פיצויים על נשיכת כלב על בסיס עדות יחידה לגבי זיהוי הכלב

מה הדין במקרה שאדם ננשך על ידי כלב, בעליו של הכלב מכחיש, אולם אין עדים לתקיפה ? להלן פסק דין במקרה שבו עדותו של הנפגעת היתה למעשה העדות היחידה בבית המשפט לגבי נסיבות תקיפת הכלב וזיהויו: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון-לציון (כב' השופטת ד"ר א' סורוקר), מיום 18.11.10 (ת"א 120-07), שבו קיבל בית המשפט תביעה לפיצויי נזיקין שהגישה המשיבה נגד המערער, בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב תקיפה שתקפה כלב. בית המשפט מצא כי המערערים הם בעלי הכלב וחייב אותם לפצות את המשיבה בסכום של כ- 150,000 ש"ח. בית המשפט גם דחה הודעה לצד שלישי ששלחו המערערים למבטחתם, המשיבה 2, ובעת שמיעת הערעור הובהר כי המערערים אינם משיגים עוד על דחייה זו. הערעור מופנה רובו ככולו לשאלת האחריות, וטענת המערערים היא כי לא הוכח שהכלב שתקף את המשיבה היה כלבם. הערה: במהלך הדיון נכנה את התוקף "כלב" ללא אבחנה במין הכלב, כפי שבדרך כלל נהגו הצדדים, אלא אם תידרש אבחנה כזו. רקע המשיבה, ילידת 1937, נפגעה מתקיפת כלב בבוקרו של יום 26.5.05, שעה שצעדה ברחוב האקליפטוס, ביישוב חופית. לדבריה תקף אותה כלב מסוג פוינטר, שהיה משוחרר ללא רצועה, קפץ עליה והפיל אותה ארצה. כתוצאה מכך נגרמו למשיבה שברים באמה ימנית ובירך ימין. מומחה שמינה בית המשפט קבע כי למשיבה נותרה נכות משוקללת בשיעור 19 אחוזים בגין הפגיעות הללו. המשיבה עברה תהליך שיקום והשתחררה לביתה בחודש ספטמבר 2005. בכתב התביעה טענה המשיבה כי לאחר שובה לביתה, יצאה, עם בעלה, בבוקרו של אחד הימים, לאזור המקרה, כדי לחפש את הכלב התוקף. בסיור נוסף שעשתה במקום המקרה זיהתה את הכלב התוקף בוודאות, לאחר שהבחינה בחבורת נערים שביניהם הסתובב הכלב התוקף. כאשר שאלה את הנערים מי בעלי הכלב, השיב בנם של המערערים כי הכלב של משפחתו. המשיבה הוסיפה כי הכירה את הכלב מכך שראתה אותו בטיולי בוקר קודמים, וזיהתה אותו בביטחון ברגע שראתה אותו. עם גילוי זהות הכלב, שלח בעלה של המשיבה מכתב למערערים והמשיבה הגישה תלונה למשטרת ישראל. המערערים הכחישו את טענות המשיבה כשעיקר טענתם שאין מדובר בכלבם. פסק הדין דלמטה אלו עיקר ממצאיו של בית משפט קמא: הוכח שכלב קפץ על המשיבה וגרם לנפילתה. גרסת המשיבה נתמכה בתעודת חדר מיון שם מסרה על נסיבות האירוע, בתלונה שהגישה למשטרה, במכתב ששלח בן זוגה לאחר מספר חודשים למערערים ובפרטים שמסרה המשיבה למומחה מטעמה. עדותה של המשיבה הותירה רושם אמין. המשיבה העידה כי הכלב שתקף אותה היה כלב מסוג פוינטר, גדול בצבע חום וכי מדובר בכלבם של המערערים. אין חולק שכלב דומה, שהמשיבה לא יכלה להבחין בינו לבין כלבם של המערערים, היה גם לבני משפחת שטיינברג המתגוררים בבית המרוחק ממקום המקרה. באשר לזיהוי הכלב ככלבם של המערערים אמר בית המשפט "לא מונח בפני זיהוי וודאי של הכלב התוקף. יחד עם זאת, התובעת הרימה את הנטל להוכיח ברמה המספקת במשפט האזרחי (51%) כי כלבתם של המערערים היא זו שקפצה עליהם ביום התאונה" (פיסקה 14 בפסה"ד). בית המשפט פירט את הטעמים שהביאוהו למסקנה העובדתית האמורה ואלה הם: א. עדותה של המשיבה הותירה רושם אמין, תשובותיה היו זהירות והתרשמותו הייתה כי היא מבקשת לדייק בעדותה. ב. בית משפחת המערערים אינו תחום בגדר וקיים מעבר חופשי בין חצרו לבין הרחוב. לעומת זאת ביתה של משפחת שטיינברג (המחזיקה אף היא בכלב דומה מאותו סוג) מוקף גדר גבוהה, כפי שאף עולה מהתמונות שהוצגו ע"י ב"כ המערערים (עורך דין נשיכת כלב) נ/1 ו- נ/2. בית משפט קמא הסביר כי בהעדר גדר לבית המערערים, המעבר החופשי בין החצר לרחוב מקל על יציאת הכלב ו"מחזק את ההסתברות שכלב הנתבעים הוא שנכח באירוע". ג. בית משפחת המערערים נמצא "בסמוך יחסית למקום האירוע", לעומת בית משפחת שטיינברג ש"ממוקם רחוק יחסית ממקום האירוע". ד. נדחתה טענתו של המערער, כי כלבתו אינה יוצאת לרחוב ללא ליווי, מפני שלא זכתה לגיבוי ראייתי. המערערת לא הגישה תצהיר עדות ראשית ובכך נמנעה מלהעמיד את גרסתה בחקירה שכנגד. ה. המערער אישר שנהג לשחרר את הכלב בלילות בניגוד לחוק. ו. המערערים לא זימנו את בנם למסור עדות כנגד עדותה של המשיבה, שבעת שפגשה בבנם עם הכלב, היה הכלב ללא רצועה ולא קשור. לסיכום סוגיה זו של זיהוי הכלב התוקף, קבע בית משפט קמא כי עפ"י מאזן ההסתברויות הנדרש בהליכים אזרחיים, לנוכח אמינות התובעת וגרסתה העקבית (סעיף 15 בפסה"ד), בצד הראיות הנסיבתיות שפורטו לעיל, ניתן לקשור את כלב המערערים לתקיפה ברמה ראייתית מספקת. בית משפט קמא אף זקף לחובת המערערים את הימנעותם מלהעיד את המערערת ואת בנם, באופן שיזים את הראיות שהציגה המשיבה בדבר זיהוי הכלב ככלבם של המערערים. דיון והכרעה השאלה היחידה שבה אנו נדרשים להכריע היא שאלת זיהויו של הכלב אשר תקף את המשיבה וגרם לנזקיה. לאחר בחינת הראיות הגענו למסקנה כי לא היו לפני בית המשפט ראיות מספיקות לקבוע שהכלב כלבם של המערערים היה, שעל כן לא הוכיחה המשיבה את תביעתה. במסקנתנו זו אין אנו מתערבים בקביעות שבמהימנות שקבע בית משפט קמא באשר לעדותה של המשיבה. אף על פי כן, אנו סבורים כי נוכח היות עדותה של המשיבה, באשר לזהות הכלב, עדות יחידה, כמשמעותה בסעיף 54 בפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971, ולנוכח תשובותיה של המשיבה בחקירה שכנגד, וראיות אחרות שהובאו ושלא הובאו, אין לומר שהוכיחה את טענתה באשר לזהות הכלב, ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט אזרחי. לטעמנו האפשרות שהכלב שתקף את המשיבה היה כלבם של המערערים, אינה עדיפה על האפשרות שהכלב התוקף היה כלבם של בני משפחת שטיינברג, או אולי כלב שלישי. באשר להסתמכות על מהימנותה של המשיבה: בפסק דינו ייחס בית משפט קמא משמעות לכך שהמשיבה הייתה זהירה בתשובותיה, והודתה כי לא נתנה דעתה למינו של הכלב התוקף, אם זכר הוא או נקבה (סעיף 14א בפסק הדין; יצוין כאן שכלבם של המערערים הוא כלבה (פר' עמ' 7). בית המשפט סבר כי זהירות זו מחזקת את מהימנותה של המשיבה, שנהגה לראות את הכלב התוקף בטיולי הבוקר השגרתיים שלה, באופן שאיפשר לה לזהותו כאשר יצאה לחפשו, לאחר שסיימה את הליך השיקום. אין בקביעתו של בית משפט קמא, שעדות המשיבה מהימנה, כדי לתרום למסקנה בדבר זהות הכלב, כאשר עדותה בדבר הזיהוי אינה מספקת. במהלך החקירה שכנגד שאל ב"כ המערערים את המשיבה: "זה אותו כלב, זה כלב אחר?" ותשובתה הייתה: "איך אני יכולה לדעת", ובהמשך: "לא, אני לא יכולה לדעת. ..." (עמ' 9, ש' 7-4 בפרוטוקול). המשיבה אף אישרה בעדותה כי הכירה את כלבם של המערערים במהלך טיולי הבוקר היומיים שלה וכי ראתה אותו "פעמים רבות מאוד" בעבר (עמ' 5, ש' 25; עמ' 6, ש' 20). אולם, משנשאלה אם באותם טיולי בוקר שוטפים שטיילה, ראתה תמיד את אותו כלב? השיבה, בהגינותה: "לא אותו כלב, יש שם עוד כלבים" (עמ' 6, ש' 26-22). משהוצגו למשיבה תמונות של כלבים השייכים למערערים ולמשפחת שטיינברג, לא יכלה המשיבה לזהות את כלבם של המערערים. לשאלה נוספת "... האם ידוע לך ... שמשפחת שטיינברג, שכלבם גם כן היה מסתובב בחוץ, זאת אומרת, הוא היה מסתובב בחוץ, ומדובר באימא של הכלב של הנתבעים המערערים, ובגלל זה הם דומים שתי טיפות מים?" ((עמ' 12, ש' 23-27), השיבה המשיבה: "בוודאי" (עמ' 13, ש' 1). יתר על כן, המשיבה אף אישרה כי אינה יכולה לשלול שהכלב שפגע בה איננו כלבם של המערערים (עמ' 23 ש' 22-20. ועוד. המשיבה העידה כי היא מכירה כלבים, וגידלה בעבר כלב פוינטר. בתצהיר שעשתה במקום עדות ראשית הצהירה המשיבה על כך שכלבה תקפה אותה. אולם בחקירה שכנגד העידה: "זו לא פעם ראשונה שראיתי את הכלב, לא ידעתי שזאת כלבה אבל ראיתי שזה פונטר חום כהה" (פר' עמ' 4 ש' 8). המשיבה העידה שראתה את הכלב שתקף אותה גם בטיוליה הקודמים. אף על פי כן היא תיארה את הכלב באופן כללי ביותר (גזע, צבע וגודל), בלי שהבחינה במינו, חרף היכרותה אותו מטיוליה שבהם הייתה לה ההזדמנות להבחין שמדובר בכלבה. עד כאן לעניין הזיהוי מפי המשיבה. באשר לראיות הנסיבתיות, אשר עליהן, בין היתר, סמך בית המשפט את קביעתו בדבר זיהוי הכלב ככלבם של המערערים: בית המשפט הסתמך כאמור על כך שביתה של משפחת שטיינברג נמצא רחוק יותר ממקום המקרה מאשר בית המערערים. אולם, לשאלת ב"כ המערערים בדבר קירבתו של בית שטיינברג למקום האירוע, לעומת קרבת בית המערערים לאותו מקום, השיבה המשיבה: "שניהם קרובים". משנשאלה אם אכן שניהם קרובים השיבה: "אני חושבת ששל שטיינברג יותר רחוק" ולשאלה נוספת אם היא חושבת או יודעת הוסיפה והשיבה: ":לא, אני לא הלכתי" (עמ' 17 ש' 23-16). מכאן שלא היה מקום לקבוע כי בית משפחת שטיינברג מרוחק יותר ממקום האירוע. המערערים הגישו לבית משפט קמא, לצורך השוואה בין הכלבים, תמונות של בית שטיינברג וכלבם (נ/1 ו- נ/2). בית המשפט מצא כאמור, על יסוד עדות המשיבה והתמונות, כי בית משפחת שטיינברג מוקף גדר גבוהה, בעוד שבית המערערים אינו תחום בגדר. בכך מצא בית המשפט תימוכין לקביעתו שכלבם של המערערים הוא התוקף. עיינו בתמונות הללו ואין אנו יכולים לומר כי הן מוכיחות שהגדר סביב בית משפחת שטיינברג גבוהה, ובוודאי שאין בתמונות חלקיות אלו כדי לקבוע שהבית כולו מוקף גדר גבוהה. המשיבה בהיותה התובעת היא גם הנושאת בנטל הראיה, כאשר עדותה עדות יחידה הטעונה סיוע. בנסיבות אלו מצופה היה כי המשיבה תתמוך עדותה בעדות של מי ממשפחת שטיינברג, באופן שיבסס את גירסתה שכלבתם של בני משפחת שטיינברג הייתה סגורה בביתם ללא יכולת לצאתו בכלל, ובמועד האירוע בפרט. יתר על כן, בית המשפט מצא תימוכין לזיהוי כלבם של המערערים ככלב התוקף בעדותו של המערער שאישר כי נהג לשחרר את כלבו בלילות. על פי קביעת בית המשפט נעשה הדבר תוך הפרת חוק. אנו סבורים שגם ממצא זה אינו רלוונטי לזיהוי הכלב, במיוחד נוכח העובדה שאינה במחלוקת שהתקיפה אירעה בשעות הבוקר. לא מצאנו מדוע זקף בית המשפט לחובת המערערים את אי העדתה של המערערת. די היה בעדותו של המערער, ומשלא נדרשה המערערת להעיד, אין לפרש את הדבר לחובתה. הוא הדין באי העדתו של בנם של המערערים. כאמור, השאלה שעמדה לפני בית משפט קמא לא הייתה רק שאלת מהימנותה של המשיבה, אלא, ובעיקר, השאלה אם עלה בידה לזהות את הכלב התוקף ככלבם של המערערים. ניתוח הדברים מוביל למסקנה כי הכלב התוקף לא זוהה ברמה הנדרשת ככלבם של המערערים. משלא הוכחה זהות הכלב התוקף לא הוכיחה המשיבה את תביעתה כך שדין התביעה היה להדחות. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית משפט קמא ודוחים את תביעת המשיבה. ש בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות. העירבון יוחזר. נשיכת כלב / תקיפת כלבפיצוייםדיוןעדותכלבעדות יחידהבעלי חיים