חיפוש מתקדם
קטגוריה

תחומים ראשיים

דיני עבודה בקיבוץ | זכויות עובדי קיבוץ

דיני עבודה בקיבוצים - הקדמה

הקיבוץ היה ועודנו אגודה שיתופית ייחודית, יצירה אנושית ישראלית חברתית ומשפטית, שעניינה מוסדר משפטית בפקודת האגודות השיתופיות והתקנות שהותקנו מכוחה, וכן בתקנון הקיבוץ (ראו ע"א 1773/06 אלף נ' קיבוץ איילת השחר, פסקאות 28-24 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (2010); עניין מענית, פסקה כ"ג; ו' דשא המשפט החקלאי בישראל 247-246 (תשע"ד-2014); מרגלית, בעמ' 298-296). גם אם חלק ניכר מן הקיבוצים שינו פניהם במציאות החדשה בגדרי הקיבוץ המתחדש, חלק חשוב מן הרעיון שבאו להגשים מעיקרא לא נס ליחו, בודאי לא כליל, אלא פשט צורה ולבש צורה שונה בתחומים מסוימים. אין לכחד, כי תנאי השתכרותו של חבר הקיבוץ בקיבוץ המתחדש (להבדיל מן הקיבוץ השיתופי) השתנו מהותית; והשאלה היא מה פעלו המשפטי של שינוי זה.

יחסי עובד מעביד בקיבוץ:

אין ה"חבר" בגדר "עובד" של הקיבוץ עת מועסק הוא ע"י הקיבוץ במסגרת סידור העבודה הפנימי של הקיבוץ זאת משום שקביעה בדבר קיום יחסי "עובד" ו"מעביד" בין חבר קיבוץ לקיבוצו, תוצאתה תהא, שינוי מהפכני במרקם היחסים שבין "חבר" הקיבוץ המסורתי לבין קיבוצו. קביעה מעין זו עלולה ליצור אבחנה בין "החברים" בקיבוץ לבין עצמם. למשל: בין אלה המבצעים בו עבודה לבין אלה שאינם עובדים עוד; בין אלה שעובדים בעבודה המכניסה רווח גבוה לקיבוץ לבין אלה שההכנסה מעבודתם לקיבוץ מועטה וכיו"ב.

המסגרת המוכרת, 'המסורתית' של קיבוץ:

במסגרת זו, חבר הקיבוץ לא מקבל "שכר" תמורת עבודתו. הקיבוץ לא משלם לו משכורת, לא מנפיק לו תלושי שכר ולא משלם לו זכויות סוציאליות, כגון: גמול שעות נוספות, דמי חופשה, דמי הבראה, דמי חגים וכיוצ"ב זכויות המשתלמות ל"עובד" על פי משפט העבודה. חבר הקיבוץ מקבל בדרך כלל תקציב אישי אחיד הכולל תוספות שהוקצבו בהתאם לגודל המשפחה, הכל בשיעור שנקבע, מידי שנה, על ידי הקיבוץ.

תקנון הקיבוץ:

נקודת המוצא היא שמערכת היחסים בין הקיבוץ לבין חבריו נשענת על תקנון מחייב, של צורך חיים יחידה במינה – חברה שיתופית, אשר ניתן לראותה כמשפחה אחת גדולה, בה אין לפרט רכוש משלו וכל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו (ד"נ 24/81 חונוביץ נ' אידה כהן, פ"ד לח(1) 413). בהתאם למסגרת השיתופית של הקיבוץ, כל חבר מעמיד לרשותה קיבוץ את הכנסותיו, יכול התפרנסותו וכוח העבודה שלו. היקף ה תרומה של החבר אין בה כדי להשליך על זכויותיו הכלכליות – התקציב שמקבל חבר הוא קבוע, ללא קשר לסוג העבודה, ו דמי העזיבה גם הם אינם תלויים בסוג העבודה של החבר והיקפה במהלך שנות החברות , אלא מחושבים לפי שנות ותק. כך עולה מתקנון הקיבוץ ומכללי העזיבה.

מצבים אלה הולידו את הקיבוץ המתחדש, והעידן החדש מעורר שאלות משאלות שונות, שסוגיית עובד-מעביד היא רק אחת מהן; כך למשל, סוגיה מרכזית אליה נדרש זה מכבר בית משפט זה היא סוגיית שיוך הדירות בקיבוצים מתחדשים, אשר גם היא מעוררת קשיים לא פשוטים (ראו ע"א 7966/08 קיבוץ מענית נ' רוכמן (2011)

ההלכה בנושא יחסי עובד מעביד בקיבוצים:

הלכה ותיקה היא כי ככלל, אין להכיר ביחסי עובד ומעביד בין חבר לבין האגודה השיתופית, לרבות קיבוץ או מפעל הנמצא בבעלות הקיבוץ, מתוך התפיסה הבסיסית לפיה באגודה שיתופית חבר האגודה "עובד משום שהוא חבר, והוא חבר משום שהוא עובד" דיון לו/70-0 (ארצי) המוסד לביטוח לאומי נ' יעקב מירמי, פ''ד ח(1) 371, 374 (הנשיא בר-ניב, סגן הנשיא טרלו, השופט ינון ונציג העובדים גורן) (1977); לכן, ככלל, דיני האגודות השיתופיות ותקנון הקיבוץ הם עד הנה המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לדיון, ולא דיני העבודה הקלאסיים. כך נאמר למשל בעניין רייק-גולדשמידט:

"עולם העבודה משתנה תדיר ועימו תבניות העסקתם של עובדים. בפסיקתו, עוקב בית דין זה מקרוב אחר השינויים בהגדרות ובתכנים של הקשרים הנרקמים בין 'נצרכי העבודה' לבין 'מבצעיה' – כדי להתאים את הגדרת המונח 'עובד' עליו יש לפרוש 'מטריית זכויות', שלמה או חלקית, למציאות ההעסקה המשתנה. אולם, בעשותו כן, קובע בית הדין את הגבולות אשר מהם והלאה, מבצע עבודה לא ייחשב ל'עובד'.

בגדר גבולות אלה יבוא 'חבר' הקיבוץ, המבצע עבודה במסגרת 'סידור העבודה' בקיבוצו. אין לראותו כמי ש'רכש' בעת ותוך ביצוע עבודה זו מעמד של 'עובד'. עת מדובר בקיבוץ, המתנהל על-פי התבנית המסורתית של שיתוף בין חבריו - עבודת ה'חבר' בקיבוץ פנימה נועדה לאפשר את קיום אורח החיים המסורתי בקיבוץ. כך, העובד בחדר האוכל של הקיבוץ; בגינת הירק שנועדה לצורכי כלל חברי הקיבוץ; או העובד העוסק בחינוך ילדי הקיבוץ וכיו"ב. לאמור: כאשר העיסוק הינו במסגרת 'סידור העבודה' בתוך הקיבוץ פנימה, אין המדובר במעמד של 'עובד'" (ע"ע (ארצי) 1530/04 חנה רייק – גולדשמידט נ' קיבוץ איילון, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פסקה 10 לפסק דינו של השופט ר' כהן (2005); הדגשה הוספה – א"ר; ראו גם ע"ע 1393/04 בלרנו מ' אגודה שיתופית מלכיה (2005)).

הנה נפסק איפוא, בסמוך ל"מהפכת הקיבוץ המתחדש", כי אין לראות חבר קיבוץ כעובד.

עם זאת, מקום בו עבד החבר מחוץ למסגרת הקיבוץ, בין אם היה מדובר בקיבוץ שיתופי ובין בקיבוץ מתחדש, נמצא כי בנסיבות מסוימות תיתכן הכרה ביחסי עובד ומעביד; וכך נקבע במועד סמוך לפסיקה שהובאה מעלה:

"על מנת לקבוע אם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין חבר קיבוץ לבין מפעל בו עבד החבר יש לבחון אם נכרת חוזה התקשרות חיצוני בין החבר לבין מקום העבודה או שמא הייתה עבודתו במסגרת שיבוצו בענף מענפי הקיבוץ" (ע"ע 1501/04 אמיר בונה נ' פלסים וקיבוץ מרחביה, הנשיא אדלר (2006) (להלן עניין פלסים); וראו גם ע"ע 1091/04 רז נ' המוסד לביטוח לאומי (2005)).

ההלכה אינה תוחמת עצמה לקיבוץ השיתופי בפרט, אלא לאגודות השיתופיות ככלל, לרבות הקיבוץ המתחדש. הסיבה המרכזית לכך שמשפט העבודה, ככלל, לא הוחל בקיבוץ (ובאגודות השיתופיות), נובעת מכך שהרציונלים שבבסיס משפט העבודה לא תאמו ביסודם את אורח החיים והעבודה בקיבוץ – כמו גם באגודות שיתופיות אחרות – בענפיו ומפעליו השונים. כפי שציין רשם האגודות השיתופיות בתגובתו, אין המדובר בעובד ומעסיק קלאסיים, עם פערי כוחות מובנים, אלא במצב בו העובד – החבר – שותף גם לקניין, וכן נוטל חלק פעיל בקבלת ההחלטות בניהול העסק; עקרונות אלה נותרו גם בקיבוץ המתחדש. מכאן נחלש הצורך בקביעת מערכת חובות קוגנטית מקיפה בדמות משפט העבודה ביחסים אלה.



חיפוש לפי נושא