"הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון

"הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים - "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען "השתק עילה" להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, במקרה כזה ייתכן שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית". ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד (2) עמ' 642 בהליך שלפניי, התובע, אשר הוא עצמו לא היה צד להליך הקודם אלא חליפתו (המבטחת), עותר לפסיקת נזקיו בין תאונת הדרכים. בהליך הקודם נדרש בית המשפט לנזקי הנתבעים (התובעים שם) ולפיכך אין המדובר בתביעה נוספת בשל אותה עילה (ראה גם נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 44). יחד עם זאת, ולפי שעסקינן בשאלת האחריות לתאונת הדרכים וזו כבר עמדה לדיון בפני בית המשפט שם, הרי שיש לבחון האם הושתקה הפלוגתא. בע"א 1041/97 (לעיל) קבע בית המשפט ארבעה תנאים אשר בהתקיימם יש לקבוע כי הפלוגתא הושתקה : זהות בפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, קיומו של דיון בין הצדדים, הכרעה מפורשת תוך קביעת ממצא פוזיטיבי וחיוניות ההכרעה לצורך פסק הדין. (שם בעמ' 650). כאמור אין חולק בדבר זהות הפלוגתא הנוגעת לאחריות לתאונה וכן על קיומו של הדיון. בהקשר זה יוער כי התובע טען שעל מועד הדיון נודע לו בבוקר הדיון ועל כן לא הייתה בידו שעת כושר לזימון עדיו. טענה זו יש לדחות שכן חליפתו של התובע, המבטחת, נשמעה בדיון (וכן העידה הנהגת). ככל שהיה הכרח לשמוע את העד, הרי שיכולה הייתה להקדים זימונו לדיון או לעתור לזימונו במעמד הדיון. עיון מעלה כי קיומו של אותו עד הוזכר, ואולם אין בקשה לזמנו. דיון אם כן קויים. יש לבחון כעת האם הפשרה שהושגה בין הצדדים במהלך הדיון יכולה להיחשב כממצא פוזיטיבי לצורך השתק פלוגתא. ברע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (פורסם במאגרים המשפטיים) עמד כב' השופט רובינשטיין על כוחו של פסק דין שניתן בהסכמה להקים השתק פלוגתא: כאשר עסקינן בפסק דין הניתן בהסכמה נוצר ספק מובנה באשר לכוחו להקים השתק פלוגתא (ראו 3820/03 דמארי נ' מינהל מקרקעי ישראל (טרם פורסם) (השופט עדיאל); פרשת מלמד, 520; לעיון בגישות שונות לכך ראו זלצמן, 331 - 337); זאת בשל העוול העלול להיגרם לצד המושתק - מקום שלא התקיים בפועל דיון אדוורסרי בין בעלי הדין לבירור הפלוגתא. הסכם פשרה מונע לרוב על ידי רצון הצדדים להביא לידי סיומה את ההתדיינות המשפטית ובכך לחסוך זמן ומשאבים - והחלה דווקנית של כלל השתק הפלוגתא על פסק דין שניתן בדרך הפשרה עלולה להביא להימנעותם של בעלי דין מסיום המחלוקות בפשרה, מחשש להשפעת פסק הדין שבפשרה על הליכים עתידיים. על כן יש לבחון בקפידה את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט ושעל פיה ניתן פסק הדין - בטרם יוחל השתק פלוגתא. לעניין זה יש לשאול "אם הסכמתו של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות המאוחרת למתן פסק הדין בהסכמה, כוללת בחובה גם הסכמה לקביעה מסוימת בפלוגתא כלשהי שהועלתה למחלוקת על ידי הצדדים, בבחינת הודאתו של בעל הדין בתוכנה המסוים של אותה קביעה... קביעה שנעשתה בהסכמת הצדדים לצורך פסק דין בהסכמה דינה כדין קביעה שנעשתה על ידי בית המשפט בעקבות בירור לגופה של הפלוגתא שבמחלוקת" (זלצמן, 335). ודוק: גישה זו היא אחת מהגישות שהוזכרו בספרה של פרופ' זלצמן - והיא הגישה הנראית בעיני; וראו גם ע"א 25/64 קנדין נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד י"ז 11, 16 (השופט - כתארו אז - לנדוי). בפי התובע בהקשר זה שתי טענות: האחת, כי התנגד להמלצת בית המשפט. השניה, כי פסק הדין ניתן בהתאם להמלצת בית המשפט, ולפיכך אין לומר כי נקבע ממצא פוזיטיבי. לעניין הטענה הראשונה, הרי שהתנגדותו הנטענת לא קיבלה כל ביטוי בפרוטוקול הדיון לא מפיו ואף לא מפי הנהגת הגב' אגבאריה. לעניין הטענה השניה - באשר לקביעת ממצא פוזיטיבי הרי שבהתאם לע"א 682/07 (לעיל) יש לבחון את טיב ההסכמה שהוצגה לבית המשפט. וזו ההסכמה כפי שהיא מופיעה בפרוטוקול הדיון: "בהמלצת בית המשפט ולאחר שבית המשפט שמע אותנו, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה ומבלי להודות באחריות, הגענו לפשרה במסגרתה תשלם הנתבעת 2 לתובעים סך של 11,000 ₪..." לאחר שבחנתי את ההסכמה אין בידי לקבל את טענת התובע. ב"כ התובע אינו מפנה לכך שההסכמה נעשתה מבלי להודות באחריות, אלא מתמקד בעובדה כי מדובר בהמלצה שהתקבלה. לדבריו, עצם ההמלצה - משמעה העדר קביעה פוזיטיבית. טענה זו אינה מתיישבת עם השכל הישר. שהרי - משמעות תוצאת פסק הדין, לפיה חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו של התובע תפצה את הנתבע באותו הליך בגין הנזקים אשר נגרמו לרכבו במהלך התאונה, מלמדת כי במסגרת פסק הדין נקבע כי הנהגת ברכב התובע (כאן) אחראית לקרות התאונה. כמו כן, להמלצה לא התנגדה חליפתו, חברת הביטוח. אין משמעות אחרת לאותה הסכמה אליה הגיעו הצדדים וכל פרשנות אחרת מעקרת את תוקפה. יתרה מזאת, התובע אף אינו טוען בהליך זה כי נזקיו (בגדר אשם תורם שם) לא הובאו בחשבון באותה פשרה שנעשתה ואין בפיו כל טענה אחרת המתיישבת עם הסכמתו (או הסכמת חליפתו מבלי התנגדות מצידו או מטעם הנהגת) לשלם לתובע שם. עיון מעלה כי ההסכמה הינה לסילוק מלא וסופי. משמעות הדבר כי בכך הוכרעה שאלת האחריות לתאונה. בנסיבות העניין ומשאין ספק כי הכרעה באותה פלוגתא הייתה חיונית להוצאת פסק הדין (התנאי הרביעי לפי ע"א 1041/97), הרי שיש לקבל את הבקשה. תוצאה היא אם כן שהתביעה נדחית. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך של 1,000 ₪. מעשה בית דיןדיוןעקרון סופיות הדיוןדוקטרינות משפטיות