הגדרת "יצירה אדריכלית" בסעיף 1 לחוק זכות יוצרים

סעיף 1 לחוק זכות יוצרים מגדיר "יצירה אדריכלית" - בניין או מבנה אחר, וכן מודל לבניין או למבנה כאמור;" סעיפים 45 ו-46 לחוק האמור קובעים לעניין הזכות המוסרית השמורה ליוצר: "45. (א) ליוצר של יצירה אמנותית, יצירה דרמטית, יצירה מוסיקלית או יצירה ספרותית, למעט תוכנת מחשב, שיש בה זכות יוצרים, תהיה ביחס ליצירתו זכות מוסרית, למשך תקופת זכות היוצרים באותה יצירה. (ב) הזכות המוסרית היא אישית ואינה ניתנת להעברה, והיא תעמוד ליוצר אף אם אין לו ביצירה זכות יוצרים או אם העביר את זכות היוצרים ביצירה, כולה או חלקה, לאחר. 46. זכות מוסרית ביחס ליצירה היא זכות היוצר - (1) כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תיעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה, והכל אם יש באילו מהם כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר." 8. להלן הדיון הרליבנטי לענייננו מפסק-דיני בעניין אדיב דאוד: "על פי הדין הקודם יצירה אדריכלית היתה מוגנת ככל שהיה לה אופי אומנותי (סעיפים 1 ו-35(1) לחוק זכות יוצרים, 1911). זכות יוצרים מורכבת משתי זכויות משנה: זכות כלכלית-חומרית, המקנה לבעליה בלעדיות לגבי שימושים פומביים ומסחריים ביצירה, וזכות מוסרית (הנקראת גם "זכות אישית"), שתכליתה הגנה על הזיקה האישית שיש ליוצר ליצירתו. עד לשנת 1981 זכות יוצרים על פי המשפט הישראלי כללה את הזכות הכלכלית-החומרית בלבד. סעיף 1(2) לחוק זכות יוצרים, 1911 מגדיר "זכות יוצרים" על דרך רשימת שימושים פומביים ומסחריים. בשנת 1981 הורחב היקפה של זכות היוצרים ונכללה בה גם הזכות המוסרית על ידי תיקון פקודת זכות יוצרים, שהוסיף לפקודה את סעיף 4א. "שינוי יצירה מוגנת, לכשעצמו, אינו נמנה על רשימת השימושים, הנתונים באופן בלעדי ליוצר לפי סעיף 1 לחוק זכות יוצרים, 1911. אין בפעולה זו, איפוא, כדי לפגוע בזכותו החומרית-הכלכלית ביצירה. השאלה, אם הכנסת שינוי במבנה, שהוא יצירה אדריכלית מוגנת, מהווה פגיעה בזכות המוסרית של מתכננו, היתה תלויה באופן פרשנות סעיף 4א לפקודת זכות יוצרים, שזו לשונו: "(1) מחבר זכאי ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה המקובלים. "(2) מחבר זכאי שלא ייעשה כיצירתו כל סילוף, פגימה או שינוי אחר, או כל פעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס לאותה יצירה, העלולה לפגוע בכבודו או בשמו של מחברה. "(3) פגיעה בזכות לפי סעיף זה היא עוולה אזרחית. והוראות פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. יחולו עליה. "(4) זכותו של מחבר לפי סעיף זה לא תהיה תלויה בזכותו החומרית באותה יצירה, והיא תעמוד לו אף לאחר שזכות זו, כולה או מקצתה הועברה לאחר. "(5) בתביעה לפי סעיף זה זכאי המחבר לפיצויים בסכום שיקבע בית המשפט לפי נסיבות המקרה. אף אם לא הוכיח נזק ממון; הוראה זו לא תגרע מסמכות אחרת של בית המשפט לפי פרק ה' לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]". "פרופ' יהושע ויסמן במאמרו "הזכות האישית (droit moral) בדיני זכות יוצרים, מחקרי משפט ז (תשמ"ט), 51, 63, סבור, כי לפי נוסח ס"ק (2) כל שינוי ביצירה אסור - בין אם השינוי פוגע בכבודו של היוצר ובין אם לאו - שכן פגיעה בכבודו או בשמו של היוצר היא תנאי לזכותו להגנה רק כאשר מדובר בפעולה שיש בה משום הפחתת ערך ביחס ליצירה. "לעומת זאת, ב-ת"א (מחוזי חי') 977/86 פרופ' אבשלום טאו נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל בע"מ, פסקים (מ') תשנ"ב (3) 89 (1992) קבעה השופטת טובה שטרסברג כהן, כי "יש לפרש את הסעיף כך, שהסיפא המתייחסת לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר, תפורש כמתייחסת גם לרישא של הסעיף. ובאופן כזה כל השינויים למיניהם, המוזכרים בסעיף, יהוו פגיעה בזכות היוצרים אם גרמו לפגיעה בשמו או בכבודו של המחבר. את הביטוי "פגיעה בשמו או בכבודו..." יש לפרש פירוש מרחיב, הכולל גם פגיעה ביצירה עצמה על ידי שינוי משמעותי הפוגע כמאפייניה היצירתיים, או שוללם, שכן, שינוי כזה יש בו משום פגיעה בכבודו של היוצר כאמן. "12. לפי הגדרת זכות מוסרית בסעיף 46 לחוק, האיסור על שינוי יצירה חל באופן מפורש רק ביחס לשינוי שיש בו כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר. מעבר להגדרה צרה יותר של הזכות המוסרית, החוק גם קובע, בסעיף 50, כי לא כל פעולה, הפוגעת בזכות המוסרית מהווה הפרה שלה, אלא רק פעולה, שאינה סבירה בנסיבות העניין. סעיף 50 קובע כך: "(א) העושה ביצירה פעולה הפוגעת בזכות המוסרית של היוצר, מפר את הזכות האמורה. "(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א), עשיית פעולה ביצירה הפוגעת בזכות המוסרית האמורה בסעיף 46(2) אינה מהווה הפרה של הזכות האמורה, אם הפעולה היתה סבירה בנסיבות העניין. "(ג) לעניין סעיף קטן (ב), רשאי בית המשפט להתחשב, בין השאר, באלה: (1) אופי היצירה שביחס אליה נעשתה הפעולה; (2) אופי הפעולה ומטרתה; (3) יצירתה של היצירה על ידי העובד במסגרת עבודתו או לפי הזמנה; (4) המקובל בענף; (5) הצורך בעשיית הפעולה לעומת הפגיעה שנגרמה ליוצר כתוצאה ממנה". "לפי דברי ההסבר לחוק (הצ"ח 196, תשס"ה, עמ' 1116, 1136), הסייג של פעולה סבירה בנסיבות העניין נועד לאפשר לבית המשפט "לאזן בין האינטרסים האישיים של היוצר ביצירתו לבין אינטרסים לגיטימיים אחרים שעשויים להיות ביצירה, כמו האינטרסים הכלכליים של בעל העותק הפיזי של היצירה, אינטרסים ציבוריים, וכו' ". יישום בענייננו 9. המערערת עוסקת בניהול ובהפקה של קונצרטים ואירועי מוסיקה. התברר לה, כי דרושה הפרדה בין המבואה במבנה, לבין אולם הקונצרטים כדי למנוע מעבר של רעשים ושל אור במקרה של קונצרטים הנערכים בשעות היום. השופט המלומד ציין, כי בעלי הדין הכירו בצורך בהתקנת וילון חוצץ. המחלוקת התעוררה כאשר התברר למערערת, לטענתה, כי וילון שתכננה המשיבה אינו בר ביצוע והיא העדיפה הכנה של וילון שנעשתה על ידי יצרן בענף הנדון. בסופו של דבר הותקן הווילון האמור ובתגובה גזרה המשיבה את חלקו התחתון, כדי לקצר אותו. גרסת המשיבה היא, שקיצור הווילון נעשה כדי לשפר את תפקודו וכדי למנוע מפגע בטיחותי. 10. השופט המלומד ציין (סעיף 4.1 לפסק הדין), כי צורתו של הווילון לאחר קיצורו "נראית טבעית ואסתטית יותר ממצבו קודם לכן". בפועל מתפקד הווילון באופן סביר מאותו שלב, ולגבי העתיד - קיים פתרון מוסכם על כל הצדדים, לרבות עיריית תל אביב יפו, הבעלים של המבנה. מדובר, איפא, בשינוי זמני בעיצוב הפנימי, שנעשה על-ידי המזמין/המפעיל של המבנה, לפי הבנתו את צרכי תפעול המקום, ובניגוד לדעתה של האדריכלית/ מעצבת החלל הפנימי. 11. השאלה הקצרה שבמחלוקת בין בעלי הדין היא, איפא, האם ניתן לראות בהתקנת וילון במבנה הנדון משום הפרה של זכות היוצרים של האדריכלית המתכננת, ומשום פגיעה בזכותה המוסרית. 12. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, אני משיב בשלילה לשתי השאלות האמורות. 13. המשיבה תכננה את השיפוץ רחב ההיקף של המבנה והיתה גם אחראית לתכנון הפנים. אין ספק שהמשיבה זכאית לכך שהתכנון יבוצע באופן ההולם את תפיסתה הכוללת, הן לגבי המבנה והן לגבי האמצעים הפונקציונאליים המשרתים את הפעילות העיקרית בו. לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין בדבר הצורך בווילון, בשים לב לפעילות העיקרית במבנה. למערערת התברר, כי תליית הווילון, כפי שתוכנן על ידי המשיבה, לא תשרת את מטרותיה, וזאת, על סמך חוות דעת שקיבלה מאת יצרן וילונות מהסוג הנדון. 14. אמת הדבר, כפי שציין השופט המלומד, שלמשיבה לא ניתנה הזדמנות נאותה להתייחס להשגותיו של יצרן הווילון. עם זאת, ניתן להבין שהמערערת ביקשה להתקדם, ככל הניתן, בביצוע מטרתה, דהיינו תליית וילון, ללא עיכובים. הווילון שנתלה, והביא לתוצאה התפקודית הרצויה, מהווה, כפי שברור עתה, פתרון זמני. המשיבה מסכימה, שהיא גזרה את חלקו התחתון כדי לשפר את תפקודו. 15. המבנה כולו, על עיצוב הפנים, שומר, בעיקרו של דבר, על התכנון כפי שנעשה על ידי המשיבה. אינני סבור שניתן לראות, בנסיבות העניין הנוכחי, בתליה של וילון, באופן זמני, ולצורך חיוני של המפעיל, משום פגיעה בזכויות יוצרים של המתכנן, או בזכותו המוסרית. 16. אין טענה לכך ששמה של המשיבה לא נקרא על יצירתה, ולא נראה לי שהיה בתליית הווילון משום הטלת פגם ביצירתה של המשיבה, או כדי לפגוע בכבודה או בשמה, במובן סעיף 46(2) לחוק זכות יוצרים. אין להתעלם מכך שהווילון הנדון הוא רק חלק מעיצוב פנים המבנה. לא בכל שעות היממה נעשה בו שימוש ואינני סבור שניתן לראות פגיעה בזכות מוסרית בכל שינוי זמני, בעיצוב הפנים, הנעשה על ידי המזמין. 17. מנימוקים דומים גם אינני רואה הפרה של זכות היוצרים בתליית הווילון. כפי שעולה גם מפסק-דינה של השופטת דליה מארק בעניין ת.א. (שלום ת"א) 193532/02 אדריכל מוססקו נ' עיריית עפולה (מיום 25/7/05, סעיף 37) יש צורך באיזון בין הזכויות של הבעלים של המבנה להתאימו לצרכים המשתנים, לבין זכותו של האדריכל היוצר לשמור על יצירתו ועל אופייה האומנותי. 18. אינני מתעלם מכך שבפני בית-משפט השלום היתה חוות דעת של אדריכלית מטעם המשיבה, כמו גם עמדתה של המשיבה עצמה (אותה הבהירה גם בע"פ ובתוקף רב בעת הדיון בערעור) ולפיהן ראוי להקפיד על שמירת המונופולין של האדריכל המתכנן ולמנוע כל פגיעה, קלה או חמורה. עיינתי בתמונות שהיו בפני בית-משפט השלום, ואני סבור, כי בשים לב להיקף הכולל של עבודת התכנון שבוצעה על ידי האדריכלית, הרי נושא הווילון הוא משני וזניח, בעיקר בהתחשב בכך שאין יותר מחלוקת בנושא זה לגבי וילון שיחליף את זה הקיים. 19. אני סבור, כי בענייננו ניתן להסיק תנאי מכללא ביחסים שבין האדריכלית למזמין, לפיו יש ללקוח של האדריכלית רישיון לשנות את עיצוב הפנים לצורך חשוב של אחד מנושאי עיצוב הפנים. בודאי שרישיון מעין זה קיים כאשר השינוי הוא זמני. לחלופין אני סבור ששינוי, כפי שנעשה, הוא בגדר שימוש הוגן במובן סעיף 19(א) רישא לחוק, ראו סעיף 24 לפסק-דיני בעניין אדיב דאוד. סעד 20. בשים לב לשיקולים דלעיל, אני מקבל את הערעור בכל הנוגע לקבלת התביעה שכנגד, ואני מבטל את אותו חלק של פסק דינו של בית משפט השלום, לפיו התקבלה התביעה שכנגד. 21. החיובים הכספיים שנקבעו בבית משפט השלום, לרבות החיוב בשכר טרחת עו"ד, בטלים. ככל ששולמו על ידי המערערת למשיבה כספים מכוח פסק דינו של בית משפט השלום, הרי יוחזרו אלה למערערת, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום ביצוע התשלום ועד להחזר המלא בפועל. 22. אני מחייב את המשיבה לשלם למערערת את הוצאות המשפט בערעור (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו של כל פריט), וכן, בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 18,000 (שמונה עשר אלף) ₪, להיום. בקביעת חיוב זה התחשבתי בכך שהתביעה העיקרית של המערערת בבית משפט השלום נדחתה. העירבון בערעור יוחזר למערערת באמצעות בא כוחה. זכויות יוצרים (הפרת)שלילת פיצויי פיטורים (חשד לגניבה)הגדרות משפטיותאדריכלות