הפרת חוזה למכירת רכב וחובת ההשבה (החזר כספי)

ביטול חוזה למכירת רכב: ניתן לטעון לזכות לבטל חוזה קניית רכב גם מחמת הפרת חובת תום הלב הגלומה בסעיף 12 לחוק החוזים, ולפיו: (א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב. (ב) צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים." הזכות להשבה: ככלל בהתאם לסעיף 21 לחוק החוזים עם ביטול חוזה למכירת רכב קמה חובה הדדית להשבה אשר מטרתה מניעת התעשרות שלא כדין של צד אחד לחוזה. עמד על השיקולים השונים בהשבה כב' השופט א' רובינשטיין, פסקאות ל"ב - מ"ה לפסק דינו, ע"א 1156/10 האס נ' חברת הבונים קרית משה בע"מ, 18.11.12. לבית המשפט סמכות לפטור צד שחייב בהשבה באופן מלא או חלקי וזאת תוך מתן משקל לשיקולי צדק ולאשם הצדדים. עם זאת הפטור מהשבה הוא החריג כאשר מאזן האשמה והנזק בין הצדדים מחייב זאת. בע"א (מחוזי י-ם) 5798/04 הנ"ל נעתר בית המשפט לביטול הסכם לרכישת רכב עקב הטעיה, ומאחר והרוכש מכר את הרכב וביקש להפחית מההשבה את התמורה שקיבל מצא מקום לדון בדמי השימוש למרות שהצדדים לא טענו בפירוט לעניין זה. נקבע כי השבת דמי השימוש מבטאת טובת הנאה שהפיק הקונה מהחוזה וככזו יש להשיבה, גם אם המוכר סירב לבטל את ההסכם ולהשיב את הממכר. בע"א (מחוזי מרכז) 3939-08-07 ויסמן נ' בן דוד, 11.2.08 נדון מקרה בו הרוכש, למרות זיוף המונה, תבע רק את נזקיו והנתבע טען כי מוכן לבטל את העסקה. טענתו כי באי הביטול הפר התובע את חובת הקטנת הנזק נדחתה. להלן פסק דין בנושא הפרת חוזה למכירת רכב שנכרת בין הצדדים וחובת ההשבה: בגדרי התביעה שלפניי עתר התובע לקבלת סע ד של ביטול עסקת רכישת רכב אשר רכש מהנתבעת, חברה העוסקת בין היתר במכירת רכב, בהשכרת רכב, ובמתן שירותי ליסינג, והפועלת תחת שם המותג "באדג'ט". בנוסף ביקש התובע השבה ופיצוי בסך כולל 75,000 ₪. מרבית פרטי המעש ה שב עטיו הוגשה התביעה אינם נתונים במחלוקת בין הצדדים. התובע הגיע בתחילת חודש מאי 2015 לסניף באדג'ט שבצומת גלילות, ובין הצדדים נקשרה עסקת טרייד-אין במסגרתה רכש התובע מהנתבעת רכב סוזוקי sx4 משנת היצור 2011 [להלן – "הרכב"] ומכר לה רכב יונדאי גטס משנת הייצור 2003. מחירו של הרכב הועמד מלכתחילה על 69,839 ₪, ולאחר שמסכום זה הופחתו 10,000 ₪ תמורת היונדאי, וכ- 5,000 ₪ נוספים כהנחה, שילם התובע ביום 21.5.15 סך של 54,219 ויצא לדרכו שמח וטוב לב ברכבו החדש, כשהוא מותיר בידי הנתבעת את רכב היונדאי. מקץ חודשיים ימים כאשר הגיע התובע למכון רישוי עם אותו רכב על מנת שיעבור את מבחן הרישוי השנתי, התבשר כי הרכב נכשל ב"טסט" משום שמספר המנוע המותקן בו אינו תואם למספר המנוע המצוין ברישיון הרכב. משפנה התובע לנתבעת היא הודתה כי מנועו המקורי של הרכב הוחלף, והמציאה לו שטר מכר [נספח ח' לכתב התביעה] לפיו הותקן ברכב מנוע משומש שפורק מרכב אחר. לשיטת התובע הוא בבחינת מי שהתקשר בחוזה עקב טעות מהותית שהיא תוצאת רמייה והטעיה מצד הנתבעת, ומשכך הוא זכאי לתרופות המתחייבות מכך, ובכללן ביטול החוזה, השבת סך של 64,219 ₪ המורכב מהתמורה ששילם עבור הרכב ומערך רכב היונדאי שמסר בידי הנתבעת, השבת עלות תיקון וטיפול ברכב עקב מצבו הלקוי של המנוע החלופי בסך של 2,177 ₪, פיצוי בגין אובדן ימי עבודה בסך של 1,120 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 20,000 ₪. סך כל הפיצוי מגיע ל-88,077 ₪, ורק לצורך קבלת כרטיס כניסה למסלול סדר הדין המהיר, הועמד בתביעה על 75,000 ₪. התובע אוחז בכך שאנוס היה להגיש את תביעתו משום שהנתבעת לא הסכימה לביטול העסקה והשבה מלאה של התמורה, ו תחת זאת פעלה בחוסר תום לב על מנת לכוף עליו ויתור על כספים המגיעים לו בדין. הנתבעת מצידה עומדת בהגנתה על כך שהאירוע מוסב התביעה תולדתו בטעות אנוש, בתום לב, וללא כוונת מכוון, שתוצאתה החלפת המנוע מבלי שהדבר תועד ברישומיה, כאשר משום כך הוסתרה ידיעה זו גם מנציג המכירות מטעם הנתבעת אשר פגש את התובע. על פי הנתבעת מיד לאחר שהתגלתה הטעות, היא פעלה לתיקון העניין ולרישום פרוצדורלי של המנוע במשרד הרישוי, ולתובע לא נגרם כל נזק בשל כך, ואדרבא, החלפת המנוע רק שיפרה את ביצועיו של הרכב הנרכש ועל כן העלתה את שוויו. הנתבעת גם מכחישה את טענותיו של התובע לעניין מצב המנוע החלופי המשומש , ומצביעה על כך שלא בוססו בחוות דעת מומחה, וכך או אחרת, שוללת את היקף ההשבה והפיצוי הנדרשים על ידי התובע, בין היתר משום שלגרסתה ערכו של רכב היונדאי שמסר לה לא עלה על 3,000 ₪. בין לבין מבהירה הנתבעת כי עשתה כל מאמץ על מנת לרצות את התובע ואשתו, אך לנוכח התנהלותם נראה כי מגמת התביעה הינה התעשרות על גבה של הנתבעת. דיון והכרעה: עיון מהימנות: 4. על דוכן העדים נפתח מכסה המנוע של גרסת הנתבעת, ונתגלתה תחתיו תקלה בסיסית המעיבה על מהימנותה. העד היחיד מטעמה, נציג המכירות מארק קופר [להלן : " קופר"] הודה בחקירתו הנגדית כי מאז הגעתו ארצה ועד למכירתו לתובע, היה הרכב בבעלותה הבלעדית של הנתבעת [ עמ' 9, שורות 18-19], וכי הנתבעת היא שהחליפה את המנוע ברכב [עמ' 10, שורות 24-26], אלא ש- "דומיקאר מורכבת מכמה אגפים. האגף הטכני ידע ואגף המכירה לא ידע" [עמ' 9, שורות 12- 10]. אשר על כן אין מנוס מן המסקנה המצערת כי ההצהרה הגורפת בה בחרה הנתבעת לנקוט בסעיף 12 לכתב ההגנה ביחס לשאלת ליבה עובדתית בתיק זה, ולפיה: "מבדיקה שערכה הנתבעת עלה כי המנוע ברכב הוחלף, עובדה שלא הייתה ידועה לנתבעת", נוסחה בלשון חלקלקות המחוסרת גילוי נאות. על רקע האמור לעיל בולטת העובדה כי הנתבעת, נאמנה לאותה טקטיקה של "הפרד וחדול" לא טרחה להביא לבית המשפט נציג מטעם האגף הטכני שלה אשר ייחקר בדבר החלפת המנוע ועילת אי רישום הדבר במחשבי הנתבעת, והסתפקה בהעלאתו לעדות של קופר אשר לגרסתה לא ידע בעת מכירת הרכב על החלפת המנוע. אין אפוא להשתאות על כך שאי ידיעה זו, הנוחה מאד לנתבעת, שבה וכיכבה בתשובותיו של קופר [ראו עמ' 11 לפרוטוקול]. עיון בסוגיית ההטעיה: במכלול הנסיבות והעדויות, הדעת נותנת כי עובדת החלפת המנוע עולה לכדי פגם תודעתי של ממש ברצון התובע בעת ההתקשרות. התובע דימה מצב עובדתי מסוים ביחס לתכונות הרכב , ו סופו שנחל מציאות שונה באופן קרדינלי. אף קופר הכי ר בכך בחקירתו הנגדית כשהשיב כך [עמ' 11, שורות 27-32]: "ש. תסכים אתי שמנוע זה פרט חשוב בקניית רכב? ת. נכון. ש. גם החלפת מנוע זה פרט חשוב בקניית רכב? ת. נכון. ש. תסכים אתי שזה היה פרט חשוב למרשי? ת. מסכים." כאן המקום להטעים כי לטענת הנתבעת לפיה יש לייחס להחלפת המנוע משמעות חיובית בשיפור ביצועי הרכב, ולפיכך לא עומדת לתובע הזכות לבטל את החוזה, לא מצאתי מקום מלבד במחוזות הבדיחה והחידוד [ראו א. דרויאנוב, "ספר הבדיחה והחידוד", הוצאת דביר, תל אביב 1963, פרק א', "קבלנים, בורסאים וספסרים; סוחרים וסרסורים; חנוונים ותגרנים; קונים ומוכרים"]. מלבד שטענה זו לא בוססה כלל, ובפרט בהתחשב במפורט בסעיף 7 להלן, נהיר כי התובע סבר שהוא רוכש רכב בעל מנוע מקורי תקין, ולא חפץ לרכוש באותם תנאים רכב שמנועו הושבת בנסיבות עלומות, והוחלף באחר. למעלה מן הנדרש יצוין כי השוואה בין טופס הבדיקה של הרכב שבוצע ע"י "קומפיוטסט רמלה" ונמסר לתובע על ידי הנתבעת במועד ביצוע העסקה [נספח 3 לכתב ההגנה] לבין טופס הבדיקה הנוספת אשר הוזמנה על ידי הנתבעת על פי דרישת התובע במסגרת המגעים ביניהם ובוצעה ב "מכון הדרום בע"מ" ביום 2.12.15, [נספח כ' לכתב התביעה] מלמדת על ליקויים נוספים מהותיים אשר לא הובאו לידיעת התובע קודם חתימת החוזה וביניהם גם ליקוי בשלדת הרכב בעל "משמעות גבוהה" בדמות פגיעה ותיקון דופן פנימית בתא מנוע שהתגלה רק בטופס הבדיקה הנוספת ו לא צוין בטופס הבדיקה שנמסרה לתובע עובר לחתימת החוזה. ודוק, במהלך הדיון בפניי נמנעה הנתבעת, באמצעות העד מטעמה, מלספק מידע המניח את הדעת לגבי ההיסטוריה של המנוע ה חלופי המשומש, לרבות כמה קילומטרים גימא בטרם פורק ממכונית אחרת והותקן ברכב שנמכר לתובע. דבר זה מדבר בעד עצמו בכל הקשור להתקיימותו של הפגם התודעתי הממשי ברצון התובע הכרוך בע סקה זו, שכן אין המדובר ברכישה שלא מדעת של רכב שמנועו הוחלף גרידא , אלא ברכישה שלא מדעת של רכב שמנועו הוחלף, כאשר כלל לא ניתן לקבל את פרטיו של המנוע החלופי המשומש אפילו מנציג המוכרת. את תחושתו של התובע כי נפל קרבן למזימה, לא ניתן להפיס בנקל, שכן בחומר הראיות התגלו תימורי עשן מחשידים, וזאת החל מכך שהנתבעת בחרה להציג לתובע בעת מכירת הרכב בשנת 2015, דווקא טופס בדיקה משנת 2013, דרך העובדה שהנתבעת נמנעה מלהביא לעדות את מי שטיפל אצלה בהחלפת המנוע ולטענתה שגה בתום לב באי תיעוד העניין כאשר לא ברור מדוע לא מולאה טרם המכירה החובה הקבועה בסעיף 381 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 , וכלה בכך שעל פני שטר המכר שסיפקה הנתבעת לתובע, נראה כי חתימת המנהל המקצועי של המוסך המאשר שהרכיב את המנוע המחליף נעשתה רק ביום 6.8.15, דהיינו, שלושה חודשים לאחר מכירת הרכב לתובע, ויום לאחר שפנה לנתבעת בתלונה. גם את טענתה של הנתבעת כי אין זה מסתבר שהייתה מנסה להערים על התובע בדבר שעשוי להתגלות במבחן הרישוי [על משקל "כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה", בבלי, מסכת בכורות – דף לו, עמוד א], יש לבחון באספקלריה של מערכת היחסים בין גוף מסחרי שהינו בעל יתרון מובהק בנגישות למשאבים כלכליים ולשירותים משפטיים, לבין צרכן שכוחו דל יחסית וממונו כבר שבוי בידי אותו גוף , ולפיכך מרגע שננעלה דלת העסקה מאחוריו, הוא כציפור בכלוב, ולא אחת אין כוחו עומד לו על מנת למצות זכויותיו ו הוא עלול להסתפק בפיצוי חלקי שיוצע לו. עם זאת, באתי לכלל מסקנה כי השתקת הפלוגתא בין הצדדים לעניין השאלה האם זממה הנתבעת מלכתחילה לגנוב את דעתו של התובע אינה נדרשת כאן , וזאת משום שסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 [להלן – "חוק החוזים"], המגדיר את עילת ההטעיה, מרחיב בסיפא את יסוד ההטעיה וכולל בו גם הטעיה במחדל המתבטאת באי-גילוי "של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן". חובת הגילוי היא אחת מגווני השתקפותו של עיקרון תום הלב, כאשר לעניין זה אין צור ך להתחקות אחר מצב דעתו של המטעה, האם התכוון להטעות או שמא נהג בפזיזות או ברשלנות. יכול אפוא צד לחוזה להיחשב כמטעה לא רק אם הוא מטעה או לא מגלה במתכוון, אלא גם אם הוא מטעה או לא מגלה ברשלנות ואפילו מתוך תום לב. [ראו, ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי - תשס"ה-2005, עמ' 316-322, וכן דניאל פרידמן נילי כהן, חוזים כרך ב' (תשנ"ג) עמ' 784) – להלן, "פרידמן וכהן" ]. כקילורין לעיניים לעניין זה הם אותם דברים שנכתבו בפרשה דומה בע"א 5798-04 כרמל נ' לוי (2005) ולפיהם (עמ' 17 לפסה"ד – להלן : "פרשת כרמל"] : "הדעת נותנת כי לא רשלנותו של הקונה היא הצריכה להכריע את הכף, אלא הפרת חובת הגילוי של המוכר. ואמנם לית מאן דפליג, כי אף אם האחרון פעל שלא מתוך כוונת זדון, אלא מתוך פזיזות או רשלנות גרידא, מידת האשם שלו עולה על זו של הקונה, ולו משום שהמידע אודות חומרת התאונה – מידע שבכוחו להשליך על עצם ההתקשרות או על תנאיה – היה מצוי ברשותו מלכתחילה". המחוקק הכיר בפורענות העלולה להתרגש על הצרכן בעת רכישת רכב משומש מסוחרי רכב. במפרץ גבה גלים זה נטרפו לעיתים מזומנות ציפיותיו של הצרכן התמים אל מול יתרון המיומנות והמקצועיות של סוחרי רכב תוך שחסכונות שעל פי רוב נצברו במשך שנים ארוכות יורדים למצולות הבצע. לפיכך מצא המחוקק לנכון להקים בו שוברי גלים אשר יגנו על הצרכן, וייחד לעסקה זו נורמות שמצאו את ביטוין בהוראות חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע ולגילוי נאות), תשס"ח-2008, אשר תכליתו הינה "להגן על צרכנים מפני סוחרי רכב שאינם מגלים להם את כל הפרטים הקשורים לרכב" [ראו ה"ח הכנסת תשס"ח מס' 210 עמ' 207]. סעיף 4 לחוק האמור הטיל על הנתבעת , כמי שעיסוקה במכירת רכב משומש , את החובה למסור לצרכן, בנפרד מהחוזה, טופס חתום על ידו שמפורטים בו בין היתר "פגיעות שנגרמו לרכב" ו -"מספר הקילומטרים שעבר הרכב". קשה להלום מסקנה לפיה החלפת מנוע ו המקורי של הרכב באחר משומש, אינה מצויה בתוך גבולות חובת היידוע שהמחוקק ראה בעיני רוחו. הנתבעת צרפה לכתב הגנתה מסמך שכותרתו "נספח א' להסכם מכר" – "פרטי הרכב", שאינו חתום על ידה, ברם על פני הדברים נראה כי היא סבורה שלמצער מהבחינה הצורנית הוא עומד בדרישות החוק. סברה זו יש להפריך שהרי מאחורי דרישת המחוקק כי ייעשה מסמך "בנפרד מהחוזה" עומדת תכלית ברורה כי טופס הגילוי הנאות לא יוצפן מעיני הצרכן בכיסו האחורי של החוזה, ודרישת החתימה אף היא מהותית על מנת ליצור מחויבות לפרטי הגילוי הנאות. לשיטתי לא מסרה אפוא הנ תבעת לתובע טופס גילוי נאות כחוק, ברם אף לולי מסקנה זו, ואף לו היה מדובר בטופס גילוי נאות כהלכתו, להשקפתי עוולה הנתבעת בכך שלא ציינה בו נתון מהותי כמו החלפת מנוע. ובפרט משלנוכח המתואר בסעיף 6 לעיל, וההשמטה מהטופס גם של ציון הפגיעה בדופן תא המנוע, שהינה בעלת "משמעות גבוהה", כמו גם המוצהר בסעיף 19 לכתב ההגנה לגבי החלפת מכסה המנוע, מתעצם החשד כי החלפת המנוע עצמה בוצעה עקב תאונה, ולא כתוצאה מהשבתה טכנית. כך או אחרת, עוד טרם שתוכן החוק, הכירה הפסיקה בכך שגילוי נתון מהותי בגדרה של עסקה של מכירת רכב לצרכן על ידי מי שמקצועו בכך, מתחייב מה נסיבות. חובת גילוי מוגברת זו נובטת מתוך המצע המבעבע של יחסי צרכן וספק בתחום זה, בו ניתן אמון מוגבר של הצרכן בספק הנובע מהפערים המובנים שביניהם במומחיות ובנגישות למידע [ראו פרשת כרמל בעמ' 13 לפסה"ד, וכן פרידמן וכהן, 829-830], והדברים עולים בקנה אחד עם עדות התובע לפיה :"בחרתי ללכת לבאדג'ט כי שוק הרכב הוא שוק פרוץ והעדפתי לשלם טיפה יותר על מנת לקנות את זה מחברה אמינה" [עמ' 4, שורות 11-12]. מעין נוסף ממנו נובעת בעניינינו חובת גילוי מוגברת הוא חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981, האוסר בסעיף 2 לו על הטעיית הצרכן בכל ענין מהותי בעסקה. ממכלול האמור לעיל צומחת מסקנה מחוורת כי הנתבעת לא גילתה לתובע עובדה אשר בהתאם לדין מוטלת עליה חובה לגלותה, ובכך הטעתה את התובע, כאשר לעניין זה, כמפורט לעיל, מה לי אם הדבר קרה עקב שגגה של מי מטעמה שהתרשל ולא עדכן במערכת המחשב פרט מהותי זה, ומה לי אם הדבר נעשה בזדון. ודוק, דרישת הקשר הסיבתי לצורך ביטולו של חוזה בעילת ההטעיה באה על סיפוקה, גם אם מוכח שהקונה היה רוכש את הנכס חרף ידיעתו אודות הדבר שלגביו טעה או הוטעה, אולם הוא היה מוכן לעשות זאת בתנאים מסחריים אחרים, טובים יותר עבורו, בהשוואה לתנאי החוזה המקורי. די אפוא אם עצם הטעות השפיעה על מתכונת ההתקשרות או על תנאיה, ואין הכרח שהיא תשפיע דווקא על עצם ההחלטה להתקשר בחוזה [פרשת כרמל בעמ' 14, וכן ראו פרידמן וכהן, 757-758], מכאן שאף אמירתו הבלתי נחרצת של התובע בחקירתו הנגדית לפיה: "ואם הייתם אומרים לי שהחלפתם מנוע יכול להיות שלא הייתי קונה את הרכב" [עמ' 6, שורות 3-4], לא תעמוד לו לרועץ, שעה שהן באמת מידה אובייקטיבית, לנוכח המפורט בסעיף 5 לעיל, והן באמת מידה סובייקטיבית [ראו עדות התובע בעמ' 5, שורות 27-28] שוכנעתי כי לא היה מתקשר עם הנתבעת באותה מתכונת, אילו ידע על החלפת המנוע. עיון בתרופות התובע: התובע זכאי לביטולו של החוזה מכוחו של סעיף 15 לחוק החוזים . ההסדר החל בעקבות ביטול חוזה מחמת פגם ברצון מצוי בסעיף 21 לאותו חוק, ומורה כי משבוטל החוזה חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה. השבת תמורת הרכב: בנסיבות העניין אני קובע כי התובע זכאי להשבת הסך של 54,219 ₪ ששילם תמורת הרכב. משסירבה הנתבעת להיענות להודעת הביטול ששלח אליה התובע כבר ביום 24.8.15, בסמוך לאחר גילוי החלפת המנוע, ובדיעבד התברר שסירובה זה לא היה כדין, ותחת זאת חזרו והבהירו נציגיה לתובע הלכוד בכף ידה כי מבחינת נהלי הנתבעת היא לא תסכים לביטול העסקה, אלא לכל היותר להחלפת הרכב באחר [ראו תמלילי הקלטות מיום 6.10.15 ומיום 16.10.15 שלא הוכחשו מפורשות – נספחים טז' ו-יז' לכתב התביעה] , ולסוף הציע ב"כ הנתבעת לתובע "לפנים משורת הדין" להסתפק בהשבת תמורת הרכב בלבד, ללא שווי רכב היונדאי [ראו נספח כב' לכתב התביעה], אין לפקוד על התובע את ירידת הערך שנגרמה לרכב מני אז. עם זאת, משעשה התובע שימוש ברכב במשך כשנתיים, אם כי העיד כי המדובר בשימוש מועט מאד בשל כך שאינו "סומך עליו" [ראו עמ' 7, שורות 3-4], ואף הנתבעת גרסה בכתב הגנתה [ראה סעיף 30] כי התובע "קיבל רכב ממקום העבודה", ומשהנטל להוכיח את שיעור דמי השימוש מוטל עליה [ראו פרשת כרמל בעמ' 26] יועמד שווי דמי השימוש על דרך האומדנא על הסך של 3,6 00 ₪, אשר יש לנכותו מהתמורה המושבת. השבת ערך רכב היונדאי: השבת רכב היונדאי בעין אינה אפשרית משנמכר על ידי הנתבעת כבר ביום 25.5.15 לצד שלישי [נספח 4 לכתב ההגנה], משכך יש להשיב לתובע את שוויו, נכון ליום העסקה, אלא שכאן נתגלעה מחלוקת בין התובע הטוען כי בגדרה של אותה עסקת טרייד-אין הוערך רכב היונדאי בהתאם למחירון יצחק לוי, ב-10,000 ₪, לבין הנתבעת הטוענת כי שוויו היה 3,000 ₪, ומצביעה לעניין זה על הקבלה של מכירתו לצד שלישי העולה לכדי סכום זה. לאחר בחינת מכלול הטענות והראיות לעניין מצאתי כי עמדת התובע מסתברת יותר. מסקנה זו עולה מנפתולי עדותו של קופר, אשר התקשה להסביר כיצד מתיישבת עמדת הנתבעת עם כך שהסכימה לתמחר את רכב היונדאי ב-10,000 ₪ בהתאם למחירון, ו בין לבין הכריז כך: "אנחנו עשינו עסקה שבה נאמר לו שהוא מקבל מחיר מחירון בגלל שהוא עושה אתנו עסקת טרייד אין", ואחר ניסה להסביר כי הרכב לא היה ראוי למחיר המחירון שלו – "אנחנו לא בדקנו את הרכב שלו, וזו טעות שלנו", "לרכב כן היו בעיות ולא במעט", אך הודה שאין בידי הנתבעת חוות דעת שתתמוך בכך [עמ' 8 לפרוטוקול], וכן לנוכח הציון המפורש בתדפיס המחשב של הנתבעת שצורף לנספח ד' לכתב התביעה כי "מחירון לוי" לגבי רכב היונדאי הינו 10,000 ₪. על אמינות מצגיה של הנתבעת לעניין זה, מעיד גם תמליל אותה שיחה מוקלטת [נספח טז' לכתב התביעה] שתוכנה לא הוכחש מפורשות ובה נציג הנתבעת, אמיר, מנסה לשכנע את התובע כי רכב היונדאי תומחר במסגרת העסקה ב-1,000 ₪ בלבד, ו אזי מסביר לו [עמ' 11 לתמליל] כי תמחור הרכבים במסגרת עסקת הטרייד-אין הוא "משחק פנימי שלנו". לפיכך לא תרחק מן השכל הישר המסקנה כי העובדה שהנתבעת בחרה למכור את אותו רכב ב-3,000 ₪ , אין בה על מנת ללמד על כך שערכו של רכב היונדאי כשהוא נבחן בפני עצמו היה נמוך מזה שנקבע במחירון, וזאת משום שהנתבעת כגוף מסחרי מתבוננת על מכלול רווחיות העסקה, ויכול והרווח שהיה צפון לה שם במכירת רכב הסוזוקי, גם במחירו המופחת לכאורה, די בו על מנת שתמנע עצמה מבזבוז משאבים על ניסיון למכור את רכב היונדאי במחיר המחירון שלו, ולפיכך הסתפקה ב-3,000 ₪ נוספים, שהושגו במכירת בזק לצד שלישי מסחרי. השבת הוצאות בגין תיקונים ואובדן ימי עבודה: לטעמי לא עמד התובע בנטל ההוכחה כי ההוצאות המפורטות בחשבונית המס, נספח יג' לכתב התביעה, הינן תולדת התנהלות הנתבעת. התובע נמנע מלהביא חוות דעת מומחה לגבי מצב המנוע החלופי, ועל פניו נראית טענת הנתבעת כי ההוצאות המפורטות קשורות לטיפול תקופתי שוטף. לעומת זאת, בהסתמך על חומר הראיות, לרבות תלושי המשכורת ותמלילי הפגישות שצורפו, אני מכיר בנזקים הנתבעים בגין אובדן ימי עבודה, בסך כולל של 1,120 ₪. פיצוי בלתי ממוני: סעיף 12 (ב) לחוק החוזים מחיל על הפרת החובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת במשא ומתן לקראת כריתות של חוזה המזכה בפיצויים בעד הנזק שנגרם עקב כריתת החוזה בנסיבות כאמור, את סעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970, המורה כי אם גרמה הפרת החוזה נזק שאינו נזק ממון, רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים בעד נזק זה בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין. במכלול הנסיבות אשר פורטו בפסק דין, ולנוכח מפח הנפש, הטרדות, החרדות והתלאות אשר פקדו את התובע, כמתואר בכתב התביעה, וזאת עקב הפרת חובת הגילוי על ידי הנתבעת, אני מוצא לנכון להעמיד את הפיצוי הלא ממוני לתובע על הסך של 10,000 ₪. אחרית דבר: אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך 71,739 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. בהתחשב במכלול השיקולים הנדרשים לכך, ולאחר שהוצגו לי על ידי התובע אסמכתאות לעניין זה, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ₪, ושכר טרחת עו"ד בסך של 25,000 ₪. כל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום.החזר כספיחובת השבה / זכות השבהמכירת רכברכבחוזההפרת חוזה