בית המשפט ציין בפסיקתו כי, אין צורך לתת סימנים מאפיינים במאורע שארע במהלך השימוש ברכב. די שנוכל להבחין בין מה שארע לפניו לבין מה שארע לאחריו. אם אדם נוהג במכוניתו ולוקה בהתקף לב, אפשר שהדבר ייגרם עקב המתח או העצבנות או פחד כלשהוא שנגרם לו עקב הנהיגה ונסיבותיה באותו רגע, ואפשר שההתקף ייגרם בלא כל קשר לכל אלה, אלא כתוצאה בלתי נמנעת של ההתדרדרות במצבו הגופני של הנהג, ללא קשר לנהיגה, ואך באקראי קרה הדבר בעת שהנפגע נהג במכונית.
במקרה הראשון ניתן לומר כי היתה זו תאונת דרכים; במקרה השני לא היתה זו תאונת דרכים. נמצא, כי משנפטר אדם ברכב בו נהג בלא שיהיה בפנינו שום סימן על ארוע כל שהוא אגב הנהיגה, נאמר כי התובע לא הרים את הנטל להראות כי נפגע עקב השימוש ברכב. מאזן ההסתברות מאוזן ולפיכך מפסיד התובע.
אם, לעומת זאת, מצוי בפנינו סימן המעיד על ארוע כאמור, (כגון סימני חריקת בלמים בבלימת חרום או התנגשות של הרכב במעקה בטיחות או בעץ שלצד הדרך, או הימצאות הרכב בתעלה שבצד הדרך, וכד') בנוסף להתפרצות האוטם, נאמר כי הורם הנטל האמור. מאזן ההסתברות, במקרה כזה, הוא לטובת הנפגע.
אם מכונית סוטה מן הכביש ופוגעת בעץ, והנהג נמצא מת במכונית בגין אוטם בליבו, יצא עזבונו של הנהג ידי חובתו להוכיח כי הנהג נפגע בתאונת דרכים, ומת בגללה, ואין צורך לבדוק אם האוטם הוא תוצאת הארוע, או אם הארוע הוא תוצאת האוטם. כך הוא אף אם לא נגרמה חבלה גופנית אחרת בגופו של הנהג.
כאשר הארוע והאוטם מעורבים ושלובים זה בזה באין אפשרות להפריד, תוכר זכותו של הנפגע בתאונה, כנפגע על פי חוק הפיצויי לנפגעי תאונות דרכים. עם זאת בית המשפט ציין בפסיקתו כי אין די בכך שהמנוח נמצא מת בתוך מכוניתו כדי לראותו "נפגע" ב"תאונת דרכים" כמשמעותם של מונחים אלה בחוק. שהרי עצם המצאותו של המנוח מת בתוך המכונית, אינה מלמדת על קשר כלשהו בין השימוש ברכב לבין המוות.
כך למשל, הכיר בית המשפט, על פי מאזן ההסתברויות, בזכותו של נפגע לפי החוק, שעה שנפל מדוברה שעל גבי משאית, ונמצא שוכב מת על הקרקע ליד המשאית, בגלל התקף לב, אף שאפשר כי אדם בריא לא היה לוקה בליבו ומת לו נפל ממשאית כזו. ע"א 50/92 חב' פרידנזון מנופים ואריה חב' לביטוח נ. רות ריסין ואח'.
איך מוכיחים פגיעה בתאונת דרכים ? - כללי:
בסעיף 1 לחוק הוגדרה "תאונת דרכים" כדלקמן: ""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. "נפגע" הוגדר בסעיף 1 לחוק, כהאי לישנא: "נפגע" - אדם שנגרם לו נזק גוף בתאונת דרכים. כדי להטיל על חברת הביטוח אחריות על פי החוק, שומה על התובע להוכיח כי הפגיעה נגרמה "עקב שימוש ברכב. נשאלת השאלה איך מוכיחים פגיעה בתאונת דרכים ?
שניים הם הנטלים הרובצים על שיכמו של התובע בהקשר זה: האחד, להוכיח את הקשר הסיבתי העובדתי בין גורם מסוים, שהוא גורם עובדתי לנזק, אשר בלעדיו לא היה הנזק מתרחש, לבין התוצאה המזיקה והשני, להוכיח את הקשר הסיבתי המשפטי שבין "השימוש ברכב" לבין התוצאה.
הלכה פסוקה היא, כי המבחן המתאים לקביעת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי הוא "מבחן הסיכון", היינו, כי שימוש ברכב הוא גורם ממשי לנזק הגוף שנגרם אם הנזק הוא בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יוצר, ואשר בגינו ביקש המחוקק ליתן פיצוי.
חשוב לציין כי נטל הראיה מוטל היה על שיכמם של עורכי דין מובילים בתחום תאונות דרכים מטעם התובעים להוכיח כי מותו של המנוח נגרם "עקב שימוש ברכב".
דוגמא למקרה התקף לב תאונת דרכים:
בפסק דינו של כבוד השופט ברלינר שניתן בת"א (חיפה) 1093/90 עזבון סאמי עבדו ז"ל ואח' נגד "הפניקס", חברה לביטוח בע"מ ואח' היה מדובר במורה נהיגה שנמצא מת במכוניתו כתוצאה מהתקף לב בו לקה. בפני בית המשפט הובאו ראיות על שני אירועים חיצוניים שגרמו למנוח להתרגשות ולהתרגזות רבה במהלך שני שיעורים שנתן המנוח לתלמידיו, ביום מותו וביום שלפניו. בית המשפט קבע, באותו עניין, כי המורה המנוח היה "נפגע" ב"תאונת דרכים" כמשמעות מונחים אלה בחוק.
וכך פסק שם בית המשפט: "שאלה מענינת היא מה דינו של אדם, שאוטם תוקפו בהיותו ברכב בו הוא נוהג, ואין אנו יודעים דבר על נסיבות המקרה, למעט כי מצאנוהו מת ברכבו בצד הדרך. הכוונה היא למקרה בו אין בנמצא סימן כלשהוא לארוע שארע במהלך הנהיגה או תוך כדי השימוש ברכב, וה"ארוע" היחידי הפתאומי הוא למעשה עצם התפרצות ההתקף שהביא למוות. אלמלא ידענו על אשר אירע בשיעורי הנהיגה שנתן המנוח ביום המוות ולפניו, כך היה המקרה בעניננו. במקרה כזה, לא היה שום מאורע פתאומי בשימוש ברכב, אך היה ארוע פתאומי בהתרחשות הנזק הגופני אגב השימוש ברכב. יש שיאמרו כי זוהי תאונת דרכים, ויש שיאמרו כי הרכב היה רק זירה להתקף, ולא השימוש ברכב הוא שגרם לו".
כב' השופט ברלינר חזר על העקרונות שנקבעו בפסיקה בעניין זה באומרו: כי אין צורך בפעולה אלימה כדי שתתקיים תאונת דרכים, לכן אין חשיבות לכך שהיתה "כמעט תאונה" להבדיל מתאונה ממש. "כמעט תאונה" זו דיה לצורך החוק; אין צורך שהנזק הגופני יופיע מיד, די שהוא יופיע לאחר זמן ובלבד שהקשר הסיבתי נשמר; אין צורך במאורע יוצא דופן ואין זה משנה כי בלימת חירום למורה נהיגה במהלך שיעור נהיגה היא פעולה יום יומית. די בגרימה עקב בהלה או פחד או התרגשות רבה בגלל הנהיגה. אין הבדל, מבחינת החוק, בין מי שנספה במקום וגופו רוסק בהתנגשות חזיתית בין שני כלי רכב, לבין מי שפחד בגלל זעזוע של רכב בעת בלימה חזקה, לקב בליבו לאחר מכן, אך בגלל אותו זעזוע ונפטר. כל הדרוש הוא כי המאורע יהיה גורם ממשי, לאו דווקא בלעדי או מכריע, בהגרמות האוטם או בהתממשותו הלכה למעשה, בזמן וכפי שהתממש.
מקרה נוסף נדון בביהמ"ש המחוזי בירושלים, ת.א. 137/89, שמשון מזרחי נ' קורנהיל חב' לביטוח בע"מ (לא פורסם), הכיר ביהמ"ש מפי כב' השופטת מ. ארד, באופן חלקי בקשר סיבתי בין החלפת גלגל מחפרון במשקל של 280 ק"ג לבין אוטם בשריר הלב שנגרם לתובע. באופן חלקי, מכיוון שהתברר שבאותה שעה היה מעורב התובע גם בויכוח סוער בנוגע להחלפת הגלגל ומאחר והמומחה מטעם ביהמ"ש העריך כי התקף הלב בו לקה התובע נגרם הן בשל הויכוח הסוער שהחל את התהליך והן בשל המאמץ הגופני שהיה כרוך בהחלפת הגלגל והשלים את התהליך של האירוע הלבבי. המומחה היה סבור כי שני הגורמים האלה תרמו להתקף הלב באופן שווה. ביהמ"ש אימץ קביעה זו של המומחה.
יש לציין כי על פסק הדין הנ"ל הוגשה בר"ע לבית המשפט העליון, רע"א 5608/90, קורנהיל חב' לביטוח בע"מ נ' שמעון מזרחי, פ"ד מו(2) 107 וביהמ"ש קיבל את הערעור לאחר שקבע כי בתביעת נזיקין חשובה השאלה מה גרמה או תרמה תאונת הדרכים לאוטם. סעיף 6(ב) לחוק הפלת"ד חל רק במקרה שנקבעה דרגת נכות לנפגע על פי כל דין "בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים". מאחר ובמקרה הנ"ל נקבעה דרגת נכות הן כתוצאה מתאונת דרכים והן כתוצאה מגורמים אחרים שאין להם ולא כלום עם תאונת דרכים, אין לומר שמדובר בקביעה "בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים". לפיכך, בית המשפט העליון קיבל את הערעור והורה על מינוי מומחה רפואי, על מנת שיחווה דעתו לגבי מצבו הרפואי של המשיב כתוצאה מתאונת הדרכים שנטענה על ידו.