כלל ההשתק

כלל ההשתק מקורו ברציונאל כי "משניתנה לבעל דין הזדמנות למצות את זכותו בבית המשפט ביחס לפלוגתא כלשהי, בכוחו של פסק דין סופי שניתן באותה התדיינות להקים לפני אותו בעל-דין מחסום דיוני - השתק פלוגתא - המונע בעדו מלהתכחש או מלסתור ממצא שקבע בית המשפט ביחס לאותה פלוגתא" (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך האזרחי, 142 (1991). הדגשה איננה במקור). הכלל נועד להגן על האינטרס הציבורי שזמנם של בתי המשפט ינוצל ביעילות, כמו גם למנוע הכרעות סותרות. ארבעה הם התנאים להשתק פלוגתא: (א) הפלוגתא בכל אחת מההתדיינויות היא אותה הפלוגתא מבחינת מרכיביה העובדתיים והמשפטיים; (ב) הפלוגתא בהתדיינות הראשונה הסתיימה בקביעת ממצא פוזיטיבי (להבדיל ממצא של העדר הוכחה) באשר לאותה פלוגתא; (ג) ההכרעה בפלוגתא היתה חיונית לצורך מתן פסק הדין בהתדיינות הראשונה, ולא היתה משום הכרעה שולית שאיננה נחוצה לביסוס פסק הדין; (ד) זהות בין בעלי הדין בשתי ההתדיינויות, הראשונה והמאוחרת (ולכל הפחות, היות הצדדים בהתדיינות המאוחרת חליפיהם או בעלי "קרבה משפטית" לצדדים בהתדיינות הראשונה (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל ( 12.10.09), להלן: "פרשת אספן"; זלצמן, בעמ' 141). השאלה המתעוררת בענייננו מתייחסת לתנאי הרביעי - היקף חלותו של השתק פלוגתא, הגם שאין סימטריה בין בעלי הדין בשתי ההתדיינויות. התנאי של זהות הצדדים הוא ביטוי לכלל שכוחו המחייב של פסק דין גברא הוא בין הצדדים להתדיינות בלבד. זר להתדיינות הקודמת אינו יכול להסתמך עליה בהתדיינות המאוחרת בה הוא מעורב וליהנות מהיתרון המניעתי שמעניקה ההכרעה בהתדיינות הראשונה. הדברים באו לידי ביטוי ב"כלל ההדדיות" כפי שנוסח עוד בע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חברת פרדס ינאי בע"מ, פ"י י 1804, 1812 (1956) מפי כבוד השופט זוסמן "אין אדם נהנה מהכרעה שנפלה במשפט, אלא אם כן היה קשור בה, לו ניתן היה פסק הדין נגדו" (ראו גם ע"א 718/75 עמרם נ' סוקניק, פ"ד לא(1) 29, 35 (1976)). עקרון ההדדיות נשען על רעיון השוויון בין בעלי הדין בהתדיינות, כאשר אין זה הוגן לאפשר לאחד לעשות שימוש בהכרעה שיפוטית קודמת ולהעניק לו יתרון על משנהו, בעוד הוא עצמו אינו כבול באותה הכרעה (זלצמן, בעמ' 525-526). עם זאת, דרישה דווקנית המבקשת ליצור סימטריה בהתדיינויות עלולה לסכל את המטרה שבבסיס השתק הפלוגתא: מניעת התדיינות חוזרת בפלוגתא שכבר הוכרעה. מכאן גם הביקורת שנמתחה על כלל ההדדיות (זלצמן, בעמ' 526-561). על כן, עם השנים ניכרת "מגמה של עידון כלל ההדדיות, אם כי לא סטיה מלאה הימנו" (ראו סקירה בפרשת אספן, בפסקה 16). נציין את ע"א 258/88 פיכטנבוים נ' רשם המקרקעין, פ"ד מד (2) 576, 580-581 (1990) שם, לאחר שעמד על תכלית הדרישה של זהות הצדדים, הוסיף וקבע כבוד השופט בך דברים היפים גם לענייננו: "במקרה דנן, המימצא נושא "השתק הפלוגתא" הוא מימצא נגד המערער. כיוון שהמערער הוא הצד המשותף לשתי התביעות, הרי "היה לו יומו" בבית-משפט. כל הטענות שיכול היה המערער לטעון כנגד רישום המקרקעין נטענו כבר על-ידיו בהתדיינות הראשונה, ועתה הוא מעוניין לפתוח התדיינות זו מחדש. הצד שלא היה לו "יומו בבית המשפט" ושלא הייתה לו הזדמנות לטעון את טענותיו - מינהל מקרקעי ישראל - הוא דווקא הצד המעוניין להסתמך על "השתק הפלוגתא". אילו היה המימצא במשפט הראשון לטובת המערער, וזה היה מעוניין להסתמך עליו כנגד מינהל מקרקעי ישראל, הרי שעל-פי העקרונות המוצגים לעיל... לא היה מקום לקבל את טענת "השתק הפלוגתא", שכן למינהל מקרקעי ישראל לא ניתנה, כאמור, הזדמנות לטעון טענותיו במשפט הראשון. כיוון שבנסיבות הנתונות כל האינטרסים, עליהם בא עקרון "זהות הצדדים" לשמור, מוגנים, ראוי במקרה זה להחיל את הכלל של "השתק פלוגתא"...." על מגמה זו הצביע גם כבוד השופט ריבלין בפסק הדין בע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י, פ"ד נח (5) 511, 521-522 (2004) עם זאת ציין כי "מכל מקום, השאלה אם ראוי לסטות מן הכלל הזה גם כאן ולאפשר למוסד (לביטוח לאומי - תוספת אינה במקור) להסתמך על ממצאים שנקבעו בהליך שבין המזיק לניזוק, טומנת בחובה שיקולים כבדי משקל, וראוי להותירה בצריך עיון". ואילו את ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל אגף המכס והמע"מ ומשרד המסחר (, 22.7.07) ציין כבוד השופט דנציגר בפרשת אספן כפסק דין ממנו עולה ספק בדבר הצורך להגמיש את עקרון ההדדיות, וכי הרחבת השתק הפלוגתא יש ותעשה בזהירות (אספן, בפיסקה 19 וההפניות שם). המשותף לפסקי דין הללו (וראו אסמכתאות נוספות בפרשת אספן, בפסקה 16) הינו הדיון באפשרות ליתן למי שהוא זר להליך הראשון לעשות שימוש בהשתק פלוגתא כטענת הגנה (השתק פלוגתא דפנסיבית). משמע, זו טענה המועלית על ידי נתבע בהתדיינות השניה נגד התובע, המבקשת למנוע מהתובע לשוב ולהתדיין בפלוגתא שכבר הוכרעה נגדו בהתדיינות קודמת נגד נתבע אחר (שם, שם). ולא רק זאת - טענת השתק פלוגתא כטענת מניעות דפנסיבית עשויה לעלות גם במצבים בו בעל הדין שנגדו עולה הטענה החזיק בהתדיינות הקודמת בעמדה שונה קרי, בהתדיינות הקודמת הוא היה נתבע וכעת הינו תובע (זלצמן, בעמ' 546). הדבר חורג מגדר דיוננו כאן שהשימוש בטענה הוא שימוש דיפנסיבי, אך נציין למען שלמות התמונה כי במקום בו נעשית בטענת השתק הפלוגתא שימוש התקפי (אופנסיבי), ההלכה נוקשה הרבה יותר. הכוונה לשימוש בטענה על ידי תובע בהתדיינות מאוחרת, נגד נתבע שהיה גם נתבע בהתדיינות קודמת, כדי למנוע מהנתבע להעלות טענת הגנה הסותרת את הפלוגתא כפי שהוכרעה בהתדיינות קודמת בינו לבין תובע אחר. הכלל הוא כי אין לאפשר לבעל דין לעשות שימוש בטענת השתק הפלוגתא כטענה התקפית, והמקרים שבהם ייעתר בית המשפט לכך הינם נדירים ויוצאים דופן בהם ברי כי לא יגרם לצד שכנגדו מועלית הטענה אי צדק (ראו בהרחבה בפרשת אספן, בפסקאות 17-18, ולאחרונה רע"א 9307/09 אפולו אדקס בע"מ נ' סונסינו ( 7.2.10)). עוד ראויה לציון ההלכה כי השימוש בטענת השתק הפלוגתא, על גווניה, כפופה לחובת תום הלב והשימוש ההוגן בהליכי משפט (אספן, בפסקה 18 והאסמכתאות שם). השתק / דיני מניעותכללים משפטיים