להלן פסק דין בתביעת רשלנות רפואית בגין סיבוך הוצאת ראש בלידה: פסק דין 1. התביעה היא לפיצוי, לפי פקודת הנזיקין, בגין נזקי גוף שנגרמו לטענת התובעים, לתובעת מס' 1 (להלן: התובעת), עקב רשלנות רפואית בעת לידתה. אין חולק כי לתובעת שיתוק ע"ש ארב בידה הימנית. המחלוקת מתמקדת בשאלה אם הנזק נגרם בעת הלידה, או נגרם עוד בעת היות העובר ברחם האם, כתוצאה מאופן תנוחתו. כמו כן, ובכפוף להכרעה בשאלת החבות חלוקים הצדדים גם בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובעים. 2. אעיר כבר בשלב זה של פסק הדין, שבתיק זה הייתה משמעות מכרעת לשמיעת ראיות. במהלכם, ולאחר בדיקתם ובחינתם בשלב כתיבת פסק הדין - בהבחנה ממועד מתן ההצעה התיק - התעוררו קשיים בנוגע לשאלת החבות. בטרם הושלמה כתיבת פסק הדין, נקראו הצדדים לדיון נוסף בניסיון להביא להסדר של פשרה, תוך שבית המשפט הבהיר, כי אין עוד לעמוד על ההצעה שניתנה. משלא הושג הסדר, אין אלא ליתן פסק דין. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להידחות. הרקע: 3. התובעת מס' 2 (להלן: האם), ילידת 1966, נשואה ואם ל- 5 ילדים, אושפזה בבית החולים ביום 19/12/1995, בתום השבוע ה-40 להריונה הרביעי, במחלקת נשים ויולדות. לטענת התובעים, כמפורט בכתב התביעה, חל סיבוך בשלב שליפת ראש העובר. בעקבות זאת החליט הצוות המיילד להתערב ולסייע בהוצאת העובר, על ידי משיכת ראש העובר. אלא שמשיכת ראש העובר, נעשתה בכיוון ההפוך לזה שאליו היה הראש מסתובב מעצמו, כתוצאה מכך נגרמה לו תקיעת כתף ימין. אין ברישומי הליך הלידה כל רישום המעיד על סיבוך בעת הלידה. למרות האמור אין מחלוקת כי לתובעת נותרה נכות רפואית. על פי חוות דעת מטעם התובעים (ד"ר ברוסקין), שיעור נכותה, בתחום האורטופדי 20%, ואילו על פי חוות הדעת מטעם הנתבעת (ד"ר רינות) נכותה הצמיתה של התובעת עומדת על 10%, כלומר כדי מחצית סעיף 31(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956. 4. התובעת מס' 2 הייתה במעקב הריון בטיפת חלב. שם נבדקה 14 פעמים על ידי אחיות ו- 6 פעמים על ידי רופא. בבדיקות הרוטיניות לא נמצאו ממצאים ראויים לציון. ב- 5/6/95 הייתה האם בחדר המיון עקב דימום קל. בבדיקה לא נמצאה סטייה מהנורמה. החלבון העוברי היה תקין וכמו כן האולטרסאונד ב- 23/8/95, כאשר העובר היה בשבוע ה- 23, היה תקין. ביום הלידה, 19/12/95, התקבלה התובעת 2 בחדר הלידה בבית חולים רמב"ם. היא נבדקה לראשונה בשעה 9:00, כשאז נמצאה פתיחה של 9 סמ' ומחיקה של 100%. היולדת נבדקה פעם נוספת בשעה 9:45 נמצאה פתיחה כמעט שלמה. ראש העובר התקדם מהספינה הראשונה לספינה השנייה. הלידה הייתה בשעה 10:03. המיילדות שקיבלו את הלידה היו: בטי גרינברג ואנה דחדקריס. בגיליון הלידה רשום כי העובר (מין נקבה) נולד בלידה רגילה במשקל של 4,060 גרם בציון אפגר 10/10. המהלך לאחר הלידה היה תקין. לא רשום בגיליון הלידה שהייתה דיסטוציה של הכתפיים או סיבוך אחר בזמן הלידה. לעומת זאת, בגיליון התינוק רשום כי נולדה ילדה עם שיתוק ע"ש ארב בגפה הימנית העליונה, וכי קיבלה חיסון נגד הפטיטיס. בהתאם למכתב הרפואי מקופת חולים מ- 23/5/96 סובלת התובעת משיתוק ע"ש ארב בגפה הימנית העליונה ומקבלת טיפול פיזיוטרפי. 5. מן ההיסטוריה של היולדת עולה, כי האם ילדה את הילד הראשון בניתוח קיסרי. לאחר מכן ילדה שני ילדים בלידות רגילות. במקרה דנן הייתה הערכה שמשקל העובר 3,400 גרם. בלידות הקודמות כאשר הייתה הערכה שהילוד קטן מ- 4,000 גרם, לא הייתה הוראה לביצוע בניתוח קיסרי מראש ואף לא במהלך הלידה. טענות בעלי הדין: 6. לטענת התובעים, הנזק נגרם לתובעת בעת הלידה, ועקב רשלנות הגורמים הרפואיים. רשלנותה של הנתבעת, התבטאה בכך ש"מקבלת הלידה" עובר למועד הלידה עצמה הייתה בחדר האחות המתלמדת בלבד, למרות שקודם לכן היו שתי אחיות, באופן שלאחות המוסמכת הבכירה, הצטרפה האחות המתלמדת (להלן: האחות אנה). לפיכך, יש לקבוע, לטענתם, כי היא זו שקיבלה את הלידה. בהעדר ניסיון נדרש לאחות אנה, יש להוסיף ולקבוע לטענת התובעים, כי הוכחה התרשלות של האחות אנה, באופן קבלת היילוד, בעת הלידה. לחלופין וככל שנדרש, בקשו התובעים להפעיל את הכלל הראייתי, לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין "הדבר מדבר בעדו". 7. לטענת הנתבעת, השיתוק נגרם לתובעת בעודה עובר ברחם, כתוצאה מלחץ אפשרי או תנוחה לא רגילה של העובר, כך שאין קשר בין הנכות לבין הליך הלידה. עוד טוענת הנתבעת, כי בחינת קבלת הלידה על שלביה, לא מצביעה על כל התרשלות. על-פי הנוהלים המנחים ועל-פי ההתנהגות בפועל, אין לידה המתבצעת ללא נוכחות מדריכה. לגוף המחלוקת, מדובר בתהליך לידה רגיל. כל המיילדות יודעות שלא צריך לסובב הפוך את הראש. רק כשהראש בחוץ, ועל פי צורתו ניתן לדעת לאיזה כיוון ניתן לסובב אותו. בפועל לא הוכח, כי אכן נעשה סיבוב ראש בעת הלידה, אשר גרם לנכות. דיון ומסקנות בשאלת החבות: 8. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של פרופ' שנקר (ת/3). על פי חוות דעתו לאחר שסקר את המסמכים הרפואיים השונים, הדגיש כי על פי אותם מסמכים, התגלה כי התובעת סובלת משיתוק, על ידי הרופאים בחדר התינוקות. לא הייתה כל אינדיקציה לקיומו של שיתוק כזה או לסטייה אחרת מהנורמה בעת הלידה, מאופן רישום הליך הלידה. לאחר שהמומחה עמד על שלבי הלידה, תוך שהדגיש שהיולדת הגיעה לחדר הלידה, כאשר העובר היה בספינה השנייה, כלומר עבר את השלבים השונים של תהליך הלידה. לשון אחר, עבר את הכניסה לחלק הגרמי של האגן (ENGAGEMENT). פרופ' שנקר הוסיף והסביר את התקדמות הלידה על שלביה עד לשלב 6 שהוא הסיבוב החיצוני של הראש הקורה כאשר ראש העובר נמצא מחוץ לפרנאום. באותו שלב ישנה חשיבות רבה לכיוון אליו מסתובב הראש. במצב נורמאלי, שהוא כ- 70% מהמקרים הראש מסתובב למיקומו הטבעי כפי שהיה לפני שלב הסיבוב הפנימי, כלומר החלק העורפי של הראש צריך לבצע סיבוב של 90 מעלות לכיוון עמוד השדרה. לאחר סיבוב זה של הראש הכתפיים יוצאות כאשר הכתף הקדמית תחליק מתחת לעצם הסימפיזיס של היולדת, ועם ההתכווצות הבאה או לחיצה של היולדת תשתחרר גם הכתף האחורית. כאשר ההחלקה לא מתרחשת בצורה חלקה, ניתן להיעזר במשיכה של הראש כלפי מטה (כלפי המיטה עליה שוכבת היולדת), כאשר יש לבצע את המשיכות בעדינות כדי לא לפגוע בפלקסוס הבריכיאלי. ואולם כאשר המיילד אינו שם לב ומושך את ראש העובר לפני שביצע סיבוב חיצוני, קיימת אפשרות שהמיילד יסובב את הראש ב- 90 מעלות לכיוון ההפוך, באופן שבמקום שהראש יפנה כלפי עמוד השדרה הוא יפנה לכיוון החזה. במצב זה נוצר קושי ליציאת הכתפיים, משיכת הראש תגרום למתיחה קשה של צוואר העובר ולפגיעה בפלקסוס הבריכיאלי, מה שיכול להביא לשיתוק הנדון. המומחה מטעם התובעים, פרופ' שנקר סבר שבהעדר ניסיון של המיילדת, מקבלת הלידה, סובבה היא את ראש העובר לכיוון ההפוך ועל ידי כך גרמה לנכות הנטענת. יודגש, שאין כול ראייה או עדות לפעולות כגון אלה, שאכן נעשו בפועל, או ראשית ראייה כי היה צורך לבצע פעולת משיכה של ראש העובר, או כי היה צורך בסיבוב הראש, ואף לא הוכח, שאם נעשות פעולות כאלה, ככלל, הן נרשמות. עוד הוסיף המומחה שהעובדה שהמיילדת לא אבחנה את הפגיעה בילדה מייד עם היוולדה ואף לא בטיפול הראשוני, מעידים אף הם על חוסר ניסיונה של המיילדת. 9. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של ד"ר גונן אוהל, אף הוא מומחה לרפואת נשים ויילוד (נ/1). המומחה הדגיש כי מדובר במהלך לידה תקין שלקח שמונה עשרה (18) דקות, ולכן אין כל בסיס לטענה שהיה טיפול מילדותי לא מקצועי. על פי חוות דעת זו, הגם שבעבר סברו שהשיתוק ע"ש ארב קשור תמיד לכליאת כתף, שהוא קושי ביילוד הכתף לאחר יציאתו של הראש, ולידה טראומטית שבאה בעקבותיו, הרי שידוע כיום ששיתוק ע"ש ארב יכול להתפתח גם ללא קשר לכליאת כתפיים ובהעדר טראומה בלידה. על פי מחקר אליו הפנה ד"ר אוהל, מתוך סקירה של 10,501 לידות (בנשים לא סכרתיות ובמשקלי ילוד ממוצעים) אותרו 8 מקרים של שיתוק ע"ש ארב, מתוכם 3 מקרי שיתוק אובחנו לאחר לידות רגילות ללא סיבוך של כליאת כתפיים. תוצאות דומות עולות ממחקרים נוספים שנערכו, כאשר כל אותם מקרים המתוארים מחוות הדעת מעידים על כך, שיתכנו מקרים בהם השיתוק על שם ארב אינו קשור למתיחת יתר של הצוואר במהלך הלידה, וכי זו תוצאה של גורמים תוך רחמיים או אירועים תוך לידתיים אחרים. כמו כן דוחה ד"ר אוהל את טענת פרופ' שנקר כי ההריון היה בסיכון גבוה, בשל הניתוח הקיסרי שהיולדת עברה בהריון הראשון. 10. בנוסף לחוות הדעת, נחקרו המומחים בבית המשפט, וכפי שהובהר, יש ליתן משמעות מכרעת בתיק זה, לעדויות בבית המשפט. אין להתעלם מן העובדה כי על פי הרישומים, היה מהלך הלידה תקין. הלידה גם הייתה זמן קצר לאחר הגעתה של התובעת, בלידה עצמונית, וכאשר זו נוהלה על ידי שתי מיילדות. האחת היא גב' בטי גרינברג שעבדה כמיילדת מוסמכת בבית החולים רמב"ם בחיפה וכמדריכה בקורס מיילדות מאז 1988. יחד עם גב' גרינברג הייתה מיילדת נוספת - אנה. מהלך הלידה וקבלת הילוד, על פי תצהירה של הגב' גרינברג נעשו בפיקוחה ובהדרכתה. עדות זו נתמכת בעדותה של המיילדת הנוספת. על פי תצהירה של המיילדת אנה (נ/3), היא הייתה אחות מתלמדת בקורס מיילדות עובר לאותו מועד. את מהלך הלידה וקבלת הילוד, ביצעה בפיקוחה ובהדרכתה של גב' גרימברג, כמקובל וכנהוג בלידות שגרתיות. עוד יש לקבוע, כי אין גם מקום לטענת התרשלות עקב אי היותו של רופא נוכח בעת הלידה, מאחר שעל פי רישומי בית החולים לא נצפו אירועים מיוחדים אשר הצדיקו התערבות זו. כמו כן, יש לקבל את טענת הנתבעת, כי ההיריון לא נכלל בגדר "היריון ברמת סיכון גבוה" כפי שקבע פרופ' שנקר. העובדה שילדה את ילדה הראשון בניתוח קיסרי אינה יכולה לעמוד כראיה בלעדית, במיוחד כאשר לאחר לידה זו, ילדה האם שני ילדים נוספים בלידה רגילה. 11. נראה כי טענת התובעים כי העובדה ששיתוק התובעת אובחן רק על ידי רופא הילדים ולא על ידי המיילדת, מעיד אף הוא על חוסר ניסיונה של המיילדת, אינה יכולה לשמש לכשעצמה מקור לקיומה של עוולת הרשלנות, ולו מן הטעם, שבהעדר האבחנה אין כדי להצביע על מקור ההתרשלות. בנוסף, יש להפנות לתצהירה של הגב' גרינברג כי אין זה מתפקידה של המיילדת לאבחן פגיעה בפלקסוס הבריכיאלי בילוד עם היוולדו או בעת הטיפול הראשון בו, וכי תפקיד זה הוא בסמכותו הבלעדית של רופא הילדים. לכן אין באי האבחנה האמורה להצביע על חוסר ניסיונה כמיילדת (נ/4). עובדות אלה נתמכו בתצהיר נוסף של הגב' ללה שפיר, מיילדת באותו בית חולים, ואחות אחראית המנהלת חדר לידה בבית החולים, מאז שנת 1976 (נ/5). 12. בנוגע לעדותו של פרופ' שנקר כי ניתן היה לאבחן אם מדובר בארב פלסי, ללא הוכחה של טראומה, מאחר שקיימת בדיקה אשר יכולה להכריע במחלוקת האמורה (עמ' 22 לפרוטוקול), המומחה לא ידע לומר אם הבדיקה הייה קיימת או נוהגת בעת הלידה של התובעת בתיק דנן, וממילא לא ניתן לייחס רשלנות לנתבעת, בגין העדר ביצוע הבדיקה. 13. נראה, כי הבעיה העיקרית נעוצה בכך, שחוות הדעת של פרופ' שנקר, אינה נתמכת בראיות אחרות, ובסופו של דבר במהלך עדותו הודה גם, כי הסבירות להתרחשותה, לאור הפגיעה ביד ימין של הילודה, נמוכה מאוד. מסקנתו של פרופ' שנקר כי השיתוק אירע בעת הלידה, מבוססת על כך שמבחינה סטטיסטית האפשרות כי הנזק נגרם במהלך ההיריון הוא נמוך ועומד על 1:20. כמו כן סבר פרופ' שנקר, כי במהלך הלידה כאשר ראש העובר נמצא מחוץ לפרנאום, הרי שבמקרה דנן, שהוא במתחם של 30% מן המקרים, ראש העובר לא הסתובב למיקומו הטבעי כפי שהיה לפני שלב הסיבוב הפנימי. כלומר החלק העורפי של הראש שצריך לבצע סיבוב של 90 מעלות לכיוון עמוד השדרה, כך שהכתפיים יוצאות לאחר מכן, האחת אחרי השנייה (הכתף הקדמית מתחלקת מתחת לעצם הסימפיזיס של היולדת, ועם ההתכווצות הבאה או לחיצה של היולדת תשתחרר גם הכתף האחורית), לא קרה. במקרה כזה ניתן להיעזר במשיכה של הראש כלפי מטה בעדינות כדי לא לפגוע בפלקסוס הבריכיאלי. במקרה דנן סבר פרופ' שנקר שהמיילדת שהייתה מתלמדת משכה את ראש העובר לפני שביצע סיבוב חיצוני, המיילדת סובבה את הראש ב- 90 מעלות לכיוון ההפוך, באופן שבמקום שהראש יפנה כלפי עמוד השדרה הוא יפנה לכיוון החזה, ועקב כך נוצר קושי ליציאת הכתפיים, ומשיכת הראש גרמה למתיחה קשה של צוואר העובר ולפגיעה בפלקסוס הבריכיאלי, מה שגרם לשיתוק במקרה דנן. הקושי בגרסה זו, שאין כול ראייה או עדות לפעולות כגון אלה, שאכן נעשו בפועל, או ראשית ראייה כי היה צורך לבצע פעולת משיכה של ראש העובר או כי היה צורך בסיבוב הראש, ואף לא הוכח, שאם נעשות פעולות כאלה, ככלל, הן נרשמות, כך שבמקרה כזה נגרם נזק ראייתי. 14. ואולם, מעבר לאמור, במהלך חקירתו של פרופ' שנקר כאשר במסגרת החקירה הנגדית הועלתה טענה נוספת על ידי הנתבעת, לפיה לא ניתן לקבל את מסקנתו של פרופ' שנקר, מאחר שמדובר בשיתוק ביד ימין, בעוד שאם נקבל את ההנחה שסיבוב הראש היה לכיוון הפוך, וכי משיכת הראש היא שגרמה לכליאת הכתפיים, הרי שהייתה צריכה להיפגע היד השמאלית (עמ' 25 לפרוט'), הודה למעשה פרופ' שנקר, שההשערה האמורה שהעלה, לא רק שאינה נתמכת בראיות אחרות, אלא אף אינה סבירה והיא נדירה. בתשובה לשאלה האמורה הודה פרופ' שנקר, כי ברוב המקרים מה שיפגע היא אכן היד השמאלית (עמ' 25 ש' 27). יתר על כן, המומחה הודה, שגם במצג עורפי ימני, משיכה במצב כזה לא הייתה גורמת לפגיעה של היד הימנית אלא לפגיעה של יד שמאל. לשאלה זו השיב המומחה: "ברוב המקרים כן...". ואולם פרופ' שנקר הוסיף וביקש לבסס גרסתו ואמר: "אבל, אם המשיכה כלפי מטה תהיה ביד השמאלית, אם הייתה משיכה כלפי מעלה ויכולה לקרות, אזיי תהיה הפגיעה ביד ימין". (עמ' 26 ש' 1-2 לפרוט'). על תשובה זו יש לומר, כי המומחה נאלץ להוסיף על השערתו הבסיסית השערה נוספת, שאף לה אין כול בסיס בחומר הראיות. לא רק שאין ראייה בדבר משיכה בראש בכלל, ולכיוון הפוך, אלא גם באיזו יד נעשתה המשיכה. כאשר מבקשים לסמוך על מסקנה סבירה והגיונית, אין זו יכולה להתקבל על בסיס השערות שאינן בגדר פעולות רגילות הנעשות במהלך הלידה, ללא כול בסיס ראייתי קונקרטי, ובוודאי שלא ניתן להסיק מסקנה כזו, כאשר היא אפשרית בתדירות נמוכה. ועוד, פרופ' שנקר במקרה דנן גם לא יכול היה לשלול את גרסת הנתבעת (עמ' 26 ש' 14-16). בנוגע לתדירות של פגיעה ביד ימין, הוסיף פרופ' שנקר ודיבר על כ- 25%. הפועל היוצא מן האמור, שכשם שהגרסה של הנתבעת היא נדירה (1:20), כך גם הגרסה של התובעים (25%), ובמצב זה, המסקנה המתבקשת היא, שהתובעים לא הוכיחו תביעתם. הכלל "הדבר מדבר בעדו": 15. התובעים טענו, כי יש להפעיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מעיד על עצמו". נראה כי גם בהחלת כלל זה, אין כדי לסייע בידי התובעים. רשלנות בנזיקין ורשלנות רפואית בכלל זה יש להוכיח בחמישה רכיבים: קיומה של חובה; שאותה חובה הופרה; שנגרם לו נזק עקב ההפרה; שקיים קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק; והיקף הנזק (ע"א 1146/99 קופת חולים כללית נ' סולן, פ"ד נה(4) 898, 910ב). כאשר מדובר בעובדות שגרמו לנזק, שאינן ידועות, ואין בידי התובע להוכיח את התשתית העובדתית, שממנה ניתן להסיק התקיימות רכיבי העילה, ממילא נשללת יכולתו של התובע להוכיח כי הופרה חובתו של המזיק וכי בשל הפרה זו נגרם לו הנזק, הרי שניתן היה לדחות את התביעה. ואולם, במקרה כזה על בית המשפט להוסיף ולבחון אם מתקיימים התנאים להחלת הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" (סעיף 41 לפקודת הנזיקין) - כלל ראייתי שנועד לסייע בידי התובע. היה ותינתן תשובה חיובית, הרי שיהיה בהחלת הכלל להביא להעברת נטל השכנוע לשכמו של הנתבע (שם, 910). התנאים להחלת הכלל הם: אם התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לידי הנזק; אם הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; אם אירוע המקרה מתיישב עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה יותר מאשר המסקנה שהוא נקט סבירות כזו (ראה גם ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'ציק, פ"ד נו(1) 540, 554ו-ז). שני התנאים האחרונים, לא מתקיימים במקרה דנן. לא הוכח כי הנזק נגרם במהלך הלידה - אין כול ראייה ואף לא ראשית ראייה לעניין זה. בנוגע לשאלת הסבירות שהנזק נגרם במהלך ההיריון, העיד אמנם פרופ' שנקר על סבירות של 1:20, לעומת נזק שיכול היה להיגרם במהלך הלידה, לגבי פגיעה ביד ימין אותו העמיד על 25% או ביחסיות של 1:4. לכאורה מדובר בפער משמעותי הנוטה לטובת התובעים, ואולם שיעור זה אינו יכול לעמוד כנתון בלעדי, מאחר שמדובר מרבע כלל המקרים שבהם הנזק נגרם במהלך הלידה, ובמיוחד כאשר אין כול ראייה כי הייתה מצוקה כלשהי בלידה, כי נדרשה משיכת ראש ו/או נתונים אחרים אשר היו קשורים ללידה, כאשר כול כולה נמשכה 18 דקות. יתר על כן, משהודה פרופ' שנקר, כי גם אם התזה שלו הייתה מתקבלת, הרי שברוב המקרים הייתה היד השמאלית אמורה להינזק, ומשהוסיף והודה פרופ' שנקר, כי לא ניתן לשלול, כי בתיק דנן, הפגיעה הייתה תוך רחמית, הגם שהסבירות לטענתו נמוכה, הרי שניתן להוסיף ולומר שגם אם היה מופעל הכלל "הדבר מעיד על עצמו", ניתן היה לקבוע, על-פי מבחן עודף ההסתברות, שהנתבעת הרימה את נטל השכנוע שהוטל עליה, מכוחו של הכלל האמור. 16. בטרם הוריתי על דחיית התביעה, בחנתי - לאור התפתחות הפסיקה בנושא - אם ניתן להכיר באחריותה של הנתבעת לנזק בשיעור חלקי בלבד, אשר יביא בחשבון את ההסתברות כי נזקה של הקטינה לא נגרם עקב אירוע הלידה או עקב אירוע זה בלבד, אלא בשל נסיבות אחרות, ובהן אירועים שהתרחשו במהלך ההיריון. לעניין זה הוכרו שתי דוקטרינות: דוקטרינת "אובדן סיכויי ההחלמה" (ע"א 2509/98 גיל נ' קופת חולים של ההסתרות הכללית פ"ד נד(2) 38, המפנה לע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' יוסף פאתח, פ"ד מב(3) 312 וע"א 1892/95 אבו סעדה נ' משטרת ישראל פ"ד נא(2) 704) ודוקטרינת "הגברת הסיכון לחלות" (ע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת חולים של ההסתדרות, פ"ד נג(2) 680, 701-702 (להלן: פס"ד כהן) וכן ע"א 2781/93 מיאסה עלי דאקה נ' בית חולים "כרמל" חיפה, פ"ד נג(4) 526, התלוי ועומד בדיון נוסף בבית המשפט העליון. שתי הדוקטרינות נזכרות בע"א 2299/03 מדינת ישראל נ' טרלובסקי, תק-על 2007 (1) 788. ניתן ביום 23/01/2007. כן ראה ע"א 9418/04 צוות ברקוביץ-מאגרי בנייה בע"מ נ' דמארי, תק-על 2006(2) 162, סעיף יג). 17. דוקטרינה אובדן סיכויי ההחלמה אינה ישימה במקרה דנן בהיותה חלה על מקרה בו גורם ניטראלי גם הוא גורם הנזק ועל רקע זה מתרחשת רשלנות רפואית המפחיתה מסיכויי ההחלמה. בתיק זה, הטענה כי הנזק נגרם במהלך ההיריון, ואין לכך קשר עם התרשלות הנתבעת, ואילו לגבי הנזק שנגרם בעת הלידה, אין כאמור ראיות המצביעות על נסיבות היכולות להצביע על התרשלות. 18. דוקטרינה נוספת, הקרובה לדוקטרינה הנזכרת לעיל היא דוקטרינת הגברת הסיכון לחלות. ראשית, יש להדגיש כי בהשוואה כאשר ישנם מצבים שבהם ישנו יותר מגורם נזק אחד היכול לגרום לנזק, אך לא ניתן להוכיח את תהליך הגרימה, כי אז מורה הדוקטרינה כי יש לפסוק בהתאם להסתברות, על בסיס הסתברות סטטיסטית. למעשה במקרה דנן, היה מקום אולי לשקול יישומה של הדוקטרינה האמורה, אם הפגיעה הייתה ביד שמאל. ואולם יש להדגיש, בהשוואה לפס"ד כהן, שם קבעה כבוד השופטת שטרסברג-כהן (כתוארה אז) כי הוכחה התרשלות, ולא ניתן היה לבסס קיומו של קשר סיבתי עובדתי, בשל העדר ידע ואי בהירות בנוגע לגורמי המחלה. לא כן, בענייננו, במקרה דנן, לא הוכחה התרשלות, וממילא שאלת הקשר הסיבתי אינה יכולה להעלות לדיון. 19. למעשה אין חולק כי קיים נזק בידה הימנית של הקטינה. גורמי הנזק אינם ידועים. בין אם נגרמו במהלך ההיריון ובין אם נגרמו במהלך הלידה - ביד ימין, הסבירות נמוכה. ההסתברות הסטטיסטית, אין בה לסייע, בהעדר ראיות שיש בהן להצביע על התרשלות בהליך הלידה או אף על אפשרות לקיומה של התרשלות כזו, הרי שמתבקשת המסקנה שהתובעים לא הוכיחו תביעתם. אם ניישם את הכלל "הדבר מעיד על עצמו", ונאמר שנטל השכנוע הועבר לשכמה של הנתבעת, הרי שגם אז מתבקשת המסקנה שהיה בראיות הנתבעת, על בסיס המבחן של עודף ההסתברות, להרימו. התוצאה: 20. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה. התובעים, ביחד ולחוד, ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסכום כולל של 2,500 ₪. הסכום ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין. לידהרשלנות רפואית (בלידה)