הלכת סדיטק - עכבון מיוחד

החלטה מונחת בפני בקשתם של ארבעה מעובדיה לשעבר של חברת רדגארד בע"מ (להלן: העובדים), כי אצווה לייחד לטובתם מקופת הפירוק סך של 194,000 ₪ המגיע להם, לטענתם, בגין שכר עבודה ותשלומים אחרים אשר חבה להם החברה, ולא שולמו עקב קריסתה. העובדים טוענים לנשיה מובטחת על סכום זה, בגין זכות עכבון שצמחה להם, לטענתם, מרכבים של החברה אשר הוחזקו בידם. לטענת העובדים, חל סכום זה גם ובעיקר על סכומים המגיעים להם מהחברה ונמצאים מעל לתקרת דיני הקדימה לשכר עבודה כמשמעותם בפקודת החברות. המנהל המיוחד של החברה, עו"ד דן פרידמן (להלן: המשיב), וכן כונס הנכסים הרשמי (להלן: הכנ"ר), מתנגדים לבקשה, זאת בשל שתי הלכות אלו: 1. הלכת פש"ר 1133/98 רינת, בו נקבע לשיטתם כי אין לעובד זכות עכבון בנכסי המעביד אשר נקלע להליכי פירוק. 2. הלכת פש"ר 1001/00, סדיטק, שם נקבע עקרונית כי רק "עכבון מיוחד", ולא כל זכות עכבון באשר היא, יקימו למעכב מעמד של נושה מובטח בהליכי פירוק ופשיטת רגל. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות לה ובתגובה לתגובות המשיבים, מצאתי כי נסיבות המקרה הולמות עשיית שימוש בסמכותי לפי תקנה 241 לתקנות סדר הדין האזרחי, ליתן החלטה שלא במעמד הצדדים, וכך אני עושה. עובדות המקרה 3. המבקשים היו עובדי החברה עובר למתן צו הפירוק. ביום 21.3.01 קיבלו הודעת פיטורין מטעם המפרקת הזמנית. 4. ביום 19.4.01 הודיעו העובדים למפרקת, כי הם מעכבים את רכבי החברה אשר אין חולק כי נמסרו להם במסגרת עבודתם ולצורך מילוי תפקידם. מאוחר יותר הוסכם בין הצדדים, כי הרכבים ימכרו, כאשר זכותם המשפטית של העובדים לטעון לעדיפות בתמורת המכר בשל זכות העכבון תשמר להם. טענות העובדים 5. העובדים הופתעו לחלוטין מקריסת החברה וכניסתה להליכי פירוק. זאת, באשר לא ידעו כי החברה מצויה בקשיים כה חמורים אשר עשויים להביאה לחדלות פירעון ולפיטוריהם. לראיה, טוענים העובדים כי החברה ערכה, שבועות ספורים לפני פירוקה, מסיבה ראוותנית ואף גייסה 6 מיליון דולר - דבר אשר חיזק את הרושם המוטעה של עובדיה כאילו מצבה שפיר. 6. מאחר וכלי הרכב היו בשימושם של העובדים מראשית עבודתם, הרי אף אחד מהם לא נקט בפעולה של "תפיסת" הרכב ערב הפירוק כדי להפוך לנושה מובטח. 7. זכות העכבון מוכרת בדיני פירוק מכח סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל. בת"א 9701/84, אלסקה ספורטלייף, נקבע כי עכבון כזה יתכן אף לטובת עובד. 8. פסק-דין רינת אינו שולל באופן גורף עכבון לטובת עובד: א. מלשונו של פסק הדין עולה כי משמעותו היא כי עכבון עקב הפרת חוזה, אינו חל על מערכת יחסים חוזית בין עובד למעביד. ב. את הלכת רינת יש לפרש כחלה על מערכת הנסיבות הספציפית בה ניתנה, ולא באופן גורף וכוללני. ג. שלילת העכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), בפרשת רינת, באה בשל הוראת סעיף 22 לאותו חוק, המסייגת את תחולת העכבון ושוללת את תחולתו מקום שיש הוראות ספציפיות ומיוחדות. סוגיית שכרו של התובע בפרשת רינת אכן הוסדרה בהוראה ספציפית אחרת, סעיף 354 לפקודת החברות. לא כן במקרה דנן, באשר החברה חבה למבקשים אף סכומים אשר אינם מוגנים על פי דיני הקדימה. 9. במקרה דנן, חל על נסיבות המקרה גם עכבון לפי חוק השליחות, הן לגבי החוב הכללי והן לגבי החוב נשוא שכר העבודה. 10. לפי פסק דין רינת, יש חשיבות להלך נפשו של העובד במועד בו הפך הנכס ל"בעל ערך בטוחתי". משמעות הדברים היא כי אם במועד זה התכוון העובד להקדים את גיבוש החוב, אזי פעולתו פסולה, להבדיל מהכרזה על עכבון לאחר התגבשות החוב. זאת, משום שאך ורק סוג הפעולה הראשון מצמיח את "המרוץ לתפיסת הנכסים" אותו התכוונה הלכת רינת למנוע. 11. אין כל הצדקה להפלות בין נושה מובטח שהוא עובד, לנושה מובטח שאינו עובד, וזאת אף לנוכח דיני הקדימה המוקנים לעובדים על-פי דין. אין לשלול עכבון מעובד אך ורק בשל היותו עובד, ובשל כך שחלק מחובו מוגן לפי דיני הקדימה. יש לזכור, לעניין זה, כי גם נושה מובטח "רגיל" אשר בטוחתו מכסה אך חלק מחובו אינו מאבד את יכולתו לנקוט עכבון בכדי לגבות בדרך זו את יתרת חובו. 12. בניגוד לאמור בפרשת רינת לא ידעו העובדים מבעוד מועד על קריסת החברה, ואף לא תפסו את הרכבים, אשר היו בחזקתם מתחילת עבודתם בחברה. לא היה "מרוץ" לתפיסת נכסים כאמור בפרשת רינת. 13. גם אם אין לעובדים זכות עכבון לגבי כל חובם, הרי שיש להם, למצער, זכות עכבון על אותו חלק מחובם שאינו מובטח על-ידי דין קדימה. שאלה זו לא נדונה ולא הוכרעה לא בפרשת אלסקה ואף לא בהחלטה בעניין רינת. תגובת המנהל המיוחד דין הבקשה להדחות, באשר אין היא עולה בקנה אחד עם דיני הפירוק, וכל מטרתה הינה להטיב את מצבם של המבקשים על חשבון נושים אחרים. 14. משמעות הבקשה הינה, למעשה, כי ישולמו למבקשים כספים בקדימות לכל נושה אחר, וזאת אף מעבר לכספים המגיעים להם לפי דיני הקדימה. 15. אין בחוק זכות עכבון לעובד ביחס לרכוש המעביד. לכאורה, ניתן להחיל על מקרים מסויימים את סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אולם החלה זו היא בעייתית, באשר אין היא אלא מתן יתרון לנפגע מהפרת חוזה שברשותו (באופן אקראי) נכס של המפר, על פני נפגע אחר שאין ברשותו נכסים כאלו. זאת במיוחד כאשר עסקינן בעובד, היכול בדרך זו להפעיל לחץ על המעביד כדי שזה ימלא את דרישותיו. 16. אין כל קשר הדוק בין החיוב שנוצר כלפי העובדים לבין הנכס המעוכב, שכן על אף כי הנכס נמסר לידיהם עקב החוזה, הרי שזאת כדי לבצע התחייבות אחרת, שאינה קשורה לנכס המעוכב. לעניין זה, מצטט המנהל המיוחד את דבריה של פרופ' זלצמן, המציעה להגביל עכבון לטובת נפגע מהפרת חוזה, אך למצבים בהם הוא יכול להצביע על "זיקת החזקה ממשית", קרי, קבלת הנכס לצורך ביצוע עבודה בו, וכיוצא באלו. 17. הענות לבקשה תגרום לקיפוח עובדים אחרים, שאין בידם נכס בעל שווי ממשי. כמו כן, מן הראוי לזכור כי בדרך-כלל, הרי העובדים הבכירים הם אלו אשר מקבלים נכסים (כגון רכב) של המעביד לשימושם, בעוד העובדים הזוטרים אינם נהנים בהכרח מכך. אין כל הצדקה להעדיף את הראשונים על האחרונים. 18. בהלכת רינת נקבע במפורש, כי זכות העכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) אינה חלה במקום בו שוררת בין הצדדים מערכת יחסים של עובד-מעביד. זאת, בשל כך שעניינו של עובד מוסדר לפי דיני הקדימה, המצויים בסעיף 354 לפקודת החברות. נקבע כי עסקינן בהוראות מיוחדת לפי סעיף 22 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אשר שוללות את תחולת סעיף 19. עסקינן בהלכה כללית וגורפת, השוללת את תחולת העכבון גם על כספים שמעבר לתקרת דיני הקדימה. זאת, באשר תקרת דיני הקדימה הינה הסדר ספציפי שלילי שהינו חלק אינטגרלי מסעיף 354 לפקודת החברות. 19. יחסי עובד-מעביד הינם מערכת יחסים חוזית מבחינת מהותה הדומיננטית, גם אם קיימים בה אלמנטים מדיני השליחות. לא כל עובד הופך באופן אוטומטי לשלוח. לפי הגדרת השליחות, יחשב כשלוח רק מי שייפוי כוחו לבצע פעולוה משפטית כלפי צד שלישי. במקרה דנן, לא הוכיחו המבקשים כי היו שלוחים בנוסף להיותם עובדים. לא זאת, אלא אף זאת; זכות העכבון של שלוח מוגבלת לנכסים שבאו לידו עקב השליחות, להבדיל ממערכת יחסים אחרת בין הצדדים. לא הוכח, כי הרכב הועמד לרשות העובדים במיוחד לצורך שליחות. 20. גם אם היו חלים במקרה דנן יחסי שליחות, הרי שפקודת החברות היא חוק ספציפי, הגובר על הדין הכללי של חוק השליחות. משהוסדר מעמדם המועדף של העובדים בפקודת החברות, אין זה מן הראוי לתת להם מעמד מועדף אחר. 21. שאלת הלך הנפש של העובד אינו אלא נימוק נוסף המועלה אגב-אורחא בפרשת רינת, ואין לפרש כאילו העדר כוונה ל"מרוץ תפיסת נכסים" מכשירה את העכבון. זאת ועוד; קשה להאמין, בנסיבות המקרה, כי לעובדי חברה לא היתה תחושה כלשהי כי דבר-מה אינו כשורה טרם כניסת החברה לפירוק. עמדת כונס הנכסים הרשמי הכנ"ר מצטרף לעמדת המנהל המיוחד, ושולל את עמדת המבקשים אף לאור הלכת פש"ר 1001/00 סדיטק, אשר הבדילה בין "עכבון מיוחד" ל"עכבון כללי". היות ועסקינן בנסיבות המקרה דנן בעכבון כללי בלבד, אין לשיטת הכנ"ר מקום להכיר בו כיוצר עדיפות בהליכי פירוק. תשובת העובדים לעמדות המשיבים 22. עסקינן במחלוקת על זכויות עובדי חברה בפירוק, ואי לכך, שונות נסיבות המקרה מנסיבותיה של הלכת סדיטק, אשר דנה ביחסי משכיר-מעכב מול כונס נכסים, אם כי הלכת סדיטק נוגעת אף למבקשים, בהנחה כי "יעברו" את המשוכה שמציבה בפניהם הלכת רינת. 23. אין סיבה לשלול מעובדים באורח גורף את זכות העכבון. נקודת הפתיחה הינה כי עובד הוא נושה ככל הנושים. אין צדק לשלול מעובד מראש, ובאופן גורף, את זכות העכבון אך ורק בשל היותו עובד. גם העובדה כי בחוקי העבודה אין זכות עכבון ספציפית, אין משמעותה כי לא יכול לצמוח לטובת עובד עכבון ממקור אחר המוכר בדין. 24. סוגיית הסכומים שמעבר לתקרת דיני הקדימה לא נידונה לא בפרשת אלסקה ואף לא בפרשת רינת. לכן, שוגה המנהל המיוחד בעמדתו הנחרצת בנושא זה. לסכומים אילו אין כל התייחסות ספציפית. 25. המבקשים מקבלים את טענת המשיב כי לא כל עובד הינו שלוח בהכרח, אולם שוללים את טענתו כי בכל מקרה מהווה סעיף 354 לפקודת החברות דין ספציפי הגובר על הדין הכללי של חוק השליחות. לכן, אם עובד הינו גם שלוח, הוא זכאי לעכבון לפי חוק השליחות. כמו כן, לפי הלכת סדיטק, חשוב לבחון כל מקרה לגופו, זאת לרבות "הלך הנפש" של העובדים ערב ההכרזה על זכות עכבון. 26. המבקשים מודים, למעשה, במשמעות הלכת סדיטק לגבי תביעתם, באשר אין חולק כי אין בהם בעלי "עכבון מיוחד". אי לכך, ולאור חדשנותה של הלכת סדיטק, אשר לא היתה ידועה להם עם הגשת תביעתם, הם מבקשים לבל יושתו עליהם הוצאות. עד כאן העובדות וטענות הצדדים, ולהלן החלטתי; 27. עסקינן בסוגיית מעמדו של עובד חברה אשר נקלעה להליכי פירוק, וביחס בין דין הקדימה המוקנה לו לפי סעיף 354 לפקודת החברות לבין יכולתו להפעיל זכות עכבון על רכוש של המעביד שהגיע אליו עקב עבודתו. כמו כן, עסקינן בהשפעתה של הלכת פש"ר 1001/00 סדיטק על סוגיית העכבון בפירוק בכלל, ועל מעמדו של עובד בפרט, ובדרך בה משתלבת בתוכה הלכת רינת. 28. עיקרה של הלכת סדיטק הינו פיצול בין "שני כובעיה" של זכותה העכבון, הקנייני והאובליגטורי. זאת, כאשר רק "עכבון מיוחד", קרי, עכבון לטובת מי שהשביח את הנכס המעוכב, יוכר כ"עכבון" במובן סעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל, החל גם בדיני פירוק החברות. מנגד, זכויות עכבון "כלליות", כגון זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בגין הפרת חוזה), לא יזכו למעמד קנייני בפשיטת רגל או פירוק, וזאת בשל הפגיעה החריפה של עקרון זה בעקרון השיוויון, שהוא עקרון יסוד בדיני חדלות הפרעון שמעמדו מגובה אף על-ידי העקרונות העולים מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. וכך נאמר בעניין זה בפרשת סדיטק: "עיון בזכויות העכבון נשוא הדיון דנן מדגים היטב את הבעייתיות שבהכרה גורפת במעמדן הקנייני של זכויות העכבון. הכרה במעמד בטוחתי של זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תיצור פגיעה חריפה בעקרון השיוויון; מן המפורסמות הוא כי נשיית חלק ניכר מנושי חייב פושט רגל או חברה בפירוק נוצרה, כולה או מקצתה, בשל הפרת חוזים מסוגים שונים עליהם חתמו החייב או החברה חדלי הפרעון. אין מקום ליצירת אפליה בין נושים אלו אך ורק בשל השאלה המקרית האם הגיע נכס של החייב לידיהם. זאת כיון שתוצאה כזו הינה בלתי רצויה, וחותרת תחת אושיות דיני פשיטת הרגל והפירוק. לא זאת, אלא אף זאת; הכרה כזו תרוקן מתוכן במידה רבה את ההלכה, כי אין זכות עכבון כללית בשיטת המשפט הישראלית. כך למשל, מן המפורסמות הוא כי אין זכות עכבון לטובת משכיר, אלא שחובו של משכיר, אשר נובע בדרך הטבע מהפרה שהפר השוכר את הסכם השכירות, יזכה בזכות עכבון קניינית מניה וביה על דרך של הפעלת זכות עכבון לפי סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) עלול להיווצר מצב, בו שאלות כבדות משקל של קדימות בדיני פירוק ופשיטת רגל יופקרו ליד המקרה, והלבוש המשפטי בו יציגו הצדדים את עמדתם. מצב כזה הינו בלתי סביר" (ההדגשות אינן במקור - ו.א). 29. דברים אלו, שנאמרו לעניינו של משכיר, יפים אף לעניינו של עובד, והמקרה דנן יוכיח. כאשר ב"עכבון כללי" עסקינן, הרי אין קושי "להלביש" עכבון פלוני בצורה זו או אחרת, לפי העניין, ולהפוך "עובד" ל"שלוח" או ל"נפגע מהפרת חוזה", לפי צרכיהם של בעלי הדין. אלא שהכרה בעכבונות מסוג זה כמקימים נשיה מובטחת בפשיטת רגל או פירוק, כפי שהובהר בפרשת סדיטק, באה על חשבון נושים אחרים מאותו סוג, אשר לא הזדמן להם לתפוס נכס מנכסי המעביד, וזאת תוך יצירת אפליה פסולה ללא הצדקה וללא שוני מהותי בין סוגי הנשיה, אלא אך ורק לפי "היסוד הפוססורי", אשר התפרשותו עשויה להיות אקראית לחלוטין. 30. יוצא, כי הלכת סדיטק שינתה את התפיסה שהיתה מקובלת קודם לכן, אשר העניקה מעמד קנייני גורף לכל עכבון באשר הוא, וצמצמה מעמד זה ל"עכבון מיוחד" בלבד, היוצר "קשר מיוחד" בין הנושה המעכב לנכס. דומה, כי על רקע חדש זה יש לעיין בהלכת רינת ולפרשה. הלכת רינת, אשר דנה בזכות העכבון של עובד, קבעה למעשה את שני אלו: א. מעמדו המיוחד של עובד מוסדר על-ידי "חיקוק מיוחד", והוא סעיף 354 לפקודת החברות, אשר מקנה לחלק משכרו דין קדימה. לכן, אין הוא יכול להנות מזכות העכבון המוקנה לנפגעי הפרת חוזה, וזאת בשל מצוות סעיף 22 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), אשר שולל את תחולת העכבון דנן כאשר ישנו דין מיוחד החל על נסיבות המקרה. ב. מעבר לכך, הכרה בזכות העכבון של עובד הינה בעייתית, וזאת משום שהעובדים הם "בעלי מידע" טוב יותר משל נושים חיצוניים לעניין מצבה הכלכלי של החברה והאפשרות לקריסתה הקרובה. הכרה בזכות העכבון של עובדים, כך הוער בפרשת רינת, עשויה ליצור "מרוץ תפיסה", בו ינסו העובדים "לחטוף את רכושה" של החברה העומדת על סף קריסה. כך, ימנעו העובדים מהחברה הן את הסיכוי להשתקם, אם היה לה כזה, וכן ינצלו את יתרונם במידע שלא כדין על חשבון נושים אחרים. 31. בהלכת רינת, מאידך גיסא, לא נידון במפורש מצב, בו לטובת העובד קיים חוב, אשר אינו מכוסה על-ידי דין הקדימה, ולגביו נחשב העובד כנושה רגיל. לעניין זה נחלקות הדעות בין הצדדים. א. לשיטת המבקשים, יש לפצל בין אותם חובות שונים במעמד, ולראות את העובד כנושה רגיל לכל דבר לעניין יתרת החוב. ככזה, אליבא לשיטת המבקשים, קיימת לעובד, במקרים המתאימים, זכות עכבון כלכל נושה אחר. ב. לשיטת המנהל המיוחד, תחולת ההסדר הספציפי של דין הקדימה הינו "הן" אשר מתוכו ניתן לשמוע אף את ה"לאו". קרי, ההסדר הספציפי חל גם על יתרת החוב שאינו מכוסה בדין קדימה, במובן זה שאף כי אין הוא מקנה לעובד הטבה כלשהי בנוגע לאותו סכום, הרי הוא שולל ממנו לחלוטין את זכות העכבון. 32. דומה כי, עם כל הכבוד הראוי, עמדה זו של המנהל המיוחד הינה מרחיקת לכת יתר על המידה, במיוחד לאור השינוי שהביאה הלכת סדיטק. במה אמורים דברים? טרם הלכת סדיטק, הרי שקופת הפירוק או פשיטת הרגל היו חשופות כמעט כליל לכל טענת עכבון, מכל סוג שהוא, אשר העלו נושים את שעלה לאל ידם לתפוס בנכסי החברה. במצב זה, בכדי לצמצם את הפגיעה בשיוויון, היה נכון וצודק לצמצם ככל הניתן את המקרים בהם ניתן היה להעלות טענת עכבון. זאת, ביחוד כאשר עסקינן בעובדים, הקרובים "אל הצלחת" הן מבחינת מידע על קריסתה הצפויה של החברה והן ביכולת הפיזית לתפוס חזקה בנכסיה. מסיבה זו, בלא לקבוע מסמרות בדבר, יתכן כי טרם הלכת סדיטק, היה מן הדין ומן הצדק לפרש את הלכת רינת פירוש גורף כדעת המנהל המיוחד. לא כן כיום, לאחר צמצום מעמדו הקנייני של העכבון ל"עכבון מיוחד" בלבד. לאחר הלכת סדיטק, נסגרה הפרצה רחבת הידיים אשר היתה קיימת קודם לכן, ונושה, בין אם עובד ובין אם נושה "חיצוני", לא יזכו לעדיפות החורגת מסולם דיני הקדימה הרגיל אלא אם יוכיחו קשר מיוחד לנכס, החורג מ"פגיעה חוזית" גרידא. לכן, עובד אשר אין ברשותו "עכבון מיוחד", ידחה מאליו, ואין לו תרופה מלבד דיני הקדימה. לעניינו של זה, נבלעת הלכת רינת בתוך הלכת סדיטק, ואין לה עוד קיום עצמאי. 33. השאלה אשר נותרה לדיון, הינה מה דינו של עובד, אשר יש לו טענת "עכבון מיוחד", המוכרת לפי הלכת סדיטק. נשאלת השאלה, האם יש להוסיף ולקיים את הלכת רינת הישנה ככתבה וכלשונה גם כלפיו, ואם כן, כיצד ובאיזה היקף לפרשה. מהבחינה הנורמטיבית, דומה כי צודקים המבקשים בטענתם הבסיסית, כי בראשיתם של דברים אין העובד אלא "נושה ככל הנושים", אשר המחוקק העניק לו, בדין ספציפי, זכות קדימה על חלק מחובו. פרשנות גורפת לפיה בשל אותו דין קדימה, נשללת מהעובד זכות עכבון אף לגבי סכומים אשר אינם מוגנים לפי סעיף 354 לפקודה, הינו קשה, ועשוי ליצור בעיה חריפה של אפליה כנגד אותו עובד. זאת באשר דיני הקדימה באו, בעיקרם, להוסיף זכות ולשפר את מעמדו של העובד, ולא לגרוע ממנו. כמו כן, עומדת לזכות עובד בעל "עכבון מיוחד" טענה חזקה של עשיית עושר, אשר היתה הבסיס להכרה במעמדו הקנייני של עכבון מסוג זה. מאידך גיסא, יש להזהר מ"הגנה כפולה" אשר תעשיר את העובד שלא כדין על חשבון יתרת הנושים, ואף מ"מרוץ תפיסות", או ניצול שלא כדין של יתרון העובד במידע על הנושים החיצוניים. 34. כיצד, איפה, ניתן לאזן בין השיקולים הנוגדים? דומה כי לעניין זה, יש להבדיל בין שתי אפשרויות שונות, בעניין מעמדו של העובד בעל העכבון. א. עובד אשר קיבל את הנכס והשביח אותו כחלק אינטגרלי מעבודתו עבור המעביד. בקבוצת מקרים זאת (אשר תכיל, סביר להניח, את רוב המקרים), קיים קשר הדוק בין יחסי העובד-מעביד לבין ההשבחה נשוא העכבון המיוחד. ב. עובד אשר קיבל את הנכס "בכובע אחר" מאשר כובעו כעובד, או למצער, למטרה "מעורבת", אשר חלקה הדומיננטי אינו חלק מיחסי העובד-מעביד הרגילים בין הצדדים. כזה למשל, יהיה המקרה בו עובד חברה בעל ידע במחשבים קיבל מחשב של החברה לחזקתו בכדי להשביחו בזמנו הפרטי, מחוץ למסגרת העבודה. 35. כעת, לאחר שסווג העובד בעל העכבון המיוחד לאחת הקבוצות, יש לבדוק את מבחן "הלך הנפש", פרי הלכת רינת. במה אמורים דברים? זכות העכבון, ככל זכות משפטית אחרת, כפופה לעקרון תום-הלב. כאשר היתה הפרה של עקרון תום הלב, קרי, העובד לקח או השהה את הנכס ברשותו שלא כדין, מתוך ניצול לרעה של מידע פנימי על עסקי החברה, או בשל "מרוץ תפיסת נכסים", הרי מין הדין הוא לשלול ממנו זכות זו, אשר הושגה בעוולה. דומה הוא, כי בשני המקרים על העובד להוכיח, כי קיבל את הנכס לחזקתו בתום-לב. קרי, לא "תפס" אותו מתוך ידיעה כי החברה עומדת לקרוס, וכדי להשיג לעצמו יתרון שלא כדין, וכי לא השהה אותו אצלו באופן בלתי סביר, מתוך כוונה תחילה "לייצר" לעצמו זכות עכבון. הטלת נטל ההוכחה על העובד, בשני המקרים, הינה מסקנה מתחייבת מיתרונו על המפרק, בית המשפט ונושי החברה "הרגילים" במידע על אודות נסיבות קריסת החברה, ועל אודות "הלך נפשו" עובר לקריסתה. במקרה כזה, דווקא העברת הנכס לעובד באופן "מנותק" מיחסי עובד-מעביד רגילים, עשויה לעורר חשד גדול יותר בליבם של המפרק ובית המשפט, ולהפוך את הנטל המוטל על העובד למוגבר וקשה יותר להרמה. 36. כאשר הוכיח העובד, כי העכבון גובש על-ידו כדין, יש להגיע לשלב הבא, והוא בחינת היחס בין הגנת העובד על-ידי דיני הקדימה, לבין הגנת העובד על-ידי העכבון המיוחד. א. אם הטיפול בנכס והשבחתו היו חלק אינטגרלי מיחסי העובד-מעביד (קרי, השתקפו גם בשכרו הרגיל של העובד), הרי שקיימת חפיפה, במידה רבה, בין הגנת שכרו של העובד על-ידי דין קדימה, לבין הגנת שכרו של העובד על-ידי "עכבון במיוחד", ואין כל סיבה להניח לעובד לזכות ב"הגנה כפולה", בשל סכומם המצטבר של שני אלו. תוצאה כזו תהיה, במידה רבה, עשיית עושר ולא במשפט של העובד על חשבונם של יתר הנושים, תוך פגיעה בעקרון השיוויון. לכן, מן הדין הוא כי העובד יהנה מערך העכבון המיוחד, אך ורק אם עלה ערכו על תקרת דין הקדימה, לפי סכום ההפרש שנותר בין ערך העכבון לבין אותה תקרה. ב. אם הטיפול בנכס והשבחתו לא היה חלק אינטגרלי מיחסי עובד-מעביד, הרי שסביר להניח, בהעדר ראיה לסתור, כי אף לא השתקף בשכרו של העובד. אי לכך, אין מדובר בהגנות "חופפות", ובדרך-כלל יש להתיר לנושה-עובד להנות מערכן של שתי ההגנות במצטבר, באשר אין קשר הדוק בין "כובעו" כעובד, לבין "כובעו" כבעל קשר מיוחד לנכס. עם זאת, גם טובת הנאה "עודפת" זו, מצדיקה את העמידה על נטל הוכחה מוגבר, המוטל על עובד במקרה זה, לפי האמור בהלכת רינת. 37. בנסיבות המקרה דנן, לא הוכיחו העובדים המבקשים כל "קשר מיוחד" בינם לבין הרכבים המעוכבים, אשר יזכה אותם ב"עכבון מיוחד" ובמעמד הקנייני הכרוך בו. משכשלו בנטל זה, הרי חל האמור בהלכת סדיטק, ואין כל סיבה להפלותם לטובה כלפי יתר העובדים, אשר לא היו ברשותם, עובר למועד הפירוק, נכסים של החברה אותם יכלו לעכב תחת ידם. אי לכך, אין מנוס מלדחות את בקשתם, ולקבוע כי לא קם לזכותם עכבון בכלי הרכב. עם זאת, לאור נסיבות המקרה, ולאור העובדה כי דחיית הבקשה נובעת מהלכה חדשה אשר לא היתה ידועה למבקשים עובר להגשת בקשתם, אינני עושה צו להוצאות. הלכות משפטיותזכות עיכבון