שני כתבי אישום הוגשו לבית משפט זה נגד הנאשם, עורך-דין יליד 1951. שני כתבי האישום עוסקים בהתנהגות הנאשם כלפי אחותו של הנאשם (להלן – המתלוננת), אישה מוגבלת בשכלה המתגוררת במרתף ביתו של הנאשם בכפר סבא (להלן – הבית), ביחידת דיור נפרדת, וכן בהתנהגותו כלפי שוטרים. בת"פ 17380-11-09 הואשם הנאשם בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, העלבת עובד ציבור והסגת גבול פלילית. הנאשם ניהל הוכחות, וביום 1.2.2011 הרשעתיו בביצוע שלוש מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום: איומים, היזק לרכוש במזיד והסגת גבול, וזיכיתיו מחמת הספק מביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור. כפי האמור בהכרעת דיני, ביום 13.11.2009, בשעת לילה מאוחרת, ירד הנאשם כשתחתונים בלבד לגופו ליחידת הדיור בה ישנה אותה עת המתלוננת. הנאשם דפק בחוזקה על הדלת שהייתה סגורה ונעולה, ולאחר מכן שבר את הדלת והדליק את האור. המתלוננת נעורה משנתה. הנאשם, שהיה בגילופין, התנודד ואמר למתלוננת שאם לא תצא מהבית ירצח אותה. בת"פ 2024/09 הואשם הנאשם בעבירות של איומים, היזק לרכוש במזיד, תקיפת עבוד ציבור, ניסיון לתקיפת עובד ציבור, ניסיון לתקיפת שוטר והעלבת עובד ציבור. גם בתיק זה נוהלו הוכחות (לפני כב' השופטת נ' בכור), אך טרם מתן הכרעת הדין ביקש הנאשם להודות בעובדות כתב אישום מתוקן בתיק האמור ולצרף את התיק לעניין שנדון לפניי (ת"פ 17380-11-09). ביום 21.3.2011 הרשעתי את הנאשם, בעקבות הודאתו, בביצוע העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן בת"פ 2024/09: איומים, היזק לרכוש במזיד, ניסיון לתקיפה סתם וניסיון לתקיפת שוטר. לפי עובדות כתב האישום המתוקן בת"פ 2024/09, ביום 29.8.2008, בשעת ערב, ניתק הנאשם את החשמל ביחידת הדיור. לאחר ויכוח בין השניים, הורה הנאשם למתלוננת לצאת מיחידת הדיור ומשזו סירבה, השליך מהחלון את מכשיר הטלוויזיה שלה, שולחן הטלוויזיה, השידה, המאוורר והרדיאטור והביא לניפוצם. הנאשם איים על המתלוננת באומרו לה כי אם לא תצא מיחידת הדיור היום, ירצח אותה. בהמשך, נמלטה המתלוננת מהבית והזעיקה את המשטרה. שוטרת ומאבטח עירוני מהסיור המשולב הגיעו למקום. הנאשם מסר לשוטרת, לפי דרישתה, את תעודת הזהות שלו, ולאחר מכן נכנס לחצר ביתו כשהוא נתון בסערת רגשות, סגר את הדלת, ואיים על המאבטח העירוני שאם ייכנס פנימה – ירצח אותו. הנאשם ירק לעבר המאבטח אך לא פגע בו, בהמשך השליך את שברי הטלוויזיה והשידה לעבר השוטרת והמאבטח (אך לא פגע בהם), ובתחנת המשטרה גידף את השוטר שעיכב אותו ואיים עליו כמפורט בכתב האישום. כמו כן סירב הנאשם לבצע בדיקת זיהוי, השתולל, דפק על השולחן, ועלב בשוטר נוסף. לאחר הצירוף הסכימו הצדדים כי שירות המבחן יערוך תסקיר אודות הנאשם, בגדרו תיבחן לבקשת ההגנה, בין היתר, האפשרות לביטול הרשעתו. בעניינו של הנאשם הוגשו שלושה תסקירים, אשר הוגשו במהלך תקופה של כשנה. שירות המבחן סקר בהרחבה את הסכסוך המשפחתי העומד ביסוד בהתנהגות הנאשם כלפי אחותו המתלוננת, סכסוך שנדון גם בבית המשפט לענייני משפחה. הנאשם הוא אדם כבן 60, גרוש ואב לשני ילדים בוגרים, המתגורר מאז שנת 2010 (עת הורחק מביתו) עם בתו זוגו בנתניה. לדברי הנאשם, בשל תחושת התסכול שלו ממגורי אחותו המוגבלת בביתו, מצב שלהבנתו נכפה עליו שלא בטובתו, הגיב באלימות ובאימפולסיביות כשהוא נתן במצב נפשי סוער. הנאשם מכה על חטא על התנהגותו ונתון בהליך של חשבון נפש בגין התנהגותו הבעייתית. הוא חש אמפטיה למצבה ובושה על מעשיו. הנאשם הביע חשש כי הרשעתו בפלילים תביא לשלילת רישיונו כעורך דין, תחום עיסוקו ופרנסתו לאורך השנים, חשש המתעצם על רקע מצבו הכלכלי הקשה. צוין כי לשכת עורכי הדין הגישה נגד הנאשם קובלנה משמעתית וכי הדיון בהליך זה יימשך לאחר סיום ההליך הפלילי. שירות המבחן נפגש עם המתלוננת. ההתרשמות הייתה כי מדובר באישה הסובלת מבעיות נפשיות ומטופלת בהתאם למצבה. המתלוננת דיווחה כי הנאשם נוהג לצרוך אלכוהול, בעיקר בסופי שבוע, ובמצבים אלה נוהג באופן מטריד ומאיים כלפיה. הנאשם שלל תחילה בעייתיות בדפוסי השתייה שלו וכן קשר בין התנהגותו האלימה לצריכת משקאות משכרים, אך בהמלצת שירות המבחן שולב בעמותת "אפשר", שיתף פעולה באופן מלא בהליך הטיפולי, הפסיק לצרוך אלכוהול ובמקביל לשיחות הפרטניות השתלב בקבוצת AA של מכורים נקיים. הנאשם השכיל לעבד את תחושות הזעם והפגיעה שצבר במשפחתו. בחודש ספטמבר 2011 בנה על חשבונו דלת כניסה נפרדת ליחידת הדיור של המתלוננת ובכך התבצעה הפרדה פיזית בין שני הבתים. מכלול נתונים זה, וכן ההבנה כי התנהגויות הנאשם שהביאו להרשעתו אינן מאפיינות אותו, וכן הרצון לחזק את החלקים החיוביים באישיותו של הנאשם, הביא את שירות המבחן להמלצה לפיה תבוטל ההרשעה, הנאשם יחויב בשל"צ ויועמד בצו מבחן. ראיות לעונש המאשימה הגישה תצהיר נפגע שמילאה המתלוננת לפני ישיבת הטיעונים לעונש ביום 10.1.2012 (תע/1). בתצהיר תיארה המתלוננת התנהגויות שונות של הנאשם כלפיה שלא בא זכרן באיזה מכתבי האישום שהוגשו נגדו, וביקשה להחמיר בעונשו. המתלוננת הוסיפה בתצהירה כי הנאשם אמנם התקין לאחרונה כניסה נפרדת ליחידת הדיור שלה, אך היא עודנה חוששת לחייה כל עוד הנאשם לא נגמל משתייה חריפה. המתלוננת הוסיפה וביקשה פיצוי כספי מן הנאשם. הנאשם הגיש שלוש ראיות לעונש: החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 21.11.2011 בעניינו של הנאשם, לדחות את בקשת הקובל להשעות את הנאשם מעיסוק במקצוע עריכת הדין טרם ייגזר דינו בהליך הפלילי (נע/1); חוזה שכירות המעיד על כך שהנאשם השכיר את ביתו (נע/2); וכן מסמכים המעידים על כך שהנאשם בנה דלת כניסה נפרדת ליחידת הדיור בה מתגוררת המתלוננת (נע/3). תמצית טיעוני הצדדים לעונש המאשימה מבקשת להותיר את הרשעתו של הנאשם על כנה ולגזור עליו עונש מאסר, שירוצה בדרך של עבודות שירות. ב"כ המאשימה ציין כי בת"פ 17380-11-09 הורשע הנאשם לאחר שמיעת ראיות, והוא אינו זכאי להקלה לה זוכים נאשמים שמודים מבלי שניהלו הוכחות. לדברי התובע, התנהגותו של הנאשם בגינה הורשע בדין אינה בגדר מעשה חד-פעמי, אלא מדובר בהתנהגות נמשכת. המעשים, כך נטען, חמורים. הנאשם פגע באחותו עצמו ובשרו, ויש במעשיו חומרה יתרה נוכח מצבה הנפשי של המתלוננת. לדעת ב"כ המאשימה, הנאשם לא הוכיח את הפגיעה הצפויה בעיסוקו אם יורשע בדין, וגם אם יושעה מחברותו בלשכת עורכי-הדין, ספק אם יהיה הדבר לצמיתות. עוד נטען על ידי ב"כ המאשימה כי שירות המבחן התרכז בנאשם, ולא שקל כלל בהמלצתו את חומרת העבירה. נטען כי דווקא עורכי דין שמבצעים עבירות מביאים בחשבון את הרשעתם הצפויה, ואין להם להלין אלא על עצמם. ב"כ המאשימה הגיש פסיקה ממנה עולה כי גם כאשר צפויה פגיעה בפרנסתו של נאשם, בתי המשפט אינם ממהרים לעשות שימוש במכשיר החריג של ביטול הרשעה. ב"כ הנאשם ריכז טיעוניו בסוגיית הרשעת הנאשם. לדברי הסנגור, אם יאבד הנאשם את האפשרות לעבוד כעורך דין, ייגדע מטה לחמו, ונוסף על כך – תיפגע תדמיתו באופן קשה ביותר. ב"כ הנאשם ביקש לאבחן את פסקי הדין שהגישה המאשימה ולשם כך הפנה, בין היתר, לאמור בתסקירים שהגיש שירות המבחן אודות הנאשם, ובמיוחד להליך הגמילה המוצלח מאלכוהול שעובר הנאשם. לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם נטל אחריות מלאה על מעשיו, הביע חרטת אמת, וחסך מזמנו של בית המשפט. הובהר כי ניהול ההליך בת"פ 17830-11-09 לא היה מהלך סרק, שכן הנאשם זוכה מעבירת העלבת עובד הציבור ובהכרעת הדין נקבע שבמהלך האירוע לא עשה שימוש בסכין. לדעת ב"כ הנאשם מעשי הנאשם אינם עולים כדי "דפוס פעולה" החוזר על עצמו. מדובר בסך הכול בשני אירועים, לא חמורים במיוחד, שעברה שנה ביניהם. הנאשם הוא בן 61, עו"ד שעבד שנים הרבה כפקיד במס הכנסה, ואין לו עבר פלילי כלשהו. מעשי הנאשם בוצעו בתקופה קשה בחייו, וברקעם עמדו סכסוך משפחתי ופרובוקציה של בני משפחתו. כן צוין שהעבירות בוצעו לפני זמן, ומאז לא ביצע הנאשם כל עבירה פלילית. עוד נטען כי הנאשם פיצה את המתלוננת בהליך אזרחי, וכאמור בנה על חשבונו דלת נפרדת ליחידת מגוריה. לדעת ב"כ הנאשם, ראוי לבטל את הרשעת הנאשם, על מנת לסייע בשיקומו, ולחייבו בצו מבחן ובהתחייבות. הוגשה פסיקה של בתי המשפט בה בוטלה הרשעה במקרים דומים. הנאשם בדברו האחרון לעונש הביע בושה וצער על מעשיו. הוא הוסיף כי הפנים את שעשה ופעל כמיטב יכולתו על מנת להשתקם. הנאשם הביע חשש רב נוכח האפשרות כי יורשע ורישיונו יילקח ממנו, והביע נכונות להתחייבות כספית גבוהה. דיון והכרעה בשתי הזדמנויות שונות, ברקע יחסים מורכבים בינו ובין אחיו ואחותו הסובלת ממוגבלות שכלית ונפשית, והתמכרותו של הנאשם לטיפה המרה, נכנס הנאשם ללא רשות למקום מגורי אחותו המתלוננת, איים עליה, ובמקרה המתואר בת"פ 2024/09, שבר חפצים בדירתה, ובהמשך ביצע עבירות שונות כלפי שוטרים. מעשי הנאשם משתבצים לתחום האלימות במשפחה. ככלל, מצווים בתי המשפט להחמיר בעונשם של נאשמים המבצעים עבירות מסוג זה. הרציונאל לכלל האמור מוכר וידוע ולא ראיתי צורך להכביר מילים בנוגע לכך. הנאשם ניהל את ההליך בת"פ 17380-11-09 עד תום, אך יש לקבל את עמדת בא-כוחו כי לא היה זה ניהול סרק, שכן הנאשם זוכה על ידי מביצוע עבירה כלפי שוטר, וכן נקבע בהכרעת הדין שהתביעה לא הצליחה להוכיח כי במסגרת האירוע עשה הנאשם שימוש בסכין. הנאשם הודה בעובדות כתב אישום מתוקן בת"פ 2024/09, אמנם בשלב מאוחר יחסית של ההליך שם, וחסך מזמנו של בית המשפט. יהא הדבר אשר יהא, בסופו של דבר נטל הנאשם אחריות מלאה למעשיו, הביע חרטה, ועלה על דרך השיקום. בית המשפט שהרשיע נאשם, מוסמך, כפי הוראת סעיף 192א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לבטל את הרשעתו במסגרת גזר הדין, ולהטיל עליו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. על המסגרת הנורמטיבית להפעלת שיקול הדעת השיפוטי בכל הקשור לבקשת נאשם בגיר להימנע מהרשעתו, עמד בית המשפט העליון, בין היתר, בע"פ 9893/06 אסנת אלון לאופר נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים משפטיים (31.12.2007), פסקאות 11-8: "החלופה העונשית של הימנעות מהרשעה, תוך הטלת צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, מהווה, ביסודה, חריג לכלל הרחב הנטוע בתורת הענישה לפיו, מקום שהוכחה אשמתו של אדם, יש להרשיעו בדין. הרשעתו של מי שעבר עבירה פלילית, היא פועל יוצא מהפרת הנורמה הפלילית, והיא מהווה חוליה טבעית הנגזרת מהוכחת האשמה הפלילית. הרשעת נאשם בעקבות הוכחת אשמתו מממשת את תכלית ההליך הפלילי, ומשלימה את שלביו השונים; היא מגשימה את ערך השוויון בין נאשמים בהליך הפלילי, ומונעת הפלייה בדרך החלתו (ע"פ 5102/03 מדינת ישראל נ' דני קליין (טרם פורסם); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלונים, פד"י נד(3) 685, 687; ע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, פד"י נ(3) 682, 684). על תכליתה של ההרשעה הפלילית במסגרת ההליך הפלילי עמדתי בפרשת קליין, (שם (פסקה 76)): "ההרשעה הפלילית של נאשם שאשמתו הוכחה ותוצאותיה, הן מרכיב חיוני בהליך הפלילי; הן נועדו למצות את תכליותיו המגוונות: להעביר מסר של הרתעת היחיד והרבים, ולשוות למעשה העבירה תווית של מעשה פסול בעיני החברה, שגמול עונשי בצידו. חברה המבקשת להפעיל את ההליך הפלילי בדרך אפקטיבית, שוויונית והוגנת, תתקשה להשלים עם גישה שיפוטית הפוטרת נאשמים, חדשות לבקרים, מהרשעה פלילית, אף שאחריותם הפלילית הוכחה. שהרי ההרשעה היא הביטוי השיפוטי לאחריות הפלילית שהוכחה, ובלעדיה נותרת קביעת האחריות הפלילית חסרה את החוליה האחרונה, המוסיפה לה את המשמעות המשפטית הנורמטיבית הנדרשת." (ראו גם רע"פ 1666/05 סטבסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1) 3871; ע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלונים, תק-על 2006(1) 3685). 9. חרף הכלל האמור, המשפט מניח, כי במורכבות החיים האנושיים על תהפוכותיהם, בהשתקפותם בהליך הפלילי, עשויים להיווצר מצבים קיצוניים אשר אינם מתאימים להחלת העקרון העונשי הרחב, המחייב הרשעה פלילית בעקבות הוכחת אשמה. במצבים חריגים מיוחדים ויוצאי דופן, כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, נתון בידי בית המשפט הכח להחליט כי, חרף אשמתו של הנאשם, הוא לא יורשע בדין. בהכרעה בענין זה – "נדרש איזון שיקולים, המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת נשקל, מן הצד האחד, הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין, כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף, ככל שחומרת העבירה גדולה יותר, והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים. כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו, וביניהם – טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו, והנזק הצפוי לו מן ההרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור, גובר בדרך כלל השיקול הציבורי, ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר, תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך של הרשעת העבריין". (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נד(3) 685). (ראו גם ע"פ 7211/04 מדינת ישראל נ' פלונים , תק-על 2006(1), 3685; ע"פ 3301/06 ביטי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4) 1000; ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פד"י נב(3) 337; ע"פ 8903/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2) 2631; רע' 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3) 737). 10. מקום שבנסיבות מיוחדות וחריגות עלול להיווצר יחס בלתי סביר באורח קיצוני בין חשיבות ההרשעה לאינטרס הציבורי הכללי לבין עוצמת הפגיעה בנאשם הצפויה מההרשעה, עשויה לקום הצדקה לעשות שימוש בסמכות השיפוטית של אי הרשעה. לצורך כך, יש להתחשב, מן הצד האחד, במשמעותה של העבירה שנעברה מבחינת השלכתה על הנורמות החברתיות, והמסר הציבורי המתחייב מהן; יש להתחשב בזהותו של עובר העבירה ובמעמדו בציבור, ולבחון באיזו מידה זהותו משפיעה על עוצמת הפגיעה שנגרמה מהעבירה על המערכת הציבורית; יש לשקול במבט רחב גם את השפעת אי ההרשעה על ההליך הפלילי בכללותו, ואת המסר החברתי שאי הרשעה עלול לאצור בחובו בנסיבות הענין הספציפי. 11. מנגד, יש לתת את הדעת לנאשם האינדיבידואלי, לנסיבותיו האישיות המיוחדות, ולהשפעת ההרשעה על חייו, ועל סיכויי שיקומו; יש לקחת בחשבון נסיבות אישיות שונות – גיל, עבר פלילי קודם, ונתונים שונים הקשורים למצבו האישי והבריאותי. יש לבחון את השפעת ההרשעה על עיסוקו המקצועי של הנאשם, ועל מצבו הכלכלי והמשפחתי. בסופו של יום, ניצבת השאלה בכל עוצמתה – האם, בנסיבות המיוחדות של הענין, השיקול האינדיבידואלי, על היבטיו השונים, גובר על השיקול הציבורי-מערכתי הכללי, באופן שהגם שהנאשם ביצע את העבירה בה הואשם, סובלת הנורמה החברתית הכללית את אי הרשעתו בדין." הנאשם שלפניי עבר עבירות שאין להקל ראש בחומרתן, אך גם אין להפריז בה. בסופו של דבר לא נפגע איש. הנזק היחיד נגרם לרכוש. הנאשם פגע במתלוננת, אך במידה לא פחותה פגעה התנהגותו בו עצמו. כתוצאה ממעשיו עוכב לחקירה בתחנת משטרה ובהמשך נעצר. הוגשו נגדו כתבי אישום. גם לאחר ששוחרר ממעצר, הוגבלה חירותו של הנאשם באופן ניכר. הנאשם עבר כמפורט לעיל הליך שיקום ארוך, במהלכו למד להפנים את חומרת התנהגותו והפסול שבה. הנאשם הכה על חטא וחזר בתשובה במובן העמוק. הוא הפסיק לצרוך אלכוהול ועבר הליך גמילה מוצלח. הוא הצליח לעבד ולתעל את תחושות הזעם שצבר כלפי בני משפחתו לאפיקים אחרים. הסיכון להתנהגות חוזרת מצד הנאשם פחת משמעותית להתרשמותי ולהתרשמות שירות המבחן כגורם מקצועי. לנאשם אין עבר פלילי מכל סוג או מין. הוא בן 61. עיסוקו היחיד הוא בתחום עריכת הדין. מן הראיות שהובאו לפניי עולה כי קיים סיכוי סביר שהרשעתו בדין תביא את בית הדין המשמעתי לגזור עליו עונש השעיה. השעיית הנאשם מעיסוק במקצועו עלולה לגרור אחריה התמוטטות כלכלית (בהתחשב בכך שהנאשם צבר חובות כבדים, אף זאת כתוצאה ישירה מהתנהגותו כלפי המתלוננת) ומשבר נפשי. אמנם נכון, ביטול הרשעת הנאשם עלול לפגוע במידה מסוימת בהגשמת הערכים העומדים ביסוד ההליך הפלילי. ברם, השתכנעתי כי במקרה המיוחד דנן עלול במכלול הנסיבות להיווצר פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית בנאשם לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי, בבחינת "אין הצר שווה בנזק המלך"(אסתר ז, ד). על מנת למתן את הפגיעה באינטרס הציבורי כתוצאה מביטול הרשעת הנאשם, אחייב את הנאשם לבצע עבודות שירות לתועלת הציבור וכן יהא עליו לפצות את המתלוננת. אני מבטל אפוא את הרשעתו של הנאשם, ונוקט כלפיו באמצעים הבאים: אני מעמיד את הנאשם בצו מבחן למשך 18 חודשים. אני מחייב את הנאשם ב-300 שעות לתועלת הציבור. שירות המבחן מתבקש לערוך בתוך 30 יום תוכנית מפורטת וסידורים שיאפשרו לנאשם לעשות את השירות, ולהגישה לאישור. אני עושה שימוש בסמכותי לפי סעיף 11(1) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, לשלם לעדת תביעה 1 בת"פ 17830-11-09 סך של 8,000 ₪. הודעה זכות הערעור. עורך דיןמשפט פליליאיומיםהעלבת עובד ציבור / שוטרעובדי ציבור