מהו צו סגירה מינהלי ?
מסמכותו של שופט בית משפט שלום להוציא צו סגירה לפי סעיף 78(א) לפקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א- 1971, גזר בית המשפט, כי שופט שלום מוסמך לדון בצווים שכאלה ולכן מוסמך גם לדון בהשגות על צווים שהוצאו על ידי קצין משטרה, מכוח אותו סעיף. וכך אמר:
"... מאחר שהפקודה מגדירה שופט בית משפט שלום (או מחוזי) כמוסמך ליתן צו סגירה על פי סעיף 78(א), ניתן להסיק מכך כי שופט בית משפט שלום מוסמך לדון בעניינים הקשורים למתן צו סגירה על פי סעיף זה, לרבות ביטולו של הצו".
כן הבהיר, כי "... בכל מקרה, לא ניתן לקבוע, כמבוקש על ידי המערערת, כי קיים חסר חקיקתי המונע מבית משפט השלום לדון בבקשה לביטול צו סגירה שהוצא על פי סעיף 78(א), אף על פי שראוי היה כי המחוקק יגדיר באופן מפורש וברור מיהו בית המשפט המוסמך לדון בבקשות המוגשות בעניין צו סגירה כזה".
כך, למשל, בתיק צ"א ( שלום ב"ש) 16526-06-15 משה גוהרי נ' מדינת ישראל (10.6.2015) [ לא פורסם], קבע כבוד השופט יעקב דנינו, כי " כאשר מדובר בסמכות עניינית, אין מקום להיזקק לסמכותו הטבועה של בית המשפט, שכן, עניין זה הוא בתחום סדרי הדין אותו מוסמך המחוקק להסדיר בלבד. בהיעדר הסמכה מפורשת, לא ניתן להשלים על דרך של הסדר שלילי, את אשר החסיר המחוקק".
בהפנותו לבג"צ 26/50 איגרא ציין ביהמ"ש, כי "אף במקרים בהם סבור בית המשפט כי נכון היה שידון באותו הליך, אין הוא רשאי ליטול סמכות כאמור זו אינה קנויה לו על פי דין, והלכה היא מלפנינו, כי מקום שבית המשפט עושה כן, החלטתו בטלה מעיקרה".
ביקורת שיפוטית על צו סגירה:
סעיף 78(א) לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א – 1971 קובע כדלקמן:
"היה נראה שיש התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום, או שיש יסוד סביר לחשוש לה, רשאי הממונה או שופט או קצין משטרה בכיר להורות לבעל בית קפה או מקום אחר שיש לציבור גישה אליו ואיננו מקום שניתן עליו רשיון למכירת משקאות משכרים, או לבעל מועדון, או לבעל רשיון לפתיחתם או לניהולם של אלה – שיסגור את החצרים לזמן שנותן הצו יראה לנכון".
ביקורת שיפוטית אודות צו שהוצא מכוח הסעיף דנן כרוכה בבדיקה דו שלבית;
ראשית, יש לבחון האם קיימות ראיות מנהליות מספיקות לקיומן של התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או הפרעת השלום או שיש יסוד סביר לחשש בדבר קיומן של אלה.
שנית, ככל שישנה תשתית עובדתית הולמת כנדרש בסעיף, יש לבחון כלום הופעלה הסמכות המנהלית בצורה סבירה, מידתית ובהתאם לכללים של צדק טבעי.
בהפעלת שקול הדעת, על בעל הסמכות לאזן בין חרות הפרט ( חופש העיסוק ) לבין אינטרס הכלל בשמירה על שלום הציבור. ניתן לומר כי איזון כאמור יתקיים ככל שסגירת העסק הכרחית כדי למנוע הפרעה ממשית וחמורה לשלום הציבור ואין ניתן לנקוט באמצעים אחרים, אשר פגיעתם בחופש העיסוק פחותה.
את הביטוי "הפרעת השלום" בסעיף 78 לפקודת המשטרה, יש לפרש על רקע התכלית החקיקתית העומדת בבסיס הוראת החיקוק. הרף ההוכחתי הנדרש אמור לשקף את האיזון המתחייב בין הזכויות והאינטרסים המתנגשים הכרוכים בהפעלת הסמכות שבנדון.
סעיף 78 לפקודת המשטרה מצוי בפרק השישי לפקודה, שעניינו: התקהלויות, אסיפות ותהלוכות, ותחת סימן א' שכותרתו: "התקהלויות בלתי חוקיות והפרעת השלום". לצד הוראת סעיף 78 ניתן למצוא בסימן א' הוראות המקנות סמכויות מיוחדות לשוטרים , שעניינן מעצר, תפישת חפצים וכדומה, ואשר נועדו ליתן בידי השוטרים כלים לתגובה מהירה ומיידית במקרים של התקהלויות בלתי חוקיות ושל הפרעה לשלום הציבור. לטעמי, המסגרת הנורמטיבית בתוכה נטוע סעיף 78 לפקודת המשטרה, מלמדת כי מטרת הסעיף הנה להקנות למשטרה אמצעים לתגובה מהירה והולמת במקרים בהם קיימת הפרעה קונקרטית וקרובה לשלום הציבור, בדרך של התקהלות בלתי חוקית, התפרעות או כל הפרעה מוחשית אחרת לשלום הציבור.
ביטול צו סגירה סמכות עניינית:
סוגיית הסמכות העניינית לדון בעתירה לביטול צו סגירה, שהוצא מכוח סעיף 78 לפקודת המשטרה, אכן איננה נקייה מספקות (ראו למשל הטיעונים וההחלטה בעת"מ (מחוזי חיפה) 430/08 מכבי טמרה נ' מ"י). הקושי נעוץ בכך שלשון הוראות החוק הנוגעות לעניין, אינה מציינת בצורה ברורה מי הוא הגורם השיפוטי, המוסמך לדון בעתירה מן הסוג שבנדון.
כך למשל, בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד-1984, ידון בית משפט לעניינים מקומיים "בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם".
פקודת המשטרה איננה מנויה בתוספת השלישית לחוק בתי המשפט. המסקנה המתבקשת היא שחוק בתי המשפט איננו מהווה לכאורה מקור לסמכות בית משפט לעניינים מקומיים לדון בערר על צו סגירה של קצין משטרה, בהתאם לסעיף 78 לפקודת המשטרה.
עיף 7 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים התש"ס-2000, קובע כי בית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בענייני רישוי עסקים, בקביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים וכן בצו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין. התוספת השנייה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, העוסקת בסוגים שונים של ערעורים, איננה כוללת בחובה ערעור על החלטת קצין משטרה, בהתאם לסעיף 78 לפקודת המשטרה. לכאורה, צו סגירה אשר מוצא מכוח הוראות פקודת המשטרה אינו מצוי, אם כן, אף בסמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו למשל עת"מ (חי') 430/08 מכבי טמרה נ' משטרת ישראל.
10. בהתאם לסעיף 78 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א – 1971, הסמכות להוצאת צו סגירה, בהתקיים תנאי הסעיף, מסורה לממונה, לשופט או לקצין משטרה בכיר.
"שופט" מוגדר בפקודת המשטרה כשופט בית משפט שלום או כשופט בית משפט מחוזי ( סעיף 1 לפקודה).
11. חרף הקושי הטמון בניסוח המשפטי של הוראות החוק, כמתואר מעלה, בפועל דנים בתי משפט השלום בעתירות מן הסוג בו עסקינן כעניין שבשגרה ( להמחשה ראו בר"ש 2610-05-10 (שלום רמלה) עיסאוי נ' מ"י; ב"ש ( שלום קרית גת ) 2099/00 מגידיש נ' מ"י; ב"ש( חדרה) 3714/07 גנאם הייתם נ' תחנת חיפה; תו"ב (קריות) 34809-01-10; בר"ש (רמ') 2610-05-10 סברי עיסאוי נ' תחנת לוד).
12. בע"פ (מחוזי חיפה) 9008-04-10 מ"י נ' רפאילוב ( 14.4.10), קבע כב' השופט שפירא מפורשות כי קיימת לביהמ"ש שלום סמכות לדון בעתירה לבטול צו, שהוצא מכוח סעיף 78 לפקודת המשטרה, בציינו:
" סבורני כי מאחר שהפקודה מגדירה שופט בית משפט שלום (או מחוזי) כמוסמך ליתן צו סגירה על פי סעיף 78, ניתן להסיק מכך כי שופט בית משפט שלום מוסמך לדון בעניינים הקשורים למתן צו סגירה על פי סעיף זה, לרבות ביטולו של הצו. בכל מקרה, לא ניתן לקבוע, כמבוקש על ידי המערערת, כי קיים חסר חקיקתי המונע מבית משפט השלום לדון בבקשה לביטול צו סגירה שהוצא על פי סעיף 78, אף על פי שראוי היה כי המחוקק יגדיר באופן מפורש וברור מיהו בית המשפט המוסמך לדון בבקשות המוגשות בעניין צו סגירה כזה"
קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול צו הפסקה מנהלי:
הרקע לערעור וטענות הצדדים:
בפני ערעור על החלטת בימ"ש לעניינים מקומיים בחיפה (כב' השופטת ג' בסול), שניתנה ביום 25.11.09, במסגרת ב"ש 83/09, לפיה בוטל צו ההפסקה המנהלי שהוצא על ידי המערערת לעסק המתנהל ברחוב קיבוץ גלויות 86-88 בחיפה, שהינו מקום לאחסנת ומכירת משקאות משכרים (להלן: "העסק").
המשיבה הינה חברה בע"מ, אשר מנהלה הינו מר שוקחה האני. בבקשה לביטול הצו שהגישה לבימ"ש קמא טענה המשיבה כי שכרה את העסק ממר עבדאללה אבו כלייב על פי הסכם שכירות מיום 15.9.2009 וקנתה את מלאי הסחורות שהיו בבית העסק.
אין מחלוקת כי העסק טעון רישוי על פי חוק רישוי עסקים, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), תשנ"ה - 1995 וכי העסק פועל ללא רישוי כדין. כאמור, לעסק הוצא ביום 30.9.09 צו הפסקה מנהלי בשל ניהולו ללא רישיון עסק ולאור חוו"ד גורמי הרישוי השונים והתנגדות המשטרה להמשך פעילות העסק. המשיבה עתרה לביהמ"ש קמא בבקשה לביטול הצו המנהלי בטענה כי היא זו המנהלת את העסק מתאריך 15.9.09 ולא הגורמים אליהם הופנה הצו. כן טענה המשיבה כי היא הסירה את השלטים הקודמים של חברת בית הליקר בע"מ והתקינה שלטים שלה וכי החלה בהליכים לקבלת רישיון עסק. עוד טענה כי עובר לחתימה על הסכם השכירות נמסר לה כי העוסק הקודם מילא אחר כל הדרישות הצריכות לשם קבלת רישיון העסק והמניעה היחידה לקבלת הרישיון הייתה התנגדות משטרת ישראל לזהות העוסק. לדבריה, אין לה או למנהליה כל מעורבות בפלילים וצו ההפסקה הארעי הוצא ללא שנערכה בדיקה יסודית אודות נכונות הפרטים הכלולים בו ובלא שגרסתה תשמע ולא ניתנה לה זכות הטיעון.
בימ"ש קמא קבע כי הצו הוצא נגד חברת בית הליקר, מר אבו כלייב ומר אלבו, ללא התייחסות למבקשת (המשיבה כאן) וללא שניתנה למבקשת (המשיבה כאן) זכות להביא טיעוניה בפני הרשות בטרם הוצאת הצו וכי היה מקום לערוך בירור מעמיק יותר בטרם הוצאת הצו. על כן, נקבע כי משלא ניתנה זכות הטיעון ולאור הפגיעה במבקשת (המשיבה כאן) וזכותה לחופש העיסוק, שאיננה מידתית, דבר הפוגם בתקינות פעולות הרשות, דין הצו להתבטל ונקבע כי צו ההפסקה הארעי איננו חל על המבקשת (המשיבה כאן).
המערערת טוענת כי ביהמ"ש אינו אמור להמיר שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, כל עוד שיקולי הרשות אינם נגועים בעילות פסלות מנהליות. נטען כי ההחלטה להוציא צו מנהלי נתקבלה בהתאם לכללי המשפט הציבורי, מתוך שיקולים סבירים, ואין בה שרירות והפלייה הפוסלות את המעשה המנהלי. נטען כי עסקה של המשיבה הינו עסק טעון רישוי וכי אין בידי המשיבה רישיון עסק או אישורים מאת הרשויות המוסמכות על פי חוק רישוי עסקים, פרט לשירותי הכבאות וכן קיימת התנגדות של משטרת ישראל להמשך פעילותו של העסק, שרלוונטית גם כעת לאחר חילוף הבעלים הרשמיים של העסק. על כן, טוענת המערערת, לא ניתן אלא לקבוע כי החלטת המערערת להוציא צו מנהלי לעסק לאור מכלול הנסיבות שפורטו מבוססת על שיקולים סבירים ונתקבלה תוך הפעלת שיקול דעת. המערערת טוענת כי לא הובאו ראיות בדבר פגמים כלשהם בעצם הפעלת שיקול הדעת, בדרך הפעלתו ובשיקולים שעמדו לנגד עיני המערערת בעת הוצאת הצו.
המערערת טוענת כי אין כל ממש בטענה בדבר חובת השימוע. לטענתה, המערערת אינה חבה בחובת שימוע לפני הוצאת הצו, אלא שבענייננו הוכח שהמשיבה קיבלה התראה כי ינקטו כנגדה הליכים אם לא יהא בידה רישיון עסק, זאת בעת הביקור שנערך במקום ואין המדובר בצו שהוצא במפתיע.
כן טוענת המערערת כי המשיבה מפעילה עסק ללא רישיון ולכן היא פונה לביהמ"ש כשידיה אינן נקיות בבקשה לביטול הצו המנהלי ובכך משמיטה את הבסיס לקבלת הסעד.
עוד טוענת המערערת כי עדותו של העד מר שוקחה האני, שהעיד מטעם המשיבה, מותירה רושם ברור של חוסר מהימנות ויש לדחותה ולכן אין ליתן אמון בטענות המשיבה.
המערערת טוענת כי כפי שציין בעדותו העד המשמש כמפקח מטעם המערערת, בביקורת שנערכה קודם להוצאת הצו נמצאו חשבוניות של בית הליקר. בנוסף, מחוץ לעסק נמצא סוכך של בית הליקר, עסק חדש, אשר נמצא כדברי המפקח, בצמוד למחסנים של בית הליקר שהם סגורים עקב הוצאת צו סגירה שיפוטי. מעדותו של המפקח עלה כי בעת הביקור בעסק הופיע מר אבו כליב סעיד וניתן לראות בוודאות מעדות המפקח וכן מעדות מר האני כי בעסק היו עובדים שאינם עובדיו של נציג המשיבה והטענה כאילו באו לקחת סחורה ופריטים שהיו שייכים להם אין בה ממש ואינה יד המקרה. אותם עובדים ציינו בפני המפקח כי מר אבו כליב הוא בעל העסק. המפקח מטעם המערערת אף העיד כי נציג המשיבה טען בעת הביקור במקום כי אין לו קשר למקום.
המערערת טוענת כי הצורך באכיפה ראויה של החוק והמשפט גובר ככלל על שיקולי נוחות ונזק כספי של המשיבה.
לטענת המערערת, שגה בימ"ש קמא משקבע כי הצו שהוצא אינו מתייחס למשיבה, זאת מאחר שצו סגירה מנהלי הינו כנגד עסק ולא כנגד אדם. המערערת טוענת כי הצו הוצא כנגד העסק ובמיוחד לאור עמדת משטרת ישראל לפיה המשיבה הינה מסווה לפעילות של גורמים אחרים.
המערערת טוענת כי החלטת בימ"ש קמא לבטל את צו הסגירה אינה סבירה בנסיבות העניין וחוטאת למטרות החוק וכי בימ"ש קמא טעה כאשר אפשר את המשך הפעלת העסק טעון הרישוי ללא רישיון כדין, על כל המשתמע מכך.
המשיבה טוענת כי המערערת אינה פועלת בשיוויוניות, מאחר שיש עסקים שכנים שפועלים מבלי שהוצא כנגדם צו הפסקה. כן נטען כי אין צורך באישור משטרה לעסק מסוג ממכר משקאות מאחר שאין מסוכנות לציבור. נטען כי אין קשר בין העסק לבין המשפחות שלגביהן ניתנו פסקי דין ולא הוכח שיש שיתוף פעולה עם משפחות אלה. נטען כי ביום שנערכה ביקורת על ידי המפקח מטעם המערערת המשיבה רכשה את המלאי. נטען כי לא נערך למשיבה שימוע לבירור טענותיה. עוד נטען כי לראש העיר סמכות להוציא את הצו אך יש להגיש כתב אישום תוך 30 יום וכתב אישום לא הוגש. המשיבה מאשרת כי פתחה את העסק ללא רישיון אך טוענת כי הגישה בקשה לרישיון והחלה לקבל את האישורים הדרושים מהרשויות. ההליך טרם הושלם.
דיון ומסקנות:
לאחר שבחנתי את החלטתו של בימ"ש קמא ואת טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערעור, לבטל את החלטת בימ"ש קמא ולהשיב את הצו על כנו.
על פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים די בכך שהיה לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה של עיסוק ללא רישיון בעסק טעון רישוי, לפי סעיף 14 לחוק, רשאי הוא לצוות על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק.
העסק שבנדון מתנהל ללא רישיון כדין וללא אישורי הרשויות המוסמכות הנדרשים לקבלת רישיון ומדובר בעסק טעון רישוי. אמנם הוגשה בקשה לרישיון עסק, אך המצב הנוכחי הוא כי העסק מתנהל ללא רישיון כדין ועל כך אין חולק. בהגשת הבקשה לביטול צו ההפסקה המינהלי, כאשר המשיבה ממשיכה לנהל עסק ללא רישיון, יש משום חוסר ניקיון כפיים שדי בו כדי לדחות את הבקשה. למרות שההליך שבפני הינו הליך פלילי, מדובר בפועל בהליך שהוא בעל אופי מנהלי. על המבקש לבטל צו מנהלי חלות החובות הקבועות במשפט המנהלי, כגון החובה החלה על הפונה לביהמ"ש לפנות כשידיו נקיות. אין זה המקרה שבפני. כאמור, המשיבה מפעילה עסק טעון רישוי ללא רישיון. סבור אני כי בכך השמיטה המשיבה תחת רגליה את הבסיס לביטול הצו או עיכוב ביצועו. הכלל הוא כי חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מביהמ"ש או עושה דין לעצמו. ראה לעניין זה את פסקי הדין הבאים, שניתנו אמנם במסגרת הליכים מנהליים ואולם הם נכונים גם להליך זה, בנסיבות העניין:
בג"צ 8918/03 סלים אסמעיל חסן נ' ועדת משנה לפיקוח (לא פורסם, , 4.6.2009); בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקח כוחות צה"ל באיו"ש (לא פורסם, , 28.10.2004);
בג"ץ 851/06 עמונה - אגודה שיתופית נ' שר הביטחון (לא פורסם, , 29.1.2006).
על כן, סבורני כי לא היה מקום לביטול הצו, שניתן מאחר שבנסיבות המקרה היה יסוד סביר להניח שאכן העסק הוא עסק טעון רישוי המתנהל ללא רישיון כדין. עוד סבור אני כי לא נפל בהחלטה על הוצאת צו ההפסקה המנהלי פגם המצדיק התערבות של ביהמ"ש, מאחר שנשקלו כל השיקולים הראויים בנסיבות העניין ולא היה בהוצאת הצו בנסיבות משום חוסר סבירות המצדיק התערבות.
מעבר לאמור לעיל, בפני בימ"ש קמא הובאו עדויות מהן עולה כי המשטרה עדיין מתנגדת להמשך ניהול העסק, כי יש בניהול עסק זה כדי להוות סיכון לציבור וכי אין שינוי במצב דברים זה, גם לאור טענת המשיבה כי היא זו שמנהלת את העסק שבנדון. כן הובאו ראיות לעניין הקשר בין הגורמים שניהלו את העסק בעבר לבין ניהול העסק כעת, גם בעת ביקור המפקח מטעם המערערת במקום, למרות שמדובר בביקור שנערך בתקופה שלאחר הרכישה של העסק על ידי המשיבה. המפקח אף העיד כי מר האני שוקחה טען בפני אנשי הבילוש שהגיעו למקום כי אין לו כל קשר למקום. לבימ"ש קמא הוצגו צילומים של ראיות וכן עדויות המצביעים, כאמור, על קשר בין הגורמים שניהלו את העסק בעבר לבין ניהול העסק בהווה, גם בזמן שהמשיבה כבר רכשה את העסק והחזיקה בו, לטענתה. לכן, נסתרה טענת המשיבה כי הופרך הטיעון בדבר סיכון לציבור.
לאור המפורט לעיל סבורני כי הוכח בראיות ובעדויות שהובאו בפני ביהמ"ש שהצו הוצא כדין, לאחר שנשקלו בעניין כל השיקולים הרלבנטיים וניתנה למשיבה התראה בדבר סגירת העסק. למנהל המשיבה הייתה הזדמנות לטעון בפני המפקח מטעם המערערת בעת ביקורו במקום העסק כי למשפחת אבו כלייב אין כל קשר לניהול העסק, אך במקום זאת טען כי לו אין כל קשר למקום ויצא מן המקום, כך לפי עדות המפקח מטעם המערערת שלא נסתרה. מעבר לכך, המפקח מטעם המערערת אסף ראיות המצביעות על סתירות בגרסתה של המשיבה והראיות הוצגו בפני בימ"ש קמא. על כן, סבורני כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של ראש העיר בהוצאת הצו שהצדיק התערבותו של בימ"ש קמא וביטול הצו שהוצא.
סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, מכוחו הוצא הצו המנהלי, איננו מחייב מתן זכות שימוע ואף בימ"ש קמא ציין בהחלטתו כי אין חובה על פי הוראות החוק לערוך שימוע. בכל מקרה, גם אם ההגינות השלטונית מחייבת מתן זכות טיעון בטרם הוצאת הצו, בשל היותו של הצו צעד דרסטי העלול לפגוע במצבו הכלכלי של בעל העסק, סבורני כי במקרה זה למשיבה ולנציגיה הייתה הזדמנות להביא טיעוניהם בפני הרשות בטרם הוצאת הצו, בעת הביקור שנערך במקום העסק. המשיבה לא עשתה זאת ונציג המשיבה, שנכח במקום בעת הביקור, לא העלה כל טענה לעניין בעלותו בעסק בזמן הביקור שנערך במקום ואף טען כי אין לו קשר למקום. כמו כן, בזמן הביקור נאספו ראיות שהצביעו על קשר בין בעלי העסק הקודמים לניהול העסק אף לאחר חתימת ההסכם עם המשיבה, ראיות אשר הובילו את המערערת למסקנה כי המשיבה מהווה מסווה לניהול המקום על ידי הגורמים שהמשטרה הביעה דעתה עליהם כי הם מהווים סכנה לציבור. כאמור, ראיות אלה לא נסתרו על ידי המשיבה.
על כן, לא נפל בשיקול הדעת שעמד בבסיס הוצאת הצו, פגם המצדיק התערבות של ביהמ"ש בנסיבות המקרה. ההחלטה על הוצאת צו ההפסקה ניתנה תוך הסתמכות על הביקור שנערך במקום ועל הראיות שנאספו בעת ביקור זה, ראיות שלא נסתרו על ידי המשיבה וכן תוך הסתמכות על חוו"ד הגורמים המתאימים, אשר הביעו דעתם כי המשך ניהול העסק מהווה סכנה לציבור, חוו"ד אשר כאמור לעיל לא נסתרה על ידי המשיבה.
כאמור, סבורני כי המשיבה לא הפריכה את טענות המערערת ואת הסיבות שעמדו בבסיס שיקול הדעת של ראש העיר להוצאת הצו. על המבקש ביטולו של צו מנהלי מוטל נטל ההוכחה כי הצו הוצא שלא כדין וסבורני כי המשיבה לא עמדה בנטל זה.
כמו כן, לטעמי כי שגה בימ"ש קמא משקבע כי טענות המשיבה לא נבדקו כראוי ולא נערך בירור מעמיק. הבירור נערך בעת הביקור במקום, שכאמור, נתגלו במהלכו ראיות לקשר שבין הבעלים הקודמים של העסק לניהול העסק שבנדון גם לאחר חתימת ההסכם עם המשיבה.
על כן, סבורני כי בנסיבות המקרה גוברים האינטרסים של הגנה על שלום הציבור ושל הצורך באכיפה ראויה של החוק והמשפט ומניעת פעילות עסקית בעסק הפועל ללא רישיון, כאשר הדבר עלול לפגוע בטובת הציבור, על האינטרס הכלכלי של המשיבה (ראה: רע"א 5891/00 ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מ"י, לא פורסם (2000); רע"פ 8774/05 חברת גאלרי ניהול בע"מ נ' ראש עיריית ת"א-יפו, לא פורסם (2005)), אשר, כאמור, לא הוכיחה טענותיה ברמה המספיקה לביטולו של הצו שהוצא כדין ומבלי שנפל פגם המצדיק התערבות בשיקול הדעת של ראש העיר בהוצאת הצו. המשיבה, אשר רכשה עסק ללא רישיון, נטלה על עצמה את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בקבלת רישיון להפעלת העסק בהתאם לחוק ואינטרס הציבור איננו מאפשר להעניק לה אישור להפעלת העסק ללא רישיון כדין (ראה: רע"פ 8774/05 הנ"ל). על כן, היה על המשיבה להמתין עד שתקבל רישיון לעסק בטרם תפעילו.
סיכום פסק הדין:
אשר על כן, לאור כל המפורט לעיל, אני קובע כי שגה בימ"ש קמא משביטל את הצו המנהלי. הערעור מתקבל במובן זה שהצו נשוא הערעור יהיה בתוקף וניתן לפעול בהתאם לצו.
מאחר ופסק הדין ניתן בהעדר הצדדים, וכדי לאפשר למשיבה לשקול צעדיה, אני מורה כי ביצוע פסק דין זה יעוכב עד ליום 3/1/2010 שעה 24:0.