הלכת השנים האבודות - מהי הלכת השנים האבודות ?

הלכת השנים האבודות: הזכות לפיצויים בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות נקבע בהלכת אטינגר. ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ שקבעה כי יש להכיר בזכאותו של הניזוק לפיצויים בגין שנות ההשתכרות האבודות העקבות מותו. זאת הן בתביעת הניזוק החי והן בתביעת העזבון. בית המשפט קבע בפסיקתו כי ההלכה שנקבעה בפסק הדין בעניין אטינגר אינה מבחינה בין תביעות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים לבין תביעות לפי פקודת הנזיקין אלא קובעת הלכה עקרונית בדבר זכאות העזבון לפיצוי בגין השנים האבודות ולכן ניתן להחיל את ההלכה גם על תביעות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים. באשר לחישוב תביעת העיזבון בגין אובדן השכר בשנים האבודות, נקבע בהלכת פינץ כי חישוב אובדנו של העזבון בגין השנים האבודות, לניזוק שהקים משפחה, יהיה על פי שיטת הידות. עד לפסיקת הלכת השנים האבודות משפחתו של אדם שנהרג בתאונה לא קיבלה פיצוי עבור השכר שיכול היה המנוח להשתכר אלמלא מותו בתאונה כגון תאונת דרכים. הלכת השנים האבודות בהתפתחותה מהווה מהפכה של ממש בתביעות תלויים ועיזבון בהכירה בתביעה בגין אבדן השתכרות בשנים האבודות, אך יחד עם זאת לא היה בכוונתה להביא והיא אף לא הביאה לשינוי בהלכות שנפסקו במשך עשרות שנים. הרציו העומד מאחורי הלכת השנים האבודות הינו השבת המצב לקדמותו תוך מתן פיצוי למנוח (וליתר דיוק לעזבון המנוח הנכנס בנעליו) בגין כל הנזקים שנגרמו לו בשל מותו. במילים אחרות, מתן פיצוי שווה ערך לנכסים (=עזבון) שהיה המנוח מותיר ליורשיו עם הגיעו לשיבה טובה. יש לבחון את נזקיו של עזבון המנוח מנקודת מבטו של המנוח עצמו כפי שנקבע בפרשת אטינגר. דהיינו, לו דעתו של המנוח היתה נשמעת - מה סבור היה המנוח (וכמובן מוכיח) כי היה מתרחש ממועד מותו בגין מעשה הנזיקין עד למועד מותו בשיבה טובה בכל הנוגע לעיסוקיו; השתכרויותיו; השתכרויות ועיסוקי בן/בת זוגו; אירועים שניתן לצפותם ואשר היה בהם כדי להשליך על עיסוקיו והשתכרויותיו שלו ו/או של בן/בת זוגו כדוגמת - סיום לימודים והסמכה כעו"ד/רו"ח שלו או של בן זוגו; מחלה קשה חלילה שלו או של בן זוגו שהתגלתה עד למועד פסק הדין; יציאה לפנסיה שלו או של בן זוגו. תביעת שנים אבודות: תביעת שנים אבודות הינה תביעתו של המנוח בלבד. אין זה "מעניינו" של המנוח אם אשתו נישאה לאחר בגין פטירתו ולנישואין אלו לא יכולה להיות השפעה על הפיצוי לו הוא זכאי ברגע מותו. נישואיה של אשת המנוח לאחר, גם אם יביאו לה ולילדיהם להטבה כלכלית עצומה - אין בה כדי לגרוע כהוא זה מתביעת "המנוח" (העזבון) שכן עסקינן בשתי עילות תביעה שונות ונפרדות, אך משיקות זו לזו הרקע ההיסטורי - הלכת השנים האבודות: פסק דינו של כב' השופט ר. כרמל מבית המשפט המחוזי בירושלים בעניין ת"א (ים) 4/97 עזבון המנוח אטינגר ואח' נגד עיריית ירושלים ואח'.(להלן: "עניין אטינגר") כב' השופט כרמל דן בסוגית שיעור הפיצוי שיש לפסוק לעזבון המנוח, מיכאל אטינגר בגין השנים האבודות. בעניין אטינגר הכיר בית-המשפט העליון, בזכות הפיצוי בגין השנים האבודות, הן שנות ההשתכרות אותן מפסיד הניזוק בגין קיצור תוחלת חייו עקב מעשה נזיקין. בהסתמך על הלכת פינץ, התייחס בית המשפט המחוזי בעניין אטינגר לאפשרות שביהמ"ש עשוי לסטות מהחזקות העובדתיות זו מקום בו התשתית הראייתית המונחת בפניו מצדיקה סטייה כזו. וזאת במקרה שהוכחו נתונים מיוחדים הנוגעים למנוח והמוציאים אותו, בהסתברות גבוהה, מגדרי החזקה. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת בשאלת בסיס השכר. יש לחשב את הפיצוי עפ"י הכללים שהותוו בפסיקה מאז הלכת אטינגר ועד להלכה שנקבעה לאחרונה. בנוסף, מפוצה העזבון בגין הנזק הלא ממוני (כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים). בענין אטינגר נטען כי מאחר שמדובר במשפחה שכל בניה משכילים ובעלי קריירות מוצלחות, סביר כי גם המנוח היה מרוויח מעבר לשכר הממוצע במשק, ולפיכך נטען כי נסתרה החזקה בעניינו. בית המשפט המחוזי לא ראה לסטות בעניין אטינגר מהלכת פינץ הגם שקיבל את טענת התובעים דשם שהמנוח היה ילד נבון, מוכשר ומקובל חברתית. למרות זאת עדיין קיימים סימני שאלה המונעים מלדלג ולחלוף על פני משוכת ההסתברות הגבוהה. הדרך בה הלכו אחי המנוח אין בה כדי להעיד בהכרח על דרכו של המנוח שהיה בן 12 עת הלך לעולמו.