הגדרת "משרת אמון" התובע הגיש תביעתו זו לגמול שעות נוספות מהנתבעת. בכתב ההגנה נאמר כי התובע שמש כמנהל הפצת רכב בסעיף שלה בת"א ובתוקף תפקידו, סמכויותיו והעובדים שהיו כפופים לפקוחו היה בעל תפקיד נהולי מובהק ותפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי ולפיכך נוכח סע' 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה לא חלות עליו הוראות חוק זה ואינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות. התובע וסמנכ"ל התפעול של הנתבעת מר יוסי הלל העידו בבית הדין. לאחר שהתרשמתי מבעלי הדין כפי שהעידו ונחקרו בפני ועיינתי בכל מסמכי התיק לרבות הסכומים שהוגשו בתום פרשת הראיות איש איש לשיטתו החלטתי הינה כדלקמן: אין מחלוקת עובדתית כי התובע שמש כמנהל הפצת הרכב בסניף הראשי של הנתבעת המתנהל בתל אביב כפי שאישר הוא עצמו בחקירתו הנגדית וכעולה מהסכם העבודה ת/1 . כן אין מחלוקת כי לתובע ניתן רכב צמוד לאחר כחודש וחצי בעקבות בקשתו וכי נושא הרכב לא נזכר בת/1. אין אף חולק כי בפועל עבד התובע שעות נוספות כעולה מת/2 וכי לא קבל מהנתבעת תשלום בגיןשעות נוספות. סלע המחלוקת שבין הצדדים הינו: האם זכאי התובע לקבלת גמול שעות נוספות, כטענתו או שמא, תפקידו ואופי עבודתו נופלים בגדר החריג לחוק שעות עבודה ומנוחה ולפיכך אין מקום לתשלום כזה, כטענת הנתבעת. התובע הן במסגרת עדותו והן בסכומים שהוגשו מטעמו מבקש ללמוד מכך שבת/1 נרשם: העבודה במשרה מלאה בת 186 שעות עבודה חודשיות ומכך שלא נאמר במסמך זה כי מדובר במשרת אמון ללא הגבלת שעות כי הכוונה לא היתה להוציאו מכלל העובדים הזכאים לגמול שעות נוספות, וכך גם לאור השכר ששולם לו ומכך, שלטענתו, כל שעלה מחומר הראיות כי אמנם הוצמד לו תואר מנהל אולם בפועל רק ביצע מדיניות ולא קבע אותה. לאור חומר הראיות והעדויות שבפני אני קובעת כי ניתן לראות בתפקיד התובע תפקיד נהולי או לפחות תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי וזאת ניתן ללמוד מהדברים הבאים: התובע שמש בתפקיד מנהל הפצת כלי רכב באתר הנתבעת בתל אביב ולא היה עובד בכיר ממנו באותו מתקן. במסגרת תפקידו זה היה אחראי על 10 עובדים אחרים במקצועות שונים והוא שקבע סדרי פעילותם וסדרי העדיפויות בבצוע העבודות (ראה עמ' 5 לפרוטוקול שורות 5-12). כפי שעלה מעדותו של עד הגנה מס' 1 העד יוסי הלל בעדותו שלא נסתרה, באזור ת"א של הנתבעת היו 1,200 מכוניות מתוך צי רכב ארצי של 8,000 כאשר המתקן עליו הופקד התובע היה אחראי לתת שרות לכל אותם לקוחות, כ 1,000 לקוחות בכל גוש דן, הפעלת המתקן וצוות העובדים וכן אחריות על המוסך המקצועי במתקן והרכוש רב הערך במקום שכלל רכבים שבאותה עת לא היו מושכרים. כן עלה מהעדות, כי באתר עליו היה מופקד התובע ואותו ניהל בוצעו גם תקונים בכלי הרכב ועבודה מול מוסכי חוץ, וכי התובע ניהל את האתר מכל אספקט, והוא הגורם שעמד בקשר השוטף עם לקוחות ויצג הנתבעת כלפיהם, בין היתר, במתן פתרונות לבעיות שהתעוררו ולרבות אחריות על כלי הרכב במתקן, נהולו ושמירת המפתחות. עוד עלה מהעדות, כי התובע היה עצמאי לחלוטין בכל הניהול השוטף של המתקן והיה כפוף רק למנהל הפצת הרכב שיושב בלוד ולא באותו מתקן. כן העיד העד, כי התובע היה גם רשאי לגייס עובדים ולפטר עובדים באותו מתקן וכי הוא נמצא במסגרת של 30 הבכירים בחברה מתוך 350 עובדים בסה"כ. כן מסר העד כי הסביר לתובע עם קבלתו לעבודה כי מדובר בתפקיד תובעני וכרוך בשעות החורגות מהנורמה. כמו כן עלה הן מעדות עד ההגנה והן מעדות התובע עצמו כי שכרו היה 5,500 ₪ ברוטו לעומת 3,000 ₪ ששולמו לעובדים תחתיו. וכי לאחר כחודש וחצי הועמד לרשותו רכב צמוד לאחר שפנה וביקש זאת. בעוד שלעובדים אחרים באתר לא ניתן רכב צמוד וטלפון סלולארי. כן מסר העד מטעם הנתבעת כי מקובל אצל הנתבעים כי כל העובדים לרבות המנכ"ל מעבירים שעון נוכחות. ב"כ התובע ביקש ללמוד מכך, שעלה מדברי עד ההגנה כי התובע היה צריך ליישם מדיניות של הנתבעת, על כך, שלמעשה, לא היה לו שקול דעת נהולי. בהקשר זה יש לומר, כי לא נטען בשום שלב כי התובע היה מנהלה של הנתבעת או מנכלה וכי בכך שעל מנהלים בחברה ליישם מדיניות שלה כפי שנקבעת אין כדי לגמד מתפקידו, שהרי תפקיד מנהל, בין היתר, הוא לדאוג ליישומה של מדיניות חברה עבורה הוא עובד ולאכוף אותה. כך גם לגבי העובדה שהיה כפוף בכ"ז למנהל הפצת הרכב, משלא נטען בשום שלב כי היה בעל התפקיד הבכיר ביותר בנתבעת. מכל מכלול הדברים עולה, כי מלבד הגדרת התובע כמנהל שהיא כשלעצמה, אינה בעלת המשקל המכריע לבחינת היחסים, בחינת תפקודו של התובע כפי שעלה הן מעדותו שלו, (הגם שניסה מידי פעם לגמד תפקידו) והן מעדות סמנכ"ל התפעול מר יוסי הלל מגלה, כי התובע היה בעל אחריות בלעדית על סניף גדול וחשוב בנתבעת שנתן שרות לכל לקוחותיה הרבים בגוש דן, ובתפקידו זה נתנה לו אחריות הן לגבי עובדים אחרים והן רכבים רבים של הנתבעת וכי בכל הפעולות השוטפות היה עצמאי בעבודתו וניתן לו מרווח ניכר של שקול דעת עצמאי והופקד בידיו רכוש רב ואחריות כלפי לקוחות רבים של הנתבעת. אופן תפקודו זה, ומשהוכח כי בפועל לא היה בשטח כל פיקוח של עובד בכיר יותר, עונה על הגדרת משרת אמון. לכך יש להוסיף, כי גם שכר התובע, הגם שאובייקטיבית אולי אינו גבוה במיוחד, היה כמעט פי שניים משכר העובדים הכפופים לו וכי ניתן לו רכב צמוד וטלפון סלולארי שלא ניתן לעובדים אחרים. בהקשר זה יודגש, כי עלה מעדות התובע עצמו כי קבל את הרכב הצמוד לאחר שפנה וביקש לקבלו, זאת למרות שתנאי זה לא נזכר הסכם עבודתו ת/1 וכי הוא ניתן לו לאחר חודש וחצי בעוד שנאמר לו תחילה כי יקבל רכב כעבור 3 חודשים. התובע אישר כי לא ביקש באותו מעמד או בכל שיחה מאוחרת יותר כי ישולמו לו שעות נוספות למרות שלטענתו ציפה שיתוגמל בגינן. אם אמנם סבר התובע שמגיע לו גמול שעות נוספות, לא ברור, מדוע, כפי שביקש לקבל רכב צמוד, לא ביקש גם נושא זה, ובעיקר לאחר שכבר קבל תלוש שכר וראה כי רכיב זה לא שולם לו. לענין זה לא היה לתובע הסבר מניח את הדעת, ואני מעדיפה גירסתו של עד ההגנה לפיה הוסבר לתובע מראש כי מדובר במשרה תובענית המצריכה גם עבודה בשעות נוספות. שתיקתו של התובע לענין זה כאשר ידע לבוא בדרישה לגבי הרכב מלמדת כי התובע באותו שלב היה מודע לכך כי לא יקבל שעות נוספות והחלטתו לתובע בגין כך נולדה רק בדיעבד. עולה מכל זאת כי הוכח בפני כי חל לגבי התובע החריג בסע' 30 לחוק שעות עבודה ומנוחה על שתי חלופותיה, היינו, תפקיד נהולי ובפרט תפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי. התוצאה איפוא כי מכל הטעמים שלעיל תביעת התובע נידחית. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ בתוספת מע"מ. בבקשת רשות ערעור ניתן לפנות לבית הדין הארצי בירושלים תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין. משרת אמוןהגדרות משפטיות