התאבדות תאונת דרכים | התאבדות או תאונת דרכים ? | עו"ד רונן פרידמן

האם התאבדות בתאונת דרכים מזכה את יורשי המנוח בפיצוי כספי ? מה הדין במקרה שחברת הביטוח מסרבת לשלם למשפחתו של אדם שנהרג בתאונת דרכים בטענה כי התאונה נגרמה במתכוון ? ##(1) התאבדות או תאונת דרכים ?## המונח תאונת דרכים מוגדר בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1985. בהגדרת מונח זה נקבעה חזקה ממעטת לפיה: "לא יראו כי תאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". בפסק הדין בענין עזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות (ע"א 2199/99) קבע כב' השופט אור כי כאשר מדובר במעשה מכוון המוציא את המקרה מגדר תאונת דרכים כהגדרתה בחוק, לא נכנס הארוע כלל לגדר הוראות חוק הפיצויים וממילא גם אין התלויים זכאים לפיצוי על פי הוראות החוק. ## (2) יש להוכיח "כוונה" להתאבד:## בע"א 1342/99, בנא נ. "אררט" חב' לביטוח בע"מ, בערעור על פסק-הדין ב-ת"א (נצ') 630/97 הנ"ל התקבל ונפסק כי שהכוונה לגרום לתאונה, בה דן סע' 7 (1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה. בנסיבות המקרה דנן, התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית-המשפט קמא אינה מוכיחה, כי התובע התכוון לגרום לתאונה ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, דהיינו, בעודף הסתברות. העדר הסבר מספיק לקרות לתאונה אין בו כדי להוכיח כי התאונה נגרמה עקב מעשה מכוון, או כדי להעביר את הנטל לתובע להוכיח כי לא גרם לתאונה במתכוון. ## (3) התאבדות - שלילת יכולת של אדם להבין את מעשיו:## בת"א (חי') 1427/87, עזבון המנוח צייכנר ז"ל נ. מדינת ישראל, נפסק: על-מנת שמקרה של התאבדות לא יכנס למסגרת סעיף 7 (1) לחוק, אין די בכך שאדם חש במועקה והיה שרוי במצוקה, אלא שמצבים אלה הביאו אותו לשלילת יכולתו להבין את מעשיו. כפי שנפסק ב-ת"א (שלום-עכו) 209/90, יש להבדיל בין כושר לקוי המתיר בצידו כושר שפיטה מספיק ויכולת, אף מוגבלת, של שליטה עצמית המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד, אף אם הוא חולה במחלת נפש המביאה אותו למעשה התאבדות, לבין העדר בסיסי של כושר שפיטה, שליטה, או רצייה שרק במקרה כזה יהיה העזבון זכאי לפיצוי. במקרה האחרון אין למנוח כוונת התאבדות ואינו בעל הכוונה השלילית הנדרשת כדי לשלול את זכותו (או זכות עזבונו) לפיצויים על-פי החוק. ## (4) התאבדות בתאונת אוטובוס:## בת"א (שלום-ת"א) 105141/98, אסרף ואח' נ. "הפניקס הישראלי", חב' לביטוח בע"מ, המדובר בתביעתם של יורשיה ותלוייה של המנוחה אשר נפגעה מאוטובוס, בעת שקפצה אל מתחת לגלגליו ונהרגה. המנוחה היתה מודעת למעשיה ולתוצאותיו והיתה במצב דכאוני אך לא פסיכוטי. המנוחה פעלה תוך מודעות וכוונה לממש את החלטתה לקפד את חייה, ולא ניתן אלא לקבוע כי חלה כאן החזקה הממעטת אשר מוציאה את הארוע מגדרת הגדרת תאונת דרכים כנדרש עפ"י חוק הפלת"ד, בהיותו "מעשה שנעשה במתכוון". למרות האמור בסע' 7 ב' לחוק הפלת"ד, בדבר זכאותם של תלויים של מי שגרם לתאונה במתכוון, תחולתו תלויה בתנאי מוקדם – התרחשות תאונת דרכים כמשמעותה בסע' 1 לחוק. הוראת הסע' באה להעניק פיצויי לתלויים שזכאותם נשללה, אך לא במקרים שמלכתחילה לא נכנסים להגדרה של "תאונת דרכים" על חזקותיה המרובות והממעטות. מכאן, כאשר נזק הגוף המכוון הינו תוצאה ישירה ממעשי הניזוק, ואין נפקא מינא באם המדובר במתאבד, בעל כוונה אשר פוגע בעצמו או לבין נפגע אחר מהמעשה המכוון, אין זו תאונת דרכים ולא קמה להם כל זכות. אולם יתכן מעשה מכוון אשר יוביל לתאונת דרכים, אך ורק במידה שהמעשה המכוון לא הצליח ובמקומו התרחשה תאונה אחרת, לדוגמא: מקרה בו אדם התכוון לפגוע בפלוני ונפגע בעצמו או באדם אחר. במקרה כזה מדובר בתאונת דרכים שכן לא התקיימה הפגיעה המכוונת באדם ספציפי ובו יחול סע' 7 (1) – במידה שהאדם שהתכוון לפגוע נותר בחיים, הוא עצמו לא יפוצה, אך אם קיפד את חייו יפוצו תלוייו. ## (5) ניסיון התאבדות בתאונת דרכים:## בת"א (ת"א) 1506/90, גינת נ. "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ, כשנתיים לאחר שהתובעת נפגעה בתאונת דרכים היא ביצעה ניסיון התאבדות. בקובעו כי הנפגעת זכאית לפיצוי בגין הנזק שנגרם לה בניסיון ההתאבדות, פסק בית-המשפט: לאור האמור בסעיף 2 לחוק הפלת"ד בדבר חובתו של המשתמש ברכב לפצות את הנפגע על נזק שנגרם לו בתאונת דרכים, ולאור שלילת תחולתו של סעיף 64 לפקודת הנזיקין, העוסק בקשר סיבתי משפטי, על חוק הפלת"ד, כל שנותר הוא לבדוק קיום קשר סיבתי עובדתי. קיומו של קשר עובדתי זה הוא ביסוד ההכרה בזכותה של התובעת לפיצוי, ובכל דרך שבה תיבחן זכותה של התובעת לפיצוי על חלק מהנזק שנגרם על-ידי המעשה האובדני – התוצאה האחת והיחידה היא הכרה באותה זכות. הערעור על פסק-דין זה נדחה ב-ע"א 8109/95 הנ"ל. ## (6) קשר הסיבתי בין תאונת דרכים לבין ניסיון ההתאבדות:## בע"א 8109/95, "קרנית" קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ. גינת, הערעור על החלטה ב-ע"א (ת"א) 1506/90 הנ"ל נדחה באשר לקשר הסיבתי בין התאונה לבין ניסיון ההתאבדות. זאת לאור המסקנה של המומחה הרפואי הפסיכיאטרי, שקבע שהניסיון לאיבוד הדעת הוא תוצאה מצירוף והצטברות של גורמים רבים, אולם לדעתו התובעת תפקדה בצורה טובה עובר לתאונה, ופגיעותה הרגשית טרם התאונה נשארה סמויה והתאונה הוותה הדק לניסיון ההתאבדות. ניסיון ההתאבדות נבע מהנכות הנוירולוגית והנפשית שנגרמו לתובעת בתאונה והיוותה התפתחות טבעית שלה. ככזה, ניסיון ההתאבדות הוא במסגרת מבחן הציפיות, ואין המדובר בגורם זר. גם לפי מבחן הסיכון, הפגיעה היא "בתחום הסיכון שמפניו ביקש המחוקק להגן", וזאת על רקע שיקולי מדיניות העולים מן ההסדר שבחוק והתחומים את גבולות הסיכון – פתרון זה עדיף גם מבחינת שיקולי המדיניות המשפטית שביסוד חוק הפלת"ד, המעדיפה פתרון המעניק פיצוי לניזוק והמפנה את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פתרון השולל ממנו פיצוי או מטיל את המעמסה על המזיק האינדבידואלי. ## (7) סטיה מנתיב נסיעה במטרה להתאבד:## בת"א (נצ') 630/97, בנא נ. "אררט" חב' לביטוח בע"מ, התובע נהג ברכב פרטי. לפתע סטה מנתיב נסיעתו והתנגש חזיתית במשאית שנסעה בנתיב הנגדי, כתוצאה מהתאונה נגרמו לו נזקי גוף והוא אף נזקק לטיפול פסיכיאטרי לאחר שניסה להתאבד מספר פעמים. ביהמ"ש קיבל את טענת המבטחת כי התאונה ארעה עקב התנהגות מכוונת של התובע אשר ניסה לשים קץ לחייו באותו ארוע. נימוקי ביהמ"ש היו שמאחר שהתאונה היתה חזיתית בתנאי כביש וראות תקינים ושהרכב היה תקין, על התובע לספק הסבר סביר מדוע אין לראות מדוע אין לראות בתאונה מעשה מכוון. אין לקבל את טענת התובע שאינו זוכר את נסיבות התאונה ומאחר ולא סיפק הסבר סביר מדוע סטה לפתע מנתיב נסיעתו. יש לקבל את הטענה שאכן התאונה היתה מכוונת. חיזוק למסקנה זו מוצא ביהמ"ש בעובדה שהמערער הינו רווק כבן 30, חסר מקצוע ומקום עבודה ובעברו תקופות של התמכרות לסמים ולאלכוהול, שהוא אושפז לאחר התאונה במוסד פסיכיאטרי וכי לא ביקש לחקור את הנוכחים בתאונה. לאור האמור, לא נותר מקום לקביעה אחרת זולת זו שלפיה מה שנראה למתבונן מהצד כנסיעה מכוונת אל עבר המשאית, אכן היתה כזו בפועל ולפיכך יש לדחות תביעות תאונות דרכים על סמך סע' 7 (1) לחוק הפלת"ד. הערעור על פס"ד זה התקבל ב-ע"א 1342/99. ## (8) זכאות תלויים של אדם שהתאבד בתאונת דרכים לפיצויים:## בת"א (נצ') 477/96, לידאווי ואח' נ. "הפניקס הישראלי" חב' לביטוח בע"מ, הוגשה תביעת תלויי המנוח שנהרג בתאונת דרכים. המבטחים טענו כי התאונה נגרמה ע"י המנוח במתכוון, מתוך רצון להתאבד, ולפיכך אין המדובר בתאונת דרכים במשמעות חוק הפלת"ד ואין התובעים זכאים לפיצוי. ביהמ"ש הגיע למסקנה כי המבטחת לא הצליחה להוכיח את טענתה. לדעת ביהמ"ש אין די במאזן ההסתברויות כשמדובר בטענה בדבר רצונו של אדם לשים קץ לחייו. בטענה כגון דא אין צורך ברמת ההוכחה הנדרשת כמבחן במשפט הפלילי, דהיינו "מעבר לכל ספק סביר", אולם יש צורך ברמת הוכחה מוגברת שהינה יותר מהטית הכף כנהוג במשפט האזרחי, רמת ההוכחה – תלויה ברצינות הפלוגתא – וגם אם לא נקבל את התאוריה של "רמה שלישית" (בנוסף לרמה פלילית ורמה אזרחית רגילה) אין חולק על כך כי כמות הראיות הרלבנטיות למידת הדרישה משתנה לפי מהות הנושא. במקרה דנן הגיע ביהמ"ש למסקנה כי המבטחת לא הצליחה, כאמור, לעמוד ברמת ההוכחה הנדרשת. באוביטר: סבור ביהמ"ש כי אילו היה מגיע למסקנה כי הוכחת טענת ההתאבדות, הרי לפי הגדרת ת.ד. בסע' 1 לחוק הפלת"ד אף התלויים לא היו זכאים לפיצוי. הערעור על פסק-דין זה נדחה ב-ע"א 2976/00. ## (9) על מי מוטל נטל ההוכחה בטענת התאבדות בתאונת דרכים ?## בע.א. (עליון) 2976/00 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ. לידאווי, המנוח נהרג בתאונת דרכים כאשר רכבו התנגש עם משאית שנסעה בכיוון הנגדי, התובעים הם אלמנתו ושני בניו מתוקף היותם תלויים במנוח. המבטחת התכחשה לחבותה מהנימוק שהמנוח גרם לתאונה במתכוון מתוך רצון לשים קץ לחייו. ביהמ"ש קיבל את טענת המבטחת כי אין מוטל עליה נטל הוכחה מוגבר להוכיח את טענתה, אלא נטל הוכחה רגיל במשפט האזרחי לאמור – הוכחה על פי מאזן ההסתברויות. יחד עם זאת "כמות הראיות הנדרשת להוכחת טענה, נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה". כאן המבטחת מייחסת למנוח התאבדות, מעשה יוצא דופן, שאיננו מעשה יום יום. לפיכך בבואה לשכנע את ביהמ"ש כי גירסתה סבירה יותר מן הגרסה האחרת, עליה להציג ראיות בכמות ובמשקל, שדי בהם כדי להטות את הכף לטובתה. אין המדובר ברף הוכחה שונה, כי אם ביישומו של רף – הוכחה של מאזן ההסתברויות, בהתחשב בנסיבות המקרה, במהות הטענות ובחומרתן. במקרה דנן התרחיש שהביא למותו של המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מאויינות – אם לא מאויינות ממש. אולם כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור ממצאיו של בית המשפט קמא, נראה כי לא עלה בידי המבטחת, לעמוד בנטל המוטל עליה, ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גרסתה כי המנוח הסיע את רכבו במתכוון את מתחת לגלגלי המשאית. אשר על כן נפסק כי על המבטחת לפצות את אלמנתו ושני בניו של המנוח. ##(10) אדם שנשכב על פסי הרכבת ונדרס למוות:## בע"א 2199/99 (עליון) עזבון המנוח לזר נגד "המגן" חב' לביטוח בע"מ, המנוח נשכב על פסי רכבת ונדרס למוות ע"י רכבת נוסעת. אין מחלוקת בין הצדדים כי מדובר במעשה מכוון של המנוח אשר ביקש לאבד את עצמו לדעת. האם זכאים תלויים של מתאבד לפיצוי עפ"י חוק הפלת"ד? נפסק: רק במידה וארוע מסוים נחשב ל"תאונת דרכים" כהגדרתה בחוק, יש מקום לבחון האם נשללת זכות זו למי שגרם לתאונה במתכוון והאם תלוייו זכאים לפיצוי על פי החוק. הגדרת תאונת דרכים הקובעת כי "לא יראו בתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם ע"י המעשה עצמו ולא ע"י השפעת המעשה על השימוש ברכב המנועי" (להלן "החזקה הממעטת"). האם "אותו אדם" כולל אף את המתאבד? תכלית "החזקה הממעטת" היא לקדם את המבחן התעבורתי ולהוציא מגדר תחולת החוק סיכונים של שימוש ברכב שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. מעשה מכוון שנעשה באמצעות הרכב, כדי לגרום נזק לאדם אחר אינו שימוש לצורכי תחבורה. הוא הדין בהתאבדות באמצעות הרכב. לפיכך החלת "החזקה הממעטת" על התאבדות מתיישבת עם תכליתה של "החזקה הממעטת" להוציא מגדר החוק סיכונים שאינם תחבורתיים. כשם שמעשה פלילי המכוון לפגוע באחר באמצעות כלי הרכב אינו נמנה על סיכוני התחבורה שהחוק התכוון לעסוק בהם, כך גם מעשה התאבדות. אם נבחן את מעשהו של המתאבד רק על פי סע' 7(1) יוביל הדבר לתוצאה בלתי צודקת לפיה תלויי מתאבד זכאים לפיצוי עפ"י סע' 7 ב' לחוק, ואילו תלויי נפגע מפעילות עבריינית אינם זכאים לכך. זו תוצאה בלתי הגיונית ובלתי צודקת. גם מבחינת האינטרס הציבורי אין זה ראוי כי לאדם המבקש לשים קץ לחייו, תינתן האופציה להטיל את התמיכה במשפחתו, על ציבור בעלי הרכב. גם מבחינה לשונית אין "החזקה הממעטת" מבחינה בין הנפגעים השונים על בסיס מי גרם לתאונה, היא אף אינה מבחינה בין המניעים השונים לעשיית המעשה המכוון, פעילות עבריינית או התאבדות. לפיכך גם מבחינת לשונת "החזקה הממעטת" חלה על מתאבד שהתכוון לפגוע בעצמו. מעשה ההתאבדות של המנוח שנשכב על פסי הרכבת במטרה להתאבד הינו מכוון באופן ישיר לנזק ואין בו כדי להשפיע על השימוש ברכב ועל כן אין מקום להחלת הסייג של "השפעת המעשה על השימוש ברכב" ש"בחזקה הממעטת". לפיכך נפסק כי מעשה ההתאבדות נכלל בגדר "החזקה הממעטת" בהגדרת תאונת דרכים. באימרת אגב של כב' השופט ת' אור: ראוי לתחם את תחולת "החזקה הממעטת" לפי עצם התרחשותו של המעשה המכוון ולא על פי תוצאותיו, ולכן ראוי להחילה באופן שווה על כל המעורבים בארוע המכוון, בין אם נפגע מי שהתכוונו לפגוע בו ובין אם נפגע אדם אחר. "החזקה הממעטת", על פי לשונה, מתייחסת ל"מאורע" ולא לסוגי הנפגעים. אין בה כל תנאי הקובע כי לצורך תחולתה, נדרש כי קורבנה המיועד של התאונה יהיה אותו אדם אשר בפועל יגרם לו או לרכושו נזק. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הרציונל לפיו תכלית "החזקה הממעטת" היא להחריג מגדרו של חוק הפלת"ד סיכונים הנובעים ממעשים מכוונים ואשר דבר אין להם עם סיכונים תעבורתיים. באימרת אגב של כב' השופטת שטרסברג כהן: יתכן ויש מקום לטעון שלגבי נפגע אחר (שאינו הפוגע) שהתכוונו לפגוע בו ולגבי מי שנפגע-אף שלא התכוונו לפגוע בו – לא מתקיים רכיב הכוונה במי שנפגע בפועל (אלא רק בפוגע) , ובהעדר רכיב זה, נפגעים אלה אינם כלולים "בחזקה הממעטת". דומה כי אימרת האגב של כב' השופט ת. אור בע"א 2199/99 הנ"ל המבוססת על הבסיס הרציונלי של העדר צידוק לאבחנה בין סוגי הנפגעים, עולה יותר בקנה אחד עם הצעת החוק לתיקון מס' 8, מאשר עם התיקון עצמו אשר בו הוספו במפורש המילים "אותו אדם ", המצביעות, לדעתי, על השוני שבין הצעת החוק לבין התיקון כפי שנתקבל בסופו של דבר. האפשרות של הכללת מי שנפגע ע"י אחר במתכוון כזכאי לפיצוי עפ"י החוק (עקב העדר כוונה מצד הנפגע), כעולה לכאורה מאימרת האגב הנ"ל של כב' השופטת שטרסברג – כהן, משמיטה, לדעתי, את המשמעות של "החזקה הממעטת" שבתיקון מס' 8 לחוק. לדעתי החזקה הממעטת הנ"ל, להבדיל מהצעת החוק, מכוונת אך ורק כלפי אותו אדם בו התכוונו לפגוע מלכתחילה. חזקה זו אינה חלה על אדם שלא היה זה שהתכוונו לפגוע בו וזה האחרון זכאי לפיצוי ע"פ חוק הפלת"ד. מכיוון שהמחוקק שאף למנוע פיצוי אך ורק מהאדם שבו פגעו במכוון, שונה הנוסח הסופי של החוק מנוסח הצעת החוק. בפס"ד הנ"ל בדנ"א 9840/01 דחה ביהמ"ש את הבקשה לדיון נוסף אך ורק לגבי זכויותיו של המתאבד או תלוייו. ביהמ"ש נמנע במפגיע מלדון בזכויותיהם של נפגעים אחרים, בתאונה שנעשתה במתכוון, או בזכויות התלויים בהם וחבל שכך. מתקבל הרושם שאמרות האגב של כב' השופטים אור ושטרסברג-כהן לא נאמרו בכדי, ורצוי היה שביהמ"ש, בהרכבו המורחב, יתייחס אף אליהן. בקשה לד.נ. נדחתה בדנ"א 9840/01. בדנ"א 9840/01 עזבון המנוח לזר ז"ל נגד "המגן" חברה לביטוח בע"מ ואח', ביהמ"ש דחה את העתירה וקבע שיש לקיים את פסה"ד בכל מה שנוגע לזכויות המתאבד או תלוייו תוך המלצה למחוקק שיתן דעתו על נוסח החוק העשוי להביא לתוצאות בלתי רצויות. ביהמ"ש נמנע מלהכריע בזכויותיהם של נפגעים אחרים בתאונה שנעשתה במתכוון. ##(11) טענת ניסיון התאבדות בתאונת דרכים שנדחתה:## בת.א. (מחוזי – חי') 1341/99 בבושקין נ. "הכשרת הישוב" חב' לביטוח בע"מ, המבטחת ביקשה לדחות או למחוק את התביעה בטענה כי אין המדובר בתאונת דרכים, אלא בניסיון התאבדות של התובע. נפסק: - על המבטחת נטל ההוכחה כי לתובע היתה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה לבצע התאבדות, אין די בהוכחת רשלנות או פזיזות. מן העדויות עולה שהתאונה התרחשה במקום שבו היה "סיבוב דרך חזק" כשבשוליים השמאליים של הכביש היה וואדי, ורכבו של התובע נסע במהירות גבוהה, כך שיש בתנאי הדרך כדי להסביר את התרחשות התאונה. יש גם בסכסוך הקשה שהיה בין התובע לרעייתו, כוונתה להתגרש ממנו, והמריבה האלימה ביניהם באותו בוקר, כדי להסביר את הרגשת הייאוש של התובע, ואת המסקנה האפשרית שנהיגתו הפזיזה היתה על רקע אותה הרגשת ייאוש, אך בכך אין משום מעשה מכוון להתרחשות התאונה. יש גם באותה הרגשת ייאוש, בליווי החבלה התאונתית, כדי להסביר את אמירתו של התובע לאחד העדים שאשתו בגדה בו והוא רוצה להתאבד ובכך יש גם כדי להסביר את התרשמותו של העד שמדובר בנהג שכנראה ניסה להתאבד. על יסוד האמור הוחלט כי יש לדחות את טענת ניסיון ההתאבדות ומכיוון שכך נקבע כי האירוע הינו בגדר תאונת דרכים כמשמעותו בחוק – פלת"ד. ##(12) התאבדות על פסי רכבת:## בת"א (שלום-י-ם) 22451/98, עזבון המנוחה מוזס ז"ל נ. "המגן" חב' לביטוח בע"מ, המנוחה נפטרה כתוצאה ממעשה התאבדות. שעה שהשליכה עצמה על פסי הרכבת באופן שנהג הקטר ועוזרו לא יכלו להספיק לבלום על מנת למנוע פגיעה בה והיא נפטרה כתוצאה מאותה פגיעה. ביהמ"ש דחה את טענת העזבון ותלויי המנוחה כי היא לקתה במחלת נפש ששללה ממנע את הרציה וקבע כי היא ביצעה את ההתאבדות בקור-רוח ולאחר תכנון והכנה מפורטים. מאחר שהדיבור "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון, כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם והנזק נגרם ע"י המעשה עצמו…" יש לראותו כחזקה חלוטה. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא, שתאונה שנגרמה ע"י התאבדות, חזקה חלוטה היא שלא תיחשב כ"תאונת דרכים" לצורך חוק הפלת"ד. לכן הוראות ס' 7 ו -7ב' לחוק אינן רלבנטיות במקרה שלפנינו שכן הם עוסקים בתחום "הזכאות" של נפגעים, בעוד שסע' 1 לחוק קובע כי תאונה שנגרמה ע"י התאבדות אין לראות כ"תאונת דרכים" וממילא כל החוק אינו חל על המקרה ודין תביעה המוגשת בנסיבות אלה עפ"י חוק הפלת"ד – דינה להדחות. ##(13) קפיצה לכביש של אדם בעל נכות נפשית:## בת.א. (שלום-נתניה) 1715/97 פסחוב נ. "דולב" חב' לביטוח בע"מ, התובע נפגע כהולך רגל בתאונת-דרכים. עובר לתאונה הוא הוכר ע"י המל"ל כסובל מנכות בשיעור של 100% בין היתר בגין מצבו הנפשי. עניינה של החלטה זו היא בשאלה, האם התאונה בה נפגע התובע הינה "תאונת דרכים" עפ"י הגדרתה בחוק, האם ניתן לומר שהתובע בהתנהגותו גרם "לתאונת במתכוון" לפי החזקה הממעטת שבסעיף 1, או כמשמעותה בסעיף 7 (1) לחוק, או שמא מחלת הנפש ממנה הוא סובל פגעה בכושר השיפוט שלו, באופן שלא היה ביכולתו ליצור את הכוונה הנדרשת לצורך שלילת הזכאות ע"פ החוק, ובמילים אחרות פשוטות יותר – האם יכול נפגע שהוא חולה נפש לגרום לתאונה במתכוון? כשמצרפים את העדויות הישירות והעקיפות בדבר התנהגותו של התובע, את גירסאותיהם המהימנות של עדי ההגנה, את הנתונים הרפואיים לגבי מחלת התובע, ואת כלל הראיות שהוכחו באשר לנסיבות האירוע, יש להגיע לכלל מסקנה כי התאונה התרחשה בעת שהתובע קפץ אל הכביש בניסיון לאבד עצמו לדעת. אלא שמקרה זה יוצא דופן בנסיבותיו, בהיות התובע לקוי בנפשו, ויש לבחון האם מצבו הנפשי היה כזה שלא איפשר לו לגבש את הכוונה הנדרשת לצורך שלילת הזכאות. מתוך הפסיקה עולה שהכוונה הנדרשת הינה אכן כוונה ממשית, המתייחסת הן למודעות המבצע למעשה אותו הוא עושה, והן לתוצאה שהוא מבקש להשיג באותו מעשה, כלומר שילוב של הבנה וחפץ בתוצאה, ואת אלו יש ללמוד מתוך המעשה עצמו ומתוך הנסיבות. עובדת היותו של אדם לקוי בנפשו או סובל ממחלת נפש, אין בה כשלעצמה כדי לשלול ממנו את היכולת להתכוון לבצע מעשה, להיות מודע למעשיו ולחפוץ בתוצאת המעשה. מדברי המומחה הפסיכאטרי עולה כי הגם שהתובע סובל ממחלת נפש ושיפוטו מוגבל, אין מדובר בהגבלה המונעת ממנו להבין לחלוטין את טיבם של מעשיו, קיימת אצלו מודעות לנושא המוות, דוקא הכחשתו את ההתאבדות תומכת בהבנה זו. המומחה הציג את גדר ההתלבטות באשר לחולי נפש, ועמד על דעתו כי התובע הבין והיה מודע למעשיו ולתוצאות הנגזרות מהם, והסבריו היו הגיוניים ומבוססים על ידע מקצועי ועל החומר הרפואי שעמד בפניו. לאור האמור לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי התאונה התרחשה "במכוון" עת ניסה התובע להתאבד, כשהמעשה נעשה מתוך מודעות וכוונה לגרום לעצמו נזק, ודי בכך כדי להוציא את התאונה מגדרו של החוק, באופן שלא קמה לתובע הזכות לפיצויים. (פורסם בספרו של עו"ד מיכאל צלטנר "חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים). התאבדותשאלות משפטיותתאונת דרכים