הסדרת מעמד לבת זוג זרה
העותרים מבקשים כי יצווה על המשיב להעניק לעותרת רישיון לישיבה בישראל על פי אשרה מסוג א/5 ולו לתקופה קצרה של חודשים ספורים.
העותר הינו אזרח המדינה, ואילו העותרת הינה נתינה זרה, חסרת דת. לעותרת, שהיא צעירה ילידת 1978, אם - נכדתו של יהודי - שעלתה לישראל בשנת 2000. לעותרת אף אח שעלה לישראל יחד עם האם.
בחודש יוני 2001 הגיעה העותרת לבקר את אימה עם אשרת ביקור שתוקפה פג ב- 11.12.02. זמן קצר לאחר הגיעה לישראל, הכירה העותרת את העותר והללו עברו לחיות יחד, כבעל ואישה, בחודש אוגוסט 2001 לערך.
כתוצאה מהחיים המשותפים, הרתה העותרת ובימים אלה היא אמורה ללדת את ילדם המשותף של בני הזוג. העותרים התקשרו בהסכם ל"חיי שיתוף בצוותא חדא", עליו חתמו בהיות העותרת בשלבים מתקדמים של הריונה.
לאחר שהתברר לעותרים כי העותרת בהריון, פנו הם בחודש מרץ השנה למשיב בבקשה להאריך את אשרת הביקור שהיתה לעותרת ולאפשר לה לשוב ארצה לאחר שינשאו בארץ אחרת. בעקבות פניה זו, זומנו העותרים לפגישה בלשכת מרשם האוכלוסין באשקלון ביום 19.4.02. לאחר אותה פגישה שלח ב"כ של העותרים ביום 21.4.02, מכתב ללשכה למרשם האוכלוסין, בו חזר על טענות מרשיו ועל בקשתם לאפשר לעותרת לשוב לישראל לאחר נישואיה לעותר מחוץ לגבולות המדינה. העותרים הגישו למשיב את בקשתם האמורה מאחר שאינם יכולים להנשא בישראל.
ביום 14.5.02 זומנו העותרים לפגישה נוספת בלשכת מרשם האוכלוסין באשקלון והוסבר להם כי עניינה של העותרת יובא בפני ועדה מיוחדת.
בתחילת חודש יולי השנה, קיבלו העותרים את החלטת המשיב, הנושאת את התאריך 6.6.02 ובה נאמר:
"הנדון: בקשתך מיום 14.05.02
בקשתך נידונה בלשכתנו והוחלט לדחותה לכן הנך נדרש/ת לעזוב את הארץ ללא דיחוי מיום קבלת מכתבנו זה".
את העתירה בענייננו הגישו העותרים ביום 2.9.02. בד בבד עם הגשת העתירה, הוגשה הבקשה למתן צו ביניים האוסר על המשיב לגרש את העותרת מהארץ. ביום 5.9.02 התקיים דיון במעמד הצדדים בסיומו, בהסכמת המשיב, ניתנה החלטה המורה למשיב להמנע מגירושה של העותרת מתחומי המדינה.
ביום 3.10.02 מסר המשיב הודעה בכתב מטעמו, לאחר שבשתי ישיבות שקדמו לאותה ישיבה, לא נמסרה תשובה בכתב. בהודעתו מסר המשיב כי הוא מסכים לחרוג מהנוהל, בשל העובדה כי לעותרת אם ואח בישראל ובשל העובדה כי בכוונתה להנשא לאזרח ישראלי ולכן:
"המשיב לא ימנע מהעותרת לשוב לישראל לאחר נישואיה והיא תוכל לשהות עם בן זוגה בארץ, תוך כדי הסדרת מעמדה, על פי הנוהל המדורג - דהיינו בשלב ראשון תנתן לה אשרה של ב-2. מעת לעת, וכפוף לבחינת המשיב, תועלה דרגת האשרה, לפי הנוהג המקובל".
ב"כ העותרים הודיע כי מרשיו אינם מסתפקים בהסכמות אלו של המשיב, אלא שעומדים על עתירתם כי תוענק לעותרת אשרה מסוג א/5. ב"כ העותרים נימק את בקשת שולחיו, בין היתר, בטוענו כי נמנע מהעותרים להנשא לנוכח עמדת המשיב. אילו איפשר המשיב לעותרת, כפי שביקשו העותרים, לשוב לישראל לאחר שהעותרים היו נישאים בחו"ל, היתה העותרת היום, זכאית, על פי הנוהל המדורג, לאשרה מסוג א/5. מאחר שסירוב המשיב לאפשר לעותרת לחזור לישראל, לאחר נישואיה לעותר בחו"ל, היה שלא כדין, יש לראות העותרים כאילו נישאו ולהעניק לעותרת את האשרה א/5, שאותה היתה מקבלת כעבור כמחצית השנה מיום נישואיה. כמו כן, נטען על ידי ב"כ העותרים כי אי מתן הסעד לו עתרו מרשיו, יפגע בהם ובילדם האמור להיוולד משהעותרת, וייתכן אף הילוד, לא יהיו מכוסים על ידי החקיקה הסוציאלית במדינה, המבטיחה כיסוי הוצאות אשפוז וטיפול רפואי.
תשובת המשיב, בעיקרה, הינה כי המשיב מחוייב להפעיל את הנוהג בשוויוניות וכי בין בקשת העותרים לבין בקשות אחרות המוגשות בענין זה, אין כל הבדל המצדיק סטייה מהנוהל. ב"כ המשיב הוסיף כי כל שוהה בלתי חוקי בארץ יכול לטעון שעדיף שתהיה לו מטריה סוציאלית, ולפיכך נימוק זה כשלעצמו אינו מצדיק הענות לבקשה.
ב"כ שני הצדדים הסתמכו בטיעוניהם על ההלכות שנפסקו בבג"ץ 3648/97 סטמקה נ' שר הפנים, פ"ד נג (2), 728 (להלן: "בג"ץ סטמקה"). באותו ענין קבע בית המשפט כי מדיניות משרד הפנים, לפיה בן זוגו הזר של אזרח ישראלי מצווה לעזוב את הארץ, עד שבקשת בני הזוג להסדרת מעמדו של הזר תידון לגופה, אינה עומדת במבחן המידתיות והיא פסולה ובטלה. בית המשפט ציין כי מדיניות זו (שם, בעמ' 783) "אינה עולה בקנה אחד עם מושכלות ראשונים במשטר דמוקרטי החרד לזכויות האזרח".
נציין, כי אף הזכויות של בן הזוג הישראלי, נפגעות כתוצאה מהדרישה שבן זוגו הזר יעזוב את המדינה, כאמור, (שם, בעמ' 776) "אם מפרידים בין בני הזוג ומשלחים את הזר לחו"ל - או אף אם אין מטפלים בבקשת הזר להשתקעות בארץ עד-אם יעזוב את הארץ- נפגע במישרין לא רק האינטרס של הזר, אלא זכותו של האזרח הישראלי אף הוא".
אילוצם של בני הזוג הזרים לעזוב את הארץ, עד שהמשיב יאפשר את שובם הינה, כאמור (שם, בעמ' 781) "גזירה קשה מנשוא" הפוגעת קשה בחיי משפחה ובזכויות יסוד של האדם.
בענייננו, העותרים טרם נישאו, שכן, כאמור, בקשתם שהמשיב יאפשר לעותרת לשוב למדינה לאחר שינשאו מחוץ לגבולותיה נדחתה. המשיב לא נימק את סירובו להענות לבקשת העותרים - לא כאשר הודיע להם את החלטתו מיום 6.6.02, ולא עד עצם היום הזה.
דעתי היא כי עניינם של העותרים, לענין הבקשה לאפשר שובה לישראל של העותרת, אינו שונה מעניינם של בני זוג נשואים, שבהם אחד מבני הזוג הינו זר והשני אזרח ישראלי - כדוגמת בני הזוג שענייניהם נידונו בבג"ץ סטמקה. בשני המקרים המדובר בבני זוג שקשרו את גורלם, בין אם זה היה באקט של נישואין, ובין אם זה היה בהבאת צאצא משותף לעולם. העותרים הגיעו לבית המשפט כשהם אינם נשואים, משנבצר מהם להינשא בארץ, ובשל חששם לצאת מהארץ מאחר שהמשיב סירב להתיר מראש את שובה של העותרת ארצה. אלמלא סירובו האמור של המשיב, ניתן להניח, שהיום היו העותרים נשואים.
המשיב אמור לשקול אם המדובר בנשואים שהם פיקטיביים, אם לאו. בענייננו, העובדה שהעותרת הינה בהריון מהמשיב עשוייה להצביע על כך שאין המדובר בנישואין פיקטיביים.
כשם שנקבע בבג"ץ סטמקה כי הדרישה של המשיב מבן הזוג הזר לעזוב את המדינה, עד יתברר עניינו, אינה עומדת במבחן המידתיות, כך גם בענייננו החלטת המשיב לדחות את בקשת העותרים, לאור מכלול נסיבותיהם, אינה עומדת במבחן המידתיות.
בשעה שהעותרים פנו למשיב היתה העותרת בהריון מהעותר, עימו חיה. מניעת שובה של העותרת עם העותר ארצה לאחר נישואיהם היתה פוגעת קשות בשניהם. זאת ועוד, גם אם לגבי זרים אחרים ניתן היה לומר שהם יכולים לשהות אצל משפחותיהם החיות מעבר לים עד יוסדר עניינם, הרי שלא כך עם העותרת, שהינה אישה צעירה, שאמה ואחיה חיים בישראל.
ב"כ המשיב אמנם טען כי אילו יצאו העותרים מחוץ לגבולות המדינה כדי להנשא "היתה (העותרת - ר.א.) יוצאת מן הארץ, מתחתנת, שוהה מספר ימים מחוץ לגבולות, באופן אוטומטי בשלב ראשון משרד הפנים היה מאפשר את איחוד המשפחות, היתה חוזרת לישראל...". לא ברור באיזה "מספר ימים" מדובר, והאם אכן "באופן אוטומטי" היה המשיב מאפשר את "איחוד המשפחות". לא הוצגו כל נהלים לענין זה, וחששם של העותרים שמא שובה של העותרת ארצה יתקל בקשיים, אינו משולל יסוד.
נשאלת השאלה האם, לאור הקביעה שהחלטתו של המשיב לדחות בקשתם האמורה של העותרים היתה פסולה, זכאים הם לסעד המבוקש.
את האשרה מסוג א/5, כפי שהוסבר בבג"ץ סטמקה, זכאי בן הזוג הזר לקבל במסגרת "המבחן המדורג". מבחן זה נחלק לשלושה שלבים (שם, בעמ' 785). תחילה, במהלך תקופה הנמשכת מספר חודשים, עד לתקופה של כשישה חודשים, מתחיל המשיב לבדוק את כנות הנישואין, והעדר מניעה בטחונית או פלילית, להענקת זכויות לבן הזוג הזר.
לאחר עבור אותה תקופה מתחיל השלב הראשון של המבחן המדורג, בשלב זה, זוכה בן הזוג הזר לאשרה ולרישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1 - מכוח תקנה 5(א) לתקנות הכניסה לישראל. בעבור 27 חודשים בסטטוס זה, עובר בן הזוג הזר לשלב השני במבחן המדורג ובמידה שקשר הנישואין נמשך ואין מניעה בטחונית או פלילית, זכאי בן הזוג הזר לקבל אשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א/5 וזאת מכוח תקנה 6(א) לתקנות הכניסה לישראל. בסטטוס זה נמצא בן הזוג הזר תקופה של שלוש שנים, עד להשלמת תקופת המבחן שהיא בת חמש שנים ושלושה חודשים ושרק בסיומה, אם המשיב לא מצא מניעה לדבר, מוענק לבן הזוג הזר מעמד של תושב קבע.
גם אם דחה המשיב שלא כדין את עתירת העותרים, ובכך מנע מהם להנשא ועיכב את תחילתו של הליך המבחן המדורג, אין בית המשפט מחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת המשיב לצורך המבחן המדורג. הענקת האשרה א/5, ניתנת לבן הזוג הזר במסגרת המבחן המדורג שבו מפעיל המשיב את שיקול דעתו.
בשולי טענותיו טען ב"כ העותרים כי זכותו של ילדם של העותרים, העומד להיוולד להם בימים אלה, עלולה להפגע אם יסרב המשיב לרושמו, כבנו של העותר ואזרח המדינה. ב"כ המשיב מסר לבית המשפט הודעה לענין זה ביום 10.10.02.
על פי סעיף 4(א)(1) לחוק האזרחות, תשי"ב - 1952, מוענקת אזרחות מכוח לידה ל "מי שנולד בישראל כשאביו או אמו היו אזרחים ישראליים". העותר הינו, כאמור, אזרח ישראלי.
בסעיף 6 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965, נאמר כי הודעה על לידה שארעה בישראל תמסר לפקיד רישום, תוך עשרה ימים מיום הלידה. על פקיד הרישום, על פי סעיף 19 ב' (א) לחוק לרשום את פרטי הלידה על פי ההודעה שנמסרה לו. חזקה על המשיב שהוא פועל כחוק.
סיכומו של דבר, שבקשת העותרים כי תוענק לעותרת האשרה א/5 נדחית. הנני נותנת תוקף של החלטה להסכמת משיב, כפי שהועלתה בהודעתו מיום 3.10.02.
שקלתי אם לחייב המשיב בהוצאות העותרים. אמנם החלטתו של המשיב מיום 6.6.02, שנקבע שהיתה שלא כדין בנסיבות המקרה, גרמה לכך שנבצר מהעותרים להנשא, ושהם נזקקו להגיש העתירה בענייננו. ואולם לאור טיפולו של ב"כ המשיב, הסכים המשיב להענות למבוקש על ידי העותרים בפנייתם אליו באפריל השנה, פניה שנדחתה בהחלטה מיום 6.6.02. אילו הסתפקו העותרים בהסכמת המשיב, שניתנה בדיון הענייני הראשון בעתירה, היתה נשקלת בחיוב השבת האגרה או חלקה. העותרים בחרו לעמוד על עתירתם שהעותרת תזכה באשרה א/5 - ועתירה זו נדחתה. לפיכך, כל צד ישא בהוצאותיו.