דוקטרינת התנאי מכללא

ההלכה הפסוקה קבעה, כי הסדר קיבוצי מקנה זכויות בתחום האישי מכוח דוקטרינת התנאי מכללא. כך במפעל שתנאי העבודה של העובדים המועסקים בו מוסדרים באמצעות הסדר קיבוצי - נעשות הוראות ההסדר הקיבוצי שעניינן בתנאי העבודה, תניות מכללא בחוזה העבודה האישי של כל אחד מהעובדים המועסקים בו.   ראה: דב"ע ל"ה /7-3 ראובן ושמעון - מדינת ישראל , פד"ע ז', 120. דב"ע ל"ו/1-4 הטכניון ואח' - ההסתדרות הכללית ואח', פד"ע ז' 313. כדי שתאורית התנאי מכללא תהיה ישימה, נדרשת ודאות וסופיות, באשר לתוכן ההוראה של ההסדר הקיבוצי, האמורה להיהפך לתנאי מכללא בחוזה העבודה. על כן, בנסיבות הבאות, לא ניתן יהיה לומר, כי נוצר תנאי מכללא:   כאשר נטען, שהקבוע בהסדר אינו מוסכם על הצדדים ועל כן אין המעביד מוכן לקיים את ההוראות הנכללות בהסדר הקיבוצי האמור. במקרה זה, אין המוסכם בהסדר בגדר המובן מאליו, ועל כן, אין אותה הוראה נעשית תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי. כשבית הדין משוכנע לאור הנסיבות, שלא היתה לצדדים במישור הקיבוצי כוונה ליצור נפקות משפטית במישור האישי, בנסיבות האלה, מובן שלא הונחה התשתית המשפטית הנדרשת ליצירת התנאי מכללא. כשאין מבצעים מלכתחילה את המוסכם בהסדר הקיבוצי, נוצרות נסיבות משפטיות, שבהן נעדרת התשתית הנדרשת ליצירת התנאי מכללא. קיומו של תנאי מפורש גובר ומעיד שהתנאי מכללא לא תפס. לזכות מכוח התנאי מכללא, יש קיום כל עוד לא נאמר בחוזה במפורש אחרת. אם נקבעה הוראה מפורשת, הרי שהיא משקפת את כוונתם של הצדדים לחוזה העבודה האישי (העובד והמעביד) וככזו היא גוברת על התנאי מכללא.   ראה: רות בין ישראל, דיני עבודה, כרך ג' האוניברסיטה הפתוחה תשס"ב 2002, עמ' 1351.   נכתב אודות משמעותו של ההסדר הקיבוצי על-ידי המלומדת פרופ' בן ישראל כי על מנת שתאורית ה"תנאי מכללא", מכוחה נקלטת הוראה שבהסדר הקיבוצי אל תוך חוזה העבודה האישי, תהיה ישימה נדרשות ודאות וסופיות באשר לתוכן ההוראה של ההסדר הקיבוצי. כמו כן, מוסיפה וכותבת פרופ' בן ישראל כי בנסיבות מסוימות ושעה שלא התקיימו התנאים הנדרשים אין נוצר כלל תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי כפועל יוצא מקיומו של הסדר קיבוצי וחרף קיומו של הסדר תקף שכזה במקום העבודה ובלשון הכותבת לאמור: "ראשית, כשטוענים מלכתחילה, כי הקבוע בהסדר אינו מוסכם על הצדדים, ועל כן אין המעביד מוכן לקיים את ההוראות הנכללות בהסדר הקיבוצי האמור. במקרה זה אין המוסכם בהסדר בגדר המובן מאליו, ועל כן, אין אותה הוראה נעשית תנאי מכללא בחוזה העבודה האישי. שנית, כשבית המשפט משוכנע לאור הנסיבות, שלא היתה לצדדים במישור הקיבוצי כוונה ליצור נפקות במישור האישי. בנסיבות האלה, מובן שלא הונחה התשתית המשפטית הנדרשת ליצירת התנאי מכללא.