הגדרת המסוכנות לצורך אשפוז בכפייה במקרים של סיכון לא מידי

הגדרת המסוכנות לצורך אשפוז בכפייה במקרים של סיכון לא מידי אנו מוצאים כי הקריטריונים למסקנות המתקבלות הם בעיקרם קריטריונים מקצועיים. כך, לדוגמא, קבע כב' השופט דנציגר ברע"א 9716/10 פלוני נ' הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית (12.1.11, פסקה 8): "שאלת מסוכנתו העתידית של אדם עניינה בהערכת הסיכון העתידי הנשקף ממנו והיא אינה בגדר מדע מדויק. על מה איפוא תתבסס הערכה כאמור? השכל הישר מחייב כי הערכה זו תעשה על בסיס מצבו הנוכחי של מי שמסוכנותו מוערכת, בשים לב לעברו, לתהליך הטיפולי ולתוצאותיו, ולגורמי הסיכון המלווים אותו אף היום ובמיוחד במצב בו ישוחרר מאשפוז. עמדת הרופאים המטפלים המוצגת לפני הוועדה צריך שתתבסס על נתונים אלו ועל ניסיונם המקצועי. ככל שהיא מתבססת על נתונים כאמור היא אינה בגדר ספקולציה אלא בגדר הערכה מקצועית". וכפי שציין בית המשפט העליון ברע"א 3527/13 בערעורו הקודם של המערער: "בבואה לקבוע האם חולה מסוים עשוי להיות מסוכן לעצמו או לאחרים, ובפרט כאשר מדובר בסיכון שאיננו מידי, אין לוועדה מנוס מהסתמכות על מצבו הנוכחי של החולה, על עברו הרפואי ועל ניסיונם המקצועי של הרופאים המטפלים בו בכדי להעריך כיצד הוא עשוי לפעול בעתיד, אם ישוחרר. אין מדובר ב'ספקולציה' שלה נלווית משות שלילית ופסולה, אלא בהערכה מקצועית, המבוססת על הנתונים הרלבנטיים." למרות האמור, ניתן להבחין במצבים בהם ניתנות המלצות מקצועיות לוועדות הפסיכיאטריות, ומתקבלות החלטות על ידיהן, על בסיס שיקולים רפואיים מופשטים, במובן זה שאין הן מתחשבות במסגרת הכפייתית בה ניתנות אותן המלצות ומתקבלות אותן החלטות, ועל כן גם אין הן מתחשבות בכך שסמכותה של המערכת הרפואית להארכת אשפוזים בכפייה - ולעתים אף הארכות רבות לתקופות ארוכות - חייבת להתחשב גם בזכותו של החולה להפסקת אשפוזים בכפיה והפקדת המשך האחריות לטיפולו בידיו, תוך הבניית מסגרות מתאימות חוץ-אשפוזיות המסוגלות לתת מענה הולם למצבו הרפואי בלי הצורך באשפוז כפוי. פירושו של דבר, כי גם אם מבחינה רפואית טהורה, עדיף היה להאריך אשפוזו של החולה כדי לוודא, ככל שניתן, שסיכוייו של החולה להסתדר בחוץ יהיו אופטימאליים, אל לה לוועדה להאריך את האשפוז בכפייה אם ניתן בכל זאת להסתפק בתוכנית חוץ-אשפוזית. בעצם, קבע זאת המחוקק בהוראות סעיף 11 לחוק, לפיהן חייבת המערכת תמיד לשקול את האופציה של שחרור לטיפול מרפאתי בכפיה, כצעד פחות דרסטי מאשפוז בכפיה, בנסיבות בהן ניתן להעריך כי קיים סיכוי של ממש להצלחת אותה תכנית אלטרנטיבית מחוץ לכותלי בית החולים. ויצוין, כי חברי הוועדה היו ערים למגבלה חשובה זאת בהפנייתם לדברי כב' השופטת ד' ברק-ארז ברע"א 3527/13 הנ"ל, כי ""במבט הצופה פני עתיד, אין ספק, כפי שכבר ציינתי, שנכון יהיה לעשות מאמץ של ממש להיערך למתן טיפול למבקש באופן שלא יהיה מבוסס על אשפוזו הנמשך, והכול, כמובן, בהתאם לנסיבות שישררו באותה עת."