קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות התחשמלות: תביעת עזבונו ותלוייו של המנוח ז"ל, יליד יום 5.10.79, אשר מצא את מותו בהתחשמלות: נגד חברת החשמל כאחראית על הגורם הישיר לנזק, ונגד מפלגת העבודה כמעבידתוֹ. 1. המנוח נהרג כשטיפס על עמוד הנושא קו מתח גבוה על מנת להוריד כרזה שהיתה תלויה עליו. האסון התרחש ביום 25.3.2006, שלושה ימים קודם לבחירות לכנסת ה-17. מפלגת העבודה העסיקה את המנוח בתליית כרזות תעמולה. כחודשיים-ימים עבד המנוח בעבודה זו עד האסון. יחד עמו הועסקו עובדים אחרים כחברים בצוות השטח של מחלקת המבצעים במטה המפלגה. ביום האסון עבד המנוח בתליית שלטים ובהסרת אחרים בסביבות אָזוּר. על-גבי עמוד המתח הגבוה, סמוך לכביש מספר 1, ליד הגשר החוצה אותו המכונה 'הגשר הירוק', תלוי היה שלט של מפלגת 'הליכוד'. המנוח ניגש להורידוֹ ולתלות במקומו שלט של מפלגת 'העבודה'. הוא עבר בפלג גופו העליון את עטרת קוצי הברזל שנועדה להגביל טיפוס. למרבה הצער התקרב בראשו אל כבל החשמל. הוא התחשמל וצנח מעמוד החשמל. חברו שחש אליו מצאוֹ ללא רוח חיים. המנוח היה כבן 26 במותו. התובעים 3-4 הם הוריו. התובעת 2, חברתו לחיים, התגוררה יחד עמו תקופה ארוכה, והם תכננו להינשא חודשים אחדים לאחר האסון. 2. התובעים טוענים כי חברת החשמל ומפלגת העבודה נושאות באחריות בנזיקין למותו של המנוח. מפלגת העבודה, לטענתם, עודדה את המנוח ואת חבריו לסכן את נפשותיהם למענהּ. מעסיקיו של המנוח - למן ראש מטה הבחירות ועד למפעילוֹ הישיר - ידעו היטב כי המנוח וחבריו מחרפים את נפשם לתלות כרזות על עמודי חשמל ולהוריד כרזות של מפלגות יריבות, ולא עשו דבר: לא מנעו אותם מלעשות כן, לא הזהירום, לא הדריכו אותם כיצד לנהוג בבטיחות, ולא ציידו את עובדיהם באבזרי בטיחות. בכך התרשלה מפלגת העבודה על-פי הנטען, ולא מילאה את חובותיה כמעבידה כלפי עובדיה. יתר על כן, המפלגה הפרה כמה וכמה חובות חקוקות. חברת החשמל, לטענת התובעים, התרשלה כשלא מיגנה את עמודי קו המתח הגבוה כראוי. גם היא ידעה היטב כי בתקופת בחירות ניטשת מערכה בין המפלגות השונות על תליית כרזות על עמודי חשמל. יתר על כן, חברת החשמל ידעה כי האזור שבו התרחש האסון מועד לפורענות; ואף-על-פי-כן לא ננקטו האמצעים הנדרשים כדי למנוע את האסון - מיגון העמודים באופן אשר ימנע את הטיפוס עליהם והצבת שלטי אזהרה מתאימים. הנתבעות מבקשות לדחות את הטענות הללו, הן מן הבחינה העובדתית, הן מן הבחינה המשפטית. 3. מזה ומזה הביאו הצדדים עדים שיתמכו בגירסאותיהם לעניין שאלת האחריות. מטעם התובעים העידו ברק ראובני, שעבד כתף אל כתף עם המנוח בצוות השטח, והיה עד לאסון עצמו; ראובן צימבל, חברו של המנוח, שגוייס לעבודה ימים אחדים לפני האירוע; התובעת 2 והתובעים 3 ו-4. כמו-כן הוגשה חוות דעתו של המהנדס אשר סלוצקי. מטעם מפלגת העבודה העידו בעלי התפקידים במטה הבחירות: חבר הכנסת איתן כבל, שכיהן כראש מטה הבחירות; דדי סוויסה, שהיה יושב ראש מטה המבצעים; איתי בן חורין, אשר שימש כמנהל מטה השטח; ואדם שמויס, 'קצין המבצעים' של המטה. מטעם חברת החשמל העיד מר ליאור זרנקין, אשר כיהן בעת ההיא כסמנכ"ל שיווק בחברה; ומר אלי אלפסי, עובד בחברה. חברת החשמל הגישה גם חוות דעת מאת מר צבי שגב, מהנדס חשמל העובד אצלה. אחריותה של מפלגת העבודה 4. על טיבו של הצוות שבו הועסק המנוח העידו עדים אחדים. ברק ראובני העיד כי "במסגרת תפקידנו נדרשנו לתלות כרזות תמיכה פוליטיות במקומות שונים 'לא קונבנציונאליים' שייראו למרחוק" (סעיף 4 לתצהירו). הוא העיד כי התפקיד הזה הוגדר להם על-ידי מפעילם הישיר, איתי בן חורין, ועל-ידי דדי סויסה ואדם שמויס, שאף הם היו אחראים עליהם והנחו אותם היכן עליהם לתלות את הכרזות. אל הצוות שבו פעל המנוח גויסו אנשים צעירים עם רקע צבאי קרבי בדרך כלל (ברק ראובני, עמוד 58 לפרוטוקול), המזדהים עם המפלגה (תצהיר בן חורין, סעיף 7א; ראובן צימבל, עמוד 19). השכר ששולם להם היה בשיעור גבוה משכרם של עובדי בחירות רגילים (צימבל, עמוד 10). למעשה, עסקו עובדי הצוות הזה בתליית כרזות במקומות גבוהים ובלתי שגרתיים: גדרות, עמודי חשמל, עצים וגשרים. הפעילות הזו עומדת בניגוד לכמה הוראות-חוק, האוסרות תליית כרזות בצִדי דרכים. ראשי מערכת הבחירות של המפלגה ידעו זאת, אולם היו נכונים לשאת בסיכון של תשלום קנסות (עדות איתן כבל, עמודים 105-106; עדות אדם שמויס, עמוד 134). מן העדויות עולה כי תליית כרזות על-גבי עמודי חשמל וקווי מתח גבוה תפסה מקום נכבד בפעילותו של הצוות. 5. במפלגת העבודה ידוע היה ומפורסם לַכֹּל כי עובדי הצוות עוסקים גם בתליית כרזות על-גבי עמודי חשמל ומתח גבוה. ברק ראובני העיד כי "השלטים שהיינו שמים אלה שלטים שאנשים רואים... גם באזור המפלגה באזור תל אביב, גם על עמודי חשמל, כל מי שיוצא מהמפלגה חייב לראות אותם" (עמוד 67). זו היתה תופעה מוכרת. כל נוסע בכבישי מדינת ישראל בעת ההיא יכול היה לראות את השלטים הללו - של מפלגות בכלל ושל מפלגת העבודה בפרט (איתן כבל, עמוד 105; דדי סויסה, עמוד 119; אדם שמויס, עמוד 127). מפלגת העבודה 'הצטיינה' במערכת הבחירות ההיא בתליית כרזות על-גבי עמודי חשמל, כפי שהעיד מר ליאור זרנקין (עמוד 74). איתי בן חורין ניסה אמנם לטשטש את העובדה הזו ("אם ראיתי משהו על עמודי חשמל זה לא היה של המטה שלנו" - עמוד 92; "כשהסתובבת בשטח לא ראית כרזות על עמודי חשמל? - במעומעם, קשה לי לזכור אם זה היה בבחירות האלה או אחרות. היו גלילים על עמודי חשמל בחלק התחתון שלהם" - עמוד 99), אולם ניסיונו זה עמד בניגוד מוחלט ליתר העדויות ונמצא בלתי אמין. תליית הכרזות על-גבי עמודי החשמל היתה נפוצה עד כדי כך שבקרב הפעילים רווחה השמועה כי לפי הסכמה בלתי רשמית בין יו"ר המפלגה ובין חברת החשמל, לא תסיר חברת החשמל כרזות של מפלגת העבודה (ברק ראובני, עמוד 68). 6. לא ניתנה הנחיה מפורשת לעובדי הצוות לתלות דווקא על-גבי עמודי חשמל. ראובן צימבל, שהצטרף לצוות כשבועיים לפני האסון, העיד כי "לא היה הוראה לטפס על עמודי חשמל" (עמוד 14). ההנחיה היתה כללית, לתלות במקומות גבוהים ובולטים, "שיהיה קשה להסירם, שייראו למרחוק" (ראובן צימבל, עמודים 12-13). גם תשבחות ישירות על התלייה על-גבי עמודי חשמל לא ניתנו לעובדים (עמוד 14). ברק ראובני, עד תביעה אף הוא, העיד בתחילה, בתצהירו, כי המפלגה עודדה אותם לתלות כרזות, ועידוד זה הוא אשר דירבן אותו באופן אישי לטפס על עמודי חשמל (סעיף 20 לתצהירו); אולם בחקירתו הנגדית חזר בו מכך באופן מפורש. העד הבהיר כי הוא-עצמו מעולם לא קיבל דברי עידוד לתלות כרזות על-גבי עמודי חשמל (עמוד 18). 7. התחושה בקרב העובדים היתה כי מצופה מהם לתלות כרזות באופן שיהיה קשה להסירם ושייראו מרחוק, מקומות 'לא קונבנציונאליים' על מנת שימשכו את עיניהם של עוברי הדרכים (ברק ראובני, עמוד 59), ובכלל זה גם עשיית מעשים שיש בהם סיכון עצמי. כאמור לעיל, הכל ידעו כי כרזות נתלות על עמודי חשמל, ועובדי הצוות נשלחו גם לשם תליית שלטים של מפלגת העבודה וגם לשם הסרת שלטים של מפלגות אחרות (אדם שמויס, עמוד 135; ברק ראובני, עמודים 60, 62). כדרכן של מערכות בחירות, אווירה של 'מלחמה' היתה באוויר, ובייחוד בקֶרֶב מטות הבחירות. עובדי הצוות שבּוֹ עבד המנוח העידו כי כאלה היו הלכי הרוח אצלם, ואף הסבירו כי נטילת סיכון במסגרת העבודה הזו נראתה להם טבעית. כך העיד ראובן צימבל, שעבד עם המנוח: "הייתי מגוייס למפלגת העבודה כחייל בשטח לכל דבר ועניין... נוכח הנסיבות לקחתי על עצמי סיכונים... כמו שלוקחים סיכון בצבא... כולל סיכון חיים... הייתי פעיל שטח ולא במשלוח מכתבים" (עמודים 17-18). "אני בוגר יחידת... שירתתי שם כלוחם, ודברים שמדינת ישראל שלחה אותי לעשות היו פי כמה וכמה מסוכנים, ונראה לי לגיטימי. כל חבריי לעבודה היו המון ביחידות מיוחדות. זה לא נראה משהו חריג... הסיכון במהות העבודה" (עמוד 14). 8. הרוח המלחמתית הזו, הקרבית כמעט, מעודדת הסיכונים, מצאה לה ביטוי באתר האינטרנט של מפלגת העבודה. באחד מהעמודים שם, לצד תמונות של כרזות המפלגה תלויות על עמודי חשמל, ותחת הכותרת "הנמרים", נכתב כך: "יש אנשים שמסכנים את עצמם, אשכרה מחרפים נפשם, בבחירות האלו. הפעילים הללו, שכמה מהם התמחו בטיפוס בשירותם הצבאי, מזנקים כטיגריסים על עמודי חשמל, ותולים גבוה-גבוה את פלריגי המפלגה. הרווח כפול: הגובה מאפשר לראות את השלט מרחוק, ומונע מחוצפני מפלגות מתחרות לפגוע בשלטים שלנו". אמנם, לא הובאה כל ראיה כי הפרסום הזה הובא לידיעתם של אנשי הצוות. ברק ראובני בעדותו במשטרה סיפר כי מעולם לא נכנס לאתר הזה (עדות מיום 26.12.06, עמוד 3). גם לא הוכח כי הדברים נכתבו על-ידי גורם רשמי מטעם המפלגה. ועל-אף כל זאת יש בכך עדות מסויימת על הלך הרוח בקרב הפעילים, התומכת בעדותו הנ"ל של ראובן ציבמל. 9. ראשי מטות המפלגות, ובתוכם ראש מטה מפלגת העבודה, הוזהרו חזור והזהר מפני הסכנה שבתליית כרזות על מתקני חשמל. ליאור זרנקין שלח מטעם חברת החשמל מכתבים אחדים המתריעים על אודות הסכנה. מכתב אחד נשלח ביום 19.1.06, עוד בראשית מערכת הבחירות, והובהר בו כי כל פעילות של תליית כרזות על מתקני חשמל "מהווה סכנת חיים של ממש"; "לכן, לפני שנהיה עדים למקרי התחשמלות, אני מבקש להורות לאנשיכם שלא להשתמש בעמודי חשמל ובמתקני חשמל כבסיס לתליית מודעות ולשלטי תעמולה". במכתב נוסף מיום 16.3.06, אף הוא אל ראש מטה המפלגה, נכתב כי "אנו דורשים במפגיע את התערבותך להפסקת התופעה המסוכנת הזו כדי שלא נהיה עדים למקרי התחשמלות ולאובדן חיים". ביום 20.3.06, ימים אחדים לפני האסון, פנה ליאור זרנקין אל כב' נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש, שכיהנה אז כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית. הוא קָבל על כך שפניותיו הישירות אל המפלגות לא נענו, וביקשהּ לפנות בעצמה אל המפלגות ולהורות להן להימנע מתליית שלטים על עמודי חשמל. ואכן, מכתב מיוחד מטעם כב' השופטת ביניש נשלח אל באי-כוח הרשימות ביום 22.3.06, ובין היתר נכתב בו כך: "אין ספק כי מדובר בתופעה חמורה ביותר ובהתנהגות אשר עלולה לסכן חיי אדם. טיפוס על עמודי חשמל של חברת החשמל לצורך תליית מודעות תעמולה עלול להסתיים באסון שכולנו נצטער עליו. לפיכך, הנני פונה אליכם בדרישה כי תנחו באופן חד משמעי את הפעילים מטעמכם, שמעבר לאיסור הכללי על תליית מודעות במקומות שלא נועדו לכך, האיסור על תליית מודעות על-גבי עמודי חשמל מסכן אותם באופן חמור ויש להימנע מכך לחלוטין. יודגש כי האחריות הפלילית והאזרחית לפגיעות העלולות להיגרם תחול על הרשימות במישרין" (נספח 6 לתצהיר זרנקין). 10. כל ההנחיות המפורשות הללו, לרבות הוראתה של יו"ר ועדת הבחירות, לא הובאו לידיעתם של פעילי השטח של המפלגה. אדם שמויס, בהודעתו במשטרה למחרת האסון אמר כי "את הדרישה הזאת ספציפית לא זוכר שקיבלתי או העברתי". דדי סויסה בהודעתו במשטרה העביר את האחריות אל כתפי בן חורין (הודעה מיום 23.1.07), ובן חורין בחקירתו הנגדית הכחיש כי ראה את המכתב (עמוד 93). ראש המטה, איתן כבל, העיד כי העביר את המכתב אל מנהל המטה, מר אורי אוהד. מה נעשה עמו לאחר מכן לא ידע לומר (עמוד 106). ואכן, העובדים עצמם לא שמעו כלל על המכתב או על תוכנו (ברק ראובני, עמוד 68). 11. לעובדי הצוות לא ניתנו הנחיות מפורשות היכן עליהם לתלות והיכן אסורה התלייה. ברק ראובני מסר בהודעתו במשטרה ביום האסון, וכן בתצהירו (סעיף 7), כי לא הוסבר להם דבר בעניין זה. בעדותו הוסיף כי לא קיבלו כל תדריך או מסמך בכתב בדבר אופן ביצוע העבודה (עמוד 60). כך העיד גם ראובן צימבל בתצהירו (סעיף 17). אדם שמויס בהודעתו במשטרה ביום שלמחרת האסון הסביר כי לא הנחה את העובדים לגבי תליה על עמודי חשמל, כי "את העבודה הם יודעים, הסבירו להם מה אמורים לעשות". שמויס העיד גם כי הוא-עצמו לא קיבל הנחיה מן הממונים עליו שהטיפוס על עמודי חשמל אסור (עמוד 132). בן חורין אישר כי לא ניתן תדרוך ספציפי לגבי עמודי חשמל, לא לחיוב ולא לשלילת התלייה עליהם (עמוד 95). גם לאחר אירוע הנזיפה, לא הוצאו הנחיות חדשות וברורות (אדם שמויס, עמוד 131; דדי סוויסה, עמוד 122). ברק ראובני, כאמור לעיל, העיד כי לא הוזהר כי אם יוסיף לעשות כן יפוטר מעבודתו. 12. עובדי השטח לא עברו מעולם תדריך בטיחות מסודר בקשר לעבודתם (תצהיר ראובן צימבל, סעיף 18). לא מונה מטעם מפלגת העבודה קצין בטיחות, אשר ייתן את דעתו על היבטי בטיחות שונים הקשורים בעבודת השטח האינטנסיבית של אנשי הצוות (איתן כבל, עמוד 115). דדי סויסה הבהיר כי מעולם לא עסק בענייני בטיחות (עמוד 122), אישר כי נהלי בטיחות כתובים לא היו בנמצא (הודעה במשטרה מיום האסון), והבהיר כי הוא איננו קצין בטיחות וכי הסתפק במתן הכוונה כללית ובהנחיה לשמור על החיים (הודעה במשטרה מיום 23.1.07). גם איתי בן חורין אישר כי לא היו הנחיות בטיחות כתובות, וההנחיות בעל-פה היו "מאוד כלליות... לא לעשות שטויות ולא להכנס לעימות, לא היה איסור על חברת [צ"ל עמודי] חשמל" (עמוד 93). אדם שמויס אף הוא הבהיר כי לא היה זה מתפקידו לתת לעובדים תדריכי בטיחות (הודעה במשטרה מיום 26.3.06). כמסתבר, ההנחיות שניתנו לעובדים נגעו בעיקר להימנעות מאלימות בינם ובין פעילי מפלגות אחרות (בן חורין, עמוד 95; דדי סויסה, עמוד 121; ברק ראובני, עמוד 70). 13. מאידך גיסא, הוזהרו כמה מן העובדים באופן מפורש לבל יתלו כרזות על קווי מתח גבוה. כשבועיים-ימים לפני האסון טיפס ברק ראובני על עמוד חשמל באזור צומת גולני על מנת לתלות כרזה, בנוכחות כמה מעובדי הצוות וכמה מן הממונים עליהם. איתי בן חורין הבחין בכך ומייד נזף בו, הורה לו לרדת, והזהירוֹ לבל יעשה כן, ולבל יסכן את חייו בשביל תליית כרזות: "בסיור של המטה, שהתקיים כשבועיים לפני קרות האירוע נשוא התביעה, בצומת גולני, ראיתי את ברק ראובני, שהיה אחד מעובדי השטח, מטפס על עמוד חשמל כדי לתלות שלט. מיד ניגשתי אליו ובפני כל האנשים שהיו שם, דרשתי ממנו בצעקה לרדת מיד מעמוד החשמל. לאחר שברק ראובני ירד מעמוד החשמל, הבהרתי לו הבהר היטב, ובקול רם, וכאמור בפני כל האנשים שהיו שם, שמעשה הטיפוס על עמוד החשמל היה מסוכן, מיותר, שכן אין שלט שראוי או כדאי להסתכן בצורה כזאת לצורך תלייתו". גם בחקירתו הנגדית העיד "ראיתי אותו מטפס על עמוד חשמל בצומת... צעקתי אליו ואמרתי לו שזה לא מצחיק" (עמוד 92). 14. על אודות האירוע הזה, 'הנזיפה' נכנה אותו, העידו גם אדם שמויס בתצהירו (סעיף 6), וגם ברק ראובני, עד התביעה. האחרון זכר היטב את אירוע הנזיפה, והעיד כי בן חורין אמר לו בתקיפות "אל תסכנו את החיים שלכם, לא שווה את זה" (עמוד 64), "אמירה בצורה תקיפה ומובנת" (עמוד 70). בחקירתו במשטרה מייד לאחר האירוע, בעמוד 2, שלל את הטענה כי עסק בעבר בהורדת שלטים מעמודי חשמל, והוסיף כי "אני גם פעם תליתי על עמוד חשמל וקיבלתי צעקות במפלגה... אמרו לנו שלא שווה שום דבר שמישהו יפגע, שאני פעם תליתי על עמוד חשמל דדי וגם איתי אמרו לי לא לעשות את זה". בעדות נוספת במשטרה, ביום 26.12.06, סיפר כי "אני זוכר שאיתי (בן חורין) אמר פעם אחת, איתי ודדי (סוויסה), שלא לעלות על עמודי חשמל, נסענו לאיזה טיול אני חושב, הם אמרו ששום דבר לא שווה את זה. הם אמרו את זה איזה פעם או פעמיים... הוא (בן חורין) לקח אותי לשיחה ואמר לי ששום דבר לא שווה את הסיכון, שאת הבחירות לא ננצח בגלל שלטים". כתוצאה מן הנזיפה הזו הבין ברק ראובני, לפי עדותו, כי "עדיף להשמר על החיים מאשר לתלות שלטים"; ועוד העיד כי "לא היה שום דבר חד משמעי, לא נאמר 'אם תעשה את זה לא תעבוד'" (עמוד 64). 15. האם נכח המנוח באירוע הנזיפה? האם הועבר המסר התקיף גם אליו? בן חורין העיד כי גם המנוח היה בין העדים לנזיפה בברק ראובני: "אני זוכר היטב שהמנוח השתתף גם הוא בסיור זה, בו התרעתי בפני ברק ראובני מפני סיכונים כאלה ולמיטב זכרוני, המנוח שמע את הדברים שאמרתי לברק ראובני" (סעיף ז לתצהירו). הוא לא נשאל על כך בחקירה הנגדית. אולם עדותו של אדם שמויס מלמדת כי הנזיפה הזו לא היתה פומבית כי אם אישית: "כשברק תלה על עמוד חשמל ועלה גבוה, וכשהוא ירד משם, אני זוכר, הייתי קצת רחוק, אז ראיתי את איתי לוקח אותו לצד, ומדבר איתו בפנים זועפות... אני הייתי רחוק ולכן אין לי מושג את [צ"ל על] רמת הטונים... אין לי מושג על מה איתי כעס עליו בדיוק אבל אני מניח שהוא כעס עליו שלקח סיכון" (עמוד 130). הנזיפה לא היתה אפוא מעמד פומבי כי אם נזיפה אישית. גם אם אכן השתתף המנוח בסיור ההוא לא ברור כלל וכלל אם דברי הנזיפה הגיעו לאזניו, כי עדותו היחידה של בן חורין איננה אמינה דייה כנ"ל; ואם הגיעו, הרי שלא הגיעו כהוראה מחייבת כלפיו, ליצור אצלו מחוייבות לציית להם. 16. בן חורין העיד בתצהירו כי אסר על העובדים לטפס על עמודי חשמל בפעם נוספת, לבד מאירוע הנזיפה. יומיים לפני שאירע האסון התקיים כינוס של עובדי השטח במטה המפלגה באור יהודה, ושם "הוריתי לעובדים לא לעשות כל פעולה שעלולה לסכן אותם על מנת לתלות שלט במקום זה או אחר... חזרתי והבהרתי כי תלייתו של שלט כלשהו אינה מצדיקה הסתכנות בפציעה או בחבלה אחרת". בהודעתו במשטרה ביום האסון אמר כי "ביום חמישי האחרון עשיתי שיחה עם כל העובדים וליעד היה שם ואמרתי שבשביל שום שלט לא שווה להסתכן" (עמוד 2). גם אדם שמויס העיד כי "לאחר המקרה שאירע בצומת גולני עם ברק, איתי כינס את עובדי השטח במטה של המפלגה שנמצא באור יהודה. איתי ביקש מהעובדים לא להסתכן ולא לעשות שום פעולה שעלולה לסכן אותם, שכן תלייתו של אף שלט לא מצדיקה סיכון או פציעה. זכור לי", הוסיף שמויס, "כי באסיפה השתתפו גם המנוח וגם ברק ראובני" (סעיפים 6ה-6ו לתצהירו). שמויס העיד כך גם בהודעתו במשטרה, יום לאחר האסון: "ביום חמישי האחרון היה ישיבה... ליעד גם היה שם... בסוף השיחה הוא אמר... שלא שווה לסכן את עצמנו ואת החיים שלנו בשביל אף שלט ושהוא מבקש שלא ניקח סיכונים מיוחדים". על גירסתו כי המנוח נכח בשיחה ההיא חזר גם בהודעה נוספת שמסר למשטרה ביום 26.12.06. גם שמויס וגם בן חורין לא נחקרו בחקירה נגדית על עדותם כי המנוח נכח בכינוס הזה. 17. העדויות הללו כולן מלמדות על אזהרה כללית שלא לסכן את החיים. לכאורה, אזהרה כזו מותירה מקום לשיקול דעתם של העובדים לגבי מה מסוכן ומה איננו מסוכן, אף אם נאמרה בתקיפות. אין עדות על הנחיה מפורשת שניתנה אז שלא לטפס על עמודי חשמל באופן גורף. כמסתבר, גם הגדרת האירוע הזה כ'כינוס' היא מוגזמת קמעא. ברק ראובני העיד כי "לא היה משהו מוגדר ככינוס עבודה. היינו מגיעים בבוקר ויושבים... מתי שרצית לעבוד היית עובד. זו לא עבודה של זמנים... הייתי בא, עושה את העבודה שלי והולך" (עמודים 68-69). וכשנשאל האם "בכל תקופת עבודתך אף פעם לא כינסו אתכם ואמרו לך, אזהרה קונקרטית ולא כללית, שאסור לטפס על עמודי חשמל?" השיב בשלילה: " - רק לאחר מכן" (עמוד 68). גם ראובן צימבל העיד כי מעולם לא נכח בישיבת צוות שבה הוזהרו מפני תלייה על-גבי עמודי חשמל. הוא מעולם לא נקרא אף להשתתף בישיבת צוות כלשהי (סעיף 15 לתצהירו). בעדותו הבהיר כי מעולם לא נכח בסיטואציה שבה ננזף מישהו מן העובדים בשל תליית כרזות על-גבי עמודי חשמל. 18. סיכומו של דבר, אלו הם הממצאים באשר לרקע לאסון: א. צוות השטח של מחלקת המבצעים במפלגת העבודה הורכב מצעירים בעלי רקע צבאי קרבי על-פי רוב, מזוהים אידיאולוגית עם המפלגה, שקיבלו שכר בשיעור גבוה יחסית. ב. תפקידם היה לתלות כרזות במקומות בולטים ובלתי רגילים, שייראו למרחוק ושיהיה קשה להסירן. ג. לא ניתנה הנחיה מפורשת לעובדי הצוות לתלות דווקא על-גבי עמודי חשמל, כי אם ההנחיה הכללית הנ"ל. ד. במפלגת העבודה ידעו היטב כי הצוות עוסק גם בתליית כרזות על-גבי עמודי חשמל ומתח גבוה. ה. לא הוכח כי ניתנו תשבחות בגין תלייה על עמודי חשמל מצד הגורמים במפלגת העבודה, ולא הוכח כי עודדו את העובדים לעשות כן. ו. הלך-הרוח אצל העובדים היה כי מצופה מהם, על מנת למלא את תפקידם כיאות, לעשות גם מעשים הכרוכים בסיכון. היו בסביבת העבודה גם קולות המהללים סיכון חיים בדרך של טיפוס על עמודי חשמל. ז. העובדים לא קיבלו הנחיות ברורות לגבי המותר והאסור מתחילה. לא היו הוראות בטיחות, לא היה ממונה על בטיחות, והעובדים לא תודרכו בעניין הבטיחות. מכתבי האזהרה של חברת החשמל וההוראה מטעם יו"ר ועדת הבחירות המרכזית האוסרת לתלות כרזות כל גבי עמודי חשמל לא הובאו לידיעת אנשי השטח. ח. בשני אירועים הוזהרו עובדים על-ידי איתי בן חורין שלא לסכן את חייהם. האחד - אירוע הנזיפה, שלא נעשתה כלפי כל הצוות באופן מחייב אלא כלפי ברק ראובני, אף כי יתכן שהמנוח נכח במקום. השני - בעת תידרוך במטה באור יהודה, שמסתבר כי המנוח נכח גם בו. האזהרה אז היתה כללית, שלא לעשות מעשים המסכנים את החיים. ט. גם לאחר שני האירועים הללו לא ניתנו הנחיות מסודרות וברורות על דבר המותר והאסור לעובדי הצוות בתליית כרזות. למעשה, למרבה הצער, הוסיפו חברי הצוות לתלות כרזות על-גבי מתקני חשמל. 19. לאור הממצאים הללו יש לבחון האם קמה אחריות למפלגת העבודה על-פי דיני הנזיקין. אין מחלוקת כי מפלגת העבודה היתה מעבידתוֹ של המנוח, וכי את תליית הכרזות עשה במסגרת עבודתו, בשליחותה. כמעבידתוֹ, חלה עליה חובת הזהירות המושגית. ביכולתה לצפות את הסיכונים האורבים לו, ובשליטתה הדבר לקבוע כיצד יעשה את עבודתו. אין ספק כי גם חובת זהירות קונקרטית חלה עליה. כל מעביד סביר יכול היה לצפות כי טיפוס על עמודי מתח גבוה טומן בחובו סכנת התחשמלות; וכל מעביד צריך היה לצפות זאת בשולחו את עובדיו לתלות שלטים, כאשר ידוע ומפורסם כי כרזות נתלות ברחבי ארצנו על קווי מתח גבוה דרך שיגרה. אין גם כל ספק כי אין מדובר בסיכון סביר, וכי כעניין שבמדיניות ראוי להטיל את האחריות הזו על המעביד (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 127-123 (1982)). 20. האם התרשלה מפלגת העבודה? חובת הזהירות לגבי מעביד המעסיק את עובדיו במלאכות שיש בהן סיכון היא חובה כפולה: החובה ליתן הדרכת-בטיחות נכונה, והחובה לפקח כי העבודה נעשית לפי ההדרכה: "להנהיג שיטת עבודה בטוחה ולדאוג לקיומה" (ע"א 707/79 וינר נ' אמסלם, פ"ד לה(2) 209, 211 (1980)). היה על מפלגת העבודה להדריך את חברי הצוות כיצד עליהם לבצע את מלאכתם; ולהשגיח, במידה מתקבלת על הדעת, שאכן כך נעשה. בהתחשב בממצאים העובדתיים שהובאו בהרחבה לעיל, אין ספק כי מפלגת העבודה לא עמדה בחובה הזו. 21. ראשית, מבחינת ההדרכה. כאמור לעיל, הכל ידעו על תופעת תליית הכרזות על-גבי עמודי חשמל. "כל מי שיוצא מהמפלגה חייב לראות אותם", העיד ברק ראובני על הכרזות התלויות במתקני החשמל (עמוד 68). הכל ידעו כי הדבר נעשה על-ידי עובדי הצוות. מצד שני, הכל ידעו על הסכנה שבדבר. ואם לא ידעו, הרי שמכתביו של ליאור זרנקין מחברת החשמל הודיעוּם. ואם לא די היה במכתבים אלו, בא מכתבה הברור של יו"ר ועדת הבחירות והודיע. מפלגת העבודה, כגוף, ידעה על כל זאת. החובה ליתן הדרכה לעובדים היתה אפוא ברורה. כל כרזה התלויה על חוטי מתח גבוה צעקה זאת בקול רם, יום יום, שעה שעה, אך בעלי התפקידים במטה הבחירות של המפלגה בחרו שלא להטות אוזן. די היה להם, מגדולם ועד קטנם, להדריך את העובדים שייתלו כרזות במקומות בולטים ולשלחם לדרכם. 22. עובדי הצוות עבדו עבודה אינטנסיבית ומסוכנת. הם נסעו יום יום בכבישים במכוניות שהמפלגה שכרה עבורם, טיפסו על עצמים גבוהים, ועוד כהנה וכהנה פעולות שסכנה כרוכה בהן. כבכל עבודה שסכנה בצִדה, דרשה גם עבודה זו היערכות מבחינה בטיחותית. מפלגת העבודה חייבת היתה על-פי דין להקצות לכך את המשאבים הדרושים. היה עליה למנות אדם שתפקידו יהיה לתת דעתו על היבטי בטיחות בעבודה. זהו הסטנדרט המתבקש. את התפקיד יכול היה למלא כל אחד מבין עובדי המטה הבכירים, מפעיליהם של העובדים בצוות. היה עליה להגדיר הגדרות ברורות לעובדיה, מראש, לגבי גבולות המותר והאסור. 23. מפלגת העבודה לא יצאה ידי חובתה באירוע הנזיפה, ולא ב'כינוס'. באירוע הנזיפה לא נכחו כל עובדי הצוות. ספק אם המנוח נכח אז. יתירה מכך, הנזיפה לא היתה כלפי כל עובדי הצוות. מסתבר כי אחדים היו עדים לה, אך לא ננזפו אף הם. לא יצאה בעקבותיה הנחיה ברורה לכלל העובדים. לא הובהרו גבולות המותר והאסור. ברק ראובני הוא היחיד שקיבל הוראה ברורה. ה'כינוס', ימים מעטים לפני האסון, שמסתבר שלא היה כינוס של ממש, לא יוחד להבהרת נהלי הבטיחות. גם בו לא נכחו כולם, אף כי המנוח נכח. בסופו פנה בן-חורין אל הנוכחים והפציר בהם שלא לסכן את חייהם. יפה עשה, אך מפלגת העבודה איננה יוצאת ידי חובתה בכך. בן חורין נמנע מלהגדיר הגדרות ברורות לגבי המותר והאסור. הוא הותיר שיקול דעת רחב בידי העובדים, שיחליטו מה 'מסוכן' ומה אינו. גם מי שנכח במקום ושמע את לקחו של בן חורין עשוי היה לחשוב כי רשאי הוא לטפס על עמוד חשמל, ובלבד שיעשה זאת בדרך שלפי דעתו איננה מסוכנת. על רקע הידיעה הברורה כי עובדי הצוות נוהגים לתלות כרזות על עמודי חשמל, ועל רקע הסכנה הידועה, היתה חובה להתייחס לאיסור הזה במפורש; לא להותיר מרווח של יוזמה ושיקול דעת בידי העובדים על דבר שברור כי סכנתו עצומה. סופו של דבר, אף שננקטו כמה פעולות לתידרוך העובדים, לא ניתן לראות בהן משום מילוי חובת ההדרכה. מפלגת העבודה לא עשתה את המוטל עליה כמעביד בתחום הזה (אם כי לעניין שאלת האשם התורם תהיה לכך נפקות, כדלהלן). 24. שנית, מבחינת הפיקוח. פיקוח על אופן העבודה לא היה כלל; ובהתחשב בהעדר ההדרכה אין זה מפתיע. אירוע הנזיפה הוא הדוגמא האחת והיחידה לפעולה של פיקוח, והיא נעשתה באופן אקראי ומזדמן. בן חורין ראה לנגד עיניו מעשה בלתי אחראי ומסוכן, והגיב כלפיו. בדרך כלל נמנעה מפלגת העבודה מלהגיב לכרזות התלויות על מתקני חשמל שראו עובדי מטה הבחירות שלה. עובדי צוות השטח עבדו איש לנפשו, במידה ובשיטה שנראו להם, ורק לגבי גזרות הפעולה קיבלו הנחיות. גם בלי לקבוע מסמרות בדבר טיבו ואיכותו של הפיקוח הנדרש בהעסקה כגון דא, ברור כי היה על עובדי המטה האחראים על צוות השטח להתעניין על אודות אופן ביצוע העבודה, ולכל הפחות להגיב באופן מיידי להימצאות כרזות תלויות על-גבי עמודי חשמל. גם אחר חובת הפיקוח לא מילאה אפוא מפלגת העבודה. 25. מפלגת העבודה התרשלה במחדליה, בהפרת חובות הזהירות המוטלות עליה. אין ספק כי קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותה, כמעביד, לבין האסון. אילו נקטה מפלגת העבודה באמצעים הנ"ל היה האסון נמנע קרוב לוודאי. התנהגותו של המנוח היתה צפויה, וכפי שעלה מן העדויות לא היה בה משום חריגה מנורמות העבודה שהיו מקובלות בצוות. 26. התובעים טענו כי מפלגת העבודה עוולה גם בהפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כמה חוקים הם מנו שהוראותיהם הופרו: חוק הבחירות (דרכי תעמולה), התשי"ט-1959, הקובע כיצד והיכן מותר לתלות מודעות תעמולה; חוק הדרכים (שילוט), התשכ"ו-1966, המסדיר את הדרך לתלות שלטים הנראים לעיני הנוסעים בדרך; חוק שמירת הנקיון, התשמ"ד-1984, שמכוחו הוטלו הקנסות על המפלגות בגין תליית השלטים; וכן פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970 והתקנות שהותקנו מכוחה. דא עקא, שלושת החוקים הראשונים אינם יכולים להוות חיקוק לצורך התגבשות עוולת הפרת החובה החקוקה, משום שככל שהיו הפרות, לא הן שגרמו למנוח "נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק", כלשון הפקודה. ההוראות שהופרו נועדו להסדיר את דרכי התעמולה במערכות בחירות, לשמור על בטיחות הנוהגים בכביש ולשמור על הניקיון, ולא לשמור על שלומם של העוסקים בתליית כרזות בצידי הדרכים. גם לפי הוראות פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה לא ניתן לייחס אחריות למפלגת העבודה בעוולה זו. תקנה 74(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 מחייבת לציין את החיקוק שהפרתו מהווה עילה לתובענה, ובפסיקת בתי המשפט השתרשה העמדה כי החובה היא להפנות אל הסעיף המדוייק שהוראתו הופרה. התובעים לא עשו כן בכתב התביעה. ספק רב אם ניתן לדחות את טענת התובעים אך ורק בשל החוסר הזה (ת"א (י-ם) 432/94 צעירי נ' בוני הבירה (ניתן ביום 10.4.02)), אולם בעניין שלנו אין מדובר בחוסר פורמלי גרידא כי אם בחוסר מהותי: דומני כי גם אילו ביקשו התובעים להצביע על הוראת חיקוק שהופרה, מבין הוראות הפקודה והתקנות הנ"ל, לא היה הדבר עולה בידם. אין בהן הוראות המקימות חובה לגבי עניין כענייננו. תקנות נוספות צויינו בסיכומי התובעים אך לא בכתב התביעה, ואין להתיר הרחבת חזית בשלב זה. אחריותה של חברת החשמל 27. עמוד החשמל שעליו טיפס המנוח ניצב מצפון לכביש מספר 1, כביש ירושלים-ת"א. ממזרח, מצפון וממערב לעמוד ישנו שטח חקלאי פתוח. מדרום לכביש שוכן אֵזוֹר התעשייה של אָזוּר. על-גבי העמוד ישנו שלט אזהרה שעליו כתוב "סכנה"; בעברית, באנגלית ובערבית. רוחבו של השלט כשמונה ס"מ, ואורכו כעשרים עד עשרים וחמישה ס"מ. הוא תלוי בגובה של כשני מטרים מעל פני הקרקע. גבוה יותר, כמטר מתחת לכבלי החשמל, מקיפה את העמוד עטרה של קוצי ברזל המקשה את המשך הטיפוס - "מגן טיפוס" לפי המינוח המקצועי. 28. מטעם התובעים הוגשה חוות דעתו של אשר סלוצקי, מהנדס חשמל. הוא חיווה דעתו כי המיגון שהיה על-גבי העמוד לא היה מספיק כלל. לשיטתו, היה על חברת החשמל להתקין מונעי טיפוס, היינו לוחות פח לאורכו של העמוד המונעים גישה אל השלבים האלכסוניים המחברים את קורותיו. עמודים הממוגנים בדרך כזו, בתוספת שלט גדול ומאיר עיניים מכל צִדי העמוד, נפוצים ביותר ברחבי המדינה, ואילו היה העמוד הזה ממוגן אף הוא באופן כזה היה האסון נמנע. מר סלוצקי העיד על עצמו כי איננו מומחה בתחום העמודים (עמוד 45 לפרוטוקול), איננו בקיא בסוגיית מיגון העמודים, הסטנדרטים המקובלים והשיקולים העומדים בבסיסם, ואין בידו ידע לגבי עלויות המיגון שלדעתו ראוי להתקין (עמוד 50). 29. מטעם חברת החשמל הוגשה חוות דעתו של צבי שגב, מהנדס חשמל במקצועו, המכהן כמנהל יחידת הרשת הארצית של חברת החשמל. אין הוא מומחה חיצוני ובלתי תלוי, אולם ידיו רב לו בהכרת רשת החשמל בישראל על מאפייניה השונים, ובכלל זה סוגיית מיגון העמודים. הוא הבהיר כי תכלית מיגון העמודים איננה מניעת האפשרות לטפס עליהם, אלא להקשות על הטיפוס ולסמן את המקום שממנו הטיפוס מסוכן. מניעת הטיפוס איננה רצויה, משום שיש הכרח לאפשר לעובדי חברת החשמל להגיע אל ציוד החשמל המותקן בגובה העמוד, כדי לתקן תקלות במהירות רבה. ציוד הרמה איננו זמין בכל מקום ובכל שעה, והתלות בו משמעותה עיכוב רב בתיקון תקלות, שמשמעותו אף היא סיכון חיים. יתר על כן, מניעה גמורה של טיפוס איננה אפשרית, כי אדם נחוש לעולם יוכל להתגבר על כל מחסום (עמוד 31). 30. חברת החשמל מבחינה בין עמודי חשמל הממוקמים בשטחים מיושבים לבין אלה הממוקמים בשטחים פתוחים. לגבי הסוג הראשון הסכנה רבה ומוחשית יותר, משום שילדים מצויים בקרבתם ללא פיקוח והשגחה של מבוגרים, מה שאין כן בשטחים פתוחים, שבהם הסבירות להימצאות ילדים ללא השגחה נמוכה ביותר. לפיכך, גם בפרוייקט מיגון עמודי החשמל שהחל בשנת 2005 לאחר עבודת מטה יסודית, הוחלט כי רק באזורים מיושבים יותקנו דוקרנים ארוכים מאלו שהיו קיימים על העמודים עד אז. עוד העיד מר שגב כי אין בישראל תקן מחייב עבור אמצעי מיגון עמודי החשמל, אולם הדגם של עטרת הקוצים שהותקנה על העמוד דנן אושר על-ידי משרד האנרגיה והתשתיות בשנת 1981. גם שלט האזהרה דוגמת זה שהיה על-גבי העמוד אושר על-ידי שר הפיתוח, בשנת 1960. בחוות דעתו ציין מר שגב כי סקר השוואתי שנעשה על-ידי חברת החשמל בארצות מערב אירופה לימד כי האמצעים המקובלים בארץ מקשים על הטיפוס ומחמירים יותר מן האמצעים המקובלים בכל המדינות שם. 31. התובעים טוענים, כזכור, כי יש להטיל אחריות על חברת החשמל משום שידעה על התופעה של תליית כרזות לקראת בחירות על-גבי עמודי חשמל, ולא נקטה כל פעולה של היערכות. לא התקיים דיון לגיבוש מדיניות פעולה, כפי שהעיד מר שגב (עמוד 32); לא התבצעו סיורים בתדירות גבוהה כדי לסכל תליית כרזות באופן יעיל; לא היתה התייחסות לכך שישנם מקומות מוּעדים, כגון צמתים מרכזיים, מבחינת מיפויים, הגברת הסיורים בהם ואף גידורם לשם מניעת הגישה אל העמודים. ככלל, התובעים טוענים כי רק מטעמי חיסכון כלכלי לא ננקטו הפעולות הנ"ל, ולפיכך על חברת החשמל לשאת בתשלום דמי הנזק. 32. אין מחלוקת כי על חברת החשמל מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי כולי-עלמא ביחס לבטיחות מתקני החשמל שלה. דומני שגם מבחינת חובת הזהירות הקונקרטית חלה החובה על חברת החשמל. חובה זו מורכבת, כזכור (עניין ועקנין הנ"ל), מצפיות סבירה של הארוע בנסיבותיו הקונקרטיות, מבחינה עובדתית ומבחינה נורמטיבית. חברת החשמל יכולה היתה לצפות את נסיבותיו של הארוע דנן, היינו התחשמלות אדם בעת ניסיון לתליית כרזות בתקופת בחירות על עמוד מתח גבוה בצד דרך ראשית. גם מבחינה נורמטיבית היה עליה לצפות כי אסון שכזה עלול להתרחש כאשר פעיל מטעם אחת המפלגות, נחוש ונלהב יתר על המידה, יספוג מכת חשמל בטפּסוֹ על עמוד. חובת זהירות קונקרטית קיימת אפוא, אולם אין היא מוחלטת. בבחינה האם הופרה החובה הזו נביא בחשבון גם את זהותו של הניזוק הקונקרטי. המנוח דנן היה אדם בוגר, בריא בגופו ובשכלו, עצמאי ובעל ניסיון חיים. 33. האם התרשלה חברת החשמל? כבר נוכחנו לדעת כי תופעת תליית הכרזות על-גבי מתקני חשמל לא היתה תופעה מקומית ומוגבלת. היא אפיינה אזורים שונים בארץ, "חצי מדינה" כלשונו של ליאור זרנקין (עמוד 77). ההצעות שהציעו התובעים, למקד את המאמצים לכמה צמתים מוּעדים לפורענות, אינן יפות אף כחכמה שלאחר מעשה. הרי גם אילו היתה חברת החשמל מונעת טיפוס בכמה מוקדים, ניתן להניח כי פעילי המפלגות היו מעתיקים את אזור פעילותם למוקדים אחרים. למעלה ממאה אלף עמודי מתח גבוה יש ברחבי ישראל, עשרות אלפים מתוכם לאורך כבישים ראשיים. פעילי המפלגות נהגו לתלות כרזות במקומות שונים ומשונים, צפויים יותר או פחות (עדות זרנקין עמוד 76; עדות צימבל עמוד 17; עדות ראובני, עמוד 65). הדרישה מחברת החשמל למגן את כלל העמודים המסוגלים לנשיאת כרזות פרסום, לגדר אותם או לפקח עליהם, על העלויות הכלכליות האדירות הכרוכות בכך, היא מוגזמת, ואיננה ראויה מבחינה נורמטיבית. יתירה מזאת: גם העובדה שיש בנמצא עמודים הממוגנים באופן הרמטי יותר, וכי חברת החשמל עצמה מיגנה במיגון בעל כושר מניעה גדול יותר, אין בה בהכרח כדי ללמד כי המיגון הזה הוא הסטנדרט המחייב לצורך שאלת ההתרשלות. 34. התובעים ניסו לטעון כביכול מדובר בשיקול כלכלי גרידא, וכי בחישוב קר וגס בחרה חברת החשמל לסכן את האוכלוסיה ולשאת בנטל הפיצויים על מנת שלא לשאת בנטל הכבד יותר של מיגון אפקטיבי. הדבר לא הוכח, כי עדי חברת החשמל דחו את הטענה מבחינה עובדתית (עדות שגב, עמוד 28); אולם מעבר לכך, אינני סבור כי דרך הצגת הדברים הזו נכונה. חובת הזהירות המוטלת על חברת החשמל, כמו על כל מזיק פוטנציאלי, היא עניין נורמטיבי; יש לבחון את הסיכונים הצפויים לאור הדרך שבה ראוי לחלק את נטל ההתמודדות עם הסיכון בין המזיק הפוטנציאלי לבין הניזוק הפוטנציאלי. גישתם של התובעים, ולפיה המדד הוא כלכלי בלבד, ואין מוטל גם על ציבור הניזוקים הפוטנציאלי נתח של אחריות במניעת הנזק, משמעותו היא הטלת אחריות מוחלטת על המזיק: ככל שנגרם נזק הרי שרמת המניעה לא היתה מספקת, והנטל הכלכלי יחול לעולם על המזיק. אם ישקיע המזיק סכומי כסף אינסופיים בסתימת כל פרצה אפשרית, הרי שייפחתו הנזקים, והוא 'יהנה' מכך שלא יושתו עליו תשלומי פיצויים. דיני הנזיקין אינם גורסים כך, כל עוד אין מדובר בתחום שנקבעה בו אחריות מוחלטת למזיק. יש לקבוע את הנגזרת מחובת הזהירות הקונקרטית בהתאם למידת האחריות שראוי, מבחינה ערכית-נורמטיבית, להטיל על המזיק הפוטנציאלי. 35. חברת החשמל טוענת כי חובת המניעה הסבירה המוטלת עליה שונה בין אזורים מיושבים לבין אזורים פתוחים. יש טעם רב בהבחנה הזו. היא מסתמכת, להלכה, על ההבחנה בין הסכנה שטומנים מתקני חשמל למי שאין בו דעת, ולא מסוגל להבין את הסכנה הטמונה במתקני חשמל ולהישמר מפניהם, לבין מי שיש בו דעת ויכולת הבנה. במקומות מיושבים, או במקומות שמיועדים לבילוי ולנופש, מצויים קטינים ללא השגחה ופיקוח אשר עלולים לטפס על עמודי חשמל מתוך קלות דעתם. במקומות שאינם מיושבים זו סכנה רחוקה. הימצאות הולכי רגל בקירבת עמודי החשמל שם איננה דבר שבשגרה, והימצאותם של קטינים נדירה שבעתיים. לפיכך, מיגון חלקי של העמודים שאינם ממוקמים באזורים מיושבים, באופן שכל בר-דעת מבין את הסכנה, די בו. אכן, בפרוייקט המיגון שהוחל בו בשנת 2005, כפי שהעיד מר שגב, לא מוגנו במיגון אפקטיבי יותר עמודים בשטחים פתוחים אלא רק אֵלו המצויים בשטחים מיושבים. 36. העמוד שבו אירע האסון מצוי בשטח פתוח. לפיכך לא מוגן במיגון החדש, אלא נותר עם המיגון הישן, המקורי. המיגון הזה, כפי שהוּכח, עומד בסטנדרט שאושר על-ידי הגורם השלטוני הרלוונטי. מידותיהם ויתר תכונותיהם של הקוצים ושל השלט אינם פרי החלטה עצמאית של חברת החשמל, אלא בעלי גושפנקא מטעם גורמי מקצוע חיצוניים האמונים על טובת הכלל ועל האינטרס הציבורי. לכאורה, יש בכך כדי לבסס את טענתה של חברת החשמל כי הוא ממלא את ייעודו כראוי: לא למנוע לטפס על העמוד ממי שהחליט כי כך יעשה, אלא להזהיר ולהקשות, לסמן את האזור המסוכן. 37. חברת החשמל לא הסתפקה בכך. היא פרסמה השכם והערב, בשער בת רבים, כי הטיפוס על עמודי החשמל טומן בחוּבּו סכנת מוות (סעיף 13 לתצהיר זרנקין). לרגל תקופת הבחירות פירסמה מודעות בכמה וכמה עיתונים, בשפות שונות, כדי לוודא שהמסר יעבור ויחלחל אל הציבור כולו, "למען ישמעו ולמען ילמדו ויָראו... ושמרו לעשות..." (דברים לא, יב). בנוסף לכך, כמתואר בפירוט לעיל, חברת החשמל לא עמדה אדישה כשהתבררה לה התופעה. במהלך תקופת הבחירות פנתה חברת החשמל פעמיים אל מטות המפלגות, באזהרה מפני המעשה ובדרישה למונעו. לשון המכתבים היתה ברורה וחד-משמעית. חברת החשמל הקפידה גם לוודא כי אכן כל המכתבים הגיעו ליעדיהם. כשראתה כי הדבר אינו מועיל, פנתה חברת החשמל אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופטת דורית ביניש, וביקשה כי היא, בעלת הסמכות, תוֹרֶה למטות המפלגות לחדול מכך. כך נעשה. ההוראה שניתנה אף היא היתה חדה וברורה. 38. בהתחשב בכל אלה: במיקומו של העמוד; במיגון ובשילוט שהיו עליו ותאמו את הסטנדרט שנקבע על-ידי המדינה; בפרסום האזהרות הפומביות; בפניות הישירות והעקיפות אל מפלגת העבודה; ובהתחשב גם בחובת הזהירות הקונקרטית, כלפי אדם בגיר ובר דעת, באתי לכלל מסקנה כי חברת החשמל נקטה פעולות כפי שמצופה היה מכל מזיק פוטנציאלי סביר לנקוט, וכי אין להטיל עליה אחריות בנזיקין בגין מותו של המנוח. 39. סיכום ביניים: מפלגת העבודה אחראית בנזיקין למותו של המנוח ולנזקיהם של התובעים, בשל האחריות שהיתה מוטלת עליה כמעביד לדאוג לבטיחות עובדיה, להדריכם כיצד עליהם לפעול ולפקח עליהם. היא התרשלה בכך, ולא פעלה כפי שמעביד סביר בנסיבות אלו צריך היה לפעול. חברת החשמל איננה אחראית בנזיקין למותו של המנוח ולנזקיהם של התובעים. בנסיבות דנן, וביחס למנוח, ננקטו מצִדה פעולות במידה סבירה, ואין לראותה כמי שהתרשלה. אשם תורם 40. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כך: סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". כאמור בסעיף 69, ההוראה הזו חלה גם לגבי פיצויים הנתבעים על-ידי תלוייו של מי שמת כתוצאה מן הנזק. התובעים טוענים כי אין להטיל כלל אשם תורם על המנוח. מעשהו של המנוח נעשה מתוך להט, מתוך רצון עז לפעול לטובת המעביד, אפילו מתוך דחף אידיאולוגי. כבר לפני שנות דור נפסק כי אין להטיל אשם תורם על עובד שסיכן עצמו מתוך להט העבודה. עובד טוב עושה את עבודתו בהתלהבות, מבקש להגשים את אשר מצפה ממנו מעבידוֹ, ולא תמיד יש בידו התנאים לשקול את מעשיו בקור-רוח עד תום. הוא עלול לטעות, ואין להטיל עליו אחריות בשל כך (ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שרותי נמל מאוחדים בע"מ, פ"ד י"ט(3) 205 (1965); ע"א 477/85 בוארון נ' עירית נתניה, פ"ד מב(1) 415 (1988); ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי (ניתן ביום 23.12.09)). גם המנוח, אליבא דטענת התובעים, טעה: "בלהט עבודתו הוא טעה. הוא לא עבר את הקוצים. הוא עמד שם ושלח יד וטעה. חשב שזה יהיה בסדר, כמו בכל הפעמים האחרות" (סיכומי התובעים, עמוד 170-169). יתר על כן, המנוח דנן עשה את שנהוג היה לעשות, הוא פעל על-פי "רוח היחידה" (עמוד 171). 41. אכן, נקודת המוצא בקביעת חלוקת האשם בין עובד ומעבידוֹ היא חובתו המוגברת של המעביד: "מגמה, שהשתרשה בהלכות שנקבעו בפסיקת בית המשפט הזה, היא, כי במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו (ע"א 530/70; ע"א 147/54, בעמ' 1608; ע"א 250/64, בעמ' 32)" (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' אסתר מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 603 (1982)). אף-על-פי-כן יש לבחון כל עניין לפי נסיבותיו ומאפייניו, מבחינת אופי עבודתו של העובד, מידת עצמאותו, ועוצמתה של הרשלנות שהיתה מטעמו במעשה שעשה. גם במערכת יחסים של עובד ומעביד יש "להשוות ולהעריך מבחינת האשמה המוסרית את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 449/81 בן לב בע"מ נ' ברכה מגד, פ"ד לח(4) 70 (1984)). אכן, "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על-פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד" (עניין מפעלי קרור הנ"ל). 42. בנסיבות ענייננו אני סבור כי יש להטיל על המנוח אשם תורם בשיעור גבוה, מפני כמה טעמים מצטרפים. ראשית, אופיו של הסיכון. הסיכון העצום הנשקף מקווי מתח גבוה ידוע לכל בר- דעת. מעשה הטיפוס על עמוד החשמל הוא חסר היגיון באופן מיוחד, ואשמתו המוסרית (במשמעות המשפטית הנ"ל שבדיני הנזיקין) של המנוח רבה היא. אדם סביר אינו מטפס על עמודי מתח גבוה, ובודאי שאינו שולח איבר מאברי גופו אל מעבר לקוצים, ואין צורך להכביר מילים על כך. שנית, האזהרות המוקדמות. כפי שהוכח, המנוח הודרך שלא לסכן את חייו. הוא נכח, כאמור לעיל, ב'כינוס' שבו הפציר בן חורין בחברי הצוות שלא ליטול סיכונים על מנת לתלות כרזות. קבעתי לעיל כי לא היה בכך די כדי למלא אחר חובת הזהירות המוטלת על המעביד, אולם במסגרת האשם התורם יש לכך משקל רב. גם חברת החשמל פרסמה מטעמה אזהרות בעיתונות. יש אפוא מקום להניח כי לבד מהכרתו הבסיסית של המנוח את הסיכון כפי שמכּירוֹ כל אדם בר דעת, הוא ידע גם באופן קונקרטי כי הוא נוטל סיכון רב במלאכתו. כזכור, לא הוכח כי תלייה על עמודי חשמל היתה דרישה מטעם המעבידה. גם אם לפי הרוח שהילכה בקרב עובדי הצוות מצופה היה ממנו לעשות כן, אילו היה נמנע מלטפס על עמודים איש לא היה מפטרוֹ מעבודתו, או מפחית בשכרו, ואפילו לא מפגין כלפיו חוסר שביעות רצון. שלישית, אישיותו של המנוח. הוא היה אדם בוגר, עצמאי ובעל ניסיון. בעברוֹ היה קצין בצה"ל, ביחידה קרבית. ענייני בטיחות לא היו זרים לו. אדרבה, הוא בעצמו היה מופקד על חייהם ושלומם של אחרים. ולבסוף, טענת הטעות והלהט. לא זה היה המצב בענייננו. המנוח פעל כעובד עצמאי, ומלבד הגדרת גזרת עבודתו בכל יום היה בידיו להחליט מה לעשות וכיצד. ההחלטה לטפס על העמוד נעשתה מתוך ידיעה ובחירה. הוא נסע על הכביש באזור העמוד, ראה את השלט של המפלגה היריבה והחליט כי יש להורידוֹ. התהליך היה תהליך ארוך, של דקות, ובמהלכו היו גם חילופי דברים בעניין בינו ובין ברק ראובני (עמוד 61). לא היתה זו החלטה נמהרת שהתקבלה בתוך שניות, טעות של רגע; היתה זו החלטה מראש, בעיניים פקוחות, לעשות את המעשה המסוכן חרף ידיעת הסיכון. הצטרפותן של כלל הנסיבות הללו יחדיו מצדיקה להטיל על המנוח מידה רבה של אחריות. זהו מן המקרים שבהם "גם העובד אינו פטור מהפעלת שכל ישר ומהתנהגות זהירה" (רע"א 3051/06 שרה בן הרוש נ' מדינת ישראל - משרד החינוך (ניתן ביום 9.1.07)). שיעור אשמו התורם של המנוח יעמוד אפוא על 50%. הנזק 43. חישוב הנזק ייעשה להלן על-פי ערכו המלא, והפחתת 50% בשל האשם התורם תֵעשה רק על התוצאה הסופית. התובעת 2 היתה ידועתו בציבור של המנוח. הם ניהלו משק בית משותף במשך שנים אחדות. הם התכוונו לבוא בברית נישואין בתוך חודשים ספורים. היא הוכרה כיורשתו של המנוח בצו הירושה, וגם המוסד לביטוח לאומי הכיר בה כאלמנתו. התובעים 3 ו-4, הורי המנוח, אף הם יורשיו לפי דין, וכל אחד מהם זכאי לקבל 25% מעזבונו. 44. המנוח סיים בית ספר תיכון בבגרות ריאלית מלאה. הוא שירת בצה"ל כקצין חי"ר, שירת בקבע כשנה וארבעה חודשים, והשתחרר בדרגת סגן. במהלך שירותו זכה לקבל צל"ש מאת אלוף פיקוד הדרום. לאחר שחרורו עסק שנים אחדות בהפעלת כלים חקלאיים, בעבודה עם מערכות השקיה, ועבד עם בני נוער בפרוייקט 'אחרי'. התובעת 2 תיארה את המנוח בתצהירה כ"בחור יוצא דופן... מוכשר מאד, חכם, נבון, יפה תואר ומקסים..." (פיסקה 7). חודשים אחדים לפני מותו החל ללמוד לתואר ראשון בחינוך, ועסק בהדרכת נוער ובהוראה. הוא ראה את עתידו בתחום החינוך. בד בבד עשה צעדים ראשונים לפתיחת עסק עצמאי קטן. במהלך השנים הללו השתכר, בדרך כלל, שכר שלא היה בשיעור גבוה. במחצית השנייה של שנת 2005 השתכר שכר חודשי ממוצע שעמד על כ-4,325 ₪. בחודשיים שבהם הועסק אצל מפלגת העבודה השתכר שכר בשיעור גבוה בהרבה, ומשכורתו האחרונה היתה בסך של 11,417 ₪, אולם זו היתה עבודה זמנית קצרת מועד בלבד. בהתחשב בכלל הנתונים הללו אני מעמיד את שכרו של המנוח בעבר, היינו מיום מותו ועד היום, על סך של 6,000 ₪ לחודש. את שכרו העתידי, מהיום ועד סיום תוחלת חייו, על סך הגבוה בכ-30% מן השכר הממוצע במשק אשר עמד בשנת 2010 על סך של 8,430 ₪ לחודש, היינו על סך של 11,000 ₪. 45. התובעת 2 עבדה בסמוך למועד מותו של המנוח בהדרכת ילדים בקיבוץ, והשתכרה שכר חודשי של 3,440 ₪ בערכי התקופה ההיא. לאחר האסון למדה עבודה סוציאלית והיא עובדת כקצינת מבחן לנוער במשרד הרווחה. בשנתיים האחרונות היא משתכרת שכר ממוצע של 7,873 ₪ לחודש. את שכרה נעמיד אפוא, ביחס לעבר, על סך ממוצע של 6,000 ₪, ועבור העתיד על סך של 10,000 ₪. 46. מאז פטירת המנוח ועד היום חלפו 60 חודשים. לגיל פרישה, 67, היה המנוח מגיע ביום 5.10.2046, היינו בעוד 35 שנה וששה חודשים. 47. באשר לתביעת התלויים: א. עבר הכנסת המנוח היא 6,000 ₪, והכנסת התובעת 2 אף היא 6,000 ₪. הקופה המשותפת היא 12,000 ₪. שיעורה של ידה אחת מתוך 3 הוא 4,000 ₪. ההפסד החודשי בפועל הוא אפוא 2,000 ₪, והסכום עבור התקופה כולה, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, עומד על 129,000 ₪. ב. עתיד הכנסת המנוח היא 11,000 ₪, והכנסת התובעת 2 היא 10,000 ₪. הקופה המשותפת היא 21,000 ₪. שיעורה של ידה אחת מתוך 3 הוא 7,000 ₪. ההפסד החודשי בפועל הוא אפוא 4,000 ₪. מקדם ההיוון לתקופה שעד אחרית ימיו הוא 261.9254, והסכום עבור התקופה כולה הוא 1,047,702 ₪. סך כל הפסדי התלות, לעבר ולעתיד, הוא 1,176,702 ₪. ג. אובדן שירותי בן זוג בהתחשב בגילם הצעיר למדיי של בני הזוג, בסיכוייה של התובעת 2 לבנות חיים משותפים עם בן זוג אחר, ומצד שני בחלק שנטל המנוח בעבודות החזקת הבית, אני קובע על דרך האומדן סך של 50,000 ₪. ד. הוצאות קבורה ולוויה - 15,000 ₪. 48. תביעת העיזבון: א. עבר הכנסת המנוח היא 6,000 ₪, והכנסת התובעת 2 אף היא 6,000 ₪. הקופה המשותפת היא 12,000 ₪. שיעורה של ידה אחת מתוך 4 הוא 3,000 ₪. ההפסד החודשי בפועל הוא אפוא 3,000 ₪, והסכום עבור התקופה כולה בתוספת ריבית מאמצע התקופה הוא 193,500 ₪. ב. עתיד הכנסת המנוח היא 11,000 ₪, והכנסת התובעת 2 היא 10,000 ₪. הקופה המשותפת היא 21,000 ₪. שיעורה של ידה אחת מתוך 4 הוא 5,500 ₪. ההפסד החודשי בפועל הוא אפוא 5,500 ₪. מקדם ההיוון לתקופה שעד אחרית ימיו הוא 261.9254, והסכום עבור התקופה כולה הוא 1,440,590 ₪. סך כל הפסדי השנים האבודות, לעבר ולעתיד, הוא 1,634,090 ₪. ג. נזק שאינו ממון בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים, ובהתחשב בכך שמותו של המנוח היה כהרף עין וכפי הנראה ללא סבל כלל, אני קובע סכום כולל של 450,000 ₪. ד. הוצאות קבורה ולוויה - 15,000 ₪. סך כל תביעת העזבון עומד על סך של 2,099,090 ₪. 49. התובעת 2 זכאית למחצית מהפסדי התלות, ולחלופין למחצית מהפסדי השנים האבודות. הפסדי השנים האבודות גדולים יותר, ושיעור מחציתם הוא 817,045 ₪. בנוסף לכך זכאית התובעת 2 לאובדן שירותי בן זוג, בסך של 50,000 ₪ כנ"ל, ולמחצית משיעור הנזק הבלתי ממוני והוצאות הקבורה, בסך הכל 232,500 ₪. סך כל הפיצויים שלהם זכאית התובעת 2 הוא 1,099,545 ₪. לאחר ניכוי האשם התורם הסך הוא 549,773 ₪, ולאחר ניכוי המענק שקיבלה מן המל"ל בסך 60,624 ₪, זכאית התובעת 2 לקבל מאת מפלגת העבודה סך של 489,149 ₪. 50. התובעים 3 ו-4 זכאים כל אחד לרבע מתביעת העיזבון, היינו סך של 524,773 ₪. לאחר ניכוי האשם התורם, הסך שהם זכאים לקבל מאת מפלגת העבודה הוא 262,386 ₪ לכל אחד מן התובעים 3 ו-4. סוף דבר 51. אסון ההתחשמלות שבעטיו קיפח המנוח את חייו, ימים ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-17, בעת שטיפס על עמוד הנושא קו מתח גבוה על מנת להוריד כרזה שהייתה תלויה עליו, לא היה בלתי נמנע: לא מבחינת מעבידתוֹ, מפלגת העבודה, ולא מבחינתו-שלו כאדם בר-דעת. מפלגת העבודה התרשלה במחדליה, בהפרת חובות הזהירות המוטלות עליה. היה על מפלגת העבודה לדאוג לבטיחות המנוח ושאר עובדיה, להדריכם ולפקח עליהם. המפלגה לא עשתה כן, ולא פעלה כפי שמעביד סביר צריך היה לפעול. המפלגה גם לא שעתה למכתב התראה בנושא טיפוס על עמודי חשמל לצורך תליית מודעות תעמולה שנשלח מאת יו"ר ועדת הבחירות המרכזית אל ב"כ הרשימות שלושה ימים לפני האסון. עם זאת, יש להטיל גם על המנוח אשם תורם בשיעור גבוה: 50%. מדובר בסיכון עצום שלקח על עצמו, מתוך בחירה ובעיניים פקוחות. אדם סביר אינו מטפס על עמודי מתח גבוה כדרך שעשה המנוח שהיה אדם בוגר, עצמאי, וקודם לכן שירת כקצין בצה"ל ביחידה קרבית. באשר לחברת החשמל, דומני כי בהתחשב במיגון ובשילוט שהיו על העמוד, באזהרות הפומביות שניתנו ובפניות שנעשו אל מפלגת העבודה, ובהתחשב גם בחובת הזהירות הקונקרטית כלפי אדם בגיר ובר דעת, הרי שנקטה פעולות כמצופה ממזיק פוטנציאלי סביר, ואין להטיל עליה אחריות בנזיקין מחמת מותו של המנוח. לפיכך החלטתי לקבל באופן חלקי את התביעה נגד מפלגת העבודה, לפסוק פיצויים לטובת התובעים כמפורט לעיל, ולדחות את התביעה נגד חברת החשמל. 52. מפלגת העבודה תישא בהוצאות המשפט של התובעים ותשלם להם שכ"ט עו"ד בסך כולל של 20% מסכום הפיצויים שנפסק לכל אחד מן התובעים 2-4 לפי חלקו. התובעים 2-4 יישאו מצדם בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד של חברת החשמל בסך כולל של 25,000 ₪, כל אחד לפי חלקו בסכום הפיצויים. כל התשלומים יבוצעו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית פיגורים על-פי החוק. מקרי מוותהתחשמלותחשמל