הגדרת מפעיל אתר פסולת

פסק דין כב' השופט אברהם אברהם: הרקע לערעור 1. המערער הובא לדין בפני משפט קמא, יחד עם העיריה שבראשה עמד בעת הרלוונטית, כמו גם עם ראש מחלקת התברואה בעיר, בגין מעשים ומחדלים הנוגעים להפעלתו של אתר לפינוי פסולת של העיר. בית משפט השלום מצא את השלושה אשמים בדין. על כך בא ערעורו של המערער, ובו הוא קובל על הרשעתו בעבירות שייחס לו כתב האישום. בפתח הדברים נביא את עיקרי העובדות שבכתב האישום, וסעיפי האישום שהולידו העובדות. האישום 2. כנגד שלושה נאשמים הגישה המשיבה כתב אישום: עירית עפולה (להלן - 'העיריה'), ראש מחלקת התברואה שלה, והמערער, שביום 1.12.1998 החל מכהן כראש העיר עפולה. 3. במרכזו של האישום עומד אתר לסילוק פסולת גושית בגבעת המורה (להלן - 'האתר'). האתר הוא בבעלות העיריה ובהחזקתה. הוא הופעל משך (למעלה מעשר) שנים קודם שישב המערער על כס ראש העיר. 4. לשיטת כתב האישום - המערער וראש מחלקת התברואה 'אחראים על נושא התברואה בתחום השיפוט' של העיריה, ובכלל זה היו אחראים 'לפקח ולשלוט על ניהול ותפעול האתר שבתחום שיפוטה' של העיריה. 5. עוד טענה המאשימה בכתב האישום, כי המערער וחבריו-הנאשמים היו 'מפעילי האתר', כמשמעות הביטוי בחוק ובתקנות שנזכיר להלן. הם נמנעו מעשיית שורה של מעשים שמונה כתב האישום (בס' 5 לפרק העובדות), ושמפעילי אתר חייבים בהם. אמצעים אלה, כך כתב האישום, צריכים היו על מנת למנוע זיהום אויר וריח בלתי סבירים, בעירה של פסולת באתר, וכיבויה של שריפה באתר. 6. בכלל המעשים, שהמערער וחבריו נמנעו מעשותם, מונה כתב האישום התקנתה של גדר סביב לאתר, ושער כניסה אליו; התקנת שלטים הנוגעים לאיסור הבערת אש וכיו"ב; החזקת חומר לכיסוי הפסולת מידי יום והידוקה; והחזקת ציוד מתאים לסילוק פסולת וכיבוי בעירה. 7. ועוד מטיח כתב האישום בנאשמים, כי בשל מחדליהם 'נמנע השימוש באתר למטרה לה יועד: פינוי פסולת גושית'. אחר כך טוען כתב האישום, כי במועדים שונים (שנפרסו בסעיף 5 לעובדות) הושלכה לאתר פסולת למיניה. 8. לבסוף טוען כתב האישום, כי בתאריכים שנמנו בסעיף 5 שבו, ובכלל זה בין הימים 11.5.1999 ועד 23.6.1999, בערה אש באתר, אש שפלטה עשן, גזים, אדים ואבק לעבר שכונות העיר וסביבותיה. 9. בשל מסכת זו של עובדות שפרס כתב האישום הואשמו המערער, העיריה וראש מחלקת התברואה שלה בגרימת זיהום אוויר בלתי סביר, עבירה לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן - 'חוק מניעת מפגעים' או 'החוק'), יחד עם סעיפים 11 ו-11ג שבו. בנוסף מאשים אותם כתב האישום בכך שלא נקטו אמצעים למניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת. כתב האישום נתכוון, כך נראה, ליחס לנאשמים עבירות על תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן-1990 (להלן - 'תקנות אתרי סילוק פסולת' או 'התקנות'), משמע תקנות 2 עד 10 ו-12 שבהן. אלא שהוא לא נקב בתקנות באורח מפורש בפרק הוראות החיקוק שבכתב האישום (לבד מציון מספרי סעיפים). יש להצר על כך, כמו שיש להצר על חוסר הבהירות שבניסוח כתב האישום בכללו, לרבות ניסוח פרק העובדות. מכל מקום אין חולק, כי לכך נתכוון כתב האישום, וזאת ידע גם המערער, וכך נראה גם אנו את פני הדברים. הכרעת הדין 10. בית המשפט קמא קבע, כי האתר התקיים משך למעלה מעשור שנים. הוא קבע עוד, כי שלושת הנאשמים היו בבחינת 'מפעילי האתר'. הפעלתו התאפיינה במחדלים, כפי שמנה כתב האישום. בית המשפט קמא גם קבע, כי בין 11.5.1999 ועד 23.6.1999 בערה אש באתר, שגרמה זיהום לסביבה. משום כל אלה נמצא כל אחד מן הנאשמים אשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. 11. המערער טען בפני בית משפט קמא, כי לא היה מודע לקיומו של האתר המדובר, שהרי הוא נכנס לתפקידו אך חודשים אחדים טרם שארעה השריפה והובא דבר קיומו של האתר לידיעתו. השופטת קמא קיבלה את דבריו אלה של המערער. יחד עם זאת היא הוסיפה, כי מעת שארעה השריפה הובא דבר קיומה (של השריפה) לידיעתו, וממילא הובא לידיעתו דבר קיומו של האתר. היא קבעה עוד, כי הוא לא פעל פעולות סבירות על מנת לעצור את האש, אלא לאחר שזומן לחקירה, דבר שגרם לו להתעשת ולפעול למען כיבוי השריפה, וזו אמנם כובתה מייד אחר כך. על רקע זה מצאה השופטת קמא להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום - החל מיום 11.5.1999 ואילך בלבד. 12. בעקבות הרשעתו גזר בית המשפט קמא על המערער קנס בן 5,000 ₪, וחייב אותו בחתימה על התחייבות בסך 25,000 ₪ להימנע מלעבור עבירה דומה משך שנתיים. טענות המערער 13. המערער מונה שורה של כשלים בהכרעת הדין של בית המשפט קמא. הוא פותח בטענה, כי חיובם של נושאי משרה בתאגיד צריכה שתיעשה במשורה. לטעמו לא היה מקום להטיל עליו אחריות פלילית כנושא משרה, כאשר קיימים בעלי תפקיד אחרים בעירייה, שהנושא היה באחריותם. ועוד טוען המערער, כי יש לפרש בצמצום את סעיף 11ג לחוק, על שום שהסנקציה הפלילית אינה הסנקציה המועדפת לטיפול בענייני איכות הסביבה ודומיהם. המערער מוסיף עוד וטוען, כי לתקנות אתרי פינוי פסולת אין תחולה על העניין שלפנינו, הואיל ומדובר באתר 'פיראטי'. ועוד מוסיף המערער, כי המשיבה לא הוכיחה 'זיהום אויר חזק או בלתי סביר' כמשמעם בחוק, על שום שלא הביאה חוות דעת של מומחה לדבר. ולמעשים שעשה המערער ושעשתה העיריה עם פרוץ השריפה באתר טוען המערער, כי הוא עצמו הינחה את הגורמים הרלוונטיים לפעול בנחישות כדי להשתלט על השריפה, ואלה אמנם פעלו נכוחה, כמו שפעלו גם לפי הוראות אנשי המשרד לאיכות הסביבה, והיקף האש אמנם נצטמצם באופן משמעותי כמעט מייד. כמו כן, באתר הוצבו שער ושילוט ושומר מייד לאחר פרוץ השריפה, ללמדך על הפעילות המיידית של העיריה עם שפרצה האש, ועם שהתערבו אנשי המשרד לאיכות הסביבה. על כל אלה מוסיף המערער טענה שעניינה הגנה מן הצדק. לטעמו לא היה כל מקום להגיש את האישום נגדו מלכתחילה, באשר אין נוהגין להגיש כתבי אישום בכגון דא נגד ראשי ערים, וכך ראוי היה שינהגו אף עימו. הוא טוען, כי האשמתו באורח אישי נבעה מעימות שאליו נקלע עם נציג בכיר של המשרד לאיכות הסביבה בעקבות אירוע השריפה. טענות המשיבה 14. המשיבה מבקשת, בתורה, לתמוך בהכרעת הדין של בית משפט השלום. היא טוענת, כי האתר נוהל באורח לקוי לאורך כל זמן הפעלתו, ובכלל זה לאחר שארעה השריפה, חרף התראות שבאו מנציגי המשרד לאיכות הסביבה. היא טוענת, כי למערער היתה זיקה ישירה לעבירות שבוצעו באתר, שכן היה מודע לנעשה בו לאחר שארעה השריפה, ומכאן ההצדקה להרשעתו. היא טוענת, כי התקנות קובעות חזקה, לפיה עשן מבעירת פסולת גורם ריח וזיהום בלתי סבירים, ולכן אין צורך בחוות דעת של מומחה על מנת להוכיח את רמת הזיהום, על מנת לענות לתיבה 'זיהום אויר חזק או בלתי סביר' שבסעיף 4 לחוק. היא מוסיפה עוד וטוענת, כי התקנות חלות על כל אתר באשר הוא, גם אם הוא בבחינת 'אתר פיראטי'. לבסוף היא דוחה בשתי ידיים את טענת המערער, כי הופלה לרעה על פני ראשי ערים אחרים, שהרי הוא לא ראש הרשות היחיד נגדו מוגש כתב אישום שכזה. היא דוחה את טענתו, כי הגשת האישום נגדו נבעה ממניעים זרים. סוף טיעון מבקשת המשיבה להותיר את הכרעת הדין על כנה. תחולת התקנות 15. אין בידי לקבל את טענת המערער, כאילו התקנות אינן חלות על אתרים המכונים בעגה 'פיראטיים', משמע לא מוסדרים, דוגמת זה שבו דובר בעניינו. התקנות אינן מוציאות את תחולתן מאתרים כגון זה. הן אינן מתנות את התחולה בקיומו של רישוי כזה או אחר. על כן יש לומר, כי הן חלות על האתר בו עסקינן. 16. המערער ביקש להיתמך בדברים שהשמעתי בע"פ (נצרת) 397/02 מועצה אזורית גליל תחתון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 14864, מהם הוא מבקש ללמוד על העדרה של תחולה לתקנות באתרים 'פיראטיים'. ובכן בדברים שאמרתי שם נקטתי לשון 'דעתי נוטה' וגו', כשדבריי נאמרים אגב אורחא, משלא הייתי צריך להם על מנת להכריע בערעור. משמע לא פסקתי דבר בעניין, לבד מהבעת נטיית לב, וזו נבעה מן החשש שביקשתי להביע מן השימוש שנעשה בתקנות הללו, שמא אנו עשויים לצאת ושכרנו בהפסד, כיוון שהדבר עשוי להביא להנצחתם של אתרים לא ראויים, על ידי הצבת שילוט וגו' באתרים לא מוסדרים, אם תתקימנה בהם מצוות התקנות. מכל מקום, דעתי היא, כי התקנות אכן חלות על כל 'מקום המשמש לפינוי ולסילוק פסולת', כאמור בתקנה 1 לתקנות הללו ('הגדרות'). זיהום אוויר - סעיף 4 לחוק 17. המערער הואשם בעבירה לפי סעיפים 4, 11 ו-11ג לחוק. סעיף 4 עניינו 'זיהום חזק או בלתי סביר של האויר...'. סעיף 5 לחוק התיר לשר הרלוונטי 'לקבוע מה הם רעש, ריח או זיהום אויר, חזקים או בלתי סבירים'. והשר אמנם התקין את התקנות שהזכרנו למעלה, ואלה קובעות, בסעיף 2 שבהן, כך: 'עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא באלה הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת הם זיהום אויר בלתי סביר הגורם ריח בלתי סביר.' משלא היה מי שיחלוק על קיומה של בעירתה של פסולת באתר, כי אז יש לומר, כי זו גרמה זיהום אויר בלתי סביר, כמשמעו בסעיף 4 לחוק. בכך יש לומר, כי העיריה עברה על סעיף 4 לחוק, כעמדת כתב האישום. אי קיום הוראת התקנות 18. לא היה חולק על כך, שהאתר המדובר לא התנהל כשם שֶמּוֹרוֹת התקנות לנהוג, משמע בלא שלטים, גדר, שער, חומר לכיסוי והידוק, וכיוצא באלה הוראות. מכיוון שכך, כי אז יש לראות את העיריה אחראית בפלילים בגין סעיף 11(א)(3) לחוק, הקובע כעבירה את דבר אי-קיום התקנות. 19. בכך, משמע בעובדה, שהעיריה עברה עבירה של זיהום אוויר בלתי סביר (סעיף 4 לחוק) וניהול כושל של האתר לפינוי פסולת (ס' 11(א)(3) לחוק, לצד התקנות), לא אמרנו, כי המערער אף הוא עבר על הוראות חוק אלה. מכאן נפנה לדון, איפוא, באחריות שניתן להשית עליו בפלילים. אחריות בפלילים של נושאי משרה 20. בפתח הדברים שומה כי נשים ליבנו לכך, כי 'העבריין העיקרי' הוא התאגיד, משמע העיריה, שהרי היא שהפעילה את האתר המדובר שלא כנדרש, לפי הטענה, דבר שגרם לשריפה, שגרמה לזיהום האוויר. לא המערער, גם לא ראש מחלקת התברואה של העיר, הם שהפעילו את אתר פינוי הפסולת שלא כדין. הדברים עולים אף מן הנטען בכתב האישום, שאת אשמתם ראה בהיותם 'אחראים על נושא התברואה בתחום השיפוט' של העיריה (ס' 3.א' לעובדות כתב האישום). דברים אלה אנו אומרים, באשר מהכרעת הדין יכול אתה להבין, כי המערער חויב בפלילים באופן אישי כמפעילו של האתר וכו'. 21. מנין, איפוא, אשמתו של המערער, בגין עבירה שעברה העיריה? אחריותו בפלילים מיוחסת לו בכתב האישום מכוחו של סעיף 11ג לחוק, וזו לשונו: אחריות נושא משרה בתאגיד (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו - כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו. 22. כעולה מהוראת חוק זו, על נושא המשרה מוטלת חובה 'לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות' על ידי התאגיד, שאם לא יעשה כן יראוהו מפר את חובתו, ועובר עבירה. זוהי עבירה עצמאית, משמע כזו העומדת בפני עצמה (ועונשה המיוחד לה - לצידה), והיא אינה נוגעת בהכרח לשאלה, אם אמנם נעברה עבירה בידי התאגיד אם לאו. די לנו בכך, שנושא המשרה לא פיקח וגו', על מנת לראותו אחראי בפלילים, גם אם לא נעברה עבירה בידי התאגיד. והנה מקום שנעברה עבירה בידי התאגיד, כי אז נכנסת לפעולה הוראת ס"ק 11ג(ב), וזו קובעת חזקה, לפיה נושא המשרה ייראה כמי שלא קִיֵים אחר חובתו שבסעיף 11ג(א), משמע לא פיקח וגו', על מנת למנוע את העבירה שעבר התאגיד. 23. מדברים אלה עולה, כי במקרה שבו התאגיד עובר עבירה, ואנו מבקשים ליחס אחריות גם לנושא המשרה, כבמקרה שלנו, כל שעל המאשימה להוכיח הוא, כי התאגיד אמנם עבר עבירה. אם עולה בידה להרים נטל זה, כי אז קמה החזקה שבס"ק 11ג(ב), לפיה נושא המשרה מוחזק כמי שלא עשה כל שניתן לעשות כדי למנוע את העבירה, ומכאן ואילך עליו הנטל לשכנע, כי הוא, מצידו, 'עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו', חובה הקבועה בס"ק 11ג(א). 24. ברע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל, נז(4), 364 (להלן - 'עניין לב השרון') נזקקה כב' השופטת ד' דורנר לשאלת אחריותו של ראש מועצה (אזורית) להפעלתו של אתר שלא כמצוות התקנות. אמנם באותה פרשיה לא נחקק עדיין, בעת הרלוונטית לאירוע שנדון שם, סעיף 11ג מיודענו, וכל שנבחן - שאלת אחריותו של ראש המועצה מכוחו של סעיף 14 לחוק. יחד עם זאת, דברים שנאמרו מפי כב' השופטת דורנר עשויים לסייע בידינו גם בפענוח השאלה, אם יש לראות את המערער אחראי בפלילים. 25. ובכן בעניין לב השרון קובעת כב' השופטת דורנר, תוך שהיא מביאה מפיו של השופט ברק, כמו מפיהם של פרופ' לדרמן ופרופ' פלר, את הדברים הבאים (ע' 372): 'בדומה להוראות, המטילות אחריות פלילית על נושאי משרה בתאגיד, הנושאים בחובות פיקוח, הרציונאל העומד ביסוד סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים הוא הטלת חובה על כל מי שבידיו הכוח למנוע את ביצוע העבירה, במטרה להמריץ אותו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. בעניין זה כתב השופט אהרן ברק: בהטלת אחריות פלילית כעין שילוחית בגין עבירת נושא משרה קודמו המטרות החברתיות שהחוק בו מצויה עבירת נושא המשרה בא להגשים. הטלת אחריות פלילית כעין שילוחית על נושאי המשרה נועדה להמריץ אותם לנקוט אמצעים נאותים ולהבטיח כי אמצעי זהירות יקויימו על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד. [ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(364 (4, בע' 387]. ראו והשוו גם אליעזר לדרמן, "אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי-משרה בכירים אחרים בתאגיד", פלילים ה (תשנ"ו), 101 בע' 138-137. בעבירות אלה, שכאמור החובה המוטלת לגביהן נובעת מן הכוח, שיש בידי נושאי משרה למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד, מפרט המחוקק את בעלי התפקידים המסוימים, העשויים להיות אחראים בפלילים. כך, למשל, בסעיף 11ג לחוק למניעת מפגעים מנויים בעלי התפקידים המסוימים, שאם נעברה עבירה על-ידי התאגיד, חזקה עליהם, כי הפרו חובתם לפקח ולמנוע עבירות... המאפיין את בעלי התפקידים, הנושאים באחריות, היא החובה המוטלת עליהם מכוח תפקיד מסוים בתחום שבו בוצעה העבירה. ומסביר פרופסור ש"ז פלר, כי יש לפרש תחיקה, המטילה אחריות על נושאי תפקידים, באופן מצמצם, כך שיכללו בהם רק אותם בעלי התפקידים, הקשורים בתחום שבו בוצעה העבירה, גם אם על-פי לשון ההוראה ניתן לחייב באחריות נושאי תפקידים, שעל-פי המתכונת ההיררכית של הארגון לא היו אמורים לטפל בתחום שבו בוצעה העבירה על-ידי התאגיד. וכך כתב: העושה הפיזי שביצע את העבירה - האורגן - כבר זוהה ומכוח זאת מתחייב בעבירה גם התאגיד. מה הטעם לחלק ביד רחבה עונשים גם לאחרים, אם ההנחה היא כי לא הם ביצעו את העבירה או השתתפו בביצוע? העובדה שמאפשרים להם להתגונן בסייע של 'חוסר רשלנות' אינה משנה את התמונה, שכן עדיין חובת ההוכחה מוטלת עליהם במידה המטה את כפות המאזניים של הראיות לעברם; וזהו נטל שלא תמיד קל לעמוד בו. [שניאור זלמן פלר, יסודות בדיני העונשין (כרך א' תשמ"ד), בע' 714]. להבדיל מעבירות נושאי משרה, שעם רכיביהן העובדתיים נמנה, כאמור, קיומם של בעלי התפקידים המסוימים, הנושאים באחריות שילוחית פלילית, לא ניתן ללמוד מסעיף 14 לחוק למניעת מפגעים על מיהות המפקחים והשולטים, הנושאים באחריות פלילית על-פיו. משכך, יש לפרש הוראה זו על-פי תכלית החוק ולאור העקרונות המשפטיים הכלליים, ובדגש על-כך שמדובר באחריות פלילית. 26. על דברים אלה הוסיף כב' השופט מ' חשין (שם, ע' 384): '... סמכויות השילטון והמינהל שהדין מעניק לראש מועצה, אין די בהן, לדעתי, כדי להטיל עליו חבות בפלילים, ואני מסכים כי יש לזכות את המבקש בדינו. בשולי הדברים אעיר כי תיקון תשנ"ז-1997 שלחוק (תיקון שבא בחוק איכות הסביבה (דרכי ענישה) (תיקוני חקיקה), תשנ"ז-1997) - ומכוון אני בעיקר להוראת סעיף 11ג לחוק כפי שהוסף - אפשר יש בו כדי להטיל אחריות פלילית גם על ראש מועצה אזורית. אלא ששאלה זו לא נתעוררה לפנינו וממילא לא אביע בה דעה'. 27. כאמור, כב' השופטת דורנר הפנתה לדברים שהשמיע פרופ' אליעזר לדרמן במאמרו 'אחריות פלילית של אורגנים ושל נושאי משרה בכירים אחרים בתאגיד', פלילים ה' (תשנ"ו-1996), 101, 147: "גדר הספקות הוא באיזו מידה נפגעים, אגב הרצון להגשים יעד זה של יעילות אכיפה, עקרונות-יסוד אחרים של דיני העונשין. בנסיבות המקרה, האחריות מוטלת, כאמור, על דרגי ניהול מכוח חזקות משפטיות, בלי שהתביעה נדרשת להוכיח קיומה של התנהגות אסורה ואשם כלשהו מצד דרגי הניהול... סוג אחריות זה אינו עולה בקנה אחד עם חזקת החפות, ואינו מתיישב עם הזרם המרכזי בדיני העונשין, המחייב הוכחת מעשה אסור ומחשבה פלילית על-ידי התביעה כתנאי להטלת אחריות. השונות בהוראות בדבר האחריות של דרגי הניהול מתבלטת לאור מגמת תיקון 39 לחוק העונשין [חלק מקדמי וחלק כללי], המבקש במובהק לחזק את עקרונות-היסוד של האחריות האישית. מסקנה דומה עולה גם מתהליך קונסטיטוטיזציה בעקבות חקיקת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו..." 28. אמנם דברים שהבאנו עד כה נאמרו באשר לדין עובר לתיקון תשנ"ז-1997, שהוסיף את הוראת סעיף 11ג לחוק, וראינו את הערותיהם של השופטים דורנר וחשין שהפנו להוראת סעיף 11ג לחוק. יחד עם זאת עשויים אנו ללמוד מדברים אלה על המצב דהיום, משמע לאחר התיקון. ראינו את דבריה של השופטת דורנר, לפיהם בהוראות חיקוק דוגמת סעיף 11ג לחוק 'מפרט המחוקק את בעלי נושאי המשרה העשויים למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד', באשר עליהם מוטלת חובה שבחוק משום הכוח שיש בידיהם למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד. ראינו את דבריה בהמשך פסק הדין, שם הביעה חשש מפני הפגיעה בעקרון החוקיות אם יורשע אדם בפלילים בלא הוראת חוק מפורשת, וכך באו הדברים מפיה (ע' 376): '... ספק בעיני אם ללא הוראת דין מפורשת, ניתן להסיק כי נושא הוא באחריות אישית אך מעצם אחריותו לביצוע ראוי של תפקידי המועצה, כאמור בסעיף 3 לצו המועצות המקומיות. זאת, בפרט נוכח פסיקת בית-משפט זה, בגדרה פורשה סמכותו של ראש המועצה המקומית מכוח סעיף 3 האמור כסמכות מינהלית שיורית, המטילה על ראש המועצה אחריות רחבה במיוחד, ועלולה - לו התקבלה עמדת המשיבה - לחייב ראשי רשויות מקומיות בפלילים באופן תדיר. ראו בג"ץ 754/86 וחידי ואח' נ' שר החינוך ואח', פ"ד מ(4) 799, 801.' ובהמשך (שם): 'המדינה טוענת, כי ההליך הפלילי הוא האמצעי האפקטיבי ביותר לשמירה על איכות הסביבה, ואפשר, כי כך הדבר. אף-על-פי-כן, אין לנקוט בצעד זה ללא עיגון מפורש בחוק. אוסיף, כי אף ספק בעיני אם ראוי להטיל על גוף, המרוחק מן הפיקוח היומיומי על אתרי פסולת, אחריות פלילית. תפקידו של גוף זה הוא, בעיקרו, לספק מימון, וכאמור, מדובר בקביעת סולם עדיפויות. בעיני עדיף, בנסיבות אלה, לא לעשות שימוש בהליך הפלילי הסטיגמטי, החייב להיות המוצא האחרון שבו נוקטת החברה, אלא לאכוף את הוראות החוק למניעת מפגעים על מועצה אזורית באמצעות הליכים מנהליים...' 29. התיקון משנת 1997 הוסיף, כאמור, לחוק את סעיף 11ג שבו, המגדיר, בס"ק 11ג(א) 'נושא משרה' בתאגיד כך: 'מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. ראש עיר עשוי להיכנס לגידרה של החלופה הראשונה שבהגדרה, משמע 'מנהל פעיל בתאגיד', והרי הוא מנהל פעיל בתאגיד, משמע בעיריה. דברים אלה מתחדדים נוכח הסיפא להגדרה, הכוללת - כאמור - כפי שראינו - גם פקיד האחראי על התחום המסוים בו בוצעה העבירה. רוצה לומר, גם אם קיים בתאגיד בעל תפקיד, הממונה על התחום בו נעברה העבירה, עדיין ניתן לראות גם מנהל פעיל שבתאגיד כמי שעשוי לחוב בפלילים לפי הוראת סעיף 11ג הנ"ל. 30. בהקשר זה מתבקשת הערה לטענת המערער, כאילו הגדרה זו של 'נושא משרה' נתכוונה לחול רק על אחד מבין החלופות הקבועות בהגדרה, אך לא על כולם. הוא ביקש לשכנע, כי קיומה של המילה 'או' שבהגדרה מאפשר העמדה לדין פלילי רק אחד מבין המתאימים להגדרה, ואחד בלבד. ובכן, לטענה זו אין בידי לשעות. אינני מקבל את הפירוש לו טוען המערער, שאין לו אחיזה בלשון ההגדרה, כמו גם בתכליתה של הוראת החוק. הגדרת סעיף 11ג מונה שורה גורמים הקשורים לתאגיד (מנהל, שותף, פקיד), וכל אחד מהם עשוי לחוב בפלילים למעשי התאגיד, משמע גם חלקם או כולם יחדיו. התיבה 'או' בהגדרה זו אין משמעה (כטענת המערער), כי רק אחד מן הגורמים הללו עשוי לחוב, משמע לבדו, בפלילים. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכליתה של הוראת החוק, המבקשת להשית אחריות על כל נושא משרה, שבידיו מצוי פוטנציאל לעשות מעשה שימנע ביצוע עבירה בידי התאגיד. 31. סיכומם של דברים עד כה, ראש רשות מקומית עשוי להימצא אחראי בפלילים, בגדרו של סעיף 11ג, בהיותו 'מנהל פעיל' בעיריה. יחד עם זאת, לעת שנבוא לבחון את סתירתה של החזקה שקובע ס"ק 11ג(ב), משמע בבדיקת השאלה, האם המערער עשה כל שניתן לעשות על מנת למנוע עבירה, ראוי כי נביא בחשבון את הדברים שהבאנו למעלה בהרחבה מפי השופטת דורנר, ומפי המלומדים שמדבריהם היא התחזקה בעמדתה. למלאכה זו ניפנה עתה. 32. אנו באים, איפוא, לשאלה, האם עלה בידי המערער לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 11ג(ב) הנ"ל, משמע האם הוא עשה כל שניתן לעשות על מנת למנוע עבירה בידי העיריה. וכבר ראינו, כי העיריה עברה שתי עבירות, הגם שבכתב האישום הן נתחברו לפרשייה אחת. הפן האחד של הפרשה עניינו אי קיומן של הוראות התקנות בדבר אתרי סילוק פסולת. הפן האחר עניינו פריצתה של השריפה, וזיהום האויר שבא בעקבותיה. כתב האישום טען, כי האש פרצה בשל כך שהאתר התנהל שלא לפי התקנות, וכי כיבוי האש נמשך למעלה מן הצריך, משום שלא נתקיימו ההוראות שבתקנות. בכך נקשרו שני חלקים אלה למעשה אחד. ניהול האתר שלפי לפי התקנות 33. בית משפט קמא קבע, כי המערער לא ידע, עד כי פרצה השריפה באתר, על קיומו של האתר, ופשיטא שלא ידע, כי האתר מתנהל שלא לפי האמור בתקנות. אלא שגם אם לא ידע בפועל, אין בכך כדי לנקותו מאחריות, שהרי אחריות זו מתגבשת משום התהוותה של העבירה אצל העיריה, שאז עובר הנטל לפתחו של המערער לסתור את החזקה הקבועה בחוק. 34. אם כן, על מנת שלא נטיל עליו אחריות בגין מעשה העבירה של העיריה על המערער להוכיח, כי עשה כל שניתן לעשותו על מנת למנוע את העבירה. וכיצד נפרש 'כל שניתן לעשותו', הקבוע בסעיף 11ג(ב) לחוק? הפירוש שיש ליתן למלים אלו צריך שיהא מצמצם, על רקע הדברים שאמרנו למעלה אודות הטלת האחריות על נושאי משרה בתאגיד. לטעמי כאן נכנסת רמת המודעות, שצריכה להתקיים אצל נושא המשרה לקיומו של המפגע, כמו גם נסיבות אחרות, מהן אנו עשויים לגזור את המעשים שנדרוש מנושא המשרה לעשותם, בחינת 'כל שניתן כדי למלא את חובתו'. 35. כשאנו מדברים בראש רשות, הרי שבבדיקת הפעולות שעליו לעשות כדי למלא את חובתו עלינו להביא בחשבון את גודלה של הרשות, וכל הנגזר מגודל זה. לא הרי רשות מקומית קיקיונית כהרי עיר גדולה. ברשות מקומית קטנה יכול אתה לצפות מראש העיר כי ידע על קיומו של אתר לסילוק פסולת, ואם הוא פועל כראוי אם לאו. אנו רשאים לדרוש זאת ממנו, גם אם חלפה רק חצי שנה מאז נכנס לתפקיד. ככל שגדל הישוב - כן פוחתת הציפיה מראש הרשות כי יידע על פעולות פרטניות שעושה כל פקיד ופקיד בעיריה, וכיצד נעשות פעולות בידי העיריה שבראשה הוא עומד. כך, לא סביר בעיניי, כי ראש עיר כעפולה יידע כיצד מתנהלת המזבלה העירונית. די בקיומו של מנגנון ארגוני הנחזה לפעול כראוי, על מנת לקיים אחר חובתו של ראש העיר, שאז יש לראותו כמי שעשה כל שניתן על מנת למנוע את העבירה שעברה העיריה. 36. הדברים הללו יפים, לטעמי, גם לתקופה שמיום שנודע לראש העיר על קיומו של מפגע, אלא שאז ישתנו הדרישות ממנו על מנת שישכנע, כי עשה כל שצריך לעשות על מנת להסיר את המפגע. וגם כאן עשוי גודל הישוב להוות גורם בעל חשיבות. כך, אם מביאים לידיעתו של ראש עיר גדולה, כי העיריה פועלת פעולה לא ראויה בתחום פלוני שבאחריותה, הוא רשאי, באופן סביר, להניח, כי בעלי התפקיד הנוגעים לדבר בעיריה יעשו את שמוטל עליהם על מנת לטפל במשבר, שהרי לשם כך הם קיימים. לא מתקבל על הדעת, כי ראש העיר ייראה אחראי בפלילים, כל עת שאחרון פקידי העיריה יעשה מעשה, שבגינו תחויב הרשות בפלילים, והרי פעולות שכאלה יכול שתיעשנה לרוב מידי יום. אינני רואה מדוע עדיפים בהקשר זה ענייני איכות הסביבה, עם כל חשיבותם, על פני תחומים אחרים בהם עוסקת העיריה. גם אם פורצת אש, והדבר מובא לידיעת ראש העיר, אין הוא חייב, בהכרח, לילך ולהיווכח במו עיניו כיצד פועלים מנגנוני הכיבוי על מנת להתגבר על האש. לשם כך קיים המבנה האירגוני, ובו העושים במלאכה. נהיר, כי אם אנו מדברים במשבר רבתי, שלפי אופיו צריך להתערבותו של ראש עיר, כי אז ניתן לצפות ממנו כי יעשה מעשים על מנת להביא את המשבר לסיום. הוא הדין במקרה שבו יודע ראש העיר על קיומו של כשל במנגנון הארגוני העירוני, כשל שבגללו נעברות עבירות בידי העיריה, שאז נוכל לדרוש ממנו דין וחשבון על מעשים שעשה לסילוק הכשל, משמע מעשים שעשה כדי למנוע את מעשי העבירה בידי העיריה. 37. מכאן אנו באים לעניין שלפנינו. ובכן, כשאנו יודעים, כי המערער לא נכנס לתפקידו אלא חמישה חדשים לפני שפרצה האש, כשהאתר המדובר התנהל כשם שהתנהל משך למעלה מעשור שנים קודם שנכנס המערער לתפקידו, וכשאנו מדברים בעיר בגודלה של עפולה על המנגנון הארגוני הגדול על האחראים בו לאיכות הסביבה על ענפיה השונים, אין לראות את המערער אחראי בפלילים בגין ניהולו של האתר שלא לפי התנאים שנקבעו בתקנות. עד לעת שפרצה השריפה הדברים הם בבחינת ברורים מאליהם (והערכאה קמא אמנם זיכתה את המערער ככל שהדבר נוגע לתקופה שעד לפרוץ האש). אין לצפות מראש עיר כעפולה, כי יידע כיצד מתנהל אתר פינוי הפסולת של העיר, ודאי לא בחמשת החודשים הראשונים לכהונתו, וספק אם ניתן לדרוש זאת ממנו אי פעם לאורך כל כהונתו. הוא יוצא ידי חובתו בקיומו של ארגון שפועל נכוחה, על בעלי התפקיד הראויים העובדים במקומות הנכונים בפירמידת התפקידים שבמנגנון העירוני. על כן, ככל שהדברים צריכים עד יום שנודע למערער על פרוץ השריפה יש לומר, כי אף שהעיריה עברה עבירה שבניהול אתר פסולת שלא כדין, אין להטיל אחריות זו על המערער כמי שעמד בראש העיר. 38. לטעמי זהו הדין גם לאחר שנודע למערער על האש באתר. הוא רשאי, באופן סביר, להניח, כי האחראים בעיר יעשו את שעליהם לעשות, על מנת לכבות את האש. אין זה מתקבל על דעתי, כי ראש העיר ינטוש את כל עיסוקיו הרבים כראש עיר, ויתפנה לטפל בכל שריפה שמתחוללת בעיר, גם לאחר שדבר קיומה מובא לידיעתו. על כן סביר בעיניי, כי הוא לא יפנה בעצמו לבחון את האופן שבו מתנהלת האש. על כן לא ניתן היה לצפות ממנו כי יֵדע, גם לאחר שפרצה האש ודבר קיומה הובא לידיעתו, כי האתר לא מתנהל לפי התקנות. 39. יתר על כן, גם אם בנקודת זמן זו הובא לידיעת המערער, כי האתר איננו מתנהל לפי שֶמוֹרוֹת התקנות, עדיין אין לראות בו אחראי על עבירה זו, משמע על ניהולו של האתר שלא לפי התקנות. למעשה כתב האישום דורש מן המערער כי יעשה פעולות על מנת להעלים את המפגע - תוך חודש וחצי בלבד מיום שנודע לו דבר קיומו, כלומר מיום 11.5.1999 עד 21.6.1999 (זו התקופה הרלוונטית לכתב האישום). אילו אפשרויות עמדו בפניו, על מנת להביא לכך, שהתקנות אכן תתקיימנה ביחס לאותו אתר, מן הרגע שנודע לו (אם אכן נודע לו) כי האתר מתנהל שלא כדין? אפשרות אחת היתה לסגור לאלתר את האתר. אפשרות זו אינה ראויה בעיני, כשאנו מדברים על עיר גדולה כעפולה, שצריכה אתר לפינוי הפסולת, לרווחתם של תושביה. אפשרות אחרת שעמדה בפניו - איתורו של אתר חליפי, אלא שאיתור שכזה אף הוא אורך זמן, וחודש וחצי (אליו מתיחס כתב האישום) איננו בבחינת זמן סביר. הדרך האחרת שעמדה בפני ראש העיר היא הכשרתו של האתר הקלוקל, על מנת שיענה לדרישת התקנות, וגם פעולה שכזו דורשת את זמנה. מלים אחרות, הבה ונניח (הנחה שנתבררה כנכונה, ועל כך בהמשך), כי המערער החל פועל ממש בעת שנודע לו על קיום האתר, על מנת להכשירו, עדיין - השלמת קיומן של כל הוראות התקנות לוקחת את זמנה. אין זה סביר, כי ביום אחד יהפוך האתר לכזה שמקיים אחר כל הכללים, לאחר שהתנהל משך עשר שנים ומעלה בדרך לא דרך. התקנת גדרות, שערים, שילוט, ציוד לכיבוי אש, הצבתם של חומרי כיסוי של פסולת, ועוד כיוצא באלה, לוקחים את זמנם, וחודש וחצי איננו זמן סביר לשם עשיית כל הדברים הללו. טיפול בכיבוי האש 40. עד כה דיברנו על העבירה הנוגעת לחלקה האחד של הפרשה, כלומר, על ניהולו של אתר שלא לפי הוראת התקנות, ואנו מוצאים, כי המערער לא יכול היה לעשות יותר מכפי שעשה באופן סביר, כראש עיר בגודלה של עפולה, 5 חדשים לאחר שנכנס לתפקיד, על מנת למנוע מן העיריה לנהל אתר שלא לפי התקנות, והדברים יפים בין לתקופה שלפני פרוץ האש ובין לאחריה. מכאן אנו באים לחלק השני של הפרשה, ועניינו בפעולותיו של ראש העיר בכיבוי האש. אמנם כתב האישום חיבר, כאמור, בין שני חלקים אלה, ומשמצאנו, כי החלק האחד של העבירה לא נתבצע בידי המערער, כי אז יכולים היינו לפטור עצמנו מדיון בחלק האחר. ואף על פי כן, ולמעלה מן הדרוש, נבחן את פעולותיו של המערער בכיבוי האש. 41. תחילה נציין שוב את שאמרנו למעלה, אין זה סביר לדרוש מראש העיר כי יתערב באורח אישי ממש בכיבוי השריפה שפרצה באתר. לשם כך קיימים המנגנונים האחראים בעיריה, והמערער, כראש עיר, רשאי היה להניח, כי הם פועלים לכיבוי האש. וגם אם נראה בשריפה שארעה באתר סילוק הפסולת כעין משבר גדול, מסוג אלה הצריכים את התערבותו של ראש העיר, עלינו לראות, ראש לכול, את הדברים בהקשר לקיומו של האתר באופן שנתקיים משך עשור שנים, ובהקשר לעובדה, כי המערער לא כיהן כראש עיר כי אם מספר חודשים עובר לפרוץ האש. על רקע זה יש לראות את המעשים שנעשו בפועל לאחר פרוץ השריפה, ובחינה של אלה מוליכה אותנו למסקנה, כשם שניווכח עתה, כי את המערער יש לראות כמי שפעל כל שניתן לפעול באופן סביר, על מנת לכבות את השריפה. 42. ובכן תחילה נציין, כי גם לשיטת בית המשפט קמא - האש לא נמשכה זמן רב, וסמוך לאחר שפרצה נצטמצם היקפה באופן משמעותי. מכאן ואילך המשיכו ונתקיימו בעירות 'נקודתיות' משך כחודש וחצי (ע' 2 להכרעת הדין). רוצה לומר, מנגנון כיבוי האש פעל, לכאורה, באורח סביר. ראינו את המזכר ת/9 שכתב אלעד זוהר מן המשרד לאיכות הסביבה, שהתייצב ביום 11.5.1999 באתר ומצא בה כבאית אש. משמע כבאי עפולה הגיעו למקום על מנת לכבות את האש. ממכתבו של אותו אלעד זוהר מיום 13.5.1999 (יומיים לאחר פרוץ השריפה) למדנו, כי העיריה אמנם פועלת פעולות כיבוי, אם כי לא לשביעות רצונו של האיש. במזכרו של מר זהר מיום 16.5.1999 (ת/14) מצינו פעולות שונות, כגון 'נקיון של המזבלה', קבירת פסולת וכיו"ב פעולות שעשתה העיריה, שנחזות להיות ככאלה שנועדו להילחם בשריפה. והנה במזכרו של מר זהר מיום 19.5.1999 (ת/16) עולה, כי 'בשני מקומות עדיין עולה עשן מן האשפה', ללמדך כי האש דעכה, שלא לומר כובתה כמעט כליל, והרי אנו מדברים על מספר בודד של ימים לאחר שפרצה השריפה. וראו עוד מזכרים מן הימים 23.5.1999 (ת/18), 1.6.1999 (ת/22), מיום 3.6.1999 (ת/21), ומיום 13.6.1999 (ת/26), המלמדים, כי האש אמנם דעכה מאוד, ובקושי התקיימה לאחר הבעירה הגדולה שהיתה ביום הראשון. 43. עד התביעה שלום אפרים, יו"ר המועצה הציבורית לאיכות הסביבה באזור עפולה, העיד, כי לאחר שהוציא מכתב חריף לעיריה - עשתה זו 'טיפול רציני' כדבריו, עד כי לא היה צריך, הלכה למעשה, את המשך טיפולו באירוע. כך באו הדברים לידי ביטוי בדבריו, ע' 7 לפרוטוקול: 'אם אתה אומר שאני ניתקתי מגע בגלל שהבעיה נפתרה, אז אני אומר שבסמוך לאחר הוצאת המכתב האחרון שלי היה טיפול מאוד רציני בשטח. הקימו מחסום ושמו עמדת שומר ואסרו כניסה לאתר לכל אדם. על אף האמור בת/4, אם היה צורך להמשיך בטיפול והבעיה לא היתה נפתרת הייתי ממשיך בטיפול. בבעיות אחרות המשכתי לטפל'. וראו גם עדותו של אלעד זהר (ע' 30 לפרוטוקול), ממנה עולה, כי העיריה אמנם עשתה לפי עצותיו, ופעלה פעולות שונות על מנת לכבות את השריפה, כגון הפעלת שופל, הספקת עפר לכיסוי הפסולת הבוערת, ועוד. 44. על אלה נוסיף, כי מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת של מומחה לכיבוי אש (נ/7), ממנה למדנו על הקושי הטבוע שבכיבוי שריפות באתרי פינוי פסולת, כיבוי העשוי להימשך ימים רבים. חוות דעת זו, שלא נסתרה כלשהו, לצד הפעולות עליהן למדנו מן הממצאים, שמקצתם מנינו למעלה, מלמדת, כי עם פרוץ השריפה באתר הפסולת פעלה העיריה פעולה סבירה וראויה לכיבוי האש. ואם זו פעלה כדבעי, אין אתה עשוי להשית אחריות בפלילים על מי שעומד בראשה. לאלה יש להוסיף את העובדה, כי הקושי שבכיבוי האש נבע מן העובדה, שהעיריה ניהלה את האתר באופן קלוקל משך למעלה מעשור שנים, ובכלל זה לא הידקה את הפסולת כראוי, שאם היתה עושה כן, היו פעולות הכיבוי קלות יותר. משהמערער לא נכנס לתפקידו אלא זמן קצר קודם שארעה השרפה, והואיל והוא נכנס לתמונה מעת שפרצה האש, לא מתקבל על הדעת לראות בו אחראי בפלילים, על שום שהאש לא כבתה מייד. העובדה שהאש לא כבתה מייד נובעת, כאמור, מקיומן של שכבות אינספור של פסולת, שנצברו משך השנים, ולמערער אין כל קשר לכך. לא יעלה על הדעת לחייב בפלילים את ראש העיר, שאך זה עתה החל מכהן בתפקידו, משום מעשים שעשתה העיריה משך עשר שנים קודם לכן. 45. מכל מקום, על כל הדברים הללו נוכל להוסיף את עדותו של המערער שלא נסתרה, לפיה - מן הרגע שנודע לו על קיומה של האש הוא הנחה את הכפופים לו, משמע הממונים על הנושא, ובכללם אליהו פיס ויעיש סויסה (מנהל התברואה ומנהל שיפור פני העיר, בהתאמה), לפעול בדחיפות לכיבוי האש. המערער עצמו ביקר באתר, ללמדך על הרצינות שפעל בנושא. ואכן נראה, כי האש כובתה באורח סביר, בהתחשב במגבלה הטבועה שבכיבויה של אש באתר פסולת הבנוי שכבות שכבות. 46. משהגעתי למסקנה, כי את המערער יש לזכות משום הטעמים שהטעמתי למעלה, אין לי עוד להיזקק לטענות אחרות שהניח בפנינו, כגון הגנה מן הצדק. סוף דבר 47. סיכומם של כל הדברים שהשמעתי עד כה - יש לבטל את הכרעת הדין בבית משפט השלום ולזכות את המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ___________________ אברהם אברהם, שופט כב' השופט יצחק כהן - אב"ד: אין בידי לצרף דעתי לדעת חברי, כב' השופט אברהם, בשאלה האם הוכח כי עשה המערער כל שניתן כדי למלא את חובתו. עסקינן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בבית שאן (כב' השופטת עיריה מרדכי בת.פ. 1634/01) מיום 28.12.04 לפיו הורשע המערער בעבירות לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א 1961, גרימת זיהום אויר בלתי סביר, ביחד עם סעיפים 11 ו 11ג' לחוק הנ"ל, ולפי תקנות 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10 ו 12 לתקנות מניעת מפגעים ( מניעת זיהום אוויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת, התש"ן 1990. אי נקיטת אמצעים למניעת מפגעים מאתרים לסילוק פסולת . א. מבוא: 1. המערער כהן כראש עירית עפולה החל מחודש דצמבר 1998. כתב האישום ייחס למערער (וכן, לעירית עפולה, ולמר אליהו פייס שהינו מנהל מחלקת התברואה החל משנת 1991, אשר לא ערערו על הרשעתם) , אחריות בשל היותם "מפעילי האתר" כמשמעות מונח זה בתקנות למניעת מפגעים - מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק אשפה, ה'תש"ן 1990). 2. כפי העולה מכתב האישום בשטחה המוניציפאלי של העיר עפולה, בגבעת המורה, מתנהל אתר לסילוק פסולת גושית (להלן "האתר"). בכתב האישום נטען כי המערער בצוותא עם שאר הנאשמים הפרו חובותם כ"מפעילי אתר" כאשר בתקופה שבין יוני- יולי 1998, ובתקופה שבין אפריל -יוני 1999, לא נקטו בכלל האמצעים הדרושים לפי התקנות בכדי למנוע זיהום אויר וריח בלתי סבירים. בשל מחדליהם נמנע השימוש באתר, פרצה בערה באתר במועדים שונים וזאת בשל השלכת פסולת מגוונת ומעל לכל, לא נקטו באמצעים הדרושים בכדי להביא לכיבוי המהיר של הבערה. ב. ההליך בבית משפט קמא: 1. לאחר ניהול הוכחות והבאת הראיות הורשעו הנאשמים במיוחס להם בכתב האישום, בית משפט מצא להרשיע המערער במיוחס לו בכתב האישום החל מיום 11.5.99 ואילך, והשית על המערער קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר והתחייבות כספית ע"ס 25,000 ₪ להימנע תוך שנתיים מלעבור עבירה דומה. 2. פסק דינו של בית משפט קמא בוחן בהרחבה הראיות שהובאו לעניין העבירות, כדי קביעה כי אין כל ספק כי העבירות המיוחסות בכתב האישום, אכן נעברו. בנוסף, נבחנה שאלת אחריותו הפלילית של המערער בשימת דגש לטענות המערער כי ההירארכיה הפנים עירונית מנתקת הקשר בינו לבין הוראות תקנה 11ג' לתקנות . בית משפט קמא דחה טענה זו בקובעו כי בשל היותו ראש עיר, ראש הפירמידה הביצועית העירונית, הוא המתווה מדיניות העיר והוא הסמכות למתן הוראות לזרועות הביצועיות שמתחתיו, יכול ויהיה תחתיו עובד בעל ידע ומומחיות בתחום מסוים ובטיפולו ובאחריותו אולם אין משמעות הדבר ניתוק האחריות של המערער להבטחת אותן פעולות המבוצעות על ידו בשם העירייה. עוד, מצא בימ"ש קמא כי המערער- ראש העיר לא הביא ראיות לכך שהוא "עשה הכל שביכולתו למלא חובתו". עיקר טענות המערער: 1. הודעת הערעור רוב ככולה מתמקדת בשאלת הטלת האחריות הפלילית על המערער. ב"כ המערער טוען כי סעיף 11ג' לחוק למניעת מפגעים לא חל על מי שבידיו סמכויות פיקוח כלליות, לסברתו מגמת הפסיקה הינה צימצום הטלת האחריות הפלילית על ראשי רשויות מקומיות בגין עבירות שעברה הרשות שבראשה הם עומדים. לסברתו יש להטיל אחריות על נושאי משרה הקשורים באופן ישיר בתחום שבו בוצעה העבירה. כאשר זוהה גורם מקצועי בתאגיד האחראי על התחום שבו בוצעה העבירה אין לפנות לגורם גבוה ממנו בהיראכיה הארגונית. 2. המערער עשה ככל שביכולתו כדי להביא להסרת המפגע ולפתרון הבעיה, אך הדבר לא מנע המפגע באופן מיידי וזאת בשל העובדה כי כיבוי שריפות באתרי פסולת הינה פעולה מורכבת ומסובכת. כמו כן טען שקיים ספק אם נגרם זיהום אוויר חזק ובלתי סביר. 3. אתר הפסולת נשוא כתב האישום הינו "אתר פיראטי" אשר לא ניתן להחיל לגביו את התקנות למניעת מפגעים. (ראה לענין אתר כגון דא, ע"פ 397/02 נצרת). למערער נודע דבר קיומו של האתר הנדון רק בתאריך 11.5.99. אתר זה שימש כאתר לסילוק פסולת שנים רבות, ולא נעשו כל פעולות מצד משרד לאיכות הסביבה בכדי להביא לסגירתו או הסדרתו. 4. הבעירה צומצמה באופן דרסטי לאחר ימים ספורים וזאת בהתערבות העירייה. 5. מוסיף המערער וטוען כי עומדת לו טענת "הגנה מן הצדק" וזאת בשל הפליה בהעמדתו לדין הנובעת לדידו משיקולים זרים ובלתי ענינים. ג. עיקר הראיות הצריכות לעניין: 1. עד התביעה מר אפרים שלום, יו"ר המועצה הציבורית לאיכות הסביבה באזור עפולה, שלח 4 מכתבים לראש העיר בין התאריכים 11.5.99 ל 13.5.99, בהם פירוט אודות הבערה ואופן הטיפול בה. כפי העולה מעדותו נעשו ניסיונות לכיסוי הבערה אולם אלו נועדו לכישלון. כמו כן עולה מדבריו כי האדם עימו ניהל קשר ישיר בנוגע לבערה הינו נאשם 3, מר פייס. מעדותו לא עולה כי ראש העיר היה מעורב בנעשה, אולם ניכר כי ראש העיר היה מודע למתרחש אותה עת באתר. 2. מר אברי לכמן, סגן מחוז הצפון במשרד לאיכות הסביבה, ערך דו"ח לעניין הבערה שהתרחשה במהלך החודשים מאי יוני 1999, כפי העולה מעדותו בביקור שערך באתר לא הבחין בפעולות כיבוי הבערה. 3. מר אלעד זוהר, מפקח המשטרה הירוקה של המשרד לאיכות הסביבה, הבחין במהלך ביקור שיגרתי באתר ב - 25.6.98 בבערה. אחר ביקר באתר במועדים שונים ונוספים בעקבותם ערך דו"חות סיור שונים שנמסרו לנאשם 3, עבור העירייה, אולם לאור ההתעלמות מהנעשה פנה ישירות לראש העיר - המערער, במכתבים מיום 13.5.99 ומיום 16.5.99. בתאריך 10.8.99 היה שותף לחקירת ראש העיר וכן כתב מזכר אודותיה. 4. עדותו של המערער בחקירתו על ידי חוקרי איכות הסביבה- הוגשה לבית המשפט (ת/27) המערער סירב לחתום על טופס העדות, כפי העולה מחקירתו ומעדותו של המערער בבית המשפט סבר כי אין הוא אחראי כלל לנושא איכות הסביבה וזאת כפי שנאמר בשל מבנה ההיראיכה הארגונית, לטעמיו. המערער ציין כי ערך מספר ביקורים באתר ולאחר שנודע לו על דבר הבעירה ועצם קיומו של האתר וכן עקב מכתבו של מר אפרים שלום והורה לכפופים לו לטפל במפגע ובהסדרת האתר. במהלך ביקוריו לא הבחין בבעירה או בסימני בעירה אלא רק ראה פסולת בניין. כמו כן ציין כי במהלך החקירה נזף בחוקריו, היות וחשב כי מלכתחילה אין מקום לחקירתו, ואין מקום להעמידו לדין. דיון: חברי כב' השופט אברהם עמד על העובדות ותחולת התקנות (שם, סימן 15 לחוות דעתו ואילך). הטלת אחריות פלילית על המערער: 5. סעיף 11 ג' לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א-1961 קובע כמפורט: אחריות נושא משרה בתאגיד (א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו;המפר הוראה זו, דינו - כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין;לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו. 6. שותף אני לדעת חברי, כב' השופט אברהם, ככל שזו נוגעת להטלת אחריות הפלילית על המערער ובאשר לתחולת ס' 11 (ג) לחוק (שם, סימנים 30, 31 לחוות הדעת) אולם שונה דעתי לעניין זיכוי המערער, לסברתי לא עשה המערער כל שביכולתו כדי מניעת המחדל, וכמצוות המחוקק. 7. סעיף 11 ג' (ב) לחוק מטיל אחריות על נושא המשרה בתאגיד, בשל עבירה שעבר התאגיד, נעברה עבירה על ידי התאגיד חזקה שנושא המשרה לא פיקח כיאות. העדר הפיקוח נקבע כאמור, כעבירה עצמאית, ובגינה ניתן להאשים נושא המשרה, אלא אם כי נקט בכל האמצעים הסבירים כדי למנוע אותה העבירה מראש או הפסקת העבירה כאשר נודע לו עליה. 8. כפי שנאמר לעיל, הרשיע בית משפט קמא המערער בעבירות המיוחסות לו, בשל מחדליו לפעול ביעילות להסרת המחדלים בתקופה שממאי 1999 וזאת, לאחר שקבע עובדתית כי לא הוכח כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו. 9. המערער התוודע לאתר רק במאי 1999, וזאת, כחצי שנה מתחילת כהונתו, אתר זה הינו אתר הפסולת היחידי שהעירייה מנהלת בפועל. במהלך מאי 1999 קיבל המערער פניות ישירות מתושבי האזור אודות הבעירה (ראה ת/1 עד ת/4). המערער עצמו ערך מספר ביקורים באתר, אולם לטענתו לא הבחין בבעירה. בית משפט קמא התקשה לקבל טענה זו וזאת לאור הראיות הרבות שהובאו אודות מצב האתר באותה העת (ראה ת/26(ב) (ג) , ת/ 25(ב), ת/23 (ג), ת/23 (ג), ת/ 23 (ד), ת/20 (ב)( ג)ת/18 (ב), ת/18 (ג) (ד), ת 14(ב), ת/9 (ב)(ג) (ד)(ה)). כמו כן, בפניות חוזרות ונשנות לאחר היוודע דבר הבעירה למערער, צויין מפורשות כי פעולות הכיבוי נחלו כישלון. (ראה ת/15), אולם המערער לא נקט בפעולה כלשהי לפתרון הבעיה. כב' השופטת מרדכי קבעה במפורש שעדויותיהם של עדי התביעה בדבר המצב בשטח היו מהימנות עליה, שוכנעה שהמערער ושאר הנאשמים טיפלו באתר באופן לקוי , למרות ההתראות הרבות והנסיונות הכנים מצד המשרד לאיכות הסביבה לכוון לפתרון ראוי. 10. הטלת האחריות הפלילית על נושאי המשרה: "נועדה להמריץ אותם לנקוט ;אמצעים נאותים ולהבטיח כי יקויימו אמצעי זהירות על מנת למנוע ביצוע עבירות במסגרת התאגיד". (ראה ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה (4) 364, בעמ' 378). 11. בגישה המטילה אחריות פלילית על נושאי משרה, רק אחריות אישית, יש משום קיום החוק ודרבון הרשויות להימנע מביצוע עבירות על דיני איכות הסביבה והרתעת הרשויות מלהפר הוראות הדין. הטלת אחריות על הרשויות בלבד אינה מרתיעה דיה, יש בה בכדי להעביר הנטל הכספי לכתפי הציבור כולו שחלק אף סבל מזיהום זה, וזאת במקום על מי שאחראי לטיפול בזיהום. 12. כך גם סבר השופט י' דר, בע"פ (חיפה) 1162/04 המשרד לאיכות איכות הסביבה נ' המועצה המקומית דלית אל כרמל ואח', באומרו : "אני דבק בעמדתי, לפיה, כדי להשיג את התוצאות הראויות, יש צורך לראות בראשי רשויות ובעובדי רשויות, מי שאחראים למעשים ולמחדלים אסורים שנועדו להגן על טובת הכלל. לצערי מוכיח הנסיון, ככל שניתן ללמוד אותו מהמתרחש סביבנו, כי גופים גדולים כמו חברות ורשויות אינן נרתעים מהליכים משפטיים הננקטים נגד הגוף עצמו. מסיבה זו הורחבה האחריות לכלול גם אחריות אישית של ממלאי תפקידים". 13. לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות וקביעת המהימנות כפי בימ"ש קמא. הלכה היא כי התערבות כגון דא תהא במקרים חריגים שאינם בנמצא כאן. 14. לאור האמור לעיל תמים דעים אני עם בימ"ש קמא כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי נקט בכל האמצעים הסבירים ועשה כל הניתן כדי להפסיק העבירות. "הגנה מן הצדק": 15. שתי טענות עיקריות העלה בא כוח המערער לענין הגנה מן הצדק: האחת, אכיפה בררנית, הגשת כתב האישום נגד המערער אינה תואמת מדיניות העמדה לדין של המשרד לאיכות הסביבה כאשר בסוג העבירות בהן הואשם המערער, לא נהוג להעמיד לדין את ראש הרשות. השניה, עצם הגשת כתב האישום כנגד המערער נבע משיקולים זרים ובלתי עניניים, לסברת המערער, מתיחות ביחסים הבין אישיים בינו לבין מר לוין, מנהל הסיירת במשרד איכות הסביבה. היוו גורם מכריע בהחלטת המשרד לאיכות הסביבה להעמידו לדין. אינני סבור כי יש בטיעונים אלה כדי להקים למערער הגנה מן הצדק. 16. רשויות אכיפת החוק חבות חובות אמון והגינות כלפי הציבור, אשר במסגרתן עליהן לעשות שימוש בסמכות שהוקנתה להן על פי דין, אך ורק לשם התכלית שאות והדין נועד להגשים. הסמכות להעמיד לדין ואכיפת חוק הינן סמכויות נכבדות אשר תוצאותיהן לעיתים בעלות פגיעה קשה בזכויות יסוד של הפרט. שימוש בסמכויות אלה, שלא נועדו להגשמת תכלית החוק או משיקול שאינו ענייני עלול להקים לנאשם טענת "הגנה מן הצדק",מכוח סמכותו הטבועה של ביהמ"ש לבטל את כתב האישום או לעכב ההליך השיפוטי. 17. המבחן להחלתה של דוקטרינת "ההגנה מן הצדק" הינו מבחן ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות - התנהגות שערורייתית שיש בה משום רדיפה, דיכוי או התעמרות בנאשם. ראה ע"פ 2910/94 ארנסט יפת ו 8 אח' נ' מדינת ישראל פ"ד נ (2), 221, בעמ' 370 , דברי כב' השופט לוין). 18. בכל הנוגע לטענת האפליה, הנובעת מהגשה סלקטיבית של כתבי אישום בסוג ובחומרת עבירות מעיין אלו, סבור אני כי לא ניתן לקבל טענה זו. ההלכה היא כי רק במקרים בהם אכיפה סלקטיבית של החוק היא פועל יוצא של מניע ספציפי כלפי נאשם, כי אז יקבל בית המשפט את טענת האפליה. כמו כן, יקבל בית המשפט טענת אפליה אם יתברר כי אכיפה סלקטיבית היא על רקע של מין, לאום או סיבה מכוונת אחרת (ראה בג"צ 6396/96 סימונה זקין ואח' נגד ראש עירית באר שבע, פ"ד נג (3) 289) בכל מקרה אחר, וגם אם לא אוכפת הרשות את הדין באופן שווה על כלל מפירי החוק, אין בכך כדי להוות עילה כנגד עצם הגשת כתב אישום או לענין ענישה, טענות כנגד מדיניות אין מקומן בהליך הפלילי, אלא במסגרת מנהלית. 19. במקרה דנן, לא מצאתי ממש בטענות המערער לכך כי מתרחשת כנגדו קנוניה שבראשה עומד מר לוין אשר הביא בסופו של יום להחלטה להעמידו לדין. (ראה גם דרך משל, הנאשם 2 בע"פ 397/02 הנ"ל). 20. אשר על כן , אין לדעתי כל מקום להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא ולו דעתי תשמע, יש להותיר פסק הדין על כנו. ________________ יצחק כהן , שופט אב"ד כב' השופטת אסתר הלמן: המערער החל כהונתו כראש עיריית עפולה בדצמבר 1998. מתוקף תפקידו זה הוגש כנגדו (וכנגד אחרים) כתב האישום שפרטיו הובאו בהרחבה בפסק דינו של חברי, כב' השופט אברהם. עירית עפולה (להלן: "העירייה") הורשעה במיוחס לה בכתב האישום, ואין חולק כיום כי העירייה לא קיימה את הוראות התקנות למניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת, בכך עברה עבירה לפי סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים תשכ"א - 1961 (להלן: "החוק") וסעיף 11(א) (3) לחוק. בית המשפט קמא קבע כממצא כי המערער לא היה מודע לקיומו של האתר לסילוק פסולת גושית, הנמצא לכל הדעות, בתחום שיפוטה של העירייה, ודבר קיומו הובא לידיעתו רק לאחר שפרצה השריפה, עליה נסוב בין היתר, כתב האישום. משכך, הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום על סמך העובדות הרלוונטיות החל מיום 11.5.99 ואילך בלבד. אחריותם הפלילית של נושאי מישרה בתאגיד הוגדרה בסעיף 11ג. לחוק הקובע כדלקמן: "(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 11 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו;המפר הוראה זו, דינו - כפל הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין;לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה. (ב) נעברה עבירה לפי סעיף 11 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". המערער משיג על הרשעתו כשעיקר טענותיו מכוונות כנגד הטלת האחריות עליו אישית או מכח היותו נושא מישרה בתאגיד. בין היתר מבקש המערער לסייג את תחולתו של סעיף 11ג. ולצמצם את היקף התפרסותה של החזקה הקבועה בסעיף 11ג'(ב) המטילה על נושא המישרה את הנטל להוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו במקרה שבו הוכח כי נעברה עבירה לפי סעיף 11 לחוק. כחברי, השופט אברהם, אף אני סבורה כי ראש עירייה עשוי להכנס בגדרה של החלופה הראשונה המנויה בהגדרת "נושא משרה" בסעיף 11ג. (א) לחוק בהיותו מנהל פעיל בתאגיד, וחלה עליו ככזה חובת הפיקוח והחובה לפעול ולעשות כל שניתן כדי למנוע ביצוען של עבירות על חוק זה. כפועל יוצא מכך, ומאחר ואין חולק כי נעברה עבירה על החוק, היה מוטל על המערער לסתור את החזקה שנקבעה בסעיף 11ג(ב) לחוק, ולהוכיח "כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". ההכרעה בשאלה האם עשה נושא מישרה בתאגיד כל שביכולתו כדי למלא את חובתו הינה מורכבת ומחייבת קביעת ממצאים עובדתיים ביחס לטיב הפעולות שביצע ובחינתן על רקע אמת מידה משפטית באשר להיקף חובותיו. בכל הנוגע לממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, לא נתבקשנו וגם אין עילה להתערב בהם. מכאן, כי חילוקי הדעות באשר לאחריותו של המערער נובעים מהשאלה כיצד יש ליישם את הממצאים העובדתיים שנקבעו, והאם לאור פועלו של המערער לאחר שנודע לו על כך שפרצה שריפה באתר ניתן לקבוע כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו. בירור השאלה על פי איזו אמת מידה יש לבחון את התנהגותו של נושא המישרה צריך להיעשות על רקע תכלית החוק ופרשנותו, בין היתר לאור התיקון שהוכנס בו והחלת האחריות הפלילית באופן מפורש על נושאי משרה בתאגיד (תיקון תשנ"ז - 1977 שבו הוסף סעיף 11ג לחוק). האחריות המוטלת על נושאי משרה בתאגיד לפעולות התאגיד או עובד מעובדיה נגזרת מסמכות הפיקוח הנתונה בידיו, ומן הכח והסמכות שיש לו לקבוע מדיניות ולפעול למניעתן של העבירות ולשמירה על מטרותיו של החוק. חיובם בפלילים של נושאי המשרה בתאגיד התאפשר עוד קודם לתיקון החוק, באמצעות סעיף 14 לחוק אשר קבע כי "כל מקום בחוק זה שמדובר בו על גרימת מעשה פלוני, רואים אדם כאילו גרם לאותו מעשה גם אם הוא נעשה במקום הנתון לשליטתו או לפיקוחו, או על ידי מי שנתון לשליטתו, או לפיקוחו, והוא לא נקט כל האמצעים הסבירים למניעתו, הטוען כי נקט אמצעים כאמור -עליו הראיה". בהקשרו של סעיף זה, נקבע ברע"פ 5389/01 - המועצה האזורית לב-השרון נ' מדינת ישראל, (פ"ד נז(4), 364 מפי כב' השופטת דורנר) כפי שצוטט לעיל בפסק דינו של כב' השופט אברהם, כי הרציונל העומד ביסוד סעיף 14 לחוק הינו הטלת חובה על כל מי שבידיו הכח למנוע את ביצוע העבירה, במטרה להמריץ אותו לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים. באותו עניין ובנסיבות שעמדו בפניו שם, קבע בית המשפט העליון כי אין להטיל אחריות על ראש המועצה האזורית בגין מחדלים בניהול אתר הפסולת. עם זאת, את ההשלכות והמסקנות שניתן להסיק מהלכת לב השרון על ענייננו יש לסייג בשניים. ראשית, הלכת לב השרון דנה בסיטואציה שקדמה לתיקון לחוק, ובטרם הוגדרו בו נושאי המשרה עליהם מוטלת האחריות. שנית, וכתוצאה מכך, פסק הדין עוסק בהגדרתו של מי שיחשב כמפקח וכבעל הכח לדאוג לקיום הוראות החוק, בהתחשב בלשון החוק, תכליתו ועקרונות משפטיים כלליים. בסוגיה זו, ובנסיבותיו המיוחדות של אותו מקרה, הוחלט כי ראש המועצה האזורית לא היה בעל זיקת פיקוח מספקת על אתר הפסולת שהוקם ונוהל על ידי הוועד המקומי של כפר הס. הנחת המוצא היתה כי המועצה האזורית הותירה בידי הוועד המקומי את הסמכות לפקח על אתרים לסילוק פסולת חקלאית (לעומת הפסולת הביתית שהסמכות לפנותה היתה בידי המועצה האזורית ותחת פיקוחה). בנסיבות ההן, שוכנע בית המשפט כי זיקת הפיקוח בין ראש המועצה האזורית והאתר שבהפעלתו נעברו העבירות לא הצדיקה הטלת אחריות פלילית על ראש המועצה. (ראה בעניין זה פסק הדין שניתן בע"פ (נצרת) 1421/04 - מדינת ישראל - המשרד לאיכות הסביבה נ' דלתון - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' , תק-מח 2005(2), 3502 ). בענייננו, שונים הדברים בתכלית. מדובר באתר המופעל על ידי העירייה, נמצא בבעלותה, אחזקתה וניהולה. ספק אם ניתן לללמוד גזירה שווה גם מן האחריות המוטלת על נושאי משרה בתאגיד על פי חוק המים. בסעיף 20 כב' לחוק המים, תשי"ט-1959 קבע המחוקק חזקה באשר לאחריותו של בעל משרה בתאגיד "אם לא הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים כי למנוע או להפסיק את העבירה". הנטל המוטל על נושא המשרה בחוק למניעת פגעים הוא שונה, ועל פניו מגדיר נורמה גבוהה יותר, בחייבו את בעל המשרה לעשות "כל שניתן". המילים "כל שניתן" מצביעות על כך שעל בעל המשרה לפעול, כמובן בגדר סמכויותיו וכוחו ומתוקף תפקידו, אך עליו להפעיל את מלוא סמכויותיו וליתן משקל כבד לשיקול של שמירת איכות הסביבה. מקובלים עלי הדברים שנאמרו בע"פ (תל אביב - יפו) 70988/03 עיריית רחובות ואח' נ' מדינת ישראל, (ניתן ביום 3.7.05) אליו הפנה ב"כ המערער: "מכלול החובות המוטלות על ראש רשות מקומית אינן מתחילות ומסתיימות רק בנושא זיהום מים ואיכות הסביבה. עליו לאזן בין כל התפקידים והחובות המוטלים עליו, בהתחשב במכלול האילוצים החוקיים והתקציביים בהם הוא פועל". (סעיף 26 לפסק הדין). חובתו של ראש העירייה לעשות כל שניתן למניעת המפגעים איננה מנותקת מיתר תפקידיו. עם זאת, לא די בכך שיראה כי פעל בסבירות והפעיל אמצעים סבירים העומדים לרשותו, למניעת העבירה, אלא עליו להראות כי מבין האפשרויות הסבירות שעמדו בפניו נתן עדיפות ובחר באופציה המועילה ביותר לקידום מטרת החוק. בין היתר, טומנת בחובה חובת הפיקוח המוטלת על נושא המשרה, גם את החובה להתעדכן בפעילות המנגנונים שהוקמו בתאגיד כדי לענות באופן שוטף על מטרות החוק, ולהפעיל שיקול דעת ראוי וסביר בשאלה מתי נדרשת התערבותו, ותרומתו האישית כבעל הכח וההשפעה בפעולתם של עובדי התאגיד, או בפתרון בעיה חריגה. בית המשפט קמא קבע בהכרעת הדין (עמ' 13) כי המערער לא הביא בפניו כל ראיות לכך שהוא עשה כל שביכולתו למלא את חובתו, מאחר ודבק בעמדתו שלא חלה עליו אחריות אישית בנדון. המערער קובל בין היתר, על צירוף הדברים, כביכול אין קשר בינהם. אם סבר המערער כי אין עליו אחריות אישית למניעת העבירות על פי החוק, הרי לא הוגשמה תכלית ההוראה שנועדה להמריצו ולהניעו לפעול בנחישות למניעת המפגעים או להסרתם. בכך לא נסתיימה הבדיקה ואף בית המשפט קמא בחן האם פעל המערער, אף שלא ראה עצמו כאחראי אישית לתוצאות, בנחישות ובמרץ הנדרש ועשה כל שיביכולתו כדי למלא חובתו. על פי ממצאיה של הערכאה הראשונה, כ- 5 חודשים לאחר שנכנס המערער לתפקידו, ניתנה התראה לעיריה על ליקויים שנמצאו באתר. משלא הוכח כי פניה זו הובאה לידיעת המערער נקבע כי הוא רשאי להנות מן הספק בכך. לעומת זאת, נקבע כי לאחר שפרצה השריפה באתר הפסולת קיבל המערער פניות ישירות מתושבי המקום אודות המפגע הקשה. מדובר בשריפה שהתחוללה באתר בין התאריכים 11.05.99 ועד 21.6.99, תקופה של כחודש וחצי, ושבעטיה נפלטו עשן וגזים לעבר שכונות עפולה עלית וגבעת המורה וכן כביש 65 הסמוכים. פריצתה של שריפה בקנה מידה כזה העיד על פני הדברים על כשל באחזקת האתר, והפניות הישירות אל המערער מצד תושבים ואנשי איכות הסביבה, צריכות היו להוסיף ולהבהיר כי לא ניתן לסמוך על בעלי התפקיד הכפופים לו ונדרשת פעולה מצידו לשם מניעת השריפה ובירור הגורמים לה. מן העת ההיא לא יכול היה המערער באופן סביר, להניח כי בעלי התפקיד הנוגעים בדבר יעשו את המוטל עליהם, ובעניין זה לא אוכל להסכים עם חברי השופט אברהם (פסקה 36 לפסק דינו). הכשל באחזקת האתר, ופניותיהם של אנשי איכות הסביבה אל ראש העירייה, היו צריכים לעורר בו את החשד כי יש צורך בפיקוח הדוק יותר ובהתערבותו הדחופה. זו בדיוק כוונתה של התכלית "להמריץ" את נושא המשרה למלא את חובתו, ואם לא תאמר כך לא ברור מתי ובאילו מצבים עליו להטיל את כל כובד משקלו ולהביא למניעת מפגעים כנדרש על פי החוק. על פי העדויות שהובאו בפניו קבע בית המשפט כי היקף הבעירה צומצם לאחר מספר ימים, אך המשיכו להתגלות בעירות ופליטות עשן נוספות נקודתיות, למשך עוד כחודש וחצי. "במהלך תקופה זו המשיך האתר לפעול בניגוד להוראות התקנות ופסולת מגוונת כולל גזם, המשיכה להגיע למקום, על אף הבעירות שהמשיכו להתגלות באתר" (עמ' 2 להכרעת הדין). מעדותו של עד התביעה אברי לכמן, סגן מנהל מחוז הצפון במשרד לאיכות הסביבה, ומת/5 עולה כי במועדים 19,23,24 למאי וב - 3 ליוני בערה פסולת באתר ולא נמצא בו חומר כיסוי. האתר לא היה מגודר כנדרש ולא נמצאה בו כל שמירה. העד לא הבחין בכל מאמץ לכיבוי השריפה. מדובר בבערה גלויה וגם בבעירה פנימית שהעלתה עשן רב וסמיך, במספר מוקדים באתר. העד תיאר גם מצב שבו הוספה פסולת לאתר במהלך התקופה. העד נשאל תוך כמה זמן היתה השריפה נכבית מאליה לולא הוספה פסולת והשיב כי היה לה לוקח מספר ימים. על פי עדותו של מר לכמן ניתן היה לטפל בבעיה באופן יסודי כפי שתאר בעמ' 20-21 לעדותו, והדבר לא נעשה. בפני בית המשפט קמא הובאה גם עדותו של מר אלעד זוהר, מפקח המשטרה הירוקה של המשרד לאיכות הסביבה, אשר תיעד את מצב האתר במועדים שונים מה - 11.5.99 ואילך. (ראה למשל המוצגים המתייחסים ל 25.6.99 ( ת/6+ ת/7), 16.5.99 (ת/15) 19.5.99 (ת/17) 24.5.99 (ת/18). המצב בכל המועדים הנ"ל הצביע על כך שלא נעשו פעולות ממשיות ונחושות מצד העירייה להפסקת הבעירה, ולתיקון הכשלים, כולל צעדים פשוטים יחסית כמו גידור השטח באופן שימנע השלכת פסולת על ידי כל גורם ללא הבחנה. השער שהוצב בשלב כלשהו לא היה נעול (ת/18) ולא היה איש שיפקח על הנעשה במקום. בעמ' 8 ואילך להכרעת הדין, פירט בית המשפט קמא בהרחבה את אופן טיפולה הלקוי של העירייה בכיבוי השריפה ואת העובדה שהליקויים שהיו קיימים קודם לכן באופן ניהול האתר המשיכו גם במהלך התקופה שבה התחוללה הבעירה. מן הראיות שהובאו בפניו הסיק בית המשפט ובצדק כי האנשים שהיו מופקדים על האתר לא ביצעו כראוי ובמהירות הנדרשת את ההנחיות שקיבלו מעובדי המשרד לאיכות הסביבה ולא שעו לדבריו של עד תביעה מס' 1, מר אפריים שלום. לא הונח באופן מיידי כיסוי מהודק בחומר כיסוי הולם שיכול היה להחליש את האש, והמשיכו להגיע לאתר חומרי גזם וחומרים דליקים אחרים. עקב הכשל בתפקוד עובדי העירייה הופנו פניות בהולות ודחופות למערער שדרשו התערבותו. הוא עודכן גם בהמשך על ידי אנשי איכות הסביבה בכך שהמצב לא טופל כראוי. המערער העיד כי לאחר שנודע לו על השריפה הוא פנה לגורמים האחראיים בעירייה ושמע מהם כי הנושא מטופל כיאות. לאחר שקיבל פניות חוזרות, ניגש בעצמו לאתר והתרשם כי הנושא מטופל. פרט לכך לא הובאו ראיות מהן ניתן להסיק כי המערער עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו, להסיר או להפחית ככל הניתן את הנזק הסביבתי שנגרם מן השריפה, לפקח כראוי על תפקוד אנשי העירייה מתוך כוונה להבטיח שהם מטפלים במפגע ומקפידים לנקוט בכל אמצעי הנדרש על מנת שהתקלות לא תחזורנה על עצמן, ולהביא לתיקון הכשלים שגרמו לתקלה. בעניין זה, לא מצופה מראש עירייה כי יביא באופן מיידי לתיקון כל הליקויים שנמשכו כעשור בטרם החל בתפקידו, אך ברור מן הראיות שהובאו בפני בית המשפט כי גם כשלים אותם ניתן היה לתקן לא טופלו. לו הותקנה גדר וקויים פיקוח ראוי על סוג האשפה שהתקבלה באתר במהלך תקופת הבערה, ניתן היה לצמצם ולהפחית את נזקה, וגם זה לא נעשה. לאור האמור, אני מצטרפת למסקנתו של כב' אב"ד, השופט כהן, לפיה יש לדחות את הערעור, ולהותיר על כנה את הכרעת דינו של בית משפט קמא. אסתר הלמן, שופטת הוחלט איפוא ברוב דעות לדחות את הערעור. הגדרות משפטיותפסולת