הגדרת "היזק גופני" בפוליסת ביטוח

בפני תביעה בסך של 33,411 ₪ של מבוטח, לתשלום תגמולי ביטוח בגין תאונה שארעה בשנת 1992. טענות הצדדים טענות התובע התובע הנו יליד 8/10/1981 שהיה קטין, תלמיד בבית ספר, בעת התרחשות אירוע התאונה. הנתבעת היא חברת ביטוח, שבתקופה הרלוונטית לתביעה סיפקה כיסוי ביטוחי קולקטיבי לסיכונים שונים ובכללם, כיסוי תאונות אישיות לתלמידים. התובע היה מבוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות אצל הנתבעת, כחלק מהסדר כולל בינה לבין החברה למשק וכלכלה של המרכז לשלטון מקומי, המכסה תאונות אישיות לתלמידים. בתאריך 13/9/92, נפגע התובע ע"י קטין אחר, שהיה רכוב על אופניים ונגרם לו שבר ברגלו. התובע הובהל באמבולנס לבי"ח "בלינסון" בפתח תקווה ושם אובחן שבר סגור בשוק רגלו השמאלית. רגלו קובעה בגבס לכל אורכה והוא אושפז בביה"ח למשך יומיים. התובע היה נתון בגבס בתקופה שבין 13/9/92 ועד 2/2/93, נזקק לכסא גלגלים לתנועתו במשך כחודשיים וחצי לערך ואחר כך נזקק לקביים לצורך עמידתו. התובע שהה באי כושר מוחלט, במשך 142 יום. בהתאם לתנאי הפוליסה, הכיסוי הביטוחי ניתן לתלמידים והתובע בכללם, בכל עת, בכל מקום, במשך כל שעות היממה וגם מחוץ למסגרת בית הספר. בהתאם לאותם תנאים, התובע זכאי לתשלום פיצוי של 20 $, לכל יום אי כושר זמני מוחלט, בניכוי 9 ימי אי הכושר הראשונים. מאחר שהתובע היה באי כושר מוחלט למשך 142 יום, מגיע לו סך של 2,640 $ ארה"ב, כאשר על סכום זה יש להוסיף ריבית דולרית בשיעור 11% לשנה ובסה"כ עד ליום הגשת התביעה, חייבת הנתבעת לשלם לתובע סך של 7,034 $, שהם 33,411 ₪, כערכו של שער הדולר היציג בעת הגשת התביעה. התובע באמצעות בא כוחו, דרש בכתב ביום 29/9/99 מהנתבעת לשלם לו את הפיצוי הכספי המגיע לו בהתאם לתנאי הפוליסה, אולם דרישתו לא נענתה. בנוסף ו/או לחלופין, מבקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום הפרשי הצמדה וריבית על סכום הפיצוי, כאמור בסעיפים 28 ו- 28 א לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981. התובע צרף לכתב התביעה את פוליסת הביטוח, דוח תאונה מיום 14/9/92 המופנה אל מנהל מינהל החינוך הנוער והתרבות של עירית תל אביב, אשר נמסר במינהל ביום 21/9/92, מכתב ממנהל במרכז הקהילתי "בית פרנקופורטר" של עיריית תל אביב, המאשר כי התובע נפגע על ידי רוכב אופנים בדרך לבית פרנקפורטר עם מדריך הקבוצה בסיום פעולה שהתבצעה מחוץ לכתלי המרכז, מסמכים רפואיים שונים, אישור רפואי מיום 8/11/01 של ד"ר רמי קופל, המאשר כי התובע היה מאושפז מיום 13/9/92 ועד ליום 14/9/92 ורותק למיטה עקב גבס וכסא גלגלים מיום 13/9/92 ועד ליום 2/2/93. מטעם התובע העידו התובע בעצמו ואמו. טיעוני הנתבעת לטענת הנתבעת, הפוליסה מחריגה את הנזק נשוא התביעה בין היתר, לאור הוראות סעיפים 1 ו- 5 לפוליסה. לתובע לא נותרה נכות כלשהי בגין האירוע ונזקי התובע מוחרגים מכיסוי ביטוחי עפ"י הפוליסה. כמו כן, מצבו של התובע לאחר התאונה אינו עונה על הגדרת הנכות הזמנית כפי שמופיעה בפוליסה. לחילופין, טוענת הנתבעת שהתקופה בה היה התובע בנכות זמנית, הלכה למעשה, קטנה משמעותית מהתקופה לה טוען התובע. הפוליסה מכסה בפיצוי עבור נכות זמנית רק אם היא מלאה ולמשך 9 ימים רצופים לפחות. לחילופין ומבלי להודות בטענת התובע, כאילו סבל מנכות זמנית למשך כ- 5 חודשים, טענה הנתבעת כי הפוליסה מפצה בגין נכות זמנית מלאה רק החל מהיום העשירי לנכות. רק קביעתו של מומחה רפואי מטעם הנתבעת, יכולה לחייב את הנתבעת ביחס לשיעור הנכות שנותרה לתובע ו/או ביחס לתקופה בה שהה לטענתו בנכות זמנית, כהגדרתה בפוליסה. פציעת התובע היתה קלה והוא החלים כליל מתוצאותיה ושב תוך זמן קצר לכושרו ולתפקודו כפי שהיו עובר לתאונה. הנתבעת הכחישה את תוכנן וקבילותן של המסמכים הרפואיים אשר צורפו לכתב התביעה, וביקשה לדאוג להתייצבותם של עורכי המסמכים, על מנת להיחקר על תוכנם. בשלב מאוחר יותר, ויתרה הנתבעת על דרישה זו למעט אישורו של ד"ר רמי קופל (ר' ע' 1 לפרוטוקול מיום 10/5/2004). לעניין הריבית הנטענת, בהתחשב בעובדה כי התובע הגיש תביעתו כחודש לפני התיישנותה וכ - 10 שנים לאחר מועד האירוע הנטען, ולאור המסמכים שצרף התובע לכתב התביעה, מהם עולה כי התובע פנה לנתבעת לראשונה ביום 22/9/1999, תביעתו לריבית בשיעור של 11% ממועד האירוע הינה מוגזמת, מופרזת וחסרת כל אחיזה בדין ובמציאות. הגשת תביעה כ- 10 שנים לאחר מועד אירוע הנזק הנטען, מכבידה על בירור חבותה הנטענת והמוכחשת של הנתבעת וזאת בכל הנוגע לבדיקת היקף הנזקים אשר נגרמו לתובע ואיסוף החומר הרפואי ע"ש התובע מהמוסדות הרפואיים ועל כן, גם מטעם זה, אין מקום לפסוק הפרשי הצמדה וריבית כלשהם. הנתבעת טענה כי התובע פעל בניגוד לנוהל התביעות הקבוע במפורשות בפוליסה והקובע כי על התובע, באמצעות הוריו ו/או אפוטרופסיו, לפנות למבטח בטופס תביעה ולצרף אליו, ככל האפשר מסמכים רפואיים. התובע העביר טופס זה לידי הנתבעת רק לאחרונה ועל כן, טענותיו המשתמעות, כאילו הנתבעת היא שעיכבה את הטיפול בפנייתו, אין להן על מה לסמוך. עם קבלת פנייתו של התובע, פעלה הנתבעת לבירור חבותה, וזאת בהסתמך על הפרטים ו/או המסמכים אותם המציא התובע לידה. שכן, בהתאם לבירור שערכה, בין היתר עם מומחה רפואי מטעמה עולה כי התקופה בה היה התובע במצב של נכות זמנית הינה קצרה משמעותית מהתקופה לה טוען התובע. כך גם טענה הנתבעת, כי לאור הטענות שהעלתה בכתב ההגנה בנסיבות העניין, אין מקום להחיל את סעיף 28 וסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח שכן, דחיית תביעתו של התובע הינה כדין. הנתבעת הגישה את חוות דעתו של ד"ר לוטם, מנתח אורתופד, אשר כתב בחוות דעתו בין היתר שלכאורה, היה יכול התובע ללכת לבית הספר בעזרת קביים, תוך ימים אחדים מאז האירוע, אך נראה לו כי בגלל הקושי בתחבורה והחשש למעידה ונפילה שעלולה לגרום לנשיאת משא לא רצויה על הרגל השבורה, הוא היה מנוע אז מללכת לבית הספר ואכן היה מרותק לביתו. עוד המשיך וכתב ד"ר לוטם, כי מבחינה רפואית ותיפקודית, התובע יכול היה ללכת לבית הספר בדריכה, תוך העזרות לפי הצורך בקביים, החל מיום 25/10/92 (42 יום לאחר האירוע). מתוך המסמכים הרפואיים ברור לד"ר לוטם כי החל מהתאריך האמור ואף קודם לכן, לא היה התובע מנוע מללכת לבית הספר ללא צורך בקביים וכמובן שלא נזקק לכסא גלגלים ולא היה רתוק לביתו. עוד כתב ד"ר לוטם בחוות דעתו כי האישור של ד"ר קופל על הזדקקות ממושכת ביותר לכסא גלגלים, מעבר ליום 25/10/92 בו התירו לתובע במרפאה האורתופדית לדרוך על רגלו דריכה מלאה, תלוש מהמציאות. דיון ההכרעה בתיק זה תיגזר מתשובה לשלוש שאלות: האחת, האם יש לנתבעת חבות לשלם לתובע תגמולי ביטוח. אם התשובה לשאלה זו תימצא חיובית, כי אז יש לדון בשתי השאלות הבאות שהינן, מהי תקופת אי הכושר על פיה יש לחשב את שיעור תגמולי הביטוח ושאלת אופן שיערוך התגמול. אדון בשאלות אלו כסדרן אחת לאחת. שאלת החבות "תאונה" מוגדרת בפוליסה כ"ארוע פיזי חיצוני גלוי לעין, בלתי צפוי, הגורם להיזק גופני". המונח "היזק גופני" מוגדר: "מוות או נכות, חלקית או מלאה, קבועה או זמנית". המונח "נכות" מוגדר בפוליסה: "דרגת אי כושר פיזי על פי המבחנים הקבועים בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956 ולמעט תקנה 15 לאותן תקנות". "מכשיר רפואי" מוגדר בפוליסה: "אמצעי עזר רפואי אשר הנפגע המשתמש בו, מוגבל קשות בתנועה". אין מחלוקת בין הצדדים כי מקרה הביטוח כפי שמתואר לעיל, עונה להגדרת "תאונה", וכי לתובע לא נגרמה נכות. הצדדים חלוקים בשאלה האם נגרמה לתובע נכות זמנית כהגדרתה בפוליסה. המונח "נכות זמנית" מוגדר בפוליסה: "תקופת אי כושר פיזי אשר כתוצאה ממנה יהיה הנפגע על פי אישור רופא מומחה בתחום הפגיעה או מוסד רפואי מוכר שם אושפז או טופל הנפגע, רתוק למיטתו או לביתו או למוסד רפואי או למוסד שיקומי או למוסד סיעודי או נזקק למכשור רפואי או עליו לקבל טיפול רפואי או שיקומי . למען הסר ספק, מובהר בזה כי טיפול רפואי או שיקומי כולל גם טיפולים פיזיוטרפיים טפולים נפשיים והתעמלות רפואית" לעניין זה, טוענת הנתבעת כי בהתאם להוראות הפוליסה, תנאי לכיסוי ביטוחי הינו כי התובע יציג אישור רופא מומחה בתחום האורטופדי (תחום הפגיעה ממנה סבל לטענתו) ו/או אישור מוסד רפואי מוכר שם טופל או אושפז, על פיו, רותק למיטתו או לביתו או למוסד רפואי או שיקומי 9 ימים רצופים. התובע לא הוכיח קיומה של נכות זמנית מאחר שלא הציג אישור רופא מומחה בתחום האורטופדי ו/או אישור מוסד רפואי מוכר על פיו, היה מרותק למיטתו ו/או לביתו או למוסד רפואי/שיקומי/סיעודי. עוד טענה הנתבעת כי אין להסתמך על האישור הרפואי של ד"ר קופל רמי, שהמציא התובע ואשר צורף מטעמו לכתב התביעה, משני טעמים עיקריים: ד"ר קופל אינו אורטופד אלא מומחה לרפואת ילדים ותינוקות והטעם השני הוא שנוכח התנגדות הנתבעת, בכתב ההגנה ובפרוטוקול בית המשפט, להגשת האישור שלא באמצעות מי שערך אותו, ד"ר קופל, היה על התובע לזמנו לעדות ומשלא עשה כן, אין לקבל את האישור. כך גם טענה הנתבעת שאין ממש בטענת התובע שהאישור הרפואי הוגש על ידי הנתבעת כחלק מהנספחים לחוות דעתו של ד"ר לוטם אשר הגיש חוות דעת מטעם הנתבעת. אישור זה הופיע במסמכים הנ"ל רק כדי לציין שהיה בפני ד"ר לוטם, שעה שערך את חוות דעתו. לגופו של עניין, טענה הנתבעת כי אישור רפואי זה ניתן כ - 9 שנים לאחר האירוע, ולאחר שהתובע החלים כליל מפגיעתו, גם לשיטתו. לנתבעת טענות קשות כלפי חוות דעתו של ד"ר קופל, שלדעתה איננה סבירה. בסיכומיו, התעלם התובע משאלת הנפקות המשפטית של האישור הרפואי של ד"ר קופל. ברם, בתשובתו לסיכומי הנתבעת, טען הוא שהנתבעת מנועה מלטעון טענות העומדות בניגוד מוחלט לחוו"ד רפואית שהוגשה מטעמה (סעיפים 12 - 22). דהיינו, טענה כי התובע לא הוכיח קיומה של נכות זמנית כלל, שעה שהרופא מטעמה כותב: "נראה לי, כי בגלל קושי בתחבורה והחשש למעידה ונפילה שעלולה לגרום לנשיאת משא לא רצויה על הרגל השבורה, הוא היה מנוע מללכת לבית הספר ואכן היה מרותק לביתו". התובע הוסיף וטען כי הנתבעת שהגישה בעצמה את המסמך הרפואי של ד"ר קופל רמי, המאשר את תקופת ריתוקו של התובע לביתו, ע"י צירופו לחוו"ד המומחה מטעמה, אינה יכולה לטעון כי אין נפקות למסמך, מאחר והוא לא נתמך בעדות מומחה זה. גם הטענה כי המסמך צורף במקור לכתב התביעה, אין בה להועיל לנתבעת, מאחר ומסמכים המצורפים לכתב התביעה אינם מהווים ראיה בתיק, אלא אם הוגשו במצורף לתצהיר עדות ראשית לצורך הליך ההוכחות. עוד טען הנתבע שמסמכי ביה"ח "בילינסון" המעידים על טיפול רפואי ושיקומי שהתובע קיבל מרופאים מומחים בתחום האורטופדיה, לכל הפחות עד ליום 15/1/93, הינם מסמכים העונים על הגדרת סעיף ההגדרות לפוליסה, לפיו נכות זמנית הנה "תקופת אי כושר פיזי אשר כתוצאה ממנה יהיה הנפגע על פי אישור רופא מומחה בתחום הפגיעה או מוסד רפואי מוכר שם אושפז או טופל הנפגע, רתוק למיטתו או לביתו או למוסד רפואי או למוסד שיקומי או למוסד סיעודי או נזקק למכשור רפואי או עליו לקבל טיפול רפואי או שיקומי". האם נגרמה לתובע נכות זמנית כהגדרתה בפוליסה? על פי הפוליסה, ניתן להראות שלתובע נכות זמנית על פי אישור רופא מומחה בתחום הפגיעה. סעיף 5 לפוליסה, שעניינו נוהל הגשת תביעות, מחייב פניה של ההורים למבטח בטופס תביעה אליו יש לצרף, ככל האפשר, מסמכים רפואיים מתאימים. על פי דרישת המבטח, הנפגע מופנה לרופא המבטח בתום הבירור הרפואי. על פי סעיף 6 לפוליסה, על הנתבעת למנות על חשבונה, רופאים מומחים בתחומי ההתמחות. הנה כי כן, על פי הוראות הפוליסה עצמן, לא הייתה חובה על התובע כלל ועיקר להמציא תעודת רופא או חוות דעת רפואית וכל שהיה על התובעת הוא להפנות טופס תביעה. לפיכך, חוות דעתו של ד"ר לוטם אשר קבע כי לתובע הייתה נכות זמנית של 42 יום מיום האירוע, 13/9/92 ועד ליום 25/10/92 ההולמת את תנאי הפוליסה. באשר לאישור הרפואי של ד"ר רמי קופל, מומחה לרפואת ילדים ותינוקות, אישור זה הומצא על ידי התובע יחד עם כתב התביעה. מאחר שמדובר בתובענה על סך של כ 33,000 ₪, היא נדונה בדיון מהיר בהתאם להוראות פרק טז'1 לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד 1984. הצדדים הגישו בקשה להעביר את התובענה לדיון רגיל וכב' הרשם (כתוארו אז) ישי קורן בהחלטה מיום 29/12/02 החליט כי התובענה תמשיך להתנהל בדרך של דיון מהיר. מסמכים שמוגשים בדיון מהיר ומצורפים לכתב התביעה בהתאם לתקנה 214ח' לתקנות, הם מסמכים שהוגשו על ידי התובע ולפיכך, משהתנגד ב"כ הנתבעת לקבלת האישור הרפואי שלא באמצעות ד"ר קופל, היה על התובע לזמנו לעדות, במידה שבדעתו להסתמך על האישור ומשלא עשה כן, אין לקבל את האישור לנכונות תכנו. ברם, כפי שהובהר לעיל, על פי תנאי הפוליסה, לא מוטלת על התובע חובה להמציא אישור כאמור. התובע טוען כי בהתאם להוראת סעיף 6 ב' לפוליסה, קביעת הנכות לנפגע על ידי הרופא לא תהווה בכל דרך, ראייה בהליך משפטי, בדבר מצבו הרפואי של הנפגע. ממה נפשך אם חוות הדעת היא קביעת הנכות במסגרת הפוליסה ולא ניתן להשתמש בה, כטענת התובע, כראיה בהליך משפטי לרבות לצורכי תיק זה שכן, אז התוצאה יכולה להיות מבחינת התובע, שנוכח העובדה שלא ניתן לקבל את האישור הרפואי של ד"ר קופל לנכונות תוכנו, לא הרים התובע את הנטל. אם חוות הדעת של ד"ר לוטם הוגשה במסגרת תיק זה, כי אז אין אישור רופא מומחה בתחום הפגיעה, כמשמעות מונח זה בהגדרת הנכות הזמנית על פי הפוליסה. כך גם, לא ניתן לקבל את המסמכים הרפואיים מביה"ח כראיה לכך שהתובע היה רתוק למיטתו או לביתו. יחד עם זאת, אין הנתבעת יכולה להתעלם מחוות הדעת של ד"ר לוטם המדברת בעד עצמה. לכן, לטובתו של התובע, אתעלם מטענה זו שטוב לה שלא נטענה משנטענה. התוצאה היא שעל פי חוות דעתו של ד"ר לוטם, שהוגשה על ידי הנתבעת בהתאם להוראות הפוליסה, נגרמה לתובע נכות זמנית, כמשמעות היגד זה בפוליסה ולכן, יש לנתבעת חבות. תקופת אי הכושר לטענת התובע, הוא היה נתון בגבס בתקופה שבין 13/9/92 ועד 2/2/93, נזקק לכסא גלגלים לתנועתו במשך כחודשיים וחצי לערך ואחר כך, נזקק לקביים לצורך עמידתו. לפיכך, התובע היה באי כושר מוחלט, במשך 142 יום. הנתבעת המציאה חוו"ד של ד"ר משה לוטם, אורטופד על פיה, כבר למחרת יום הפגיעה, שוחרר התובע בהמלצה ללכת בעזרת קביים, ללא דריכה על רגל שמאל ובלא שנזכר בחומר הרפואי אשר הועבר לד"ר לוטם, כל המלצה לריתוק למיטה או לכסא גלגלים. למרות זאת, כתב ד"ר לוטם בכנותו, כי לאור הקושי בהתניידות בתחבורה עם קביים, וחרף העובדה כי אין רישום רפואי שהתובע רותק למיטתו או לביתו, בכל זאת מנוע היה התובע מללכת לבית הספר והיה מרותק לביתו וזאת לכל היותר, עד למועד בו הותקן לתובע גבס עם מגף, כ 42 יום לאחר הארוע. ב"כ התובע מלא טענות כרימון כנגד חוות דעתו ועדותו של ד"ר לוטם. כך למשל, סבור ב"כ המלומד של התובע, שד"ר לוטם התעלם מרישומים רפואיים, או פירש לא נכון רישומים כאמור. כך גם, לא מצאה חן בעיני ב"כ התובע הקונסטרוקציה הרפואית והעובדתית שהסיק ד"ר לוטם מהרישום הרפואי. לא זו אף זו, הלין ב"כ המלומד של התובעת על כך שהמומחה מטעם הנתבעת לא ביצע בדיקה פיזית וקלינית של הנפגע, מאחר ומדובר במקרה רפואי משנת 1992, לא בחן את צילומי הרנטגן והסתמך רק על הרישומים הרפואיים וכלשונו: "לא עשה מלאכתו נאמנה" (ר' סעיף 12 לסיכומי התובע). הכלל הוא שעד מציג בבית המשפט את שקלט בחושיו. העד הרגיל, במובחן מעד מומחה, רשאי להביא רק את העובדות. יפים לעניין זה, דבריו של עו"ד פרופ' אברהם סהר בספרו "דיני עדות מומחים עיקרים, סדרי דין ואתיקה" חושן למשפט תשס"ד 2003: "ככלל, אין עד רשאי להציג בבית המשפט אלא את שקלט בחושיו. אין העד "הרגיל" רשאי להביא את מסקנותיו מן הממצאים שקלט. הערכת קבילות העדות ומשקלה והסקת מסקנות הנובעות ממנה - קביעת העובדות - הם בתחומו ומעניינו המיוחד והבלבדי של בית המשפט. החריג הבולט לכלל זה הוא חוות דעת מומחה.......עדות המומחה מביאה בפני בית המשפט נקודות עובדתיות שבמחלוקת ..... מכל אלה: חשיבותה של עדות המומחה אינה במה שקלט בחושיו במהלך ההתרחשות נשוא הדיון. עיקר עדות המומחה הנו דווקא בכישורים המאפשרים לו לפרש את שהוא קולט בחושיו, ישירות או באופן עקיף, וכן באותן חלק של עדות המכיל את המסקנה - החלק המביע והמביא את דעת המדע (=הדעה המקצועית) ואת הידע האישי שלו, נסיונו ומומחיותו ביחס למצג עובדתי מסוים- את "הסברה". "סברה" זו משמשת את בית המשפט ליצירת התשתית העובדתית עליה השופט בונה את המסקנות המשפטיות" (שם ע' 52-53). שוכנעתי מחוות דעתו ומעדותו של ד"ר לוטם, הגם שניתנה מטעם הנתבעת, כי לא עשה מלאכתו פלסתר. התובע לא הצליח להזים בחקירה נגדית את חוות דעתו של ד"ר לוטם. אם רצה התובע לעשות כן, היה עליו להיכבד ולהגיש חוות דעת מטעמו. כבר ציינתי לעיל, כי לא ניתן לקבל את אישורו של ד"ר קופל, אשר צורף לכתב התביעה לנכונות תוכנו. מה עוד שד"ר לוטם כתב בחוות דעתו כי: "אישורו של ד"ר קופל על הזדקקות ממושכת ביותר לכסא גלגלים, מעבר ליום 25/10/92 בו התירו לקטין, במרפאה האורתופדית, לדרוך על רגלו בדריכה מלאה, תלוש מהמציאות" נוכח דברים ברורים אלה, שומה היה על התובע, אם רצה להזימם, להביא חוות דעת מטעמו. משבחר שלא לעשות כן, אין הוא יכול בהבל פה לסתור את חוות הדעת של ד"ר לוטם. ד"ר לוטם כתב את חוות דעתו לאחר שהסיק מסקנות רפואיות, על פי מיטב מומחיותו מהחומר שהועמד בפניו. העובדה שלא יכול היה לבדוק את הנתבע בזמן אמת, לא יכולה להיות פגם בחוות הדעת לאחר שהתובע בחר להגיש תביעתו בשנת 2002 בגין אירוע שתחילתו בספטמבר 92 וסופו, גם לטענת התובע, בפברואר 1993. כך גם, נוכח הזמן הרב שעבר מהאירוע, לא ניתן לסמוך על דברי העדים - עדות האם ועדות התובע מה עוד שהמדובר בעדות של עדים מעוניינים. לעניין זה, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי אין לקבל את טענת התובע בדבר זכאותו לתגמולי ביטוח בגין כל התקופה בה גובסה רגלו מאחר שגבס על הרגל, אין משמעו בהכרח ריתוק למיטה או לבית. הפוליסה מעניקה פיצוי במקרים בהם נגרמת לתובע נכות זמנית בלבד כהגדרתה ריתוק למיטה, לבית או למוסד רפואי או שעליו לקבל טיפול רפואי, ואין להרחיבה לכל מקרה בו נגרמת לתובע פגיעה, או אי נוחות כלשהי. התוצאה היא שאני מקבל את חוות דעתו של ד"ר לוטם במובן זה שהייתה לתובע נכות זמנית של 42 יום, ממנה יש להחסיר 9 ימים בהתאם להוראות סעיף 4 לפוליסה (פסקה שניה). לכן, זכאי התובע לתגמולי ביטוח בשיעור של 20 $ לכל יום בגין 33 יום ובסה"כ 660$. אופן שיערוך התגמול לטעמו של התובע, על תגמולי הביטוח יש להוסיף ריבית דולרית בסך 11% לשנה, מתום 30 יום לאחר סיום ימי אי הכושר (מאמצע חודש 2/93) ועד למועד כניסת התקנות לתוקף (1/4/03) וממועד זה, יש להוסיף את הריבית בשיעור הנקוב בתקנות. לשיטתו של התובע, בית המשפט צריך לשערך את סכום הפיצוי בריבית דולרית, עד ליום מתן פסק הדין ורק אח"כ, להמיר את הסכום מדולרים לשקלים ולהוסיף לו הפרשי הצמדה וריבית כדין. לטענת הנתבעת, על תגמולי הביטוח יש להוסיף הצמדה מיום התאונה וריבית מיום 28.3.2002 בשיעור ריבית הליבור בתוספת 1 נקודת האחוז. על מנת להשיב את הנושה למצב הכלכלי הריאלי שבו היה, אילו קיבל כספו במועדו, יש לקבוע שיעור ריבית המתאים ל"השקעה בטוחה". לאמור, מאחר שאין לדעת בעת מתן פסק-הדין כיצד היה הנושה משתמש בכסף המגיע לו בעת זכאותו לו, ראוי לקבוע שיעור ריבית שיתאים להלוואה בסיכון נמוך, השומרת על ערך הכסף והמוסיפה על ערך זה ריבית ריאלית בשיעורים שמרניים : "הרעיון המונח ביסוד החיוב בריבית הוא שהחייב השהה ללא צידוק, את תשלום הקרן, ואילו נפרע הנושה ביום בו תבע, חזקה עליו שהיה מפיק רווחים ותועלת מן הכסף שבידו" (ע"א 76 / 151 החברה המאוחדת לתיירות בע"מ נ' טיל טורס בע"מ לב (1) 387, עמוד 387) בע"א 98 / 6388 Nakliyat Ve Ticaret A.S Deniztas. נ' Credit Lyonnais S.A נז (5) 647, עמוד 648 (להלן עניין Deniztas) נכתב: "באופן בלתי מפתיע, השיעור של 11%, אשר נקבע לפני כרבע מאה, רחוק היום מכל שיעור סביר, על-כן ברי כי שימוש בשער ריבית של 11% לשנה לתקופה ארוכה מעלה את סכום החבות באופן ניכר, מעשיר את הנושה ומתמרץ עיכובים בדיונים מצד התובעים" (שם ע' 658 ד-ו). בעניין Deniztas דלעיל, נקבע על ידי 5 שופטים כי יש לילך על פי תקנות פסיקת ריבית והצמדה (קביעת שינוי הריבית ודרך חישובה) תשס"ג-2003 (להלן: "התקנות"), שנכנסו לתוקף ב-1.4.2003 ובהן נקבע שיעור ריבית על סכום שיש לשלמו במטבע חוץ בהתבסס על ריבית הליבור. שינוי זה בדין, הגם שפניו לעתיד, מאפשר גם קביעת שיעור הריבית בעניינים תלויים ועומדים. ההסדר, שהוא פרי איזון, ניתן ליישום גם לגבי עניינים תלויים ועומדים כשיעור שישמש ברירת מחדל. יחד עם זאת, רשאי בית המשפט לסטות מהסדר זה, מקום שבו הצדדים יוכיחו בראיות כי בעניינם יש לקבוע שיעור אחר (עניין Deniztas עמ' 659). לדעתו של ב"כ התובע, על בית המשפט להתחשב בכך שהתובע היה קטין בעת האירוע והוא בגר רק בחודש אוקטובר 1999 ובמועד זה, נשלחה הודעה לנתבעת. עוד טען התובע, כי לו היו הוריו מגישים את התביעה ומסיימים אותה בכל מועד שלפני מועד מתן פסה"ד בעניין Deniztas לעיל, היו זוכים מן הסתם בריבית צמודה של 11% לשנה על החוב הדולרי. הנה כי כן, התובע הלין על כך שהוריו הגישו התביעה באיחור. מדובר כאמור באירוע שהסתיים גם אליבא דתובע בפברואר 1993 ולכן, לא ברור מדוע חיכו הוריו כל כך הרבה זמן. השאלה היא מדוע יש להשית על הנתבעת נטל כספי נוסף הנובע מהעובדה שהורי התובע בחרו שלא להגיש את התביעה בעת שהתגבשה הזכות לתגמולי הביטוח והיא לכל המאוחר בחודש פברואר 1993. לפיכך, לא מצאתי שיש מקום לחייב את הנתבעת בריבית העולה על השיעור בעניין Deniztas כברירת מחדל בגין חובות עבר. יחד עם זאת, סביר כי הכספים אשר היו באופן תאורטי מיועדים לתשלום תגמולי הביטוח בתיק דנן, הושקעו על ידי הנתבעת לפיכך, אי חיובה בריבית כלל יהא בחינת התעשרותה שלא כדין על חשבון התובע. אשר על כן, האיזון הראוי במקרה זה, הוא לחייב את הנתבעת בריבית דולרית בשיעור שנקבע על ידי החשב הכללי באוצר בהתאם לתקנות פסיקת ריבית והצמדה דלעיל גם לגבי העבר. הריבית הראשונה שנקבעה על ידי החשב הכללי באוצר היא בשיעור של 2.29% לשנה (ר לעניין זה באתר האינטרנט של החשב הכללי בכתובת: . מועד תחילת חישוב הריבית בהתאם להוראת סעיף 2 ד (1) לפוליסה, תשלום תגמולי הביטוח היה צריך להיעשות תוך 30 יום לאחר קביעה סופית של אחוזי הנכות. ההנחה היא שאם היתה מוגשת התביעה בעתה היינו, בחודש 2/93 כי אז, זמן סביר לקביעת התקופה שבה היה התובע מרותק לביתו, היא חודש ימים דהיינו, החבות לתשלום היתה קמה באפריל 93. טענה נוספת בפי התובע הינה כי יש לחייב את הנתבע בתשלום ריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981. לא מצאתי פסול בהתנהגות הנתבעת בתיק דנן. האחריות לשיהוי הרב, מוטלת במידה רבה, אם לא מכרעת, על כתפיהם של התובע והוריו אשר בחרו שלא להגיש את התובענה במשך תקופה של לפחות שש שנים, מה שגרם בהכרח לנזק ראייתי וקושי של הנתבעת לקבוע עמדתה בקשר לתביעה. התנאים לתחולת סעיף 28א' הנ"ל לא התקיימו והמחלוקת שהתגלעה היא מחלוקת אמיתית וכנה בדבר קיומה של נכות זמנית ובדבר תקופתה. אשר על כן, לא ראיתי להיעתר לבקשת התובע בעניין הריבית. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובע סך של 660 $ בתוספת ריבית של 2.29% לשנה מיום 1/4/93 ועד ליום כניסתן לתוקף של התקנות, 1/4/03 ומיום זה ואילך, ינהגו הצדדים בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה עד התשלום המלא בפועל. בנוסף לכך, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 2,000 ₪ + מע"מ. סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל. ניתן היום כ"ג באלול, תשס"ד (9 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי ד"ר אחיקם סטולר, שופט הגדרות משפטיותפוליסה