הגדרת אובדן כושר עבודה מוחלט

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת אובדן כושר עבודה מוחלט: מבוא בפני תביעת התובע, יליד 4.6.1942, לתשלום תגמולי ביטוח על פי פוליסת ביטוח חיים (נ/12) הכוללת בין היתר כיסוי ביטוחי למקרה של אובדן כושר עבודה מוחלט לפי נספח "שלווה" (להלן:"הפוליסה"), לרבות השבת דמי ביטוח ששולמו לתקופה בה הייתה הנתבעת אמורה לשלם תגמולי הביטוח כפי המוסכם בפוליסה. מועד תחילת הביטוח לפי הפוליסה הינו 1.1.1984 והיא אמורה הייתה להסתיים כעבור 23 שנים היינו בתאריך 31.3.2007. בשלב מאוחר יותר בוצע לפוליסה שינוי והיא הסתיימה בתאריך 31.8.2007. טענות התובע לטענת התובע, הוא ורעייתו הינם בעלים במשותף של חברת ניקיון והדברה למוסדות חינוך. בהצעת הביטוח אותה מסר לנתבעת (נ/10) הוא ציין, כי מקצועו/עיסוקו הינו "מנהל חברה לניקיון". בכתב התביעה שהוגש ב- 2.7.03 צוין, כי בשלוש השנים האחרונות התובע סובל ממחלת אוסטאופרוזיס הגורמת לכאבים ומגבלות קשות בכל חלקי גופו ובמיוחד בגבו (בו חלה החמרה בפריצת דיסק קיימת), בפרקים וכן סובל מבריחת סידן ברמה הקשה ביותר. בנוסף הינו סובל ממחלה ריאתית עם היפר אינהלציה קלה, חולשה כללית, דיכאונות בעיות שמיעה חריפות וקשיי ריכוז. התובע הוסיף, כי מצבו חמור כבר משנת 1993 כשמאז עבר בהדרגה לעבודה שאינה פיזית אך לא תבע את הנתבעת. יחד עם זאת ולאור העובדה לפיה מצבו הגופני התדרדר מהלך שלוש השנים עובר להגשת התביעה, נגרם לו אובדן כושר עבודה מוחלט למעט שעה עד שעתיים עבודה בשבוע. גם המוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") קבע לתובע, בענף נכות כללית, נכות תפקודית בת 75% המזכה בגמלת נכות של 100% החל מ- 1.3.99. התובע הוסיף בתביעתו כי לפי הפוליסה הינו במצב של אובדן כושר עבודה בשיעור של 75% או יותר לעסוק במקצועו וכן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, הכשרתו והשכלתו . התובע הוסיף, כי הנתבעת אמנם שילמה תגמולים לתקופה מסוימת ותגמולים חלקיים לתקופה אחרת , אך בשל מצבו כאמור עליה לשאת בתגמולי הביטוח עד תום הפוליסה באופן מלא וכן יש להורות על השבת תגמולי הביטוח ששולמו. מאחר והנתבעת דחתה דרישתו, הוגשה תובענה זו בה התובע עותר לתשלום הסך של 178,450 ₪, ובהם 7,050 ₪ כהשלמה לתגמולים החלקיים ששולמו, 35 חודשי אי כושר בסך 150,400 ₪ וכן השבת פרמיה למשך 45 חודשים בסך 21,000 ש"ח. טענות הנתבעת הנתבעת טענה בהגנתה, כי מצבו הרפואי והבריאותי של התובע אינו מביאו לכדי אובדן כושר עבודה כאמור בפוליסה, היינו 75% מכושר עבודתו לעבוד במקצועו או בעיסוקו, וכן לא נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים להשכלתו, הכשרתו וניסיונו. את התגמולים החלקיים ששילמה היינו שלושה חודשים באופן מלא ועוד שלושה חודשים 50% מתגמולי הביטוח, הסבירה כתשלומים לפנים משורת הדין. עוד ציינה לעצם המחלוקת כי התובע אינו זכאי לסעד הצהרתי ביחס לעתיד. המחלוקות שבין הצדדים המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת אם כן בשאלה האם התובע מוכיח, כי הינו עומד בתנאי הפוליסה המגדירים אי כושר מוחלט כדלקמן: "3. המבוטח ייחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות ולתקופה העולה על תקופת ההמתנה הקבועה בפוליסה, הכושר לעבוד במקצוע שבו עבד או לעסוק בעיסוק שבו עסק עד אותה מחלה או תאונה ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו". הדין החל נוסח זה של פוליסת הביטוח נוהג במספר רב של חברות ביטוח וזכה לכמות פרשנות נכבדה. קודם שנבחן הפרשנות לו נציין, כי מקרה ביטוח מותנה בהתקיימות שני תנאים מצטברים היינו: כי התובע איבד 75% לפחות מכושרו לעסוק בעיסוק בו עסק או לעבוד במקצוע בו עבד קודם למקרה הביטוח. וכן כי נשללה ממנו האפשרות לעסוק בעיסוק סביר אחר המתאים לניסיונו, השכלתו, והכשרתו. על התובע הנטל להוכיח את קרות מקרה הביטוח והתקיימות התנאים דלעיל. 7. בע"א 300/97 יהודה חסון נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב(5) 746 (1999) (להלן: "פרשת חסון"), נדונה פרשנותה של פוליסת ביטוח ובה סעיף בדבר אבדן כושר עבודה, הדומה בתנאיו לסעיף נשוא הפוליסה דנן. כך נקבע שם בעמ' 759-758: "מטרתו של ביטוח כנגד אובדן כושר עבודה, היא, להבטיח, כי אם יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם חברת הביטוח למבוטח פיצוי חודשי קבוע. תשלום זה אמור להבטיח למבוטח הכנסה חודשית קבועה, המהווה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אילמלא התאונה או המחלה בעקבותיה נשללה יכולתו להשתכר." במילים אחרות, ככל שיוכיח התובע, כי אינו יכול לעבוד לפחות 75% במקצועו ערב האירוע הביטוחי, וכן כי נשללה ממנו באותה מידה היכולת לעסוק בעיסוק סביר אחר, כי אז יוגדר כמי שאיבד את כושר עבודתו ויהיה זכאי לתגמולי הביטוח כמוסכם בפוליסה. נבחן עתה את קיומן של שתי דרישות הפוליסה כאמור בהתייחס לתובע שבפני. מובן, כי ככל שימצא כי התנאי הראשון אינו מתמלא, די בכך כדי לסיים המחלוקות נשוא תיק זה. אבדן כושר עבודה בעבודה/עיסוק ערב האירוע הביטוחי לגרסת התובע, כפי זו המופיעה בתצהירו (ת/1 סעיפים 4,5), החל מ-1993 הינו סובל מאוסטאופרוזיס (בריחת סידן) שהולכת ומחמירה וגרמה גם לפריצת דיסק, פגיעה בעצמות הגפיים, בפרקים, כאבים בשרירים ובכתפיים, נשירת שיניים וחולשה כללית. המחלה הביאה גם להחמרה בפריצת דיסק קיימת. בגין אלה נזקק לטיפול תרופתי, וכן מרפאתי לשחרור מכאבים ובנוסף נזקק פעילות גופנית מבוקרת. מעבר לכך, הינו סובל ממחלת ריאה כרונית עם היפר אינהלציה, בעיות שמיעה המחייבות מכשיר שמיעה, עקמת בגב, יתר שומנים בדם, ובשנים 2004-2005 סבל גם מאי שליטה על מתן צואה, שחייבה תרופות אלא שהינו סובל מכך פחות. כאן המקום לציין, כי בעיותיו התפקודיות של התובע אינן נובעות בנסיבות מבעיית הריאה, השמיעה או יתר השומנים בדם, שכן כפי שנראה לא התובע ולא המומחה מטעמו, אינם רואים בהן בעיות תפקודיות של ממש, כמות שהן. במקצועו התובע הינו כאמור מנהל עבודה בחברה בבעלותו ובעלות רעייתו, המספקת שירותי ניקיון והדברה למוסדות חינוך. עבודתו זו כרוכה בעמידה שעות רבות וממושכות, הרמת משאות כבדים, עליה במדרגות עם חומרים לקומות גבוהות בבתי הספר, ניוד חומרים ועובדים ומילוי מקומם של עובדים חסרים בביצוע העבודות לרבות עבודות פוליש. כדוגמא ציין, כי נפל בשנת 1997 במהלך ביצוע עבודות פוליש בגין כך הוגשה תביעה למל"ל. התובע הדגיש, כי מ- 11/1998 אינו מבצע כל עבודה כאשר בשנה זו עבד במשרה חלקית עקב בעיותיו הרפואיות ומצבו הבריאותי. עוד הוסיף בתצהירו, כי משנת 2000 הינו מבצע רק מטלות שוליות כמו הפקדת שיקים וביצוע תשלומים בממוצע של שעתיים בשבוע. מעבר לכך ציין, כי במסגרת עבודתו, קודם להפסקתה, לא עסק בניהול החברה מתוך משרדיה ובכלל זה לא עסק בניהול מו"מ עם לקוחות, הצעת מחיר, השתתפות במכרזים, ולא סיור בשטח קודם למכרז כשאת אלה ביצעה רעייתו. התובע הוסיף, כי המל"ל קבע לו 51% נכות רפואית שהולידו 75% נכות תפקודית עוד ב-1999, והוסיף, כי חברת ביטוח אחרת אצלה הינו מבוטח ( הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ) משלמת לו תגמולי ביטוח בפוליסה דומה. לשם תמיכה בתביעתו, צירף התובע חוו"ד מומחה בתחום הרפואה התעסוקתית, פרופ' כראל רפאל מיום 10.5.05. לפי חוו"ד זו, לתובע 75% נכות רפואית. נכות זו מתייחסת לאוסטאופרוזיס 45%, פגיעה בעצמות 30%, מחלת ריאות כרונית 20% ועמוד שידרה 20%. מעבר לכך העריך פרופ' כראל כי נכותו התפקודית הינה בשיעור של 75% לפחות לעיסוקו ולכל עיסוק סביר אחר התואם ניסיונו והכשרתו היינו: "אינו כשיר לכל עבודה פיזית, עבודה הכרוכה בעמידה או הליכה ממושכת. להערכתי נכות זו הינה יציבה כבר, קרוב לודאי, באותה דרגת חומרה מ-1999 (לפי הערכת המל"ל)." מעבר לכך, סמך ידו על הערכה תפקודית שבוצעה לבקשת הנתבעת ע"י ד"ר יורם מור, שמסר הערכתו ביום 22.11.00 (נספח טז' לת/1). במסגרת הערכה זו ציין, כי: " להערכתי, הכאב המתואר והאוסטאופרוזיס אינם צריכים למנוע ממנו לעבוד בכל עבודה שאינה דורשת פעילות פיזית. התפקוד היומיומי שלו ויכולתו הגופנית אינם שונים מתפקוד בעבודה כלשהי בישיבה או עבודה אשר דורשת פיקוח. אוסטאופרוזיס אינה מחלה הדורשת מנוחה או אימובילציה ההפך הוא הנכון. תנועתיות מושכלת ללא עומס יתר עשויה למנוע ממנו כאבים נילווים ולשמר את תפקודו. יתרה מכך המטופל אינו מוצא תועלת בשגרת החיים הנוכחית ומביע נכונות לעבוד בעבודות שאינן דורשות עומס פיזי והיה שמח לערוך קורס הסבה מקצועית אשר יחזיר אותו למעגל עבודה וימלא את חייו בעניין. אני ממליץ לשלוח אותו להערכה לשיקום מקצועי ולהתאים לו עבודה בהתאם לכישוריו עם מגבלות בעבודה פיזית הדורשת פעילות גופנית יתרה או נשיאת משאות כלשהן". בנוסף, הפנה גם לחוו"ד של ד"ר אברהם ניניו מומחה רפואי בתחום התעסוקתי שנערכה לבקשת חברת הביטוח הפניקס הישראלי ונמסרה ביום 2.12.99 ולפיה: "...במצבו הנוכחי יש למנוע ממנו הרמת משאות כבדים מעל 10 קג' וכיפופים מרובים. מסוגל להמשיך בעבודתו בתפקידי ניהול ופיקוח זאת בהיקף משרה מלא. בהתאם לא איבד מעל 75% מכושרו לעבוד ע"פ תנאי הפוליסה". התובע הסביר בסיכומיו, כי החלק הארי בעיסוקו הינו החלק הפיזי ולא הניהולי ולפיכך, משאיבד את אפשרויות העסקתו באופן פיזי, איבד גם את יכולתו לעבוד במקצועו. בחקירתו הנגדית ציין את שעות עבודתו קודם להפסקת עבודתו כך: "...אין שעות קבועות. גם בבוקר, גם צהריים וגם ערב. לפעמים בלילה המוקד מעיר אותי ואומר שאור בכיתות דולק". (עמ' 11 לפרוטוקול מ- 19.11.07). אשר למועד המדויק בו הפסיק לעבוד פיזית ציין, כי עשה כן כבר ב-1993 (עמ' 14 לפרוטוקול), זה קרה בעקבות הרמת מכונה בשנת 93'. בתשובה לשאלה ישירה מסכים התובע כי ניתן לחלק את אי כושרו ל-3 תקופות. עד 1993 כשאז עבד כרגיל, מ-93-98 כשנשאל אם עבד בניהול בשל בעיותיו הפיזיות והשיב כי אינו זוכר, ומעבר לכך מאז 1998 מסכים כי הפסיק לעבוד פיזית לחלוטין. בתקופות בהן עבד באופן פיזי ציין, כי החלק הפיזי כלל לדוגמא הרמת והורדת מכונת פוליש וניקיונות יסודיים לקראת תחילת הלימודים. עוד הוסיף, כי מדובר בעבודות פיזיות שכן בבתי הספר בני 4 הקומות אין מעלית. היה צריך כמו כן להעלות חומרי ניקוי, אקונומיקה, חומצת מלח, מגבים מטאטאים, סמרטוטים. (עמ' 15 לפרוטוקול). בחקירתו החוזרת פירט כי ביצע עבודות פיקוח על הניקיון כאשר בכל בי"ס כ- 30 כיתות. כמו כן הוסיף כי בתקופה שבין 93'-95' עסק בעבודות משרדיות, של משלוח חשבוניות, הליכה לדואר ולבנק. בתקופה זו הפסיק לאט לאט את העבודה, אך המשיך לבקר בבתי הספר. הוא לא זכר אם הסיע העובדים לעבודה, אך לאחר שהוצג לו סעיף 7 לתצהירו חזר בו מכך והסכים כי עד 98 עסק גם בניוד עובדים כמו גם סיפק חומרים, נפגש עם מנהלי ביה"ס ואף גייס עובדים. התובע העיד כי כיום (ביום חקירתו) אינו מסוגל ללכת קילומטר עד שניים, אך כן נוהג ברכב, וכן יכול לטפס שתי קומות אך לא שוב ושוב. עוד הוסיף, כי כעת הינו פעמיים בחודש הולך למסור חשבוניות, הולך להפקיד שיקים, לעיתים הולך לדואר וכן הולך למכולת. לטעמו, אינו עושה כלום. בחקירתו החוזרת ציין כי הרגיש שהינו מתקשה ללכת, שהגיעו מים עד נפש ולא יכול יותר לעשות דברים לכן הפסיק לעבוד. לשאלת ביהמ"ש האם הינו מסוגל לבצע עבודות הפיקוח גם כיום השיב כי: "זה כבר לא תפקיד שלי כי קיים מישהו אחר שעושה את זה" (עמ' 24 לפרוטוקול), תשובה שאינה עונה למעשה ומתחמקת. התובע הודה יחד עם זאת כי הוא הולך רגלית, וכי נראה הולך לעוה"ד מטעמו ברגל מרחק של כק"מ וכך אף עשה דרכו חזרה לביתו. כמו כן הוצגו לו תמונות שלו ובהן נראה בסמוך לרכבו ליד בקבוקים שלא ידע לומר מה תוכנם ואם הוריד אותם מרכבו. ובנוסף, עמדו לידו נשים שלא ידע לומר אם הן עובדות שלו. גם מומחה התובע פרופ' כראל, נחקר אודות חוות דעתו (ת/2). במסגרת חקירתו ציין כי הסכנה העיקרית בעבודת התובע היא האפשרות כי יינזק במהלך עבודתו בשל בעיית האוסטאופרוזיס, כשאז ייגרמו לו שברים. ביחס לבעיית הריאות של התובע ציין כי מחלה זו יכולה בשלבים מתקדמים לפגוע בתפקודיות יחד עם זאת ולשאלת ביהמ"ש הודה, כי חסרה לו בדיקת תפקודי ריאה אך באופן כללי יכול אדם כזה להמשיך בחייו לולא הייתה בעיית האוסטאופרוזיס. מומחה התובע מסכים, כי פעילות גופנית מאטה את התפתחות המחלה (עמ' 34 לפרוטוקול), ועבודה שאינה פיזית אינה מביאה להתדרדרות המחלה. כאשר עבודה פיזית הינה עבודה בה העובד מרים משאות של 12-15 ק"ג, מטפס על סולמות ומתקנים, עובד בתנוחות גוף קשות ומאמץ השרירים לאורך זמן. ביחס למקום עבודתו של התובע ציין, כי בדר"כ מדובר במבנים חד או דו קומתיים, כמו כן הרמת חומר שאינה עולה על 12-15 ק"ג אינה הופכת את עבודתו לפיזית (עמ' 36 לפרוטוקול), כך גם הסכים כי מירב העבודה שביצע עוד קודם לשנת 93', יכול התובע להמשיך ולבצע גם לאחר 98'. וכך גם ביחס לעבודות שביצע בין 93' ועד 98'. המומחה גם הסכים כי לשומנים בדם כמו גם לירידה בשמיעה ולמעשה גם לבעיות הריאה של התובע אין משמעות תפקודית. יחד עם זאת לא היה מוכן לחזור בו מכך שלתובע בעיות תפקודיות שכן יש להתייחס לכלל עבודתו הכוללת גם חלקים יותר קשים שמהווים חלק מהעבודה. (עמ' 38 לפרוטוקול). בחקירתו החוזרת היה מוכן לחלוקת עבודה בין התובע לעובד אחר שיבצע את החלק הפיזי שלה והתובע עצמו יבצע את העבודה הנוחה. 10. הנתבעת מנגד סמכה ידה על חומר רפואי מגוון מעברו של התובע כמו גם על חוו"ד מומחה תעסוקתי מטעמה, פרופ' יהודה לרמן (נ/13) וכן חוקרים שביצעו מטעמה חקירה לתובע. פרופ' לרמן בחוו"ד מציין כך: " בבדיקה שערכתי למר נתן בצלאל לא מצאתי כל ממצא משמעותי קליני לא מבחינה ריאתית ולא מבחינה אורטופדית, כניסת האויר היתה שווה לשתי הריאות ללא חירחורים או צפצופים, לא היתה כל הגבלת בתנועות הפרקים ועמוד שידרה הצווארי והמתני. בניגוד לפרופ' כראל שמצא הגבלה בתנועות עמוד השדרה לא מצאתי כל הגבלה בתנועות עמוד השדרה המתני במהלך כל הבדיקה כולל בעת שפשט ולבש את בגדיו. כמו כן היה מסוגל לשבת במיטה עם רגליים ישרות. בהתאם לממצאי הבדיקה שערכתי למר בצלאל שהיתה למעשה תקינה לחלוטין לאיש בגילו איני מוצא כל סיבה לאי כושר עבודה במקרה זה. מר בצלאל יכול היה להמשיך ולשמש כמנהל ובעל חברת ניקיון, מקצועו ועיסוקו לפי פוליסת הביטוח, ולא איבד 75% או יותר מכושרו לעבודה עפ"י תנאי הפוליסה". פרופ' לרמן אם כן שולל מכל וכל את אבדן כושר העבודה לפי הפוליסה במקצועו הקודם. בחקירתו הנגדית מאשר פרופ' לרמן כי דרגת חומרת מחלת אוסטאופרוזיס של התובע הינה קשה (עמ' 40 לפרוטוקול), וחוות דעתו נערכה על בסיס הנחה זו. המומחה הדגיש כי למרות זאת, אין אצל התובע כל עדות במהלך השנים להתפתחות שבר הקשור לאוסטאופרוזיס. גם פריצת הדיסק בגבו אינה שייכת בהכרח לאוסטאופרוזיס, שכן תוארה כשייכת לתאונת עבודה בעת הרמת משא בשנת 92 או 93 יחד עם זאת המשיך לעבוד עד 1998. לעניין עצם הסכנה לשבר ציין, כי אין קואורלציה הכרחית בין הסיכון לקיום שבר לעצמת הדלדול בעצם, אך סכנה תמיד קיימת. ומוסיף: "המחלה של אוסטאופרוזיס היא מחלה אסימפטומטית היא מצב רפואי. אנשים אלה חייבים להיות פעילים. המלצות המקובלות בעולם לעודד מאמצים של הרמת משקל כדי לחזק את השלד והשריר כדי למנוע סיבוכים של שברים. מי שאומר להם לשבת בבית זו אחת הטעויות. כנ"ל לגבי כאבי גב תחתון. אין לחכות שהכאב יעבור כדי שיחזור לעבודה" (עמ' 5 לפרוטוקול מ- 9.9.08) בהתייחס לחווה"ד של ד"ר יורם מור מטעם הנתבעת אומר פרופ' לרמן כי אוסטאופרוזיס אינה מחלה הדורשת מנוחה. אשר לנשיאת משאות לטעמו ישנה בספרות התעמלות בנשיאת משקל שמחזקת את העצמות ואת מערכת השרירים והגידים ולכן הסיכוי להיפגע קטן. וקובע נחרצות כי "מה שהוא עשה עד 99' כשהוא הפסיק את העבודה הוא יכול להמשיך ולעשות" (עמ' 7 שם.). אשר לחוו"ד של ד"ר ניניו משיב כי אינה שונה מחוו"ד שלו, כאשר מותר לתובע להרים משאות , לטעמו של פרופ' לרמן 12-15 ק"ג ושל ד"ר ניניו 10 ק"ג. אשר לעובדה ולפיה המל"ל קבע לתובע אחוזי נכות בשל בעיה בגבו השיב, כי התייחסו לעמוד שידרה מותני. אשר לכאבים המפושטים שיש לתובע ואף מופיעים בחוו"ד ד"ר מור ציין כי על פי הספרות, צפיפות עצם נמוכה כשלעצמה אינה קשורה לסימפטומים (עמ' 9 לעדותו). מעבר לפרופ' לרמן העידה הנתבעת גם את מר איציק ציטיאט, חוקר מטעמה שמסר תצהיר עדות ראשית (נ/15) איליו צירף דו"ח חקירה. לפי הדו"ח, ביצע מעקב אחר התובע בתאריך 13.12.00 לאורך יום שלם בין 06:00 ועד 19:00 במהלכו ראה את התובע נוסע ברכב לבית ספר תיכון "קציר" ,יצא ממנו והמשיך בנסיעה לבי"ס "יניב" ירד מהרכב שוחח עם אישה, המשיך לבי"ס "שזר" יצא מביה"ס זה כשבידו בקבוק אקונומיקה והכניסו לתא המטען, המשיך לביה"ס "ביאליק " בחולון שם ניגשו איליו עובדות אשר קיבלו ממנו תלושי שכר. המשיך אח"כ ל"בית העולה" בחולון, שם הוריד מרכבו 4 ג'ריקנים של אקונומיקה ונכנס לבית העולה כשהג'ריקנים בידו. חזר לרכב עם ג'ריקנים ריקים. המשיך בנסיעה לבי"ס יסודי ברח' השיטה בחולון נישאר ברכב ושוחח בטלפון לאחר מכן חזר לביתו. פעילות זו נמשכה מהשעה 13:44 ועד לשעה 17:30 עת שב לביתו. חקירתו הנגדית לא שינתה מגרסתו דבר. כמו כן הוסכם על הגשת תצהיר החוקר מר אסף ויצמן על נספחיו (נ/16), ולפיו בוצע מעקב אחר התובע בתאריך 15.11.07 בין השעות 05:30 ועד לשעה 22:00. במהלך המעקב ניראה התובע יוצא את ביתו ברשל"צ רגלית בשעה 16:30 כשהוא לבוש "חגיגית" והלך ברגל למדרחוב רוטשילד שם פגש מס' אנשים בני גילו. לאחר מכן נכנסו לבניין סמוך ויצאו ממנו בשעה 19:00 כשאז חזר התובע רגלית לביתו. החוקר ציין כי המרחק בין ביתו לבין הבית ברח' רוטשילד הינו מעט מעל קילומטר, מרחק אותו ביצע התובע ב- 20 דקות. בסיכומיו מבקש ב"כ התובע לקבוע כי התובע איבד כושר עבודתו כפי דרישת הפוליסה. עבודת התובע כוללת לטעמו פיקוח על כ-900 כיתות, מידי יום, אחריות על 100 עובדים, אספקת חומרי ניקוי, השלמת עבודות במקום עובדים חסרים, פעילות ניקיון לרבות פוליש לקראת תחילת שנת הלימודים. לטעמו מדובר בעבודה פיזית לכל דבר ועניין שנשללה אפשרות ביצועה ע"י המומחים הן מטעמו והן מטעם ההגנה. הנתבעת מצידה, אינה רואה כך את פני הדברים ועל פי סיכומיה, התובע עבד כפי הגדרתו בפוליסה כמנהל חברת ניקיון עד 1998 כשעד אז סיפק חומרים וציוד ניקיון לעובדים, פיקח על העובדים, ואף הסיע פועלים ברכב. מכאן שעיסוקו עד 1998 אינו כולל פעילות פיזית ויכול להמשיך ולבצע את פעולות הפיקוח והפעולות הנוספות כאמור ללא בעיה. הנתבעת אינה רואה באוסטאופרוזיס ממנה סובל התובע באופן קשה, לפחות מ- 1995, אם לא מ-1993, ככזה שמנע ממנו לעבוד עד 1998 עת עבד בעבודות שאינן פיזיות הכרוכות בהליכה, נהיגה, עמידה וישיבה לסירוגין, נשיאת משאות קלים ועליה במדרגות. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים וראיותיהם הגעתי למסקנה, כי התובע אינו מוכיח את חוסר יכולתו לבצע את אותן העבודות שביצע בין 1993-1998 גם להבא. מובן לי כי העבודות כפי שבוצעו בתקופה זו אין בהם כדי להכניס את התובע לגדר המונח "בלתי כשיר מוחלט לעבודה" כאמור בפוליסה, ואסביר. הבעיה הרפואית העיקרית והלכאורה תפקודית ממנה סובל התובע, האוסטאופרוזיס, אינה מסוג הבעיות המתרחשות באחת, אלא הינה מחלה שמתפתחת עם הזמן. במקרה של התובע אין אפשרות לקבוע נקודת זמן ממנה ניתן לומר כי מצבו הרפואי התדרדר באופן חד. גם התובע אינו טוען כך ומסכים כי ניתן להתייחס לבעיותיו הרפואיות לפי שלוש תקופות היינו עד 1993, כשאז עבד באופן רגיל, בין 1993 ועד 1998 כשאז מיתן את עבודתו והפסיק העבודה הפיזית, ולאחר 1998 כשהפסיק העבודה כמעט לחלוטין. ניתן לקבוע, כי ככל שיתברר על פי העובדות, שלא השתנה דבר בין יכולתו לעסוק בעיסוקיו כאמור בין 1993 ועד 1998 לבין התקופה שמ-1998 ואילך, כי אינו נכנס לגדר ההגדרה בפוליסה. תחילה אציין, כי מומחה התובע, פרופ' כראל, מסכים כי את אותן מטלות אותן יכול היה לבצע עד 1998 יכול היה לבצע גם בהמשך וכלשונו: "ש. ...האם הוא פרט בפניך מה כללו עבודות הפיזיותץ.(השגיאה במקור א.ב.) ת. הוא מביא להם קונטנרים של חומרי ניקוי ולפעמים מכונות לניקוי רצפות. ש. תסכים איתי שבהנחה שמדובר בפחות מ-12 או 15 קילו, הרישא מדבר על עבודה שאינה פיזית. ת. נכון. ש. אותן מטלות, אין מניעה שהוא היה עוסק בהן גם לאחר 98. ת. רובן ככולן, כן. ש. גם לקיים פגישה עם מנהל בי"ס או לגייס עובדים חדשים, גם זאת הוא יכל לעשות. ת. כן." (עמ' 36 לפרוטוקול מ- 19.11.07). במילים אחרות, התובע, לפי המומחה מטעמו, יכול לבצע את אותן מלאכות אותן ביצע בתקופה שבין 1993-1998 גם לאחר מכן. הסייג הינו כי הן אינן יכולות להיות פיזיות, היינו אין לאפשר לתובע להרים משקל העולה על 12-15 ק"ג. כל יתר הדברים לפחות לכאורה הינו יכול לבצע. חוקר הנתבעת מר ציטיאט ראה את התובע בחודש 2000/ 12, היינו בתקופה ובה לכאורה אינו מבצע כל מלאכה מאלה אותן ביצע בין השנים 1993-1998, פועל בדיוק באופן בו פעל קודם לכן, היינו מבצע ביקורות במקומות העבודה בהם מצויים פועלי החברה, מספק להם חומרי ניקוי וכו', היקף שעות העבודה היה זהה לפרק הזמן בו עבד בתקופה הקודמת היינו 4 שעות כפי שהצהיר למל"ל בתביעתו לתשלום דמי פגיעה מ- 20.10.1992 ביחס לתאונה מיום 18.9.92 (נ/4) ואף למעלה מכך, הינו מציין מפורשות את תפקידו בעסק שהינו "מפקח על העובדים שיבצעו את עבודות הניקיון. זה תפקידו בעסק כמנהל ומפקח". התובע עצמו מודה כי אין לו כל בעיה לנהוג ברכב, ללכת ולשבת לסירוגין (עמ' 17-18 לפרוטוקול). בדיקת מצב האוסטאופרוזיס אצל התובע מבחינת צפיפות העצם אינו מגלה ירידה משמעותית בתקופה שבין 1997 ל- 2006 להיפך. בתוצאות בדיקת צפיפות העצם ניתן לראות שיפור במצב הצפיפות באופן שבבדיקה מ- 19.3.97 ביחס לעמוד השדרה עמדה הצפיפות על 67% ביחס לממוצע של צעירים, (תוצאה הטובה מזו שהיית בבדיקה הקודמת ב- 5.4.95 שאז הייתה 63%), בעוד שבבדיקה מ- 6.9.06 הינה עומדת על 72% ועל 75% מזו של גיל הנבדק ואחוז גבוה יותר ביחס לבדיקת צפיפות העצם בצוואר הירך. במילים אחרות מחלתו אינה מתדרדרת אלא משתפרת!(נספח ג' לתצהיר התובע). כך סבר גם מומחה התובע, פרופ' כראל בחקירתו הנגדית (עמ' 32 בתחתית העמוד). התובע עובד למעשה במשך מס' שנים (93'-98') בעבודה שאינה פיזית, שכן אינו מרים משקל האסור לו בהרמה, ומבצע את כל שאר המלאכות אותן ביצע קודם לכן ללא האלמנט הפיזי. במילים אחרות, התובע מבצע את מלאכתו כמנהל החברה בהפחתת אותו חלק פיזי של העבודה. הפחתה זו אינה הפחתה יוצאת דופן בכמותה, שכן לא חש כל צורך לטעון משך לא פחות מ- 5 שנים כאמור, כי אינו מבצע מלאכתו כפי הגדרת תפקידו בפוליסת הביטוח -מנהל עבודה. מכאן, יש בהחלט מקום לסבור, כפי שסבר ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי קביעת מומחה התובע, המציין כי אבדן יכולת התובע לעבוד מתייחס ל-75% מהפן הפיזי של עבודתו, אינו מתאים לתקופה בת 5 השנים שקדמה להפסקת עבודתו. היינו התובע יכול היה להמשיך בתפקידו כמנהל החברה באותו האופן שנהג בו במשך 5 שנים, שאינו מהווה כאמור הפחתת יכולת עבודתו בשיעור של 75% ומעלה. (ר' סיפת חוו"ד של פרופ' כראל ת/2 המתייחסת לחוסר אפשרות לבצע עבודה פיזית בלבד בשיעור הנדרש בפוליסה). אם לכך נוסיף את קביעת מומחה ההגנה, פרופ' לרמן, לא נותר אלא לקבוע, כי התובע אינו מאבד כדי 75% ומעלה מיכולת עבודתו ערב הפסקת עבודתו, ונדמה, כי יותר מכך שאינו מבצע את עבודתו, אינו חפץ לבצעה, ואף הייתי אומר אינו יכול טכנית לבצעה לאחר שזו הועברה לבני משפחה אחרים שמבצעים אותה במקומו באופן שנדמה בנסיבות כפתרון/מענה לחסרונו של התובע מהחברה. ויצויין עוד, כי התובע הינו בעל דין שהעיד באופן בלעדי על עובדות לגביהן יכול היה לקבל תימוכין ממקומות רבים, בין אם מרעייתו שבודאי יודעת כיצד הינו מנהל את ענייניו ובין מעובדים/בני המשפחה שהחליפו אותם. חוסר זה פוגם בגרסת התובע בכל הקשור עם יכולותיו התפקודיות קודם לשנת 1993, לאחר מיכן ביחס לתקופה שבין 93'-98' ולאחר תקופה זו. משגם המומחים נסמכים על מידע הנמסר ע"י התובע, היה בהחלט מקום לשמוע גם עדים נוספים שבהעדרם נפגמת כאמור גרסתו. סיכום לאור כל האמור לעיל, אין לי אלא לקבוע כי בנסיבות התובע אינו מצליח להוכיח כי הינו נכנס למסגרת המגדירה אובדן כושר עבודה בפוליסה כבר בחלקה הראשון של ההגדרה. התובע אינו עומד בנטל זה הן מחמת היותו מסוגל לבצע העבודה כפי שביצעה 5 שנים קודם להפסקתה באופן יזום על ידו, והן מאחר והוא עצמו המשיך לבצעה, שלא כפי שטרח להצהיר בפני ביהמ"ש וחברת הביטוח גם לאחר הפסקתה לכאורה. אין חולק כי התובע אמנם הקטין את חלקה הפיזי של עבודתו אך אין כאמור בהקטנה זו כדי להוות הפחתה של 75% ומעלה מאופן ניהול החברה כפי שבוצע עד 1993. התובע מסוגל ב-1998 לבצע מלאכות רבות הכוללות פיקוח על עובדיו, אספקת חומרי ניקוי ואמצעי ניקוי במשקל שאינו עולה על 12-15 ק"ג, הסעת עובדים, ניהול מו"מ עם מנהלים ועובדים, כאשר ברור כי אבן הנגף העיקרית הינה מחלת האוסטאופרוזיס ממנה הינו סובל, אך כפי שציינתי לעיל, אינה מחמירה עם השנים, אלא מצבה משתפר. מכאן, שאם יכול היה לבצע את העבודה כאמור בפרק זמן של 5 שנים ללא עבודה פיזית עם מצב צפיפות עצם גרוע יותר מבשנים שלאחר מיכן, יוכל בודאי לבצע את העבודה גם בשנים שלאחר מיכן. בנסיבות שכאלה גם לא מצאתי לנכון לדון באפשרות עבודה חליפית לתובע בהתאם לחלקה השני של הגדרת אי הכושר. משהתביעה נדחית, ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ + מע"מ. זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.