחרה לא לעשות כן ולא משום חוסר ידיעה או חוסר הבנה.

אם התובע הגיעה פעם נוספת אל ד"ר ברק, ביום 31.10.01, בהיותה בחודש התשיעי להריונה, (בשבוע ה- 37) - שבועיים לפני המועד בו נולד התובע, כשהיא סובלת מאנמיה חריפה וד"ר ברק שלח אותה לבי"ח סורוקה, שם קיבלה שלושה טיפולים של עירוי מנות דם.

36. ב"כ התובע טוען שבמועד זה יכול היה ד"ר ברק לשלוח את אֵם התובע לדיקור מי שפיר וזאת - לו היה מברר ומגלה שהיא לא עשתה את הבדיקות הנוספות.

אינני סבורה כך.

ראשית - ד"ר ברק כבר הציע לאֵם, בביקורה ביום 12.8.10, לעשות דיקור מי שפיר והסביר לה את משמעות הבדיקה, והיא לא חפצה בכך ואף את הבדיקות הנוספות, אליהן נשלחה, לא ביצעה, למרות שמדובר בבדיקות לא פולשניות, שאין בצידן סיכון, כך שלא היה לד"ר ברק כל יסוד להניח שהיא תהיה מוכנה לבצע את הבדיקות בשלב מתקדם זה של ההריון.

שנית - גם מעדותה של האֵם בביהמ"ש (וגם מעדות בעלה), עלה, כי היא לא היתה מבצעת בדיקת מי שפיר, בוודאי לא בשלב כה מאוחר של ההריון. בדיקת דיקור מי שפיר בשלב זה טומנת בחובה סיכונים מוגברים ולאור כך שאֵם התובע לא היתה מוכנה לקחת את הסיכון שבביצוע הבדיקה בחודש שביעי (וגם לא ביצעה את הבדיקות, הלא פולשניות, אליהן נשלחה), ברי כי לא היתה מוכנה לכך בחודש התשיעי.

כאשר נשאלה אם התובע, אילו סיכונים היא מוכנה לקחת בביצוע בדיקות, כאשר מצד אחד, הסיכון לתסמונת קיים, אך הוא אינו גדול ומצד שני, יש בהן סיכון לעובר, השיבה, בסופו של דבר, שהיא היתה מבצעת בדיקות אם הרופא ממליץ לבצען. כשנשאלה מה היתה מחליטה אם ההחלטה הושארה לשיקול דעתה השיבה: "אני לא יודעת לענות לך" (עמ' 81 לפרו' ישיבת 24.6.08, שו' 7-8).

גם בעלה, אבי התובע, השיב תשובה זהה (ראו עדותו בענין זה בעמ' 44-45 לפרו' ישיבת 22.6.10).

לא היה כל פסול בכך שד"ר ברק כיבד את רצונה של אֵם התובע שלא לעבור בדיקת מי שפיר ולא היה מקום לנסות לשכנע אותה לעשות כן, בוודאי לא בשלב כה מתקדם של ההריון, בו הסיכונים מוגברים (ראו: ת"א 907/07 (מחוזי חיפה) ב. ע. מ. ואח' נ' מדינת ישראל/משרד הבריאות ואח' (לא פורסם, 21.7.10) ופסקי הדין הנזכרים שם.

יידוע ביה"ח בדבר הבדיקות שבוצעו ושלא בוצעו לאֵם התובע -

37. גם בטענה, כי היה על ד"ר ברק ליידע את עובדי ביה"ח ביחס לבדיקות שנערכו וביחס לאלה שטרם נערכו, לא מצאתי כל ממש, הן לאור כל האמור לעיל והן לאור כך שאם התובע נשלחה ע"י ד"ר ברק לביה"ח רק לשם טיפול באנמיה ולא לשם מעקב אחר ההריון. ביה"ח אינו משמש כגוף הבודק או מבקר את פעולותיו ואת שיקול דעתו של הרופא המטפל ודי בכך שהועברה לביה"ח האינפורמציה שהיתה דרושה לו לשם טיפול באנמיה.

קשר סיבתי -

38. מעבר לצריך אומר, כי גם לאור כך שאֵם התובע החליטה לא לבצע את הבדיקות הנוספות, אין כל קשר סיבתי בין ההסבר לענין דיקור מי שפיר לבין הולדת התובע.

ע"א 2781/93 - מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה (לא פורסם, ניתן ביום 29.8.99), שם הבהירה כבוד השופטת דורנר:

"... המבחן באשר לקיומו של קשר סיבתי בתביעת רשלנות בגין העדר הסכמה מדעת' הוא, האם החולה, לו היו נמסרות לו כל העובדות הרלוונטיות, היה מקבל עליו את הטיפול. מבחן זה ייבדק בהתאם לקנה המידה של החולה הסביר בנסיבות דומות."

אֵם התובע, שלא הלכה לבצע את הבדיקות הנוספות, למרות שאינן פולשניות ואין בהן כל סיכון, בוודאי לא היתה מבצעת דיקור מי שפיר, בחודש התשיעי, כאשר הסיכון לעוּבַּר גדול הרבה יותר וכאשר מדובר בשלב החיוּת ועל מנת להפסיק את ההריון יש צורך בהמתת העובר ברחם אימו.

אחריות ביה"ח :

39. למעשה - משקבעתי שלא היתה רשלנות מצד קופ"ח, ברי כי לא היתה רשלנות מצד ביה"ח. אֵם התובע הגיעה לביה"ח לשם קבלת טיפול ספציפי באנמיה ולא לשם טיפול בהריון באופן כללי. על כך היה מופקד הרופא המטפל - ד"ר ברק.

אין חולק שהממצא היחיד, החריג, שהיה במסמכים הרפואיים שהיו בידי ביה"ח היה ממצא של אגני כליה ברוחב 5 מ"מ בשבוע ה- 24 להריון. כאמור לעיל - ממצא זה הינו בגדר הנורמה ולא חייב חקירה ודרישה בשאלה אם האם ביצעה את כל הבדיקות לגילוי תסמונת דאון, על אחת כמה וכמה לא בשלב כה מתקדם של ההריון.

לא מצאתי בסיכומי ב"כ התובע טענה משפטית, או הסבר משפטי כלשהו לשאלה מדוע היה על עובדי ביה"ח "לגלות ענין", בבדיקות שעברה אם התובע במהלך ההריון "ולהתמקד בהן", כנטען שם.

גם בדברי פרופ' בליקשטיין, המובאים בסיכומי התובע, לפיהם אם ביה"ח היה מוצא ממצא חריג באחת הבדיקות היה צריך להמשיך ולחקור בענין אין ולא כלום, משלא הצביע ב"כ התובע על ממצא חריג המצדיק זאת ואך פרופ' בליקשטיין לא טען שהיה ממצא חריג כלשהו, שהיה בו כדי לגרום לביה"ח להמשיך ולחקור בענין.

כפי שאמרתי לעיל, ביה"ח אינו משמש כגוף הבודק או מבקר את פעולותיו ואת שיקול דעתו של הרופא המטפל ובהעדר ממצא חריג כלשהו, במסמכים הרפואיים שהועברו אליו, אשר היה בו כדי לעורר חשד לקיומה של בעיה הדורשת טיפול, לא היה זה מתפקידו של ביה"ח לבצע פעולה נוספת מעבר לטיפול באנמיה ובוודאי שלא היתה מוטלת עליו חובה לבחון אם רופאיה של אֵם התובע טפלו בה כראוי, או לבצע בדיקת דיקור חלב הטבור.

שאר טענות הנתבעות -

40. לאור כל האמור לעיל, אינני רואה צורך לדון בשאלה אם, בהנחה שאם התובע היתה מבצעת את הבדיקות הנוספות והיתה מתגלית אינדיקציה לתסמונת דאון ומבוצעת בדיקת מי שפיר, או בדיקת דיקור חבל הטבור בביה"ח והיה מתברר שהעובר לוקה בתסמונת דאון, האם אז, בשלב ההריון בו נמצאה אם התובע (לפחות שבוע 27 בהתייחס לד"ר ברק ושבוע 37 בהתייחס לביה"ח), היו הורי התובע, כאנשים דתיים, שומרי מסורת, מבצעים צעד זה, בהיות העובר בשלב החיוּת, או אם מצבו של התובע הינו בבחינת "טוב מותי מחיי", או אם היתה הוועדה להפסקת הריון מאשרת את הפסקת ההריון, או בשאלת אשמה התורם של אֵם התובע ובשאר הטענות שהעלו ב"כ הנתבעות.

מעת שנקבע על ידי, כי לא היתה כל התרשלות מצד מי מעובדי קופ"ח, אשר טיפלו באם התובע, או מצד ביה"ח, אין רלבנטיות לשאלות אלה.

סוף דבר :

41. לא מצאתי כי היתה התרשלות מצד מי מעובדי הנתבעות. שוכנעתי, כי הוסבר לאם שהבדיקות שביצעה אינן מגלות 100% מהמקרים של תסמונת דאון וכי הבדיקה היחידה שיכולה לגלות זאת במאה אחוז הינה בדיקת דיקור מי שפיר.

שוכנעתי שאם התובע הופנתה ע"י ד"ר ברק לביצוע בדיקות אקו-לב עובר והשלמת סקירת המערכות, אולם, מסיבותיה השמורות עימה, בחרה שלא לבצע את הבדיקות ובוודאי לא לבצע בדיקת דיקור מי שפיר ולא היה מקום שד"ר ברק ישכנעה לנהוג אחרת, בוודאי לא לאור תוצאות הבדיקות אותן עשתה.

בנוגע לביה"ח לא מצאתי ולו טענה אחת בסיכומי ב"כ התובע, שיש בה, ולו לכאורה, כדי להצביע על רשלנות בהתנהלותו.

לאור כך, אני דוחה את התביעה נגד שתי הנתבעות.

42. אשר להוצאות - יש ממש בטענת ב"כ ביה"ח, בדבר הצורך למגר תופעה של תביעות סרק ואמנם הדרך היחידה של ביהמ"ש לעשות כן, הינה באמצעות חיוב בהוצאות.

עם זאת, בהתחשב באמור לעיל, בנוגע לקופ"ח ולאור הנטל המוטל על הורי התובע, בגידולו, לא אחייב את התובע בהוצאות קופ"ח - הנתבעת מס' 1.

לצערי, לא אוכל לנהוג כך באשר לביה"ח - הנתבע 2, באשר, כאמור, גם מסיכומי ב"כ התובע הוברר שלמעשה אין בפיו, ולו לכאורה, טענה של ממש נגד ביה"ח. לפיכך, אחייב את התובע בהוצאות ביה"ח, אם כי במידה מתונה.

אני מחייבת, איפוא, את התובע לשלם לנתבעת 2 הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק.

ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



חיפוש לפי נושא