הגדרת "מדרכה" תקנות התעבורה

נגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של העמדת/החניית רכב על מדרכה, עבירה לפי הוראת סעיף 6(ה)(17) לחוק עזר לאשדוד (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א-1991 (להלן- חוק העזר). עפ"י הנטען בכתב האישום, ביום 13/9/06 בשעה 10:47, בטיילת, העמידה הנאשמת את רכבה מ.ר. 3911735, כאשר כולו על המדרכה. בדיון שהתקיים לפניי ביום 2.12.08, ב"כ הנאשמת לא חלק על כך שהנאשמת החנתה את רכבה במקום בו ניתן לה הדו"ח (ורכבה אף צולם ע"י הפקח), ואף הגיש תמונות מטעמה של אותו מקום. אלא שלטענתו, אין מדובר ב"מדרכה", אלא ב"מבנה שנמצא בתוך מגרש חנייה, זה לא כביש. מדובר במבנה שהוא חלק מוגדר מאד שמטרתו להכווין את המכוניות שנכנסות למגרש החנייה... מדובר בקטע מאד מוגדר שלא מיועד להולכי רגל". ב"כ המאשימה טען מנגד, כי בפסיקה ניתנה למונח "מדרכה" פרשנות רחבה מאוד. מעיון בתמונות שהוגשו ע"י הצדדים, ומשמיעת תגובת הנאשמת לכתב האישום, עולה כי אין חולק שהנאשמת העמידה את רכבה עם ארבעת הגלגלים על משטח מוקף באבני שפה, מרוצף במרצפות, ומוגבה מעל פני הכביש, המצוי בתוך מגרש חניה. בתמונות נראים משטחים דומים ברחבי מגרש החניה, כשלצידם, במפלס הנמוך יותר, מצויים מקומות חניה מסומנים ושטחים המאפשרים נסיעת כלי רכב בתוך מגרש החניה. במצב דברים זה, כאשר המחלוקת בין הצדדים אינה עובדתית, אלא משפטית, באשר לפרשנות המונח "מדרכה", הוריתי לצדדים להגיש פסיקה רלוונטית, וכך נעשה. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בתמונות המקום ובפסקי הדין אליהם הפנו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענותיה של הנאשמת, ולקבוע כי המשטח המדובר, מהווה "מדרכה" בהתאם לחוק העזר. סעיף 1 לחוק העזר מגדיר את המונח "מדרכה" "כמשמעותה בתקנות התעבורה". בתקנה 1 לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן- תקנות התעבורה), מוגדרת "מדרכה" כ"חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש, ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו". המונח "דרך", שבהגדרת "מדרכה", מוגדר בסעיף 1 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] "לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם". והמונח "כביש", שבהגדרת "מדרכה", מוגדר בתקנות התעבורה כ"חלק הדרך המיועד לתנועת כלי רכב, או שנסלל או שופר לשם כך, או שתנועת כלי רכב נוהגת לעבור בו, למעט שולי הדרך". מכאן כי המונח "מדרכה" מבוסס על שני יסודות עיקריים: המיקום והייעוד. ובענייננו, נראה לי כי מקום חנייתה של הנאשמת עונה על שני היסודות האמורים. לעניין זה, יפים הדברים שנקבעו בע"פ 50/71 בר-שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1) 679, 680: "ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מן הכביש בדרך בולטת (למשל על-ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי רגל. זהו לכן גם השלב שבו מתחילה לחול תקנה 80 (2) (היום תקנה 72 (2)) האוסרת על החניית כלי רכב". מבחינת מבחן המיקום, אין ספק כי מגרש החניה הינו "דרך", בהיותו מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו. על כן, המשטח המוגבה, הממוקם לצד נתיבי הנסיעה שבמגרש החניה, ואשר יוצר הפרדה בין נתיבי הנסיעה לבין מקומות החניה המסומנים, הוא "חלק מרוחבה של דרך, שאינו כביש, המצוי בצד הכביש". מבחינת מבחן הייעוד, אינני יכולה לקבל את טענת ב"כ הנאשמת, כי המשטח נבנה על מנת לכוון את כלי הרכב שנכנסים למגרש החנייה, שכן ניתן היה להשיג מטרה זו באמצעים פשוטים וזולים יותר, כגון: סימון, שילוט, הצבת גדר וכיוצ"ב, וודאי שלא היה צורך לרצף את המשטח. לדעתי, לא יכול להיות ספק, כי המשטח המוגבה והמרוצף, כמו השטחים הדומים הנוספים המצויים במגרש החניה, נועד לאפשר להולכי רגל ללכת אל ומאת הרכבים החונים, וכן לצאת ולהכנס מהרכבים בבטחה, ולא להסתכן בהליכה על נתיב הנסיעה. זאת ועוד, מעיון בתמונות, ברור כי מדובר ב"מדרכה" לפי הפרשנות הברורה והרגילה, כפי שכל אדם מהיישוב היה מפרש מונח זה. אין הדבר דומה למקרים שתוארו בפסקי הדין שצירף ב"כ הנאשמת, בהם המאשימה ביקשה לפרש את המושג "מדרכה" בהרחבה, כך שיכלול חורשה המצויה לצד הדרך, או גינה. לפיכך, ולאור העובדה שלא התעוררה כל מחלוקת עובדתית, הרי שמשקבעתי כי השטח בו החנתה הנאשמת את רכבה הינו "מדרכה" כמשמעותה בחוק העזר, מתקיימים כל יסודות העבירה נשוא כתב האישום. לפיכך, אני מרשיעה את הנאשמת בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום. התיק ייקבע לטיעונים לעונש ליום 20.10.09 בשעה 15:30. הסנגור יודיע לנאשמת כי עליה להתייצב לדיון, אלא אם תגיע להסכמות עם המאשימה, וכי אם לא תתייצב לדיון, ניתן יהיה לדון אותה בהעדרה. המזכירות תעביר את העתק הכרעת הדין לצדדים. ניתנה היום י"ד באלול, תשס"ט (3 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים. גילת שלו - שופטת