פוסט טראומה בתאונת עבודה - נעילת עובד בחדר הקירור בטעות

בכתב תביעתה טענה המערערת, כי במסגרת עבודתה אצל המשיבה 1 (להלן: "המשיבה") נכנסה לאחד מחדרי הקירור במקום עבודתה, לצורכי העבודה, ומיד לאחר כניסתה לחדר הקירור הבחינה בעובד אחר שיצא מחדר הקירור וסגר אחריו את הדלת ונעל אותה בחדר הקירור. לדבריה, היא גיששה את דרכה בחושך לכיוון הדלת או אז, מצאה את ידית הביטחון הפנימית שעל הדלת, אולם לא הצליחה להפעיל את ידית הדלת, שלפי גרסתה היתה מקולקלת ולא פעלה, והדלת לא נפתחה. לדבריה, האור כבה והקור החל להתגבר וכשהחרדה והבהלה אוחזים בה התמוטטה על הרצפה בבכי וצעקות, כשהיא במצב נפשי קשה. לטענתה, רק לאחר דקות ארוכות היא חולצה מחדר הקירור, על ידי עובדים אחרים, שפתחו את הדלת מבחוץ. לדבריה, בתצהיר עדותה, היא הוצאה מחדר הקירור כשהיא בוכיה ורועדת כולה ועובדים שהיו במקום שטפו את פניה והרגיעו אותה עד שהתאוששה והמשיכה בעבודתה. למחרת היום חשה בחרדה האוחזת בה, התפנתה לקבלת טיפול רפואי וניתנו לה מספר ימי מחלה. בגין האירוע האמור, אירוע התאונה, הוגשה הודעה על תאונת עבודה למל"ל, בשנת 2003 ותביעה להכרה בנכות, בשנת 2006. המל"ל הכיר באירוע כתאונת עבודה וקבע למערערת נכות בגין תסמונת פוסט טראומה. המערערת תמכה תביעתה בבית המשפט קמא בחוות דעת מומחה, ד"ר שיבר, אשר קבע בחוות דעתו כי האירוע התאונתי, האמור, גרם למערערת לנזק נפשי שבגינו קבע לה נכות רפואית בשיעור של 10% עקב תסמונת פוסט טראומטית כרונית עם מרכיבים חרדתיים ודיכאוניים. המשיבה לא כפרה בעובדה, כי המערערת נסגרה בחדר הקירור, אולם, לטענתה, לא נפל כל פגם בידית דלת חדר הקירור אשר מנע יציאתה מחדר הקירור. כן טענה, כי היה זה אירוע מינורי, חסר חשיבות, שלא גרם למערערת כל נזק וכי הפגיעה הנפשית ממנה סובלת המערערת איננה קשורה לאירוע הנדון, כי אם לאירועים אחרים בחייה של המערערת. בית המשפט קמא קבע, כי האירוע עצמו אינו במחלוקת במובן זה שהמערערת היתה בחדר הקירור וכי אחד העובדים אשר שהה בחדר הקירור יחד עימה, יצא את חדר הקירור וסגר אחריו את הדלת וכי המערערת שהתה בחדר הקירור בחשכה מלאה והדלת נפתחה, לשמע צעקותיה של המערערת, מבחוץ על ידי אחרים, דקות מספר לאחר מכן. המחלוקת עליה עמד בית המשפט קמא נגעה לטענת המערערת בדבר אי תקינות ידית הדלת אשר מנעה ממנה היכולת לפתוח הדלת, וזו גוזרת הכרעה בשאלת אחריותה של המשיבה. ועד כמה יש לראות באירוע כאירוע חריג וטראומטי אשר גרם לפגיעה הנפשית ממנה סובלת המערערת. (שאלת הקשר הסיבתי) בית המשפט קמא קבע, כי גרסת המערערת לפיה, לא הצליחה לפתוח את הדלת מבפנים מטעמים של ליקוי בידית הדלת לא הוכחה. בית המשפט קמא קבע כי לא הוגשו ראיות המלמדות כי הידית נמצאה מקולקלת או כי ידית כאמור יכולה להתקלקל. בית המשפט קמא העדיף את עדותו של עובד המשיבה, מר שמעון אבו, אשר בדק את ידית הדלת אחרי האירוע ולא מצא בה כל ליקוי. בית המשפט קמא ציין, כי מטעם המערערת לא העיד אף אדם אחר שיכול היה להעיד על אי תקינות הדלת או ידית הדלת. בית המשפט קמא אף התייחס לפערים הקיימים בגירסאות המערערת באשר לנסיבות האירוע , כפי שעולה מכתב תביעתה ובמסמכים הרפואיים כמו גם בתביעתה למוסד לביטוח לאומי כשבחלק מהאמרות (הודעה על פגיעה בעבודה למל"ל משנת 2003) נרשם, כי היא מדווחת על כי נכנסה למקרר והדלת נסגרה והיא נבהלה ואילו באמרה אחרת (בתביעת נכות למל"ל משנת 2006 ובתצהיר עדותה לבית המשפט) היא גורסת כי סגרו עליה את דלת חדר הקירור וכי ידית הדלת לא היתה תקינה ולכן הדלת לא נפתחה. בית המשפט קמא בחר, אפוא, להעדיף את גרסתה הראשונה של המערערת לפיה, הדלת נסגרה עליה בחדר הקירור ולכן נבהלה, מבלי שנשמעה מפיה תלונה כלשהי כנגד תקינות ידית הדלת או תקינות הדלת עצמה. בהינתן האמור קבע כי לא הוכח כל ליקוי בידית דלת חדר הקירור ובהתאם קבע, כי לא הוכחה כל רשלנות או אחריות של המשיבה הנובעת מאי תקינות דלת חדר הקירור. בית המשפט קמא הוסף וקבע כי הוכח בפניו, כי האירוע היה אירוע רגיל ואינו חריג, הקורה לעיתים לעובדים אחרים העובדים אצל הנתבעת, וכי גם אם מדובר בנסיבות של נפגע בע "גולגולת דקה" אין בנמצא עדות למצוקה נפשית של המערערת, לא בזמן האירוע ולא בסמוך לאחריו וזאת לנוכח העובדה, כי לאחר שהוצאה מחדר הקירור המשיכה בעבודתה הסדירה עד לסיום יום העבודה, מבלי שהיא מפגינה מצוקה. עוד ציין בית המשפט קמא, כי יש לזקוף ל חובת המערערת העובדה, כי לא הביאה לעדות עדים ממקום עבודתה, אשר יכלו להעיד על מצוקתה הנפשית בעת שהוצאה מחדר הקירור, כפי שטענה. יחד עם זאת, ציין בית המשפט קמא, כי הוא מאמין למערערת כי נתקפה חרדה אולם , לא ראה בכך אירוע חריג שגרם לה לסבול מתסמונת פוסט טראומתית. בהנתן האמור, קבע בית המשפט קמא, כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הנפשי שנגרם לה. בית המשפט קמא קבע, כי אין לשלול את האפשרות, כי אירוע תאונתי מאוחר יותר במקום עבודתה, מחודש מאי 2002, (כחודשיים לאחר האירוע הנדון) שבעקבותיו נפלה המערערת על הפנים ונחבלה בראשה הוא אירוע שגרם לנזק הנפשי האמור. או אף מחלת ריאות קשה - מחלת סרקואידוזיס, שהתגלתה בגופה במהלך שנת 2006, אשר אף הביאה להפסקת עבודתה במשיבה, היא זו שגרמה לתסמונת פוסט טראומתית ממנה סובלת המערערת. המערערת, בהודעת הערעור, טענה כי שגה בית משפט קמא עת דחה תביעתה לפיצוי בגין האירוע הנדון כשהיא פורשת אחת לאחת את טענותיה, הן במישור האחריות והן במישור הוכחת הקשר הסיבתי והנזק. לטענת המערערת שגה בית המשפט קמא בקביעותיו לעניין תקינות ידית דלת חדר הקירור. לטענתה, בנסיבות העניין חל הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו", ולפיו היה על המשיבה להוכיח את תקינות ידית דלת חדר הקירור, לאחר שהוכח שהמערערת לא הצליחה לפתוח את הדלת. לחילופין ובנוסף טענה, כי בית המשפט נמנע מלהתייחס ליתר טענותיה המבססות את אחריות המשיבה למשל – העדר קיומה של תאורת חירום בתוך חדר הקירור כאשר הדלת נסגרת, העדר הנחיות התנהגות לעובדים והעדר פיקוח על התנהלות העובדים, אשר איפשר התנהגות שלוחת רסן זו של סגירת עובדת בחדר קירור. עוד טענה כנגד קביעתו של בית המשפט קמא אשר דחה קיומה של חובה חקוקה על המעביד לדאוג לתקינות התקן הסגירה הפנימי של חדר הקירור לפי תקנות למניעת מפגעים (בטיחות מקררים) (מנגנון לפתיחת הדלת מבפנים), תשכ"ו – 1965, וכן עת דחה תחולתם של תקן שפורסם על ידי מרכז המידע של מכון התקנים העוסק בבטיחות בעבודה בחדרי קירור המתיחס בין השאר לצורך בקיומה של תאורת חירום בחדר קרור בנסיבות של סגירת דלת כשעובד מצוי בתוך חדר הקירור. כן טענה כנגד קביעתו של בית משפט קמא לעניין מצבה הנפשי עת חולצה מחדר הקירור. לטענתה, אין לזקוף לחובתה את אי הבאת חבריה לעבודה לעדות, כדי שיעידו אודות מצבה הנפשי לאחר שהוצאה מחדר הקירור, מאחר ואלה סרבו להעיד במשפט. המערערת חזרה וטענה כי בעקבות האירוע הטראומטי האמור נעדרה מעבודתה, כעולה מתעודות המחלה, בהן גם מצוין במפורש כי סובלת מהפרעות של פאניקה. לטענתה, הבהלה שאחזה בה הינה ממכלול נסיבות האירוע, אליו נקלעה דהיינו, מעצם סגירתה בחדר הקירור החשוך במשך דקות ארוכות מבלי יכולת לצאת. הוסיפה וטענה המערערת, כי שגה בית משפט קמא עת נמנע מלמנות מומחה מטעמו לבחינת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבה הנפשי היום והתעלם מחוות דעת המומחה מטעמה, ד"ר שיבר, אשר קבע קיומו של קשר סיבתי , כאמור. כן טענה כנגד החלטת בית המשפט קמא , אשר לא נענה לבקשת התובעת לצרף תצהיר משלים כתגובה לחקירתו של מומחה המשיבה, פרופ' אליצור. עוד טענה כנגד התעלמותו של בית המשפט קמא מקיומו של קשר סיבתי שנקבע על ידי המל"ל מכוחו מקבלת המערערת כיום גמלה מהמוסד לביטוח לאומי עקב האירוע האמור. בנסיבות אלו טענה כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי על המשיבה הנטל להוכיח כי עמדה בתקנים הנדרשים להפעלת חדר קירור וכי הדלת היתה תקינה וכי מקום שלא השכילה לעשות כן יש לקבוע את דבר אחריותה, גם בנסיבות בהן מדובר בעובד בעל מאפייני אישיות מיוחדים, בבחינת גולגולת דקה. בהתאם, טענה כי הנזק הנפשי ממנו היא סובלת נובע מן האירוע התאונתי האמור ועל כן יש להידרש לשאלת הנזק שנגרם למערערת. מנגד טענה המשיבה, כי יש לדחות הערעור לאור קביעתו של בית המשפט קמא לפיו, לא הוכח אירוע תאונתי המקים חבות ולא הוכחה מצוקה נפשית או נכות נפשית בעקבותיו. טענה המשיבה כי המחלוקת העיקרית שעמדה לדיון נוגעת למשך הזמן בו שהתה המערערת בחדר הקירור ותוצאות נסיבות אלו. לטענתה, המדובר במהומה רבה על מאומה וכי המערערת נכשלה מלהוכיח קשר סיבתי בין מצבה הרפואי לבין האירוע הנדון . לטענת המשיבה אין המדובר באירוע חריג והראיה כי המערערת המשיכה לעבוד באותו יום ואין בנמצא הוכחה שפנתה בסמוך לטיפול נפשי כלשהו. אשר לתקינות ידית דלת חדר הקירור, טענה המשיבה , כי אין המדובר בדבר מסוכן ואין להחיל את הכלל הראייתי בדבר העברת נטל הראיה אל כתפיה וכי הנטל להוכיח פגם בידית הוא על המערערת והיא לא עמ דה בו. עוד בנוסף הצביעה המשיבה על גרסאות המערערת בהן לא מוזכרת הטענה בדבר אי תקינות ידית דלת חדר הקירור, בין השאר בתצהיר התשובות לשאלון עליו חתמה. המשיבה חזרה והפנתה לחוות דעתו של פרופ' אליצור, מטעמה, לפיה הפרעות התנהגות, עקב פאניקה, אינן מצביעות בהכרח על נכות נפשית או פגימה נפשית שארעה למערערת מאוחר יותר ואשר לא הוכח כי היא קשורה לאירוע האמור, לנוכח העובדה כי מאז האירוע האמור ועד להבחנה בשנת 2004 של תסמונת פאניקה עברה היא תאונת עבודה נוספת, בחודש מאי 2002, בה נחבלה בראשה. עוד טענה לאפשרות , כי מחלת הסרקואידוזיס, בה חלתה המערערת בשנת 2006 , אשר הביאה אותה למצב בו נאלצה להפסיק עבודתה אצל המשיבה 1, תרמה חלקה למצבה הנפשי של המערערת. לטענת המשיבה העובדה שבית המשפט נמנע מלמנות מומחה מטעמו אין בה כדי ללמד על טעות וכי אין בהכרת האירוע על ידי המל"ל כתאונת עבודה כדי להעיד דבר לענייננו מאחר ואין המדובר בראיה קבילה. כן טענה כי אין להתערב בהחלטת בית המשפט קמא אשר לא התיר למערערת להגיש תצהיר משלים בתגובה לעדותו של פרופ' אליצור. לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אני כי אין להתערב בהחלטותיו של בית המשפט קמא בשלב ניהול הדיון, עליהן מבקשת המערערת להשיג, והכוונה לאי מינוי מומחה מטעם בית המשפט במחלוקת דנן וכן אי מתן רשות למערערת להגיש תצהיר משלים בתגובה לחקירת מומחה המשיבה, פרופ' אליצור. מינוי מומחה מטעם בת המשפט נתון לשיקול דעת בית המשפט בערכאה הדיונית. יש וידרש לכך ויש כי לאו הכל על פי השאלה הרפואית העומדת בפניו והיתרונות שימצא במינוי מומחה בית המשפט. ערכאת הערעור תמנע מלהתערב בהחלטה דיונית זו וכך סבורה אני שנכון לעשות במקרה דנן. כך גם לגבי טענת המערערת, לפיה יש בקביעת המל"ל בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין מצבה הנפשי כדי לחייב את בית המשפט קמא. אין המדובר בקביעה מחייבת כלל ועיקר. אשר להגשת תצהיר נוסף אותו ביקשה המערערת להגיש גם כאן סבורה אני כי אין עלינו להתערב. הפרוצדורה מתווה את הליכי הדיון ורק במקרים חריגים יסטה בית המשפט מן הפרוצדורה. דברים אלו מקבלים משנה תוקף מקום בו ביקשה המערערת להתיחס לקביעותיו של פרופ' אליצור לאחר עדותו. ככל שביקשה לערער דבריו יכלה לעשות כן בחקירה נגדית. ככל שביקשה לערער קביעותיו הרפואיות יכלה לבקש להגיש חוות דעת משלימה על ידי מומחה מטעמה. את גרסתה העובדתית מסרה המערערת ולא היה מקום לאפשר הגשת תצהיר נוסף. גם לגופם של דברים סבורה אני, כי אין להתערב בקביעה העובדתית של בית המשפט קמא לפיה, לא הוכחה העדר תקינות של ידית דלת חדר הקירור. יחד עם זאת, סבורה אני, כי שגה בית המשפט קמא עת לא נתן דעתו לשאלה המתעוררת ביחס לחבות המשיבה לאירוע, מעבר לשאלת תקינות ידית דלת חדר הקירור, ככל שטענה המערערת לאחריות המשיבה הקמה, למשל, בשל אי קיומה של תאורת חירום בתוך חדר הקירור, בנסיבות בהן נסגרת דלת חד ר הקירור על עובד המצוי בתוך החדר. כמו כן סבורה אני, כי לא ניתן לקבל את קביעת בית המשפט קמא בדבר העדר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק הנפשי, בהעדר התייחסות בפסק דינו לדיעות המומחים בנדון, כפי שעולה בחוות דעתם ובחקירותיהם מעל דוכן העדים. אפרט: אשר לתקינות ידית דלת חדר הקירור מקובלת עלי קביעתו העובדתית של בית המשפט קמא, לפיה לא הוכיחה המערערת טענתה בדבר העדר תקינות דלת חדר הקירור. בית המשפט קמא התייחס בנדון לגרסאותיה השונות של המערערת והעדיף את גרסת המשיבה, אשר באה מפי אחד העובדים , כי הדלת נמצאה תקינה ולא נדרש כל תיקון שלה לאחר האירוע. ככל שביקשה המערערת למצות נקודה זו היה עליה להקדים בשאלונים ודרישה לקבלת פרטים אודות בדיקות תקינות תקופתיות של הדלת דבר שלא נעשה. בהינתן האמור , כאמור , לא מצאתי לנכון להתערב בקביעה עובדתית זו. יחד עם זאת, והגם שעיקר טענות המערערת התמקדו ברשלנות המשיבה המבוססת על מאי תקינות ידית דלת חדר הקירור, אותה לא הצליחה המערערת לפתוח מבפנים, נטענו טענות אחרות בדבר אחריותה של המשיבה, אליהן לא התייחס בית המשפט קמא. האחת התמקדה ב נושא אי קיומה של תאורת חירום בחדר הקירור כאשר נסגרת הדלת על עובד המצוי בתוך חדר הקירור והשניה באי הדרכת העובדים בנסיבות בהן נכלאים בחדר קירור. לא נמצא חולק כי המערערת נמצאה דקות מספר בחדר הקירור החשוך עד אשר חולצה משם. אמנם, אין ראיות חד משמעיות למשך הזמן בו שהתה בחדר הקירור אך אף על פי דברי העובד, מר אבו, המדובר במספר דקות מרגע ששמעו את צעקותיה ועד אשר חילצו אותה. התובעת בעדותה ציינה כי גיששה את דרכה אל דלת חדר הקירור בחשיכה וכשלא הצליחה לפתוח אותה הקור והחשיכה הכניסו אותה לחרדה והיא החלה לצעוק לעזרה. יש להניח כי הפחד אחז בה באותם רגעים חשוכים ומקפיאים, וכך גם קובע בית המשפט קמא, אלא שהוא בוחר לשלול אחריות המשיבה נוכח העובדה כי לא הוכח שהדלת אינה תקינה, מבלי שהוא בוחן את שאלת האחריות עקב העדר תאורה בחדר הקירור, במנותק משאלת תקינות ידית הדלת. כך קובע: "אני מאמינה לתובעת כי נתקפה בחרדה, בעת שמצאה עצמה בחושך של חדר הקירור לאחר שהדלת נסגרה/נטרקה. אני מקבלת את גרסתה שלא הצליחה לפתוח את הדלת אך התובעת לא הרימה את נטל הבאת הראיות להוכיח כי הידית היתה מקולקלת ולכן לא היתה יכולה לצאת. " (עמ' 6 ש' 2 לפסק הדין). בית המשפט קמא בחן את סוגיית תחולתו של תקן הבטיחות, משנת 2007, עליו ביקשה המערערת להסתמך, המחייב בין השאר קיומה של תאורת חירום בחדר קירור, ודחה תחולתו מהסיבה כי לא הוכח שהיה בתוקף בשנת 2002 , בזמן האירוע. אלא שקביעה זו יש בה אך כדי לשלול תביעתה להפרת חובה חקוקה מצד המשיבה אך לא היה בכך כדי לפטור דיון בשאלת החבות על פי דיני הרשלנות, בנסיבות בהן נכלאה המערערת בחדר קירור במשך דקות מספר בחשיכה מוחלטת. המשיבה, על פי עדותו של עובד מטעמה, אישרה כי בחדר הקירור אין בנמצא כל תאורה מבלי שבפיה טענת או הסבר כלשהו לפשר העדר תאורה. היה, אפוא, על בית המשפט קמא ליתן דעתו לשאלה זו. בכך סבורה אני כי שגה בית המשפט קמא. אין להתעלם מן האפשרות כי המערערת, בנתוני אישיותה , איבדה עשתונותיה לנוכח החשכה והדלת הסגורה, גם בנסיבות בהן אין ממצא של אי תקינות דלת היציאה. אין חולק כי על המעביד מוטלת אחריות מושגית לשלומם של העובדים וסבורה אני כי בנסיבות דנן הוכחה אחריות קונקרטית לפיה, היה על המעביד לצפות כי עובד יסגר בחדר קירור, אליו נכנסים ויוצאים העובדים כעניין שבשגרת עבודה, ובהעדר תאורת חירום במקום עלול העובד להכנס לחרדה. אעיר, כי לעניות דעתי הוראות נוהל "בטיחות בעבודה בחדרי קירור" (משנת 2007) אשר פורסם על ידי המוסד לביחות וגיהות, המחייבות קיומה של תאורת חירום בחדר קירור, גם אם לא הוכח כי היו בתוקף בזמן האירוע (שנת 2002) , מהוות אינדיקציה לסטנדרט זהירות מחייב של המעביד כלפי עובדיו. דומה בעיני חדר קירור למעלית. כללי הזהירות מחייבים, בין השאר, קיומה של תיאורת חירום בתוך המעלית או חדר הקירור, עד לרגע החילוץ. לפיכך, סבורה אני כי אחריותה של המשיבה מתקיימת בנסיבות בהן לא נמצאה תאורת חירום בתוך חדר הקירור, בנסיבות בהן נסגרת הדלת על עובד המצוי בחדר הקירור למשך מספר דקות . ככל שהיתה נסגרת הדלת על עובד המצוי בחדר הקירור אך היתה מופעלת תאורת החירום ניתן היה לראות בסגירת הדלת על עובד הנמצא בתוך חדר הקירור כנסיבות רגילות אפשריות, בבחינת סיכון רגיל שאין להטיל בגינו אחריות. לא כך הדבר כאן כאשר נמצא כי לא היתה תאורה בתוך חדר הקירור . הנתבעת לא טענה לקיומה של תאורת חירום בחדר הקירור וגם לא טענה לתקלה נקודתית באותו יום בבחינת אירוע בלתי צפוי. העדר תאורה בחדר הקירור לא רק שהקשה על המערערת למצוא דרכה אל הדלת, בניסיון לפתוח הדלת ולצאת החוצה אלא, גם הגביר את הפחד והאימה שאחזו בה לנוכח אי הצלחתה לפתוח את הדלת. לכך אחראית המשיבה. אשר למצבה הנפשי של המערערת, כאמור, קבע בית המשפט קמא כי מאמין הוא למערערת שהחרדה אחזה בה, אך לא שוכנע כי האירוע היה טראומתי דיו כדי להטביע חותמו, כפי שטענה המערערת. בהתאם, דחה קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנדון לבין מצבה הנפשי של המערערת, אשר אין חולק כי סובלת מתסמונת פוסט טראומתית. בעניין זה, סבורה אני כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו למכלול הראיות בנדון, בין השאר עדותו של העובד מר אבו, אשר סיפר כי לאחר שהוצאה המערערת מחדר הקירור היא נזקקה לשתייה קלה, כדי להירגע ורק לאחר מכן חזרה לעבודתה. בית המשפט קמא אף התעלם מן העובדה כי מספר ימים לאחר האירוע נתקפה בחרדה ופנתה לקופת חולים וקיבלה חופשת מחלה בת 9 ימים. בית המשפט קמא אף נמנע מלהתמודד עם עדויות המומחים בנדון. בהינתן האמור, ובהעדר דיון מקיף בדבר הוכחת קיומו של קשר סיבתי בין האירוע הנדון, שלגביו סבורה אנכי כי יש לקבוע את חבות המשיבה, אציע לחבריי להחזיר התיק לבית המשפט קמא על מנת שיחזור ויכריע בסוגיית הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק הנטען, בהתייחס לכל התשתית הראיתית אשר באה בפניו ובעיקר עדויות המומחים. סוף דבר, אמליץ לחברי, לקבוע את אחריות המשיבה לאירוע הנדון. בהתאם, להורות על החזרת הדיון לבית המשפט קמא על מנת שזה ישוב ויתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין האירוע לבין הנזק הנטען . ככל שיקבע קשר סיבתי תידון שאלת הנזק. חיוב המערערת בהוצאות המשיבים בבית המשפט קמא יבוטל. בטרם סיום ולאחר שקראתי את חוות הדעת המלומדות של חברי אבקש לה עיר כי המערערת טענה בכתב תביעתה המתוקן לחשיכה בחדר הקירור (ראה סעיפים 3.4. ו- 3.5 לכתב התביעה) אמנם ביחוס האחריות למשיבה לא טענה מפורשות לקיומה של אחריות בהעדר תאורת חירום אך סבורה אני כי טענת רשלנות בהעדר סביבת עבודה בטוחה כוללת בחובה את טענותיה העובדתיות כמפורט לעיל. מעבר לאמור, המערערת טענה להעדר קיומה של תאורת חירום גם בתצהיר עדותה (סעיף 5 לתצהיר). גם בהנחה שיש לראות במערערת כמי שלא טענה טענה זו מפורשות בכתב תביעתה הרי שלא נטענה מפי המשיבה, במהלך שמיעת הראיות כל טענה בדבר הרחבת חזית. רחל ברקאי, שופטת השופט א. ואגו: חברתי הנכבדה, כב' השופטת א. ברקאי, קבעה בחוות דעתה המקיפה, כי אין מקום לקבל הערעור בראשי הטיעון השונים שהועלו על-ידי המערערת בפנינו, לרבות בכל האמור בהוכחת אי-תקינות ידית דלת חדר הקירור. בכל אלה אני מסכים ומצטרף לנימוקי חברתי. עם זאת, המליצה חברתי לקבוע כי המשיבה אחראית בנזיקין, כלפי המערערת, ועליה לפצותה, ככל שיוכח הקשר הסיבתי לנזקיה, בשל הפרת חובת הזהירות הקונקרטית, כלפיה, להתקין בחדר הקירור תאורה נאותה. ניתן להבין שכוונת חברתי היא לתאורת חירום, שבהיעדרה ניתן לצפות שעובד הנסגר בחדר הקירור, עלול להכנס לחרדה. על כן - סבורה חברתי הנכבדה כי יש לקבוע אחריות המשיבה ולהחזיר התיק לדיון בבימ"ש קמא בשאלת הקשר הסיבתי ובשאלת הנזק, ככל שקשר כזה ייקבע. אין בידי להסכים עם קביעותיה ומסקנותיה של כב' השופטת ברקאי לנדון, ולו תישמע דעתי, נורה גם על דחיית חלק זה של הערעור, ומכאן - על דחיית הערעור כמכלול. ראשית לכל, ומההיבט הדיוני, כתב התביעה שהגישה המערערת בפני בימ"ש השלום אינו כולל טענת רשלנות שעניינה מחדל המשיבה להתקין תאורה בכלל, ותאורת חירום בפרט, בחדר הקירור (ראה סעיף 11 של כתב התביעה). אמנם, בפרק העובדתי של תיאור האירוע התאונתי, נאמר, כי לאחר שהדלת נסגרה על המערערת "בתוך חדר הקירור כבה האור, והחושך בפנים היה מוחלט" (סעיף 3.2 בתביעה). אולם - מתוך ניסוח עמום זה, קשה אף להבין אם הכוונה לכך שמלכתחילה אין כל תאורה בחדר הקירור, או, שמא, היה מקור אור שכבה עם סגירת הדלת. נדמה, שאין די בשורה זו שבפרק העובדתי כדי לייסד עילת תביעה שיהא בה לפתוח חזית ופלוגתא כלפי המשיבה, ושמולה עליה להתמודד ומפניה להתגונן. לטעמי, לפיכך, התמקדות בימ"ש קמא בסוגיית תקינות ידית דלת חדר הקירור, נעשתה משום שבכך מוקדו עילות התביעה וטענות הרשלנות שהועלו כלפיה. העיסוק בשאלת התאורה, בפסה"ד קמא, היה אגבי, בשל טענת המערערת כי נתקפה בחרדה בשל החשיכה ששררה שם. לגוף הטענה, ואף לו ראיתי בסוגיית היעדר התאורה משום פלוגתא שהוצפה על-פני כתבי הטענות, והצריכה הכרעה, איני סבור שקיימת תשתית עובדתית ונורמטיבית שניתן להשעין עליה קביעת אחריות והפרת חובת הזהירות כלפי העובדת, כפי שחברתי מציעה לקבוע. אמנם, המערערת שבה ומציינת בתצהיר עדותה הראשי (סעיף 5.1) כי בתוך חדר הקירור לא היתה תאורת חירום כלשהי, אולם, אין זה מדויק לגרוס כי המשיבה אישרה טענה זו בעדותו של העובד מטעמה. אמנם, העד, מר א. אבו, מאשר, במקום אחד, שלאחר סגירת הדלת אין אור בחדר הקירור (עמ' 48 לפרוטוקול, ש' 12-13), אולם, במקום אחר, משתמע מדבריו שמותקנת תאורה כלשהי, שייתכן שבאותו יום לא פעלה (עמ' 49 ש' 9). העובדות הבסיסיות בהקשר קיום סידור תאורה כלשהו בחדר הקירור ותקינותו באותה עת, לא התלבנו די הצורך לקביעת ממצא ברור. אולם, לטעמי, לא בכך לב העניין, אלא, נעוץ הוא בהיעדר תשתית כלשהי עובדתית-נורמטיבית, לקביעה כי המשיבה חדלה במחדל רשלני במישור זה, תוך הפרת חובת הזהירות הקונקרטית כלפי העובדת, בנסיבות הספציפיות. אפרט עמדתי זו. בפני בית-המשפט לא באו ראיות קבילות, כמו חוות דעת של מומחה לענייני בטיחות, בדבר הסטנדרט שהיה מקובל ונוהג, בעת האירוע (שנת 2002), ביחס להתקנת חדרי קירור. האם חדרים אלה, בגודל כזה או אחר (בענייננו מדובר על חדר קירור קטן מאוד, ומהראיות הוברר ששטח רצפתו, מעבר למדפי האחסון, היה כה קטן, ששני אנשים התקשו לשהות בו בעת ובעונה אחת), היו מצוידים בתאורה רגילה, או בתאורת חירום המופעלת אוטומטית כאשר הדלת נסגרת? האם תאורה כזו צריכה לפעול, ונהוג היה להתקינה כך שתופעל כל אימת שהדלת נסגרת (המשמעות - תאורה רצופה כל שעות היממה, גם כאשר אין איש בפנים)?, או שמא קיימים היו חיישנים לזיהוי הימצאות אדם שנסגר בפנים? האם כאשר המשיבה הזמינה וקיבלה את חדר הקירור היתה מותקנת בו תאורת חירום שהתקלקלה, ככל שבכלל מקובל היה להתקינה, או, שמא, לא היתה כזו אי פעם? לכל אלה אין תשובות בחומר הראיות. אשר לפן הנורמטיבי - ביהמ"ש קבע שלא הוכח שתקן בטיחות משנת 2007, שעליו ביקשה המערערת להסתמך, והמאזכר תאורת חירום, היה בתוקף בשנת 2002. חברתי גורסת כי בכך יש אך כדי לשלול תביעה בשל הפרת חובה חקוקה מצד המשיבה, אולם יש לראות בקיום תקן זה משום אינדיקציה לסטנדרט התנהגות מחייב של המעביד כלפי עובדיו. בתיק המוצגים של בימ"ש השלום קיים נוהל עבודה בחדרי קירור (ת/3) שגובש על-ידי מפעל מסוים, שבו מאוזכרת תאורה מתאימה בחדרי קירור, ותאורה לשעת חירום במקרה של הפסקת חשמל. מסמך זה אינו מעיד על הסטנדרט הנוהג במקומות עבודה, בדרך-כלל, ובוודאי אין לו תוקף מחייב כלשהו, וממילא, ככל שניתן להבין את מועד עריכתו, הוא מאוחר בשנים ארוכות למועד האירוע הנדון כאן. התקן המאוזכר בפסה"ד קמא, ושבו רואה חברתי משום אינדיקציה לסטנדרט הראוי, הוא, כאמור, משנת 2007, ועניינו "בטיחות בעבודה בחדרי קירור", והוגשו שני עמודים מתוך מסמך הכולל במקורו עשרות עמודים, שנערך על-ידי מר ב. פרידלנדר. אין לדעת מתוך שני העמודים שהוגשו, האם התקן המצריך תאורת חירום (אין התייחסות לתאורה רגילה), מתייחס לחדר קירור מהסוג ומההיקף שהיה אצל המשיבה. למותר לציין, שאין מדובר בחיקוק מחייב, בוודאי לא בשנה הרלוונטית. השאלה האם בשנת 2002 התרשלה המשיבה והפרה חובת הזהירות כלפי עובדיה, בשל אי-התקנת תאורת חירום, או תאורה אחרת, בחדר הקירור הנתון, היא שאלה עובדתית-משפטית, שאין בפנינו, כמו בפני בימ"ש השלום, די נתונים להשיב עליה נכונה. כאמור, המערערת לא הציפה נושא זה כעילת תביעה מטעמה, ואף לא הביאה ראיות מינימליות לביסוסה באופן שיכול היה להעביר הנטל להזימן אל כתפי המשיבה. קשה, לפיכך, לגרוס, כפי המשתמע מחוות דעתה של חברתי, שהמשיבה חדלה באי-הבאת הסברים לאי-קיום התאורה. ניתן להבין הגישה האינטואיטיבית, שלפיה, הדעת נותנת, שבחדרי קירור יהיה סידור כלשהו לתאורת חירום. אולם, "תחושת בטן" מעין זו, לא תוכל להחליף הדרישה להוכחת רשלנות המעביד, והיות התנהלותו חורגת ממה שהיה מצופה ממעביד סביר וזהיר, בשנת 2002, ובזיקה להתקנת ולהחזקת חדר קירור במימדים ומהסוג הספציפי שבו עסקינן. בשל האמור, גם בהיבט הדיוני, ומתוך כתב התביעה, ומה שאין בו, וגם בהיבט המהותי של אי-הרמת נטל הוכחת הרשלנות על-ידי המערערת, דעתי היא שדין ערעורה גם בנקודה זו להידחות, ושלא נפלה שגגה גם כאן, בפסה"ד קמא. אמליץ, איפוא, שהערעור ידחה גם בעניין זה. בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, אמליץ שלא לחייב המערערת בהוצאות ערכאה זו. אריאל ואגו, שופט השופטת דברת: במחלוקת שנפלה בין חברי לגבי הפרת חובת זהירות באי התקנת תאורה או תאורת חירום בחדר הקירור, דעתי כדעתו של כב' השופט ואגו. חברתי, כב' השופטת ברקאי קובעת, כי היה על בית המשט קמא לקיים דיון בשאלת החבות על פי דיני הרשלנות, בהיעדר תאורת חירום ומפנה לעדותו של עובד המשיבה, אשר אישר כי בחדר הקירור אין בנמצא תאורה, מבלי שבפיה של המשיבה טענה או הסבר להיעדר תאורה. לא אוכל להסכים עם קביעה זו, כיוון שנושא התאורה לא היה בגדר המחלוקת בין בעלי הדין. בכתב תביעה לא יוחסה למשיבה רשלנות בגין אי קיומה של תאורה או תאורת חירום ולא ניתן לדרוש מהמשיבה התייחסות לשאלה זו, כאשר שאלה זו לא עלתה כסוגיה השנויה במחלוקת, ושעה שבמסגרת פירוט הרשלנות שיוחסה למשיבה, לא באה הטענה של היעדר תאורה. כתבי הטענות הם שקובעים את גדר המחלוקת. ככל שבכתב התביעה היתה באה טענה של רשלנות כתוצאה מהיעדר תאורה, היתה המשיבה נותנת דעתה לכך ואף חוקרת את המערערת או מקימה תשתית ראייתית בעדויות מטעמה. אך שעה שהנושא כלל לא הועלה בכתבי הטענות אין פלא, איפוא, שהמשיבה לא התייחסה לכך ולא נתנה כל מענה או הסבר להיעדר תאורה, ככל שלא היתה תאורה, שאלה שכלל לא הובהרה. גם העדות של עובד המשיבה, אליה מפנה חברתי אינה חד משמעית, כמפורט בחות דעתו של כב' השופט ואגו והעד הנוסף מטעם המשיבה, כלל לא נחקר על כך. לא רק זאת, המערערת בחקירתה הסבירה שנבהלה כיוון שידית הדלת לא נפתחה (עמ' 35 ש' 7), אין כל התיחסות לתאורה. זאת ועוד תקנות למניעת מנפגעים (בטיחות מקררים מנגנון לפתיחת הדלת מבפנים) תשכ"ו-1965, עוסקות אך ורק בידית הדלת ותנאי הבטיחות הקשורים בידית. המחוקק לא מצא לקבוע נוהלים דומים לתאורת חירום. לאור האמור לעיל, מסכימה אני עם חברי, כב' השופט ואגו, שלא הונחה תשתית ראייתית לרשלנות המשיבה בהעדר תאורה או תאורת חירום במקרר. על כן מצטרפת לדעתו, כי אין מנוס מדחיית הערעור. שרה דברת, שופטת, ס.נשיא לפיכך הוחלט, ברוב דעות, השופטים ואגו ודברת, לדחות הערעור, מבלי לחייב המערערת בהוצאות ערכאה זו. העירבון שהפקידה המערערת יוחזר באמצעות בא כוחה.תאונת עבודהפוסט טראומההתחום הנפשי