"דייר ממשיך" מוגדר בחוק הדיור הציבורי "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". סעיף 3 לחוק קובע: 3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים. (ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם היתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי- יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים. לכאורה על פי סעיף זה ומשלא הוכח כי הנתבע זכאי לדירה ציבורית לפי הכללים, או לדירה בשטח של הדירה, חייב הנתבע בפינוי הדירה תוך 9 חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה על כך. יחד עם זאת, עפ"י חוק ההתייעלות הכלכלית לשנים 2009, 2010 תשס"ט-2009, תוקן חוק הדיור הציבורי ונקבע כי סעיף 3 בנוסחו כמצוטט לעיל: "לא יחול על מי שביום 1.8.09 התגורר עם זכאי בדירה ציבורית, אם התגורר כאמור במשך 4 שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין עם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה דייר ממשיך במהלך התקופה האמור". לפיכך, יש לבחון האם הוכיח הנתבע כי התגורר עם האם בדירה במשך 4 שנים לפחות לפני פטירתה. (ראה תא"ח (אש) 16062-11-12 עמיגור ניהול נכסים בע"מ נ' מנגיסטו לעניין הצורך להוכיח 4 שנים רצופות עד לפטירה). כלומר, השאלה העובדתית הטעונה הכרעה בתביעה דנן, הינה: האם הנתבע התגורר עם אמו בדירה עוד מ- 11/06. 8. בטרם אבחן את הראיות שבפניי לעניין שאלה עובדתית זו, אציין כי הגם שבפסיקה הובעו דעות שונות לעניין נטל ההוכחה בעניין, אני מעדיפה את הגרסה הסוברת כי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע הטוען להיותו דייר ממשיך. ראה ב-עא (י-ם) 6184/05 משה זריהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "זריהן"): "לדידי, הגם שלא נדרשת נוכחות פיזית רצופה בדירה, על הטוען להיותו "דייר ממשיך" הנטל להוכיח היותו קשור לדירה במירב הזיקות הפיזיות, בעוד שלזיקות הנפשיות יינתן משקל פחות" (ההדגשה שלי ר.א). וראה גם בית משפט מחוזי ב-ע"א (ת"א) 3136/04 דהרי אורלי נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ ודברי בית משפט השלום תא (ת"א) 28583-04 עמידר החברה הלאומית לשכון בישראל נ' רוזה עתיק). כאמור, ניתן למצוא בפסיקת ביהמ"ש שלום גם עמדה אחרת. אולם כאמור, לדידי נטל ההוכחה מוטל על הנתבע. מסקנה זו נובעת לא רק מאחר שבפסיקת ביהמ"ש המחוזי, שהיא בבחינת הלכה מנחה, העמדה היא כי הנטל על הנתבע, אלא גם מאחר שהלכה בדיני ראיות כי כאשר המדובר בטענה שלילית, קיים קושי להוכיחה ובידי הטוען טענה חיובית (במקרה דנן-כי התגורר בדירה בתקופה הנטענת), אפשרויות "טובות" יותר להוכחת הטענה. מעבר לאמור, אציין כי מימלא משמדובר בתביעה לפינוי וסילוק יד ממקרקעין, ההלכה היא כי די לתובע להוכיח בעלות במקרקעין ואז עובר הנטל לנתבע להוכיח, כי רכש זכות כלשהיא במקרקעין. 9. לאחר בחינת הראיות והעדויות שבפניי, שוכנעתי כי התובע לא הוכיח שהתגורר עם אמו בדירה עוד מ- 11/06 ולפיכך, אינו בגדר מי שחוק ההתייעלות הכלכלית חל עליו. בהתאם, בהעדר הוכחה לזכות לדירה בדיור הציבורי, או לזכות לדירה בשטח הנידון עפ"י הכללים, עליו לפנות את הדירה. עפ"י עדות יפה, אשר היא זו שבאופן אישי ביצעה ביקורים בדירה בשנים 2005-2009, ראתה יפה כי האם מתגוררת לבדה בדירה. יפה הבהירה כי גם אם ראתה את הנתבע מבקר לפעמים בדירה, היה ברור כי מדובר בביקוריו את אימו ולא במגורים: "היא אמרה שהוא בא לבקר אותה. שאלתי אותה איפה הוא גר והיא ענתה מעבר לכביש למטה" (עמ' 5 ש' 6-7). עדותה של יפה נמצאה מהימנה בעיני. לא מצאתי כל טעם בגינו תעיד עדות שאינה אמת, שהרי אף ניסתה בהמשך לסייע לנתבע להגיש באמצעותה בקשה ואף בקשה חוזרת, להכיר בו כדייר ממשיך. המדובר בעדה נעדרת אינטרס ועדותה אף נתמכה בדוחות "ביקורי מעגל" ושאלוני מידרוג, אשר אף מהם עולה כי האם התגוררה לבדה בדירה. אומנם בדוח מעגל מיום 28.5.07, 22.6.08 ובניגוד לדוח מעגל מיום 19.7.09 (בו סומן במפורש כי הדיירת גרה בגפה), לא סומנה הרובריקה של "גרה בגפה". יחד עם זאת, צויין במפורש בכל הדוחות מס' נפשות 1 (ולא צויין 3, כפי שהיה צריך להיות מסומן אילו היה נמצא כי גם הנתבע ובתו התגוררו בדירה). זאת ועוד, עפ"י תצהיר האם מיום 31.5.10 הצהירה האם במפורש כי "הנני גר בדירה ומלבדי לא מתגוררים בדירה דיירים נוספים..." (נספח 6 לתצהיר יפה). מעמדם של דוחות ביקורי המעגל כבר הוכרו בפסיקה כראיה מועדפת. ראה: ב- עת"מ 1687/07 (ת"א) יואב מזרחי נ' עמידר ואח': "אחת הדרכים לבחינה אם התגורר ילדו של זכאי בדירה, היא בחינת פרוטוקולים שנערכו בעקבות ביקורי המעגל. פרוטוקולים אלה שנערכו בזמן אמת, מצביעים על כך כי העותר התגורר בדירה יחד עם אמו רק כשנה לפני פטירתה... החלטות כל הועדות בעניין כאן הן החלטות סבירות המתבססות על ראיות מנהליות שניתן היה וראוי היה לקבלן (לכלל ה"ראיה המנהלית" אותה ראיה שאדם סביר היה רואה אותה כבעל ערך הוכחתי והיה סומך עליה, וראה בג"צ 2394/95 מוצ'ניק נ' משרד הפנים, פד"י מ"ט (3) 274, 277 (1995)". וראה גם עת"מ (תא) 23650-07-12 בן שמואל נ' מדינת ישראל משרד השיכון, וכן עת"מ 11500 גזל יוסף סלח נ' משרד הבינוי והשיכון: המדובר בדוחות שנערכו בזמן אמת ונחתמו ע"י האם. לדוחות נוסף כאמור מסמך מפורש עליו חתמה האם. טענת הנתבע בסיכומיו כאילו יפה אינה שופטת או עו"ד ולכן לא יכלה להחתים את התובעת על המסמך אינה מביאה להעדפת גרסתו. גם אם אין למסמך עליו חתמה האם מעמד של תצהיר ערוך כדין עפ"י דרישת פקודת הראיות, הרי שההלכה הפסוקה היא כי מי שחתום על מסמך, מוחזק כמי שקרא אותו ויודע על מה חתם. לפיכך, יש במסמך להצביע על כך שהאם אישרה בחתימתה, גם אם לא בתצהיר, כי היא מתגוררת בדירה לבד. למסמכים אלו מצטרפת כאמור, עדותה המהימנה של יפה שהעידה מידיעה אישית על מה שראתה בביקוריה בדירה. 10. אל מול ראיות אלו ניצבת עדותו של הנתבע, אשר הודה במפורש בחקירתו כי בשנת 2006 לא התגורר עם האם, אלא עם חברתו ובסוף שנת 2006 כשהאם עברה ניתוח היא אף עברה להתגורר עימו באותה דירה: "בסוף שנת 2006 אמא שלי עברה ניתוח בכליות ועשו לה קטטר, מאז היא חלתה בדיאליזה. מהתחלה היא גרה אצלי חודש אחרי בית החולים כי אני גרתי עם חברה שלי בשכונה. אחרי חודש היא הרגישה קצת יותר טוב וחזרה לבית שלה". ש. בסוף 2006 עוד היתה לך דירה אחרת? ת. אני גרתי עם חברה שלי" (עמ' 9 שורות 22-28 לפרוטוקול) הנתבע הודה לפיכך כי בשנת 2006 ואף בסופה!! התגורר עם חברתו בדירה אחרת בשכונה. אציין כי גם קריאה דקדקנית של כתב ההגנה שהגיש הנתבע מעלה כי טען למעשה כי הוא מתגורר בפועל בדירה עם האם רק משנת 2007. ראה סעיף 14 לכתב ההגנה: "הנתבע מתגורר בדירה מאז שנת 2007 לפחות...". אומנם בהמשך ציין הנתבע כי החל להתגורר בדירה בשלהי 2006 ותחילת 2007, אולם ברי כי תחילת מגורים רצופים אינה יכולה להיעשות בכמה מועדים. התובע הודה למעשה בחקירתו כי לא עבר להתגורר עם האם בסוף שנת 2006 שכן אז עוד התגורר עם חברתו בדירה אחרת והאם אף גרה אצלו לתקופה קצרה, באותו מועד. 11. עדות שכניו ומכריו של הנתבע אשר העידו לטובתו בעניין, לא נמצאה מהימנה בעיני. לא רק משום שהעדים "התעקשו" לסתור את עדות הנתבע עצמו על כי בשנת 2006 לא התגורר בדירה, אלא משום שעדותם כשלעצמה לא נמצאה בעיני מהימנה. שוכנעתי כי אין המדובר בעדים שיודעים תאריך מדוייק לכניסת הנתבע לגור בדירה הספציפית עצמה, זאת מאחר שגם קודם לכן התגורר הנתבע באותה שכונה. ייתכן והעדים אכן יודעים כי הנתבע התגורר בדירה. אולם, לעניין תאריך מדוייק בו החל להתגורר בה, לא מצאתי כי ניתן להשתית על עדותם הכרעה: נטליה אישרה שהיא איננה יודעת אם היו מס' חודשים שהנתבע לא התגורר בדירה וכי המטרה שלה אינה לבדוק היכן בדיוק הוא מתגורר (עמ' 12 שורות 2-3). עדותו של מר צוברי, כלל איננה רלוונטית לנדון, הואיל וזה אישר כי עבר להתגורר בשכונה רק בספטמבר 2008. לפיכך, לא ברור כיצד עדותו רלוונטית לעניין מועד תחילת המגורים- שנתיים קודם לכן. יוליה אישרה כי רכשה דירה בשכונה ביום 31.11.06 וייתכן ועברה לדור בה רק בדצמבר 2006. לפיכך, לאור חלוף הזמן ייתכן שראתה את הנתבע בדירת המנוחה רק לאחר מכן (כך לגבי שתי העדות הנוספות שהתובעת ויתרה על העדתן). כמו כן, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, החלה גם לגבי יתר העדים, כי לאור העובדה שהדירה שבה התגורר הנתבע לפני המעבר הנטען לדירת המנוחה, היתה ממוקמת בדיוק באותה שכונה, טעו העדים לסבור שמגוריו היו בבית אמו כבר קודם לכן. חיזוק לכך ניתן למצוא בעדות סבטלנה שאישרה כי לא "עקבה" אחרי הנתבע, ואישרה את האמור בתצהירה על סמך זה שנהגה, בין היתר, לראות את הנתבע כל יום במכולת (עמ' 15 שורה 5). גם עדה זו אישרה כי היא אינה בטוחה שהמעבר היה דווקא בסוף 2006. העדה נשאלה והשיבה כדלקמן: "ש. הנתבע אומר שבסוף 2006 הוא לקח את אמא שלו וגר בדירה אחרת תקופה כשלהיא? ת. אני לא יודעת בדיוק באיזה חודש, לפני 2006 הוא היה גר עם בת זוג שלו" (עמ' 15 שורות 6-7). 12. זאת ועוד, למרות טענתו של הנתבע למגוריו בדירה, אין חולק כי גם לגרסתו, לא פנה לתובעת ולא הודיע לה, במהלך כל השנים, שלטענתו התגורר בדירה, כי עבר להתגורר בדירה. גם האם, כפי שצויין לעיל, הצהירה מפורשות ב- 5/10 כי היא מתגוררת בדירה בגפה וכי איננה מסתירה פרטים או נתונים לשם קבלת הנחה בשכר דירה. מעדות הנתבע עולה כי העדר הדיווח נעשה על מנת ששכר הדירה ששולם ע"י האם לא יעלה. יפה העידה כי אילו היה מוצהר על מגורי הנתבע בדירה היה שכר הדירה מועלה ב- 1,500 ₪ במקום 90 ₪, אותם שילמה האם כדיירת יחידה. כפי שצויין לעיל, לא שוכנעתי כי הנתבע התגורר בדירה ברציפות 4 שנים בטרם פטירת האם. לפיכך, רק למעלה מן הצורך אציין, כי נוכח הסתרת עובדת מגוריו הנטענת, הרי גם אלו היה הנתבע מוכיח מגורים בתקופה כאמור, ספק אם היה הנתבע זכאי לזכות להמשיך ולגור בדירה. כבר נקבע כי אין לקבל התנהלות שנועדה להערים על התובעת בהסתרת מגורים בדירה של התובעת. ראה בעניין זה רע"א 357/13 ליחצו'ב אינסה נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, שם אישר ביהמ"ש העליון את פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי כי המערערת שם אינה בגדר דייר ממשיך, אך הוסיף כי כפי שסבר ביהמ"ש המחוזי, אין לקבל את התנהלות המבקשת שעשתה יד אחת עם המנוח להערים על המשיבה, בהסתרת מגוריה בדירה. שאחרת, נמצא מערימים על קופת הציבור גם אנו. אף אם ייתכן ומדובר באשה שיש לה זכאות כזאת, או אחרת משלה, בסיוע ציבורי, הרי שזו לחוד וזו לחוד, והדירה הנוכחית צריך שתשוב לציבור. במקרה דנן, הודה הנתבע בעדותו כי לא הודיע על מגוריו בדירה כדי ששכ"ד לא יעלה וראה בעניין גם סעיף 19 לסיכומיו. 13. כאמור, לא הוכח שהנתבע התגורר בדירה כבר מ- 11/06 ולפיכך, גם אם הנתבע עבר להתגורר בדירה בשלב כלשהוא לאחר מכן עוד בחיי האם (טענה אשר אף היא נסתרת מעדותה של יפה ומהמסמכים שהגישה), איך בכך די כדי להוכיח זכאותו. בעניין זה כבר נקבע בפסיקה כי הדרישה ל- 4 שנים מלאות הינה דווקאנית. ראה לדוגמא ע"א (ח') אזולאי נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל, שם חסרו 40 ימים להתגוררות המערער עם המנוח במשך 4 שנים. ביהמ"ש המחוזי נקבע כי למרות שהמדובר בפער של 40 ימים בלבד, אין המערער זכאי לקבל מעמד של דייר ממשיך: "המערער טען בערעור, כי החסר של 40 ימים הוא מזערי ויש להתעלם ממנו. אינני מסכימה לטענה זו: המחוקק אמר את דברו, ארבע שנים ולא פחות מזאת. התקופה של ארבע שנים נקבעה כתנאי סף, ואין לבית המשפט סמכות להפחיתו, ועל כל פנים אין הנסיבות כאן מצדיקות הארכת מועד זה, אפילו היתה לבית המשפט סמכות לעשות כך. אחזור ואפנה לדבריו של בית המשפט, העליון השופט רובינשטיין (עע"מ 823/12 תמר קליסה נ' יצחק שמעון, 8.8.13) באשר לכך שהדיור הציבורי, הוא משאב ציבורי, מצומצם, שיש לחלקו בצדק ולפיכך להקפיד הקפדה יתרה על הוראות החוק". למעלה מן הצורך אוסיף כי למרות שרישום כתובת במשרד הפנים, אין בו כדי להוות ראיה מכריעה בעניין, הרי שגם עפ"י הרישום במשרד הפנים, התגורר הנתבע בדירה רק מ- 24.8.08 (ראה נספח 7 לתצהיר יפה), דהיינו פחות מ- 4 שנים לפני פטירת האם. 14. מאחר שלא הוכח כי הנתבע התגורר עם האם בדירה 4 שנים לפני פטירתה, חל בנסיבות סעיף 3 לחוק על פיו לא היה הנתבע זכאי להמשיך ולהחזיק בדירה אלא למשך 9 חודשים לאחר פטירת האם. הנתבע יכול היה לרכוש זכויות להמשיך ולהחזיק בדירה רק אם הוא עצמו, בשל תנאיו הוא,היה זכאי לדיור ציבורי בדירה בשטח הנידון. עפ"י החלטת ועדת האכלוס העליונה במשה"ש, מיום 17.11.11 נמצא כי הנתבע אינו זכאי לדיור ציבורי מאחר שאינו עונה על הדרישה למס' הנפשות המזכות אותו. בהחלטה נאמר עוד כי 14 משפחות בנות 5-6 נפשות ממתינות לדירה ואי פינויה מעכב אכלוס של אחת מהן. הנתבע הפנה בסיכומיו (סעיף 23) לרישום בהחלטת הועדה כאילו לנתבע תעודת זכאות. בעניין זה אציין, כי גם עפ"י רישום זה, תעודת הזכאות היתה מוגבלת למועד שבין 7.11.11 ועד 1.11.12 וכמפורט לעיל, ע"פ הודעת משהב"ש המפורטת הנתבע לא נמצא זכאי לדיור ציבורי שכן אינו עונה לדרישה ביחס למס הנפשות המזכות.בכל מקרה עפ"י הוראות החוק, אין די בתעודת זכאות אלא יש צורך בזכות למגורים בשטח הדירה בה התגורר הזכאי. אומנם הנתבע טוען כי דירה בשטח של 60 מ"ר לא מתאימה אלא למשפחה בת מס' נפשות מועט ולא ל- 5-6 נפשות. אולם, כפי שהובהר בפתח הדברים, לביהמ"ש זה אין סמכות להתערב בהחלטה זו לגופם של דברים. משהנתבע אינו מחזיק בתעודת זכאות לסיוע בדיור הציבורי (ראה עמ' 9 שורות 13-19) ומשאינו בגדר "דייר ממשיך" לא זכאי הנתבע להמשיך ולהתגורר בדירה. בהערת אגב אציין ביחס להפניית הנתבע בסיכומיו לנוהל של משהב"ש, כי המדובר בנוהל הקודם לתיקון בחוק. בנוהל מופיע לדוגמא התנאי של מגורים רציפים 3 שנים עם הדייר החוזי בטרם פטירתו, בעוד שכאמור, גם הנתבע לא חלק על כך שע"פ הוראות החיקוק העדכניות, יש צורך בתקופת מגורים של 4 שנים. בנוסף, על פי הנוהל שצרף הנתבע עצמו, קיימת הפניה לדוחות ביקורי המעגל כאסמכתא לעניין המגורים (ומפורט הנוהל לערעור על קביעה בעניין, בפני ועדת האכלוס העליונה). 15. לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומורה לנתבע לסלק ידו מהדירה מס' 429/2 בגוש 13675, חלקה 115, 117 בשכונת איביקור בצפת. בנסיבות ומאחר שמדובר בדירת מגורים, הפינוי ייעשה תוך 60 יום מהיום. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. דייר ממשיךמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)הגדרות משפטיות