בע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות ואח'. תק-על 2007(2) 3782 אומר בית המשפט מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה: "...על פי הוראות סעיף 45(ג) לחוק החדש, על בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי תקנה 29 חל הסדר התיישנות הייחודי, מכוחו רואים את הבקשה לצורך מניין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסום החוק - קרי ביום 12.03.06 (להלן - המועד הקובע). לפיכך, עילה שנתגבשה קודם לתאריך 12.3.99 שהוא 7 שנים לפני המועד הקובע, התיישנה על פי הוראות המעבר, ובקשת אישור כזו, הכפופה להוראת המעבר, דינה להידחות מחמת ההתיישנות. בהסדר מעבר זה ביקש החוק להגביל בהסדר התיישנות מיוחד את משך חייהן של אותן בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שלא התבססו בשעתו על חיקוקים ספציפיים שהסדירו מנגנון לאישור תובענות ייצוגיות, שהיו תקפים עובר לחקיקת החוק החדש ולהצר את "תוחלת חייהן" של בקשות כאלה, כדוגמת אלה שנשענו על תקנה 29, שההלכה הפסוקה קבעה כי לא נמצא להן בסיס מוכר בדין...". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התיישנות תביעה ייצוגית: 1. מבוא בפני בקשה לאישור תובענה ייצוגית אשר הוגשה לבית המשפט בשנת 2001. בהחלטתה מיום 13/06/04, ובהסתמך על ההלכה שנפסקה ברע"א 3126/00, מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ ואח', פ"ד נז (3) 220 החליטה כבוד השופטת ציפורה ברון, למחוק את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, מאחר והגיעה למסקנה, כי "לא ניתן כיום לעשות שימוש בתקנה 29 (לתקנות סדר הדין האזרחי י.פ), לשם הגשת תביעות ייצוגיות". על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט העליון-ע"א/8556/04. טרם נדון הערעור, התקבל בכנסת חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006 (להלן:"החוק"). בסעיף 45(ב) לחוק נאמר: "ההוראות לפי חוק זה...יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה." ברע"א/7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ, , תק-על 2006 (4), 4102 נקבע, כי הפירוש המתבקש להוראת סעיף זה הינו, כי עת נאמר "תלויות ועומדות לפני בית המשפט" הכוונה גם להליכי ערעור. (ראה גם ע"א 1349/05, דוד שוב ואח' נגד בנק ירושלים ואח' , תק-עליון 2009 (1) 3763) נוכח האמור, הגישו הצדדים לבית המשפט "בקשה בהסכמה למתן החלטה": "להחזיר את התיק לבית המשפט הנכבד קמא כדי שידון בו בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ללא צו להוצאות" וכי, "מוסכם על הצדדים כי אין לראות בבקשה זו ובהסכמה שבגדרה משום וויתור על טענה כלשהי (קיימת ו/או עתידית) ואין לראות בהן משום הסכמה לטענה כלשהי (קיימת ו/או עתידית) של הצד האחר, לרבות בכל הקשור להתיישנות." ביום 10/07/07, נתן בית המשפט העליון פסק דין, כפי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים. התיק חזר להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי. בישיבת בית המשפט ביום 03/12/07 החליט בית המשפט-כבוד השופטת ציפורה ברון-לדון תחילה בנושא ההתיישנות. הצדדים הגישו דברי טיעון בכתב. תיק זה עבר לטיפולי זה עתה, עם פרישתה של כבוד השופטת ציפורה ברון לגמלאות. 2. התיישנות בתיק זה מתעוררת טענת ההתיישנות במספר מישורים: - התיישנות על פי סעיף 45(ג) לחוק. - מנין תקופת ההתיישנות, בהתחשב, בין השאר, בסעיף 8 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958. סעיף 45 (ג) לחוק תובענות ייצוגיות קובע לאמור: "(ג)(1) היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שמתקיים בה אחד התנאים המפורטים להלן, יראו אותה, לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה: (א) הבקשה הוגשה שלא לפי אחד ההסדרים המפורטים בסעיפים 32 עד 43 כנוסחם ערב ביטולם בחוק זה: (ב) עילתה אינה בגדר העילות שהיה ניתן לאשר בשלהן תובענה ייצוגית לפי אחד ההסדרים כאמור בפסקת משנה (א)" העניין הנדון בפני, לא היה כלול באותם הסדרים/סעיפי חוק על פיהם ניתן היה להגיש תובענה ייצוגית . זו הייתה גם הסיבה בגינה - טרם חקיקת החוק- נמחקה התובענה. רק עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, נוצרה הזכות/האפשרות להגיש בקשה ל"אישור תובענה ייצוגית" בגין העילות המפורטות בבקשה זו. חוק תובענות ייצוגיות הרחיב את עילות התביעה בגינן ניתן להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית והחיל את הוראות החוק, למפרע, על תביעות "תלויות ועומדות". עם זאת, והיות ומדובר בתחולה למפרע של החוק, מצא המחוקק לנכון, להגדיר ב"הוראות המעבר" את מועד ה"תחילה" וה"תחולה" של הוראות החוק. בסעיף 45(ב) נקבע: "ההוראות לפי חוק זה...יחולו גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית ועל תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה."; ובסעיף 45(ג)(1) נקבע: "היתה תלויה ועומדת ביום פרסומו של חוק זה, בקשה לאישור תובענה ייצוגית...יראו אותה, לענין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה:"(ההדגשה שלי י.פ). החוק פורסם ביום 12/03/06, והוא המועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. בע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות ואח'. תק-על 2007(2) 3782 אומר בית המשפט מפי כבוד השופטת פרוקצ'יה: "...על פי הוראות סעיף 45(ג) לחוק החדש, על בקשה לאישור תובענה ייצוגית על פי תקנה 29 חל הסדר התיישנות הייחודי, מכוחו רואים את הבקשה לצורך מניין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסום החוק - קרי ביום 12.03.06 (להלן - המועד הקובע). לפיכך, עילה שנתגבשה קודם לתאריך 12.3.99 שהוא 7 שנים לפני המועד הקובע, התיישנה על פי הוראות המעבר, ובקשת אישור כזו, הכפופה להוראת המעבר, דינה להידחות מחמת ההתיישנות. בהסדר מעבר זה ביקש החוק להגביל בהסדר התיישנות מיוחד את משך חייהן של אותן בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שלא התבססו בשעתו על חיקוקים ספציפיים שהסדירו מנגנון לאישור תובענות ייצוגיות, שהיו תקפים עובר לחקיקת החוק החדש ולהצר את "תוחלת חייהן" של בקשות כאלה, כדוגמת אלה שנשענו על תקנה 29, שההלכה הפסוקה קבעה כי לא נמצא להן בסיס מוכר בדין..."(ההדגשה שלי י.פ). (ראה לעניין זה גם ע"א 1349/05, דוד שוב ואח' נגד בנק ירושלים ואח', ). מכאן, שאת תקופת ההתיישנות על תביעות כספיות "תלויות ועומדות" בבית המשפט שלא ניתן היה להגיש בגינן בקשה לאישור תובענה ייצוגית, קודם לחקיקת החוק, יש למנות למפרע, החל מיום פרסום החוק - 12.03.2006 - כשהתקופה המרבית (לתביעות כספיות) הינה, שבע שנים. בענייננו, עסקינן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית, המתייחסת לתקופה שתחילתה ביום 13/08/1997. ככל שהבקשה לאישור תובענה כייצוגית, מתייחסת לעילות וסעדים הקודמים ליום 12/03/1999, אין לאשר בקשה זו, מחמת התיישנות. 3. התיישנות שלא מדעת לטענת המבקש, במקרה הנדון, יש למנות את תקופת ההתיישנות, בהתחשב בסעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע לאמור: "התיישנות שלא מדעת. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." לטענתו, כמופיע בתצהירו מיום 4/9/08, העובדות נשוא הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית נודעו לו רק בשנת 2001. סבור אני, כי אין להישמע לטענה זו, משני טעמים: א. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם סעיף 45(ג)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, ככל שמדובר בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות "תלויות ועומדות לפני בית משפט ביום פרסומו של חוק זה." ב. לגוף העניין, ועובדתית, סעיף 8, אינו חל על המקרה הנדון. 4. הקשר שבין סעיף 45(ג)(1)(ב) לחוק תובענות ייצוגיות לבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות. חוק תובענות ייצוגיות העניק את הזכות/האפשרות להגיש בקשה לאישור תובענות ייצוגיות, אשר טרם חקיקת החוק, לא ניתן היה להגישן ככאלו. זאת, בשונה מתובענות ייצוגיות שניתן היה להגישן על פי הסדרי חקיקה מיוחדים, כדוגמת אלו, המפורטים בסעיפים 32-43 לחוק, אשר בוטלו והוחלפו בהוראות החוק. קרי, מחד גיסא, הרחיב המחוקק את סוגי הנושאים, העילות והסעדים אשר בעניינם ניתן להגיש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות, אך מאידך גיסא, צמצם וקבע - ב"הוראות מעבר" - את התקופה בהן ניתן יהיה להכיר למפרע בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות "התלויות ועומדות לפני בית המשפט", אשר אלמלא החוק לא ניתן היה להגישן. בסעיף 45(ג) לחוק נקבע כי יראו תביעה כזו "לעניין מנין תקופת ההתיישנות, כאילו הוגשה ביום פרסומו של חוק זה." החוק פורסם ביום 12/03/2006, מכאן,ש"מנין תקופות ההתיישנות" על בקשות אלו יהיה מיום 12/03/2006 בהתייחס לתקופה שבין 12/03/06 - 12/03/99, ולא יותר. ללמדך, כי עסקינן בחוק אשר בו יש הוראות מיוחדות לעניין "מנין תקופת ההתיישנות", לגבי "תובענות תלויות ועומדות בפני בית המשפט ביום פרסומו של חוק זה". סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע לאמור: "דינים שמורים אין חוק זה בא לפגוע בתקופת-התיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה..." ללמדך, כי "לעניין מנין תקופת ההתיישנות" - למפרע - לגבי "תובענות תלויות ועומדות בפני בית המשפט ביום פרסומו של חוק זה", סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, גובר על כל הוראה, הקובעת אחרת, המצויה בחוק ההתיישנות, לרבות סעיף 8 לחוק ההתיישנות העוסק אף הוא במועד, אשר בו "תתחיל תקופת ההתיישנות". סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, מטרתו, לתחום את התקופה בה תוכרנה למפרע בקשות לאישור תובענות - כתובענות ייצוגיות - אשר מכוח סעיף 45(ב), החוק הוחל עליהן, בהיותן "תלויות ועומדות לפני בית המשפט."; ואשר אלמלא סעיף זה, היו נמחקות על הסף, כפי שנמחקה התביעה הנדונה. אם הייתה למחוקק כוונה, להאריך את התקופה למפרע, ועמה את תקופת ההתיישנות, מעבר לתקופה הקבועה בסעיף 45(ג) לחוק, ו/או אם בכוונתו הייתה להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות, גם על בקשות לאישור תובענות ייצוגיות "תלויות ועומדות בבית המשפט", הוא היה עושה זאת באמירה מפורשת, כפי שעשה בסעיף 45(2) לחוק, עת קבע: "על אף האמור בכל דין, נדחתה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כאמור בפסקה (1) לפני פרסומו של חוק זה, יבוא במנין תקופת ההתיישנות של התביעה נושא הבקשה הזמן שבין הגשת הבקשה ובין דחייתה; לעניין זה, "דחייה" - כמשמעותה בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958". מכאן, שהוראת סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות היא הרלוונטית והקובעת לענייננו, והיא זו התוחמת את התקופה ברת התביעה, בכל הקשור ל"תובענות ייצוגיות, אשר היו תלויות ועומדות לפני בית משפט, ביום פרסומו של חוק זה." לסעיף 8 לחוק ההתיישנות, אין תחולה לעניין זה. האמור, מתיישב גם עם הנאמר בע"א 6541/04 חיפמן נ' עידוד בע"מ חברה למתן הלוואות ואח', : "בהסדר מעבר זה ביקש החוק להגביל בהסדר התיישנות מיוחד את משך חייהן של אותן בקשות לאישור תובענות ייצוגיות שלא התבססו בשעתו על חיקוקים ספציפיים שהסדירו מנגנון לאישור תובענות ייצוגיות, שהיו תקפים עובר לחקיקת החוק החדש ולהצר את "תוחלת חייהן" של בקשות כאלה, כדוגמת אלה שנשענו על תקנה 29, שההלכה הפסוקה קבעה כי לא נמצא להן בסיס מוכר בדין..." למותר לציין, כי אין באמור כדי לגרוע מתחולתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, במקרים המתאימים, על בקשות לאישור תובענה ייצוגית שהוגשו לבית המשפט, מיום פרסום חוק תובענות ייצוגיות ואילך. 5. הסתמכות התובע על סעיף 8 לחוק ההתיישנות כאמור, מסקנתי היא, כי הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אינה חלה על המקרה הנדון בפני. עם זאת, גם אם הייתה תחולה בענייננו להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא ניתן היה להיעזר בה במקרה הנדון. בתצהירו טען התובע: "6. העובדה שתעריפי זמן האוויר שסלקום חייבה על-פיהם את מנויי טוקמן חצו את תקרת התעריף ודבר היות גבייתו של הסכום הקבוע בלתי לגיטימית - נודעו לי רק ב-2001, לאחר שבאי-כוחי השלימו את ניתוחו של החומר הרלבנטי ערב הגשת התביעה (ב-26.8.01). את הסכם טוקמן קבלתי רק אחרי 22.7.01 (במצורף למכתב נספח "ב" לבקשתי לאשר את תביעתי כייצוגית). אין בנימוקים אלו, כדי להאריך את תקופת ההתיישנות. התעריפים, היו ידועים, ו/או אמורים היו להיות ידועים למבקש. עם חתימתו על ההסכם עם המשיבה (סלקום), יש להניח כי המבקש קיבל את כל המסמכים הרלוונטיים לעניין, והיה מודע לחיובים השונים. בודאי עת קיבל את החשבונות ושילם עבור השירותים הניתנים. בהיותם מסמכים בכתב, לא הייתה גם כל מניעה לקבל בכל עת מסמכים אלה. ואכן, בתצהירו המבקש אינו טוען כי לא היו בידיו מסמכים אלו. טענתו היא, כי: "רק ב-2001, לאחר שבאי-כוחי השלימו את ניתוחו של החומר הרלבנטי ערב הגשת התביעה (ב-26.8.01)" נודעה לו: "העובדה שתעריפי זמן האוויר שסלקום חייבה על-פיהם את מנויי טוקמן חצו את תקרת התעריף". אין בנטען כדי להצדיק הסתמכות ומתן סעד על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות. הצורך להיעזר בחוות דעת, אינו עילה מספקת להאריך את תקופת ההתיישנות. יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט י.אלון שנאמרו בע"א 1349/05, דוד שוב ואח' נגד בנק ירושלים ואח': "סעיף 8 לחוק ההתיישנות ענינו בתובע שנעלמו ממנו"...העובדות המהוות עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...". מתוך כתב התביעה על צרופותיו עולה, כי עילות התביעה של המערערים מתבססות כולן על הסכמי ההלוואה והביטוח, שהעתקיהם מצורפים לתביעה. הסכמים אלה נחתמו על ידם שנים רבות לפני מועד ההתיישנות. העובדה כי פנו לבנק לבקש פירוט וביאור לאותם המסמכים רק בחלוף מספר שנים אינה מביאה את ענינם לנסיבות הדברים בהם עוסק סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שהרי לא היתה מניעה כי הפניה תיעשה זמן רב קודם לכן (ראו ע"א 6095/97 הנ"ל, בעמ' 728; ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח(6) 847, 857 (2004)). בנוסף, המערערים אף לא טענו בכתבי הטענות שלהם את העובדות המבססות טענה לדחיית מועד ההתיישנות לפי סעיפים 7 ו-8 לחוק ההתיישנות, ובין היתר לא ציינו במפורש מתי לשיטתם נודעו להם העובדות שנעלמו מהם (ראו ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216, 218-219 (1997); ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחים שבירו בע"מ פ"ד נד(4) 464, 473-474 (2000)). בהינתן כל זאת, מתבקשת המסקנה כי עילת אישור התובענה הייצוגית כפי שנתחדשה בענין התובענה דנן בחוק התובענות הייצוגיות, התיישנה". אשר על כן, גם אם הייתה תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות על הבקשה לאישור תובענה הייצוגית המונחת בפני, למרות שאיני סבור כך, לא הייתי נעתר לבקשה להארכת תקופת ההתיישנות, בהסתמך על סעיף 8 לחוק ההתיישנות. 6. ההזדמנות הראשונה להעלאת טענת ההתיישנות לטענת המבקש, לא העלתה המשיבה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה שניתן היה להעלותה, וכפועל יוצא, היא מנועה עתה מלהעלות טענה זו. אין אני מקבל טיעון זה. המבקש הגיש את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית ביום 26/08/01 בגין עילות שתחילתן באוגוסט 1997. בעת הגשת הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, לא היה מקום להעלות את טענת ההתיישנות, שהרי לא חלפו שבע שנים מאז העילות הנטענות ועד למועד הגשת הבקשה. היה מקום כפי שנעשה, להגיש בקשה למחיקה על הסף של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בטענה כי תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי, אינה מאפשרת הגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית בעילות הנטענות בבקשה זו. הבקשה למחיקה על הסף של הבקשה לאישור התובענה הייצוגית התקבלה על ידי בית המשפט ביום 13/06/2004 והבקשה לאישור תובענה ייצוגית ועימה התביעה שהוגשה - נמחקו. מכאן, כל עוד לא נחקק חוק תובענות ייצוגיות התשס"ו-2006, וכל עוד לא נפסק כי הוחל גם על תובענות "תלויות ועומדות" בערעור, לא היה מקום לטעון את טענת ההתיישנות. הליכים אלו התרחשו, לאחר הגשת הערעור של המבקש לבית המשפט העליון בעתירה לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי אשר מחק את הבקשה לאישור תובענה ייצוגית. כבר בסיכום טענות הצדדים בפני בית המשפט העליון, התייחסו הצדדים לנושא ההתיישנות. המבקש עצמו בסעיף 22 לסיכומיו ובסעיף 18 לבקשת הערעור מציין: "דא עקא, והוא עיקר: מכיוון שהתביעה עוסקת בתקופה בת כ-28 חודשים, שסופה בדצמבר 1999, קרוב לוודאי שהמשיבה תטען להתיישנות חלקה הארי של התביעה החדשה..." המשיבה בסעיפים 10-11 לסיכומיה דנה בנושא ההתיישנות על פי סעיף 45(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. בעקבות חקיקת חוק תובענות ייצוגיות ופסקי הדין שניתנו בנדון, באו הצדדים לידי הסכמה להחזיר את התיק להמשך הדיון בבית המשפט המחוזי כאשר שני הצדדים שומרים על זכותם לטעון לעניין ההתיישנות. "מוסכם על הצדדים כי אין לראות בבקשה זו ובהסכמה שבגדרה משום וויתור על טענה כלשהי (קיימת ו/או עתידית) ואין לראות בהן משום הסכמה לטענה כלשהי (קימת ו/או עתידית) של הצד האחר, לרבות בכל הקשור להתיישנות"( ההדגשה שלי י.פ). בית המשפט העליון בפסק דינו מציין הסכמה זו של הצדדים באמרו: "על כן החלטנו לקבל את בקשתם המוסכמת של בעלי הדין ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי כדי שידון בו בהתאם להוראות חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 כאשר כל צד שומר על טענותיו לרבות בכל הקשור להתיישנות..." קודם לכן, וכל עוד לא הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי, לא היה מקום להעלות את טענת ההתיישנות. ואכן, בדיון הראשון אשר התקיים בפני כבוד השופטת ציפורה ברון, הועלתה טענת ההתיישנות. בא כוח המבקש אמר: "חברי אמר לי כי בכוונתו לטעון להתיישנות חלק מהתביעה..." ובא כוח המשיבה הגיב על כך: "אנו נטען להתיישנות...ההתיישנות נובעת מסעיף 45(ג) לחוק התובענות הייצוגיות החדש. דבר זה עלה בביהמ"ש העליון. ההסדר הדיוני שהחזיר את התיק לבית משפט זה אף מציין שזה מבלי לפגוע בכל טענה לרבות טענת ההתיישנות..." נוכח טענות הדדיות אלו, הורה בית המשפט על הגשת סיכומי טענות הצדדים לעניין ההתיישנות. ללמדך, כי טענת ההתיישנות הועלתה במועד. 7 סוף דבר הדיון בבקשה לאישור התובענה הייצוגית, יתייחס לתקופה שמיום 12/03/1999 ועד ליום 31/12/1999. הבקשה לאישור התובענה הייצוגית, לתקופה שקדמה ליום 12/03/1999 - התיישנה. תביעה ייצוגיתהתיישנות