הגדרת הטרדה מינית לפי החוק:
הטרדה מינית היא כל אחד ממעשים אלה: סחיטה באיומים כשהמעשה שהאדם נדרש לעשותו הוא בעל אופי מיני. מעשים מגונים. הצעות חוזרות בעלות אופי מיני,
המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות, התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כשאותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות, התייחסות מבזה או משפילה המופנית לאדם ביחס למינו או למיניותו, לרבות נטייתו המינית.
פיצויים כספיים בגין הטרדה מינית:
הטרדה מינית בעבודה והתנכלות תוך ניצול יחסי מרות, הן עוולות אזרחיות, והוראות פקודת הנזיקין יחולו עליהן, בית המשפט רשאי לפסוק בשל הטרדה מינית או בשל התנכלות פיצוי שלא יעלה על סך 50,000 ש"ח, ללא הוכחת נזק.
סמכות בית הדין לעבודה בנושא הטרדות מיניות
לבית הדין לעבודה סמכות לדון בהטרדה מינית או בהתנכלות על רקע הטרדה מינית, בתביעה של המוטרד/ת כנגד המטריד/ה ולא רק כנגד המעסיק . הלכה היא כי " תביעה מכח החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה יכולה להיות מוגשת כנגד המטריד, על עצם מעשה ההטרדה, וכנגד המעביד, כמי שנושא באחריות בהתאם לסעיף 7 לחוק, למנוע ולטפל במעשים של הטרדה מינית." (ע"ע ( עבודה ארצי) 1567/04 עיריית ירושלים - פלונית מיום, 03.07.2006).
וכך נקבע בע"ע ( ארצי) 230/07 רות נסימי נ' אברהם מוטי (27.08.2007) , מפי כבוד השופטת (דאז) נילי ארד:
"לאור תכלית החוק וכמתחייב מהגשמת מטרותיו ויישומן על יחסי עבודה, יש להחיל פרשנות מרחיבה על הוראותיו של סעיף 10 לחוק למניעת הטרדה מינית, כך שההגנה מפני הטרדה מינית והתנכלות, תחול על כל מי שמתקיימת בהם זיקה מהותית ל"מסגרת יחסי העבודה" ועוד נקבע שם מפי הנשיא (דאז), כב' השופט אדלר: " החוק למניעת הטרדה מינית...הסמיך את בית הדין לדון בתביעות שעילתן הטרדה מינית במסגרת יחסי עבודה, מבלי לתחום גדרי סמכות זו לתביעות שבין עובד למעביד או לממונה מטעם המעביד. זאת, משהטרדה מינית עלולה להתרחש גם בין עובדים במקום העבודה, לרבות עובדים של מעסיקים שונים המבצעים עבודתם במקום עבודה אחד, ולאור תכלית החוק להבטיח סביבת עבודה בטוחה ונטולת הטרדות על רקע מיני".
מטרת החוק למניעת הטרדה מינית:
מטרתו של החוק למניעת הטרדה מינית נשמעת מלשונו, לפיה: "חוק זה מטרתו לאסור הטרדה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". על מטרת החוק ותכליתו עמדה ד"ר אורית קמיר, שהייתה בין מנסחי החוק למניעת הטרדה מינית, במאמרה:
"הטרדה מינית היא פגיעה בכבוד האדם וחירותו, מכיוון שהיא פוגעת בכבודו העצמי ובכבודו החברתי של האדם המוטרד, ובחירותו הרוחנית, הגופנית והמינית.... החוק למניעת הטרדה מינית קובע כי הטרדה מינית היא תופעה חברתית קשה, הפוגעת בערכים חברתיים מרכזיים, לרבות כבוד האדם, חירותו והזכות לשוויון".
מחמת פגיעתה בערכי יסוד חוקתיים פסקו בתי המשפט כי הטרדה מינית היא עבירה חמורה, העשויה להיחשב כעבירה שיש עמה קלון, וכי "... די בהתנהגות לא סבירה על מנת להאשים אדם בעבירה משמעתית של הטרדה מינית, ואין צורך בהוכחת כוונה". כך דרך כלל, כך במערכת יחסי עבודה, שאם לא כן "... יקשה מאד על עובד [מהבחינה הראייתית] להוכיח שיקולים זרים כגון אפליה ושיקולים פוליטיים", ויתרה מזאת, "מהבחינה המהותית והיא העיקר" כדברי סגנית הנשיא אלישבע ברק בעניין יהודית חנן:
" ... מדובר בהתנהגות שחברה דמוקרטית דורשת שתתקיים, בעיקר כשמדובר בהתנהגות של רשות שלטונית. חברה דמוקרטית אינה יכולה להרשות התנהגות שונה מהסטנדרטים אותם קבעה. אין על כן לייחס חשיבות לכוונתו הסובייקטיבית של הפועל, אלא לצורת התנהגותו מהבחינה האובייקטיבית."
לשם הגשמת מטרות החוק למניעת הטרדה מינית ותכליתו נקבעו בו הוראות רחבות היקף האוסרות הטרדה מינית והתנכלות, והמבצע אותן צפוי, בין היתר, לסנקציות פליליות חמורות, ובהן עונש מאסר וקנס.
נוכח מהותם של יחסי העבודה, שהם יחסי כפיפות ולא אחת אף יחסי תלות בין העובד לממונים עליו ובין העובד לחבריו לעבודה, ייחד המחוקק בחוק הטרדה מינית ובחוק שוויון הזדמנויות בעבודה (להלן גם: חוק השוויון) מסכת הוראות ספציפית שתחולתה על "מסגרת יחסי עבודה". בהתאם, הוקנתה לבית הדין לעבודה סמכות דיון בתביעות עובד שהוטרד מינית במהלך עבודתו.
אחריות המעביד:
לשם הגנה על העובד ומניעת פגיעה בו על רקע הטרדה מינית הוטלה על המעביד ועל הממונה מטעמו חובה ישירה כלפי העובד שלא להטרידו מינית, שלא להתנכל לו ושלא להפלותו על רקע מיני. חובה חוקית זו חלה לא רק על מניעת המעשים האסורים, אלא גם על עידוד העובד והנחייתו להגיש תלונה בגינם, והחובה שלא למנוע בעדו לעשות כן. בנוסף, חויב המעביד, בחוק ובתקנות, לבצע פעולות רחבות היקף במפעלו למניעת הטרדה מינית כלפי העובדים במפעל, ובינם לבין עצמם.
על מהותה של ההטרדה המינית בחיי העבודה עמדה השופטת ברק בפסק הדין בעניין חברה אלמונית, כ"תופעה שלילית הקיימת במשק הישראלי ויש לפעול כדי למנוע אותה". מטעם זה הטיל המחוקק על המעביד חובה "לדאוג לכך, כי העובדת תהיה חופשית מהטרדה מינית בעבודה. העבודה חשובה לצורך פרנסתה ועצמאותה של האישה. המעביד חייב לשמור על כבודה של העובדת המועסקת על-ידו ולהגן על פרטיותה. חובה זו נובעת מחוזה העבודה בין העובדת למעביד ומהחובה לבצעו בתום-לב; מהזכויות שנקבעו בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו; מתקנת הציבור ומסעיף 7 לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. על-מנת למנוע הטרדה מינית בעבודה יש לחנך את המעבידים, כי הטרדה מינית או היעדר מדיניות למניעת התופעה יביאו להגשת תובענה נגדם ולהטלת פיצוי כספי שיהפוך את העבירה לבלתי כדאית".
הזכות המוגנת המוקנית לעובד בחוקים למניעת הטרדה מינית נובעת ממטרתם, מתכליתם ומהוראותיהם. המדובר בזכותו של עובד שלא תבוצע כלפיו עבירת הטרדה מינית במסגרת יחסי העבודה, כמשמעותם בחוק.
התיישנות תביעת הטרדה מינית בעבודה
בעבר, על פי החוק למניעת הטרדה מינית ניתן היה להגיש תביעה בתוך 3 שנים מיום שנוצרה העילה.
ביום 31.1.12 תוקן החוק למניעת הטרדה מינית (תיקון מס' 7) וקבע:
"לא יזדקק בית המשפט או בית הדין לעבודה, לפי הענין, לתביעה בשל עוולה לפי סעיף זה או לפי סעיף 7, שהוגשה לאחר שחלפה התקופה הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 מיום שנוצרה העילה והוראות סעיפים 18א ו-18ב לחוק האמור, לא יחולו על תביעה כאמור." (סעיף 6 (ג) לחוק).
קרי, תיקון מס' 7 לחוק למניעת הטרדה מינית האריך את תקופת ההתיישנות ל – 7 שנים.
הצעת החוק של תיקון 7 נימקה את הצורך בתיקון:
"ואולם, סעיף 6 (3) לחוק קובע תקופת התיישנות בת שלוש שנים בלבד לתביעה אזרחית לפי החוק, בעוד שתקופת ההתיישנות הרגילה לתביעות אזרחיות היא כיום שבע שנים. התקופה המקוצרת נקבעה בעת חקיקת החוק כפשרה לנוכח חדשנותו וההתנגדות שהוא עורר, על אף הפגיעה ביכולתם של הנפגעים להגיש תביעות מכוחו. מוצע להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, שכן עקרונותיו כבר זכו לביסוס ואין מחלוקת בדבר חשיבותו. ההארכה מצדקת גם לנוכח מאפייניה הייחודיים של ההטרדה המינית והקשיים המביאים לשיהוי בהגשת תביעה בשלה, ובין היתר התהליך הארוך שנדרש לנפגע כדי להכיר בכך שסבל מהטרדה, תחושות אשמה וחשש מפני חשיפה ומאובדן מקום העבודה. כמו כן, כאשר הפגיעה נגרמת תוך ניצול יחסי מרות או תלות, הנפגע מתקשה להגיש תביעה כל עוד היחסים האמורים לא נפסקו." (רשומות, הצעות חוק, חוברת 433, עמ' 78)
ההתיישנות יוצרת איזון נכון בין האינטרסים של המוטרדת לכאורה והמטריד לכאורה שכן על מנת שמוטרדת תתלונן דרוש מצב נפשי וחוסן.