הגדרת ''עיסוק סביר'' אובדן כושר עבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הגדרת ''עיסוק סביר'' אובדן כושר עבודה: מבוא בפני תביעת התובע, יליד 18.3.1950 ,לתשלום תגמולי ביטוח נשוא 3 פוליסות ביטוח חיים ומנהלים, מסוג "מעורב פרט" מיום 1.9.81, "מעורב מנהלים" מיום 1.12.84, ו"מעורב מנהלים" נוספת מיום 1.11.84, אותן ערך אצל הנתבעת. לטענת התובע, אירוע לבבי שעבר בתאריך 1.2.1999 (להלן:"האירוע הראשון") וכן אירוע לבבי נוסף מתאריך 1.4.04 (להלן:"האירוע השני") מחייבים הנתבעת בתשלום תגמולי הביטוח מכוח הפוליסות הן לעניין "נכות מתאונה" והן לעניין "אבדן כושר עבודה" כמו גם לעניין השבת פרמיות ששולמו וביטולן לעתיד לבוא. הנתבעת מצידה שללה זכותו זו של התובע מכל וכל. ניסיונותיי הרבים להביא הצדדים לכלל פשרה בתיק לא עלו יפה. לפיכך אין מנוס מלהכריע בסוגיות שבפני על דרך ייקוב הדין את ההר על כל המשתמע מכך. טענות התובע בתביעתו ציין התובע כי הוא ורעייתו הינם בעלים בחלקים שווים של חברת שירותים בשם מצפור שירותי שמירה ואבטחה בע"מ (להלן: "החברה"). החברה עוסקת בניקיון, אחזקה ושמירה כאשר קהל לקוחותיה מצוי בצפון הארץ. חלוקת העבודה בין התובע ורעייתו היתה כזו ולפיה האישה טיפלה בעבודות מנהלה, הנה"ח ועובדי החברה ואילו התובע טיפל ביתר עניני החברה לרבות שיווק, הליכי מו"מ, התקשרויות בהסכמים, ניהול העבודה בפועל, פיקוח על ביצועה וקשר יומיומי עם הלקוחות. עוד צוין, כי התובע עבד בחברה כשכיר. במסגרת עיסוקו ביצע התובע, כך לשון כתב התביעה, עבודות ניקיון של מבנים לרבות קרצוף לאחר צבע, ניקוי מרזבים, שיוף קירות ועבודות נוספות הדורשות מיומנות. כמו כן, וכחלק מעבודתו, ביצע פעולות נהיגה, טיפוס על סולמות והרמת מיכלים כבדים. עבודות אלה חייבו הפעלת כוח פיסי ובוצעו בתנאי אבק, חום או קור וללא מיזוג אויר. עבודות אלה בוצעו באופן בלעדי ע"י התובע בחברה. יתר העבודות בוצעו ע"י פועלים לא מקצועיים שעסקו בעבודות ניקיון פשוטות ורגילות ואילו עבודה שחייבה מיומנות בוצעה ע"י התובע באופן אישי. לטענת התובע, בתאריך 1.2.1999, בשעות הבוקר, הוא יצא לביצוע עבודות אחזקה שוטפת במתקן חברת בזק, כמדי שבועיים ימים. תחזוקת מתקן זה כללה ניקוי המבנה, החצרים והמרזבים. לפיכך, נאלץ התובע לשאת משאות כבדים של פסולת. במהלך עבודתו זו הרים התובע מיכל אשפה כבד, כשאז חש כאבים ולחץ חד וחזק בחזהו והחל סובל מהקאות, סחרחורת, תחושת עלפון והזעה בכל גופו. נציג בזק שנכח במקום והבחין בהתמוטטותו הזעיק סיוע רפואי. ניידת נט"ן, הבהילה אותו לביה"ח "פוריה" בטבריה, שם אושפז במחלקה לטיפול נמרץ. התובע אובחן כסובל מאוטם שריר הלב ושהה בביה"ח 8 ימים. לאחר שחרורו מביה"ח ובעקבות בדיקות רפואיות שביצע, עבר התובע צנתור. התובע הוסיף, כי עם שחרורו מביה"ח נדרש למנוחה של 3 חודשים והאטת קצב עבודתו, תוך הימנעות ממאמצים. התובע המשיך וסבל מעייפות, חולשה וקוצר נשימה במאמצים קלים. בהמשך, ובעקבות מבחן טליום שבוצע לתובע ב-16.12.99 בביה"ח "אסותא" בת"א, והמצאות ממצאים לאיסכמיה מיוקרדיאלית, בוצע לתובע בתאריך 12.1.00 צנתור בביה"ח רמב"ם, במהלכו הוכנס תומכון. בעקבות צנתור זה הייתה הקלה בכאביו, אך התובע המשיך וסבל מעליות בלחץ דם והיפרליפדמיה. עד למועד הגשת התביעה, הוסיף התובע וסבל מכאבים בחזה המופיעים במאמץ קל עד בינוני, כשמאמץ קל מבחינתו הינו החשת קצת הליכה, עלייה במדרגות יותר מקומה אחת, לחיצת יד חזקה וכו' הגורמים ללחץ בחזה התובע ותחושת מחנק. כמו כן, סובל התובע מתגובות חרדה, חשש מהישארות לבד בשל אפשרות התרחשות אירוע לבבי נוסף. מצבי חרדה אלו מתבטאים בקימה במהלך הלילה, דופק מהיר ופחד ממות, זיעת יתר, מחנק בגרון, חוסר אוויר, חלומות זוועה בעלי תוכן טראומטי ופחד להירדם. במהלך היום סובל מעייפות, מצב רוח ירוד, מתח מתמיד וחוסר יכולת להתרכז יחד עם פחד מחזרה לתפקוד. בשל מצבו זה פנה לפסיכיאטר, וטופל בתרופות פסיכיאטריות נוגדות דיכאון וחרדה, כמו גם תרופות להורדת רמת השומן ויתר לחץ הדם. בתאריך 10.4.02, כך נטען, קבעה וועדה רפואית לעררים במוסד לביטוח לאומי (להלן:"המל"ל") את דרגת נכותו של התובע בשיעור 49% החל מ-1.7.01. יחד עם תביעתו הגיש התובע חוות דעת מומחה בתחום הפנימי, פרופ' מרדכי רביד, שנמסרה ב-8.10.02 (ת/2), ולפיה אוטם שריר הלב התרחש תוך כדי וכתוצאה ממאמץ בעת העבודה, באדם שהינו ללא היסטוריה של מחלות לב. אוטם זה גרם ל-50% נכות, כאשר בעקבותיו נותרה תעוקת חזה במאמץ ועייפות רבה במאמץ המונעת מהתובע שהייה בשטח העבודה, ביצוע פיקוח, הדרכה והדגמה בזמן אמת וביצוע עבודות מקצועיות אותן ביצע בעצמו לפני התאונה. לפיכך, לטעמו, האוטם הגביל משמעותית את כושר עבודתו, והתובע איבד את כושרו לבצע את עבודתו, כפי שנהג לפני התאונה. בכל הקשור עם בעיותיו הנפשיות, צירף התובע חוות דעתה של הפסיכיאטרית ד"ר מרתה פסקל מ-17.11.02,(ת/11) ולפיה, לנוכח הרגשה מתמדת של פחד וחוסר אונים, המלווה את התובע מזה זמן, וכן חוויה טראומטית שעבר וחוזרת בעיקר בלילות, הפך התובע לחשדן ומתפרץ בקלות, תלותי ותוקפני, אינו מסוגל להתרכז בעבודה, ולפיכך, הינו סובל מ: "Post Traumatic Stress Disorder" (להלן: "PTSD" )מאחר ותפקודו היומיומי מוגבל ביותר הוערכה נכותו ב-50%. כאן המקום לציין, כי לבקשת ב"כ התובע בדיון מ- 3.12.07 ובהסכמת ב"כ הנתבעת, הפכו חווה"ד של ד"ר פסקל, לתצהירים ולפיכך קביעותיה ביחס לנכות התובע כעולה מהן כחוו"ד בוטלו ( הכוונה לת/11, ת/12, ות/13). לפיכך לא אתייחס בפס"ד זה לקביעות המומחית בנושא הנכות אלא לממצאיה העובדתיים בלבד בהיות אלה בהסכמת הצדדים, תצהיר לכל דבר ועניין. מאחר והתובע ביצע מגוון עבודות ניקיון באופן בלעדי, לרבות קרצוף רצפות, ניקוי מרזבים, שיוף קירות וכו', עבודה שחייבה גם נהיגה, טיפוס על סולמות, הרמת מיכלים כבדים, בתנאים קשים, ולאור בעיותיו הרפואיות, נטען, כי איבד את כושר עבודתו בשיעור של 75%, הן במקצוע בו עסק קודם לאירוע, והן בכל מקצוע סביר אחר, המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו לתקופה העולה על 3 חודשים, כפי הגדרת הפוליסות. לחיזוק טענותיו בעניין זה התובע הפנה למסמך רפואי פרי ידו של פרופ' קידר שלמה, מ-18.12.01,(נספח ח' לתביעתו) לטעמו התובע אינו יכול לבצע פעילות גופנית כפי שביצע קודם לאוטם, וכן לחוו"ד פרופ' רביד, כאמור לעיל. לסיכום כתב התביעה עתר התובע לתגמולי ביטוח בגין "נכות", 50% נכות פיזית ו-50% נכות נפשית ובסך הכול 1,098,677 ₪, פטור מתשלומי הפרמיה והשבת הפרמיות ששולמו בנושא זה בסכום של 4,473 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין. בנוסף, עתר לתגמולי ביטוח בגין "אובדן כושר עבודה" מעבר לתקופת ההמתנה, בסכום של 546,568 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מ-31.12.02, כשממועד זה ואילך עתר לתגמולים חודשיים בסך 12,422 ₪, כאשר סכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה וריבית כדין, מהיום בו אמורים היו להשתלם ועד למועד התשלום בפועל. בנוסף, עתר לסכום של 115,412 ₪ בגין שחרור מתשלומי פרמיות בנושא זה, כשלסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מ-31.12.02 ועד למועד התשלום בפועל. לבסוף עתר להשבת הפרמיה החודשית, החל ממועד זה, וכל עוד מתקיים אובדן כושר עבודה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. כאן המקום לציין, כי התובע מודה שהנתבעת שילמה לו תגמולי ביטוח חלקיים בתאריכים שונים בסכום נומינלי של 58,082 ₪, כאשר סכומים אלה כמובן אינם מרצים אותו. לאחר הגשת התובענה טען התובע להחמרה במצבו הרפואי. לטעמו, בתאריך 1.4.04 בזמן פעילות שגרתית התמוטט והובהל לביה"ח "בני ציון" בחיפה שם עבר צנתור נוסף. משם הופנה לביה"ח "אסותא" ובוצע לו ניתוח מעקפים (להלן:"החמרת המצב" או "האירוע השני" ר' ס' 26 עמ' 4 לתצהיר התובע ת/17). ועדה רפואית של המל"ל (בגין פגיעה בעבודה מ- 1.2.99) קבעה בגין החמרה זו נכות מליאה וזמנית לתקופה שבין 1.4.04 - 30.6.04, וכן נכות זמנית בת 50% לתקופה שבין 1.7.04 - 30.9.04 (נספח ו' לתצהיר התובע ת/17). כפועל יוצא, ובעקבות החלטתי מיום 4.7.2004, הגיש התובע חוו"ד רפואיות עדכניות של המומחים מטעמו. חווה"ד המשלימה של פרופ' רביד נמסרה ביום 27.7.2004 (ר' ת/3), ובה נקבעה לתובע נכות בשיעור של 100% מחודש אפריל עד אוקטובר 2004 (6 חודשים) וממועד זה ואילך 82% לצמיתות. פרופ' רביד הגיש חוו"ד נוספת בתחומו כהשלמה לחוו"ד מיום 27.7.04 בתאריך 4.11.05 (ת/4). מעבר לאלה, הגיש התובע חוו"ד משלימות של המומחית בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פסקל מרתה. לאור האמור לעיל בדבר הסכמת הצדדים לראות בהם תצהירים לא אתייחס אליהן כאל חוו"ד. 8. מעבר לתוספות אלה, ובמהלך הדיון המשפטי התובע טען גם להחמרה נוספת במצבו בשל ירידה קוגניטיבית משמעותית לאור האירועים הלבביים ובגינם הגיש שתי חוו"ד נוספות. האחת של ד"ר אליה רזניק בתחום הפסיכיאטרי, מיום 10.9.06, (ת/10) ולפיה קיים קשר סיבתי בין ההפרעה הפוסט טראומטית והדיכאון, ממנו סובל התובע כבר 7 שנים ובין תאונת העבודה. לחוו"ד זו צורפה חוו"ד של ד"ר קרצמן סמיון (ת/15) בתחום הנוירוקוגניטיבי המצביעה על ירידה קוגניטיבית אצל התובע בעקבות שני האירועים. חווה"ד השניה הינה של מומחה בתחום התעסוקתי, פרופ' ר' כראל, מיום 30.7.06, (ת/9), שציין כי במגבלותיו הרפואיות והפסיכיאטריות יכול לעסוק רק בעבודות פקידותיות, ללא צורך בהליכה או עמידה ממושכת, נשיאת משאות או פעילות גופנית מעבר לפעילות יומיומית יסודית ולכן אינו כשיר לשוב לעיסוקו הקודם כמפעיל חברת שמירה וניקיון, בשל דרישות פיזיות של אותו עיסוק, כמו גם אינו מתאים לכל עיסוק הדורש עבודת כפיים, או מאמצי הליכה ועמידה ממושכים. טענות הנתבעת הנתבעת מצידה טענה להתיישנות התביעה, לחובת פנייה לבוררות, לאי צירוף מסמכים מהותיים, משלא צורפה פוליסת הביטוח וכן להיות הסעד ההצהרתי המתבקש, היינו זה המבקש לחייב את הנתבעת בתשלומים עתידיים מעבר למועד הגשת התביעה, סעד אקדמי ותיאורטי. לעצם התביעה טענה כי התובע בוטח כמנכ"ל חברת שמירה ומפקח על כוח-אדם בחברת שמירה. לאחר קבלת הודעה ביוני 1999, אודות אירוע הלב שאירע לתובע ב-1.2.99 , ודרישת התובע לתגמולים, אישרה לו הנתבעת, לפנים משורת הדין, פיצוי למשך 4 חודשים. יחד עם זאת, ובעקבות בדיקת מומחה רפואי תעסוקתי, נדחתה תביעתו לאובדן כושר עבודה במכתב מ-14.10.99. הדחייה נבעה, בין היתר, מאחר והאירוע הנטען אינו עולה כדי "תאונה" כפי הגדרת המונח בפוליסה. עוד טענה הנתבעת, כי עיסוקי התובע כפי שהם מפורטים בכתב התביעה אינם מכוסים בפוליסה, משהתובע נמנע מלהצהיר עליהם, מלכתחילה, או במהלך תקופת הביטוח. עוד הוסיפה, כי התובע אינו מצוי באובדן כושר עבודה מוחלט, כהגדרתו בפוליסה, כפי שגם עולה מחוות דעתו של מומחה התובע פרופ' רביד. במקביל, הגישה בקשה לדחייה או למחיקה על הסף, מחמת ההתיישנות, סעיף הבוררות, אי צירוף מסמכים מהותיים וסעד אקדמי ותיאורטי. התובע טען ביחס לבקשה זו כי, התביעה טרם התיישנה. ביחס לסעיף הבוררות טען כי חלף המועד לאכיפת תנאי הבוררות ואשר לאי צירוף פוליסת הביטוח, זו נבעה מחמת העובדה ולפיה, הנתבעת לא מסרה את הפוליסות לתובע. בהחלטתי מיום 18.3.04, דחיתי דרישת הנתבעת להעברת ההליך לבוררות. לעניין ההתיישנות קבעתי, לנוכח פסק דינה של כב' השופטת אסתר קובו בע"א 1105/01, אמיתי נ' סהר, חב' לביטוח בע"מ (8.4.03), כי מועד קרות מקרה הביטוח הינו מועד התגלות והתגבשות הנכות התמידית. לפיכך, יש לברר מועד התגבשות הנכות בטרם תדחה התביעה מחמת זאת, ודחיתי הבקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות - באותו שלב. לשם הוכחת טיעוני הגנתה צירפה הנתבעת חוות דעת המומחים כדלקמן: חוות דעתו של ד"ר פלד אבי, מומחה בתחום הפסיכיאטרי, שמסר חוות דעתו ביום 10.1.05, ולפיה תגובתו הנפשית של התובע למחלתו הגופנית - היא בגדר הנורמה, ולכן לא קבע לו אחוזי נכות כלשהם. חוו"ד זו נמשכה ע"י הנתבעת בהמשך הדיון ולפיכך אינה מהווה ראיה לכל דבר ועניין. כמו כן, נמסרה חוות דעתו של הקרדיולוג, ד"ר רסין טובי (נ/10), שמסרה ביום 17.1.05, ובה התייחס למצבו הלבבי של התובע, לאורך התקופה ממועד תאונת העבודה, ועד למועד מסירת חוות הדעת, כאשר בסיומה הגיע למסקנה כי האוטם שאירע לתובע ב-1.2.99, אינו עונה להגדרת "תאונה" בספרות הרפואית ובפוליסה, שכן זה נגרם במהלך עבודה שגרתית אותה ביצע התובע לעיתים קרובות, ללא חשיפה לאירוע חריג, גופני או נפשי. בנוסף, סבר כי נכותו הקרדיאלית של התובע, הינה בשיעור של 25%, וזו התגבשה לכל המאוחר 6 חודשים לאחר 1.2.99. עוד הוסיף, כי האוטם השני אותו חווה התובע, באפריל 2004, היה קטן מאוד, ובאותה דופן שבו נפגע באוטם הראשון משנת 1999, ולכן אינו משמעותי מבחינה תפקודית, ואינו מעלה את אחוזי הנכות. אשר לאובדן כושר עבודה, ציין כי מאז האוטם הראשון ב-1999 ועד אפריל 2004, למעט דצמבר 1999 עד ינואר 2000, היה התובע בכושר עבודה תקין ומגבלתו התפקודית לא עלתה על 25%. לאחר 2004 ולאחר תקופת החלמה מקובלת, אינו במצב של אובדן כושר עבודה, לפי תנאי הפוליסה, היינו אינו מגיע לכדי 75%, כאשר הינו כשיר בהחלט לעבודות ניהול ופיקוח על כוח אדם בחברה שבבעלותו. מומחי בית המשפט לאור הפערים שבין חוו"ד מומחי הצדדים ועל מנת לבחון מצב התובע לאשורו ובקרבה האובייקטיבית הרבה ביותר, מיניתי שלושה מומחים בתחום הרפואה. את פרופ' צבי ורד כמומחה בתחום הקרדיולוגי, את ד"ר יוסף לריה כמומחה בתחום הפסיכיאטרי ואת ד"ר מונל רורליך, כמומחה בתחום התעסוקתי. אל חוות דעת אלה אתייחס בהמשך באופן פרטני, יחד עם זאת אציין בקצירת האומר כבר עתה, כי פרופ' ורד בחוו"ד מיום 8.1.06 (במ/1) מוצא, כי לאחר כל אחד משני הארועים לתובע אי כושר מלא בן 3 חודשים וחלקי בן 50% לתקופה של 3 חודשים נוספים בהיבט הקרדיאלי בלבד. כמו כן, וביחס לתקופה שבין שני האירועים זכאי התובע ל-40% נכות בתחום הקרדיאלי לפי סעיף 9 1 ג II לתקנות המל"ל לפי " הגבלה קלה בפעילות הגופנית, הרגשה נוחה במנוחה ובביצוע פעילות יומיומית שגרתית קלה, פעילות גופנית יותר משיגרתית גורמת לעייפות, פלפיטציות קוצר נשימה או תעוקת לב". לאחר האירוע השני בעקבותיו עבר ניתוח מעקפים, ולאחר תקופת אי הכושר הזמנית זכאי התובע ל-25% נכות קרדיאלית לפי סעיף 9 1 ג I לתקנות המל"ל לפיו "אין הגבלה בפעילות גופנית, פעילות גופנית שגרתית לא גורמת לעייפות, פלפיטציות, קוצר נשימה או תעוקת לב". לפי חוו"ד של ד"ר יוסף לריה שנמסרה בתאריך 1.3.06 (במ/2) בעקבות האירוע הראשון לא נותרה לתובע נכות בתחום הפסיכיאטרי. לאחר האירוע השני נותרה לתובע נכות בשיעור של 5% בתחום הפסיכאטרי אלא שזו נכות בתחום הסוציאלי (בחברה ובזוגיות) ולא נכות המונעת ממנו להמשיך בכושר עבודתו ובהשתכרותו, אלה נפגעו ע"י נכותו הקרדיאלית בלבד. על פי חוו"ד של ד"ר רורליך מונל (במ/3) שנמסרה בתאריך 14.1.07, לאחר האירוע הראשון שב התובע לעבודתו קודם לאירוע זה בהיקף מופחת עקב קושי תפקודי,אך התמיד בה עד לאירוע השני לאחריו עבר כאמור ניתוח מעקפים. המומחה מאמץ את חווה"ד של מומחי ביהמ"ש בתחום הקרדיאלי והפסיכיאטרי, וקובע כי יש לצרף לאלה את חוו"ד של ד"ר קצרמן המציינת ירידה קוגניטיבית כאמור, ובסה"כ יש לראות נכות משוקללת בת 40% בשילוב בעיותיו הקרדיאליות, פסיכיאטריות, קוגניטיביות ופנימיות. שילוב נכויות זה מונע מהתובע לשוב לעיסוקו ערב האירוע הראשון, מבחינת יכולתו לנהל עסק גדול, לבצע נסיעות ארוכות ולהשתתף בפעילות פיזית של העסק, אך כן יכול לתפקד במשרה מליאה במגבלות הפיזיות והקוגניטיביות הנדרשות ולכן יכול להמשיך בעיסוקו כ"דורמן" אותה עבודה אותה הוא מבצע לאחר האירוע השני, כמו גם עיסוקים אחרים כמו נהג שליחויות של דברי דואר קלים או עבודה משרדית בחב' שמירה או במשרד הרישוי וכו'. המחלוקות שבין הצדדים 11. שלוש הן אם כן המחלוקות שבין הצדדים: האם זכאי התובע לתגמולי ביטוח בגין "נכות צמיתה", אם לאו, בשל התיישנות התביעה בראש נזק זה. האם איבד התובע את כושר עבודתו על פי תנאי הפוליסה. ככל שכך הם פני הדברים, עד מתי זכאי הוא לתגמולים. האם זכאי התובע להשבת הפרמיות אותן שילם וכן לפטור מפרמיות עתידיות. משאלות כלליות אלו נובעות שאלות משנה המתייחסות לעצם קרות האירוע ולעצם היות האירוע מקרה ביטוח, לאור הצורך להגדיר האירוע כ"תאונתי", כפי הגדרתו של זה בפוליסה. תגמולי ביטוח בגין נכות צמיתה מתאונה כבר עתה אומר, כי למצער, ולמרות העובדה ולפיה לוקה התובע בנכות רפואית, גם לדעת מומחה הנתבעת לפחות בתחום הקרדיאלי, ואפילו תאמר כי האירוע נכנס לגדר הפוליסה כאירוע תאונתי, עדיין דין תביעתו של התובע לתגמולים בגין נכות צמיתה להידחות בשל התיישנות. ביהמ"ש העליון בע"א 1806/05 סהר נ' עיזבון עמיתי ( 21.5.08), מפי כב' השופטת פרוקצ'ה, קבע מפורשות כך : "קבע חוק חוזה ביטוח בסעיף 31 כי 'תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח'. בהוראה זו, קבע חוק חוזה ביטוח הסדר מיוחד לתחום הביטוח בשני מובנים: האחד - הוא קיצר את תקופת ההתיישנות הכללית משבע שנים לשלוש שנים; והשני - הוא קבע כי עילת התובענה לצורך הענין, שממנה ואילך מתחיל מירוץ ההתיישנות, היא "מקרה הביטוח". בסעיף 53 לחוק הוגדר המושג "מקרה ביטוח" בשים לב לאופי הביטוח בו מדובר. בביטוח תאונה - מקרה הביטוח הוא ארוע התאונה שקרתה; בביטוח מחלה - מקרה הביטוח הוא המחלה שחלה בה המבוטח; ובביטוח נכות - מקרה הביטוח הוא הנכות שלקה בה המבוטח." לעניינו, מועד תחילת ההתיישנות הינו מועד האירוע התאונתי הנטען ע"י התובע דהיינו 1.2.99. התובענה במקרה דנן הוגשה בתאריך 15.4.03, היינו למעלה משלוש שנים לאחר מועד קרות מקרה הביטוח. מכאן, שדין תביעת התובע בכל הקשור עם נכות מתאונה דחייה כמו גם דרישת התובע להשבת דמי הביטוח ששילם לכאורה בגינם. טענה להחמרת נכות התובע "במהלך הדרך" אינה יכולה להביא לשינוי קביעתי זו מאחר והחמרת מצב הנכות אינה יוצרת עילה תביעה חדשה. היא אמנם מציינת שינוי בחומרת הפגיעה אך לא בעצם הפגיעה שהיא זו שמקימה את מקרה הביטוח המתרחש כאמור במועד מוגדר. ויודגש, כי ב"כ התובע בישיבת ביהמ"ש מיום 24.11.04 ציין במפורש, כי "מדובר בהחמרת מצב בתביעה קיימת...נכון למועד הגשת כתב התביעה המקורי..." וראו כמו כן החלטת ביהמ"ש לעניין בקשת הנתבעת להסרת חוו"ד מטעם התובע מיום 19.11.06 ולפיה קבעתי כי: "אין המדובר בהרחבת חזית או הוספת עילה חדשה...אלא בטענה להחמרת מצב קיים המגובה בחוות דעת רפואית הקושרת קשר ישיר לנכויות הנטענות בכתב התביעה ולמגבלה התעסוקתית בשל המצב הרפואי". אובדן כושר העבודה כפי הגדרת הפוליסה נושא אובדן כושר העבודה לפי הפוליסה הינו בעל עילת תביעה מתחדשת מידי חודש בחודשו ולפיכך אין מקום לטענת התיישנות. ניתן לטעון לכל היותר, כי עילה זו יכולה להתייחס למועדים שמיום הגשת התביעה ואחורנית לתקופה שאינה עולה על שלוש שנים. לעצם העניין, מעניקה פוליסת הביטוח ביטוח נוסף של תשלום פיצויים חודשיים ושחרור מתשלום פרמיות, במקרה של נכות הגורמת לאובדן מוחלט של כושר העבודה (נספח 316). פוליסת הביטוח מגדירה "אי כושר עבודה מוחלט" כדלקמן: ”המבוטח יחשב כבלתי כשיר מוחלט לעבודה, לעניין נספח זה בלבד, אם עקב מחלה או תאונה, נשלל ממנו בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך במקצוע או העיסוק בו עסק, כמפורט בהצעה, עד אותה מחלה או תאונה, ושבעקבותיהן נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים לניסיונו, להשכלתו ולהכשרתו, וזאת למשך תקופה העולה על 3 חודשים או 6 חודשים...". על מנת להיכנס לגדר הסעיף, יש לקבוע תחילה האם עסקינן במחלה או בתאונה, וככל שכך הם פני הדברים, יש לעמוד בשני תנאים מצטברים: כי נשלל מהתובע בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך בעבודתו ערב האירוע. ובנוסף, נבצר ממנו לעסוק בעיסוק סביר אחר, המתאים לניסיונו, השכלתו והכשרתו. במקביל, ובמהלך בחינת התרחשות מקרה הביטוח יש לזכור כי על פי ההלכה הפסוקה: "מטרתו של ביטוח כנגד אובדן כושר עבודה היא להבטיח, כי אם יאבד המבוטח את יכולתו לעבוד ולהשתכר למחייתו עקב תאונה או מחלה, תשלם חברת הביטוח למבוטח פיצוי חודשי קבוע. תשלום זה אמור להבטיח למבוטח הכנסה חודשית קבועה, המהווה תחליף להכנסה מעבודה שהיה יכול לבצע אלמלא התאונה או המחלה שבעקבותיהן נשללה יכולתו להשתכר. " (ע"א 300/97 חסון נ' שמשון, פ"ד נב(5) 746 להלן: "פרשת חסון") האם התובע נפגע ב"תאונה" בסיכומיו מציין ב"כ התובע (סעיף 4) כי בתאריך 1.2.99, ביצע התובע מאמץ פיזי חריג בהרימו מיכל אשפה שהיה כבד במיוחד ויותר מהצפוי, שכן הכיל "לא סתם" עלים, כי אם עלים רטובים. משהרים את מיכל האשפה, שהיה כאמור כבד מעבר לצפוי, חש כאבים ולחץ חד וחזק בחזה, ולאחר מכן סבל מהקאות, סחרחורות, תחושת עלפון והזעה בכל גופו. גרסה זו של התובע, מופיעה בסעיף 8 לכתב התביעה, אלא שיחד עם סעיף 7 לו, אינה מציינת אירוע חריג או יוצא דופן. לפי האמור בסעיף 7, "שומה היה על התובע לשאת משאות כבדים של פסולת", מכאן שאין מדובר, לכאורה, בכל אירוע חריג. בתצהירו (ת/17 סעיף 8), חוזר ומציין התובע, כי במסגרת עבודתו באותו מתקן בזק "שומה היה עלי לשאת משאות כבדים של פסולת. יודגש, כי בזמן האירוע לא ביצעתי כל מאמץ פיזי חריג, אלא מאמץ רגיל הנדרש מעבודתי" (ההדגשה שלי א'ב'). מכאן, שלפי גרסת התובע עצמו בתצהירו, אירוע אוטם שריר הלב שאירע לו, לא נבע מכל סיבה חיצונית יוצאת דופן. מן הראוי לעניין זה להדגיש, כי, פוליסת הביטוח מגדירה "תאונה" בנספח 301 לה, כדלקמן: "תאונה לצורך נספח זה, פירושה חבלה גופנית, ללא קשר לסיבות אחרות שנגרמה על ידי גורם חיצוני בתנאי שלא גרמה למות המבוטח". בפוליסה נוספת שנערכה לתובע על ידי הנתבעת (נספח 101) מגדירה "תאונה" לצורך ביטוח נכות עקב תאונה, כך: "תאונה, לצורך האמור בנספח זה בלבד, פירושה מקרה חבלה גופנית שנגרמה אך ורק על ידי גורם חיצוני אלים ומקרי, כפי שמתגלה על ידי פגיעה, חבלה, או פצע חיצוני הנראים לעין, בתנאי שאותה חבלה גופנית לא גרמה למות המבוטח". מן הראוי לציין, כי הגדרת המונח "תאונה" הינה ספציפית לנספחי נכות עקב תאונה. נספחי אובדן מוחלט של כושר עבודה, אינם מכילים הגדרה של המונח תאונה. יחד עם זאת, אין להתעלם מהצורך במתן פרשנות שתהלום את הפוליסות בכללותן. אפילו לא תאמר כן, נדמה שלא יכול להיות חולק, כי הגדרה של תאונה לעניין אובדן כושר עבודה, מחייב אירוע חיצוני חריג ויוצא דופן, שהשפיע באופן ישיר על מצבו הגופני של המבוטח, בין חיצוני ובין פנימי, ושחייב בסיכומו של יום נכות רפואית בעלת משמעות תפקודית, כפי דרישת הגדרת "אובדן כושר עבודה" בפוליסה. ב"כ התובע בסיכומיו מפנה לעדותו של נציג בזק, מר פריאן רפי, לפיה הייתה זו הפעם הראשונה בה הרים התובע פח עם עלים, וכי בדר"כ לא היה במתקן דברים כבדים, ועבודת התובע עד האירוע לא כללה הרמת דברים כבדים. יש לזכור, כי עד זה לא ראה כיצד התרחש האירוע בעקבותיו אירע לתובע אוטם שריר הלב, והתובע אף לא סיפר לו כיצד קרה הדבר (עמ' 26 לפרוטוקול מיום 3.12.07). באשר למשקל שנאלץ התובע להרים ציין העד כי לא זכור לו שהרים משאות כבדים, שכן אין במתקן דברים כבדים, "מדובר על יער, יש עצי אקליפטוס שם... פעם בשבוע היה עושה את כל מה שצריך במתקן. כולל עלים, אם העלים התאספו, גם אסף עלים" (עמ' 27 לפרוטוקול). במילים אחרות, אפילו תאמר כי הרמת משקל חריג הינה אירוע "תאונתי" עדיין, אין כל תימוכין להרמת משקל חריג ביום האירוע, להיפך, יש עד אובייקטיבי, שמציין כי לא היו דברים כבדים להרמה. מכאן, בין שתאמר כדברי התובע שהרמת משאות כבדים הינה דבר שבשגרה, ובין שתאמר כי לא היו משאות כבדים להרמה, אין הוכחה לכל גורם חיצוני יוצא דופן, שאמור היה לגרום לאוטם שריר הלב לתובע. מכאן, שלא מדובר במשקל חריג אותו נאלץ להרים, כפי שהתובע מציין בעצמו, לכל היותר מדובר בהרמת מטען במשקל רגיל, אותו נהג התובע להרים כפי הצהרתו, ולכל הפחות, כפי גרסת מר פריאן, לא היו במקום מטענים כבדים להרמה - כלל. לא התעלמתי מחוו"ד של פרופ' צבי ורד מטעם ביהמ"ש (במ/1) הרואה באירוע של הרמת משא כבד "אירוע חריג מקדים לאוטם שריר הלב" (עמ' 3 לחווה"ד), ולפיכך מכיר באירוע כחריג, ולכן ככזה הנכנס לגדר הגדרת ה"תאונה", במבחן התוצאה. אלא שבחקירתו הנגדית לב"כ הנתבעת מסכים כי לא היתה כל אינדיקציה בכתובים לסיבת אירוע הלב הראשון - היינו הרמת משקל כבד - ואף מסכים כי לאדם יתכן שיתרחש אירוע לב ספונטנית. כמוכן מסכים כי יש לראות באירוע שכזה כתאונת עבודה כאשר מדובר באירוע שמתרחש בעבודה וכן כאשר מדובר בפעילות חריגה. לשאלה מדוע פרופ' רביד מטעם התובע לא ראה כל פעילות חריגה במסגרת חוו"ד הראשונה (ת/2), לכך השיב, כי יש לעיתים בעיה באינטרפטציה לאדם מה מהווה אירוע חריג. (עמ' 79-80 לפרוטוקול). במילים אחרות, אין מנוס מלקבוע כי, לא מתרחשת כל אירוע חריג בעבודתו של התובע, בין אם תאמר כי הרים פח כבד ובין אם הפח אינו כבד, אין מדובר בהרמת משא יוצא דופן עבור התובע במסגרת עבודתו כפי שטרח וציין זאת בתצהירו שלו! לפיכך גם אין לומר כי עסקינן בתאונה, וכבר על הסף, בטרם נדרשנו להגדרת "אובדן כושר עבודה", אין מקום לקבל תביעת התובע בעילה זו. האם עסקינן במחלה התובע לאורך כל הדיון ובסיכומיו עומד על היות האירוע "אירוע תאונתי" היינו אירוע הנובע ממאמץ פיזי חריג. בכך בוחר התובע שלא להתייחס לפן המחלתי האפשרי על פי הגדרת הפוליסה, ולא אעשה כן אף אני. אובדן יכולת התובע לעסוק בעיסוקו ערב האירוע אפילו תאמר, כי ב"תאונה" עסקינן, עדיין יש לבחון כי אמנם נכנס התובע לגדר חלקה הראשון של הגדרת אובדן כושר עבודה, היינו, כי נשלל מהתובע בשיעור של 75% לפחות, הכושר להמשיך בעבודתו ערב האירוע. לטעמו של ב"כ התובע בסיכומיו, לתובע 82% נכות פיזית משוקללת לאור האירוע נשוא כתב התביעה על החמרותיו הן בהיבט הקרדיולוגי והן בהיבט הנפשי על פי המומחים השונים מטעמו, ועותר להכיר בשיעור נכות זה כנכות התובע. לעניין הקרדיאלי, מבקש ב"כ התובע לסמוך על קביעות פרופ' רביד מטעמו מאחר וגם הנתבעת מסתייעת בשרותיו. לאור חוו"ד מיום 27.7.04 (ת/3) לתובע כאמור 82% נכות לצמיתות ואבדן מוחלט של כושר עבודתו. עוד הוסיף ב"כ התובע, כי יש להעדיף חוו"ד זו על פני חוו"ד מומחה הנתבעת ומומחה ביהמ"ש בהיותו מי שמומחיותו רבה משל קרדיולוג, למרות היותו מומחה בתחום הפנימי ובמנהל רפואי, מאחר והוא רואה את החולה "כולו" (עמ' 37 לפרוטוקול מ- 3.12.07). באשר למומחה ביהמ"ש, פרופ' ורד, ציין כי קביעותיו ולפיהן לתובע 40% נכות בין שתי תקופות האוטמים שחווה (2/99-4/04) ו- 25% לאחר החלמה מהאוטם השני ומניתוח המעקפים, בהיות קביעות אלה מבוססות על נוסחן הישן של תקנות המל"ל, אין לראות את עדותו כאילו לא היתה משתנית לו נקבעה הנכות על פי התקנות החדשות, מה גם ששיעור הנכות בן 25% אין לו על מה לסמוך בהיות התובע מי שאינו מסוגל גם לעבודה שאינה דורשת מאמץ גופני, לאחר שפרופ' ורד לא ביצע לתובע בדיקות מטעמו, לרבות בדיקת מאמץ וטליום ואינו יודע כמה כלי דם חסומים נותרו לתובע, במיוחד לאחר שהתובע נכשל בבדיקת מאמץ שביצע. בנוסף, ציין, כי כמו יתר המומחים קבע פרופ' ורד שהתובע אמין, נמנע מלבצע מאמץ, ועובד כיום כפקיד מודיעין, עבודה שאינה דורשת מאמץ פיסי בניגוד גמור לעבודתו הקודמת. בנוסף ציין, כי פרופ' ורד לא בדק האם קיימת נשמת לאחר מאמץ כפי דרישת תקנה 9(1)(ג)(4) הקובעת בצידה 50% נכות. לטעם ב"כ התובע לתובע קיימת נשמת לאחר מאמץ. עוד נטען כי פרופ' ורד התעלם מהקביעות שלתובע מצב פוסט טראומטי. לו התייחס לעניין זה אין ספק כי היה קובע לתובע 50% נכות (ר' המאמרים שצורפו כ- ת/15 ו-ת/16 שפרופ' ורד בין מחבריהם ולפיהם מצב פוסט טראומטי מפריע לשיקום חולי לב ומקטין סיכויי החלמתם). ב"כ התובע אף תקף קביעת פרופ' ורד לעניין שיעור הנכות בין שני האירועים (40%) מאחר ולא בדק מה יכול היה התובע לבצע למרות ששב לכאורה לעבודה. אשר למומחה הנתבעת בתחום הקרדיאלי ד"ר טובי רסין ציין ב"כ התובע, כי גם הוא לא ביצע לתובע בדיקות נדרשות דוגמת אקו לב, אקו קרדיוגרם, צנתור, מיפוי לב, ובדיקת מאמץ וכיצד יכול היה לקבוע את שקבע? ויותר מכך מומחה זה אף לא בחן את תוצאות בדיקת המאמץ אותה ביצע התובע והופסקה מאחר ולא יכול היה לעמוד בה. ב"כ התובע הוסיף, כי ד"ר רסין לא עיין כלל בחוו"ד מומחה ביהמ"ש פרופ' ורד, ואף לא בחן האם התובע סובל מנשמת לאחר מאמץ, עובדה היכולה להצדיק אחוזי נכות גבוהים יותר לפי תקנות המל"ל. כמו כן הפנה אף לפסיקה בה צוין כי עדותו של ד"ר רסין הינה מגמתית. אשר לנכותו הנפשית של התובע ביקש ב"כ התובע בסיכומיו להעדיף את חוו"ד של ד"ר רזניק (50%) על פני חוו"ד מומחה ביהמ"ש ד"ר לריה (5%), תוך הדגשה כי הנתבעת משכה את חוו"ד בתחום הפסיכיאטרי וכי אין בפני ביהמ"ש חוו"ד מטעמה בתחום זה. ב"כ התובע הפנה לחוו"ד של ד"ר פסקל מטעמו שקבעה לו תחילה 50% נכות בשל P.T.S.D. ולאחר מכן הגדילה אחוזי נכותו בשל האירוע השני ל-75% נכות. ב"כ התובע מדגיש כי ד"ר פסקל טיפלה בתובע בעצמה (ר' ת/14 כרטיסיות הטיפול בו) ומסרה עדותה מידיעה אישית אודותיו ולכן יש לקבל דעתה בעינינו. כאן המקום לציין כי לא היתה סיבה להתייחס בסיכומים לחוו"ד של ד"ר פסקל לאחר שהוסכם כי חוו"ד תשמשנה כתצהירים בלבד ולא כחוו"ד. אשר למומחה בתחום הפסיכיאטרי מטעמו, ד"ר רזניק, ציין כי לחווה"ד מתאריך 10.9.2006 (ת/10) צורפה תוצאת בדיקה וחוו"ד שנערכה ע"י ד"ר צוקרמן (ת/15). ב"כ התובע הדגיש את הגינות מומחה זה שקבע 50% נכות למרות שידע כי ד"ר פסקל קבעה 75% נכות, כאשר ציין כי מדובר בקביעה מוקדמת מידי, כאשר עד לאירוע השני סבל התובע מ-30% נכות זמנית שגדלה ל- 50% לצמיתות. אשר למומחה ביהמ"ש ד"ר לריה, שקבע כאמור 5% נכות לצמיתות, ציין ב"כ התובע כי זו אינה מעודכנת מאחר ולא עמדו לנגד עיניו חווה"ד האחרונה של ד"ר רזניק מטעם התובע והנספח לה מטעם ד"ר קרצמן סמיון, כמו גם אינה אותנטית מאחר ומתיימרת להציג מצב רטרואקטיבי 7 שנים קודם נתינתה בעוד מצד התובע ניתנו חוו"ד ע"י מי שטיפל בתובע (ד"ר פסקל). כמו כן קביעת מומחה ביה"מ כאילו הממצאים שנמצאו אצל התובע ושכללו את אותם ממצאים הנדרשים לקביעת נכות בשל PTSD אלא שלא בעוצמה המספקת, אין להם על מה לסמוך לאור העובדה ולפיה לא ערך לתובע בחינה לבדיקה כמותית שלהם כמו "מבחן המילטון" להערכה כמותית של דיכאון, או מבחן "קאפס" (נ/6). מנגד, ממומחה התובע, ד"ר רזניק, כן ערך מבחנים כמותיים לתובע, כפי שגם ערך לו ד"ר זלוטוגורסקי מטעם הנתבעת וקבע כי הינו סובל מ-PTSD. לטעמו, מומחה ביהמ"ש מודה, כי ערך הבחינה רק על סמך שיחה עם התובע, עם אשתו ועם עוד חברה. ב"כ התובע ראה הבדל עצום בין מצבו האובייקטיבי של התובע למצב כפי שמצאו ד"ר לריה וביחס לנכותו המינורית כפי שנקבעה ע"י מומחה זה. ב"כ התובע אף מתרעם על ההבחנה שמבצע ד"ר לריה בין יכולתו של התובע לעבוד מחד לבין חוסר יכולתו התפקודית לקיים חיי חברה, אישות, וזוגיות שמהווה לטעמו הבחנה מלאכותית, במיוחד לאור קביעת מומחה זה כי התובע אמין (עמ' 88 לפרוטוקול), ויש לכן לקבל את טענותיו כעובדות. ולבסוף, בהעדר חוו"ד מטעם הנתבעת לעניין הנפשי, לאחר שנמשכה כאמור, אין יכולה הנתבעת לסמוך ידה על ממצאים אלה ולפיכך ביקש לקבל את קביעות מומחי התובע כאמור. לנוכח קביעות רפואיות אלה ביקש ב"כ התובע לקבוע כי התובע איבד כדי 75% לפחות מכושר עבודתו וכן אינו מסוגל לעסוק בכל עיסוק סביר אחר התואם את השכלתו, הכשרתו וניסיונו ולכן הינו בלתי כשיר מוחלט לעבודה לאחר שקודם למקרה הביטוח עבד בעבודות שחייבו מאמץ פיזי גדול מידי יום, שאינו יכול לבצען כיום. עבד 10 שעות ביום, במהלכן ביצע עבודות קרצוף שטיחים ורצפות, פוליש קריסטל, טיפול בפרקטים, ליטוש שיש, עבודות אחזקה כלליות, ניקוי גגות, פתיחת מרזבים והכנת מבנים לאחר בניה או שיפוץ. התובע הדגיש, כי לאחר האירוע השני ב-12/04 נותר לחברה לקוח אחד בלבד- משרד הביטחון, ואילו כיום נותר לחברה עובד נוסף אחד בלבד למעט התובע. עוד הוסיף, כי התובע בוטח כמי שמבצע עבודה פיסית ולכן כיום במצבו אינו יכול לבצע עבודה זו. 21. הנתבעת מצידה מציינת, כי התובע בעצמו מודה שעד לאירוע השני לא השתנה מצבו התעסוקתי רבות, לאחר ששב לעסוק בעבודתו הקודמת. מצבו השתנה לרעה רק לאחר האירוע השני. זאת למד ב"כ הנתבעת מהמומחים השונים בתיק. כך מפרופ' ורד בחקירה נגדית שנערכה ע"י ב"כ התובע לאחר שמסר כי התובע ציין בפניו ששב לעבודה מלאה תוך שינוי אורח חייו ואף האמין שהצרות מאחוריו (עמ' 73 ,74 , 83 לפרוטוקול מ- 4.12.07), כפי שגם העיד המומחה התעסוקתי מטעם התובע פרופ' כראל (עמ' 54 לפרוטוקול מ-3.12.07), ולאלה יש להוסיף את חוו"ד מומחה ביהמ"ש לתחום התעסוקתי ד"ר רורליך המציין כי לפי דברי התובע הוא שב לעבודתו הקודמת לאחר האירוע הראשון, ושינה עיסוקו רק לאחר האירוע השני. מכאן, גרס ב"כ הנתבעת, שהתובע במועד הגשת תביעתו שב לעבודתו הקודמת ואין כלל לדון בתנאי השני המתייחס לעיסוק סביר אחר. עם זאת, מאחר והמומחים ציינו כי השיבה לעבודתו זו היתה מעט מוגבלת , הדגיש ב"כ הנתבעת כי על התובע להוכיח כי חל מקרה הביטוח. עוד הדגיש, כי מומחה התובע, פרופ' רביד, מתייחס רק לאירוע השני, וכך גם פרופ' לרמן מטעם הנתבעת המציין כי התובע לא איבד כדי 75% מכושרו לעבודתו המקורית. עוד הדגיש, כי לפי מומחה ביהמ"ש קודם לאירוע השני לתובע לא נותרה נכות נפשית כלשהי ולכן אין פגיעה בתחום זה בכושרו לעבוד. לגבי הנכות הקרדיאלית זו עמדה זמנית על 40% לפיכך לא איבד את יכולתו לעבוד כדי 75% הנדרשים בפוליסה. באשר לתקופה שלאחר האירוע השני, הדגיש ב"כ הנתבעת כי לגבי תקופה זו, לא תוקנה התובענה, לפיכך, אין אפשרות לתבוע בגינה. בכל מקרה, לא הוכח כי התובע אינו מסוגל לעסוק, ביחס לתקופה זו, בעיסוק סביר אחר. לכך אתייחס בהמשך. אבדן כושר העבודה בין שני האירועים בחינת חומר הראיות מעלה, כי המחלוקת העמוקה יותר אינה מתייחסת ליכולת התובע לשוב לעבודתו טרם האירוע הראשון לאחר האירוע השני אלא דווקא לאחר האירוע הראשון. כבר עתה אומר, כי לטעמי, למרות הקטנת היקף העיסוק לאחר האירוע הראשון, עדיין לא נמנע התובע לחלוטין מלבצע את שביצע ערב האירוע הראשון, כשבפועל הינו מבצע עבודתו באופן דומה למדי, באופן שניתן לקבוע לגביו כי אינו מהווה פגיעה העולה כדי 75% או יותר בכושרו לבצעה, ואסביר. ד"ר מונל רורליך, מומחה ביהמ"ש בתחום התעסוקתי מציין בחוו"ד (במ/3) שנמסרה ביום 14.1.07, מפי התובע, כי לאחר האירוע הראשון שב לעבודתו לאחר תקופת התאוששות אם כי בהיקף מופחת עקב קושי תפקודי בה גם המשיך לעבוד עד לאירוע השני ב-4/04 לאחריו עבר ניתוח מעקפים. (פרק הדיון והמסקנות של חווה"ד). במסגרת חקירתו הנגדית בביהמ"ש, מציין, כי חזר לעבודתו הקודמת בהיקף מופחת (עמ' 123 לפרוטוקול). גם פרופ' צבי ורד מומחה ביהמ"ש מתייחס לנושא זה בחוו"ד (במ/1) ומציין כי התובע מסר לו מפורשות, כי לאחר האירוע הראשון שב "לעבודה מלאה למעט מאמצים פיסיים משמעותיים" (עמ' 3 לחווה"ד). משנשאל על כך בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובע השיב כך: "...אני במקרה זוכר היטב את השיחה בינינו, חד משמעית שאלתי אותו בצורה ברורה והוא אכן אמר והתבטא ' אני הרגשתי שכל הצרות מאחורי' כלומר חזר בהתלהבות לעבודה וחשב שלא יהיו לו בעיות אחרי ששמו לו את הסטנט..הוא חזר לעבודה מליאה, תוך שהוא מקפיד ושינה את אורח חייו, ועם זאת חש סחרחורת והתקפי חולשה מפעם לפעם, כפי שכתבתי. מדובר על שנתיים בערך"(עמ' 73 לפרוטוקול מ- 4.12.07) מעבר לכך ובמהלך חקירתו הנגדית של התובע הוצגו לו צילומי וידאו שבוצעו בסתר בתקופות שונות לפני האירוע השני ולאחריו. בצילום הוידאו שבוצע קודם לאירוע השני ב- 23.12.2003 רואים את התובע כשהוא מרים סולם. (עמ' 118 לפרוטוקול ). בכך יש כדי לתמוך בעובדה ולפיה לאחר האירוע הראשון ובתום תקופת ההחלמה שב התובע לבצע את מלאכתו הקודמת, אם כי במגבלות מסוימות שנטל על עצמו. בכך, יש כדי לקבוע כי התובע, אינו מאבד את כושר עבודתו כפי דרישת הפוליסה עוד ביחס לתנאי הראשון שלה. היינו לא נשללה מהתובע כדי 75% לפחות היכולת לעסוק בעיסוקו ערב האירוע. מסקנה זו נלמדת למעשה מראיות שמקורן בתובע עצמו. התובע יכול היה לצרף לראיות תיעוד כלכלי מתאים להכנסות עסקו בתקופה הרלוונטית שיצביע על ירידת הכנסות העסק כחלק מחסרונו של התובע בניהולו או בדבר הצורך מהעסקת עובדים אחרים במקומו אך לא מצאתי לכך כל ראיה. תימוכין נוספים למסקנתי ניתן למצוא בחוו"ד מומחי ביהמ"ש, בין פרופ' ורד המקנה לתובע 40% נכות קרדיאלית לתקופה שבין התאונות, ובתוספת חוו"ד של ד"ר לריה שאינו מעניק לתובע כל נכות לצמיתות ביחס למצבו לאחר האירוע הראשון, לפיכך סך נכותו הינה בת 40%. סוג הנכות שהוענק הינו על בסיס תפקודי כאמור בתקנות המל"ל. לפיכך, אין מנוס מלקבוע כי נכותו, אינה מגעת לכדי 75% תפקודית, כפי שגם בפועל לא הפסיק התובע את מלאכתו המקורית לחלוטין אלא ערך לה התאמה מסוימת למצבו. ולכן לתקופה שבין שני האירועים ולמעט תקופת אי הכושר המלא והחלקי הזמני, אין לומר כי הפוליסה חלה. אבדן הכושר לאחר האירוע השני אין חולק, כי בתקופה שלאחר האירוע השני התובע אינו שב לעבודתו ערב האירוע הראשון. השאלה הראשונה הצריכה להישאל הינה האם ביחס לתקופה זו יכול התובע ,למרות שלא עשה כן, ובהיבט הרפואי לשוב לעבודתו ערב האירוע הראשון? לטעמו של ב"כ התובע התשובה לכך הינה שלילית, והינו נסמך בעיקר על המומחים מטעמו, תוך ניתוח חוו"ד המומחים האחרים לטובת התובע כפי מיטב הבנתו. ב"כ הנתבעת סבור, כי התובע מסוגל לשוב ולבצע את עיסוקו המוצהר בהצעת הביטוח היינו "מנכ"ל חברת שמירה" וכן "מפקח על כ"א בחברת שמירה". לטעמו, תפקידיו אלה מבוצעים הלכה למעשה במסגרת עיסוקו החדש, ובזיקה לעיסוקו הקודם. בנוסף, סבר ב"כ הנתבעת, כי אחוזי הנכות שנקבעו לו על ידי מומחי ביהמ"ש לאחר האירוע השני, אין בהם כדי להציג נכות תפקודית כפי הנדרש בפוליסה, כאשר מומחה ביהמ"ש בתחום הקרדיאלי קובע 25% נכות לאחר ניתוח המעקפים, והמומחה בתחום הפסיכיאטרי קובע נכות בשיעור של 5% ובסה"כ 29% במעוגל, כאלה שאינם יכולים להביא ל-75% הנכות התפקודית הנדרשת בפוליסה. לאחר שקראתי חומר הראיות וסיכומי הצדדים הנני בדעה כי התובע מסוגל היה לשוב לעבודתו ערב התאונה אם כי לאחר התאמות מסויימות. תחילה אומר, כי התובע חזר לעבודתו ערב האירוע הראשון כשהינו סובל מ-40% נכות קרדיאלית. לפי קביעת מומחי ביהמ"ש נכותו קטנה לאחר ניתוח המעקפים והינה עומדת באופן משוקלל על 29%, לפיכך, מהפן הזה, קשה להלום את דרישות התובע לנכות תפקודית בת 75%. נסיונו של ב"כ התובע לקעקע חווה"ד של פרופ' ורד בעיקר מפן הבדיקות הנוספות שיכול וצריך היה לבצע לתובע ובמיוחד בפן הנשמת במאמץ, העשוי להגדיל את אחוזי נכותו, נלקח על ידי בחשבון, אמנם לא בוצעו בדיקות נוספות אך תפקידו של מומחה ביהמ"ש להעריך את נכות התובע. סברתי כי מומחה ביהמ"ש בתחום זה הינו מומחה בעל שיעור קומה שלא בחר צד במסגרת חוו"ד, העניק לתובע את שסבר שמגיע לו לפי מיטב הבנתו וידיעתו המקצועית. לפיכך, אין לקעקע חוו"ד זו. מיותר לציין, כי ד"ר רסין מטעם הנתבעת אף הוא סבור כי בסיכומו של יום לתובע 25% נכות, והוא מסוגל לבצע את מלאכתו ערב האירוע הראשון עם המלצה להימנע ממאמץ כמו זה הנדרש לביצוע עבודות ניקיון ואחזקה כפי שביצע קודם לכן. ואף מעבר לכך, פרופ' ורד, הינו מומחה ספציפי בתחום הלב, שלא כפרופ' רביד מטעם התביעה. כישוריו של פרופ' רביד ידועים ונהירים לכול אך השוואה במומחיות בעניין כה נדרש מחייבת את ביהמ"ש לקבוע, כי אין למעשה מומחה בתחום הקרדיולוגי מטעם התביעה. לפיכך, ומאחר ומומחה ההגנה יכול ויטה לצד ההגנה, כי אז בנסיבות סברתי כי יש לאמץ דווקא את חוו"ד מומחה ביהמ"ש בתחום זה המתבונן בסוגיה באופן אוביקטיבי, וקובע מפורשות לגבי מצבו לאחר האירוע השני כדלקמן: "לאחר תקופת החלמה מהאוטם השני וניתוח המעקפים, חזר מר מרזן בהדרגה לעבודה מליאה, אף כי לא חזר לסוג העבודה בה עבד לפני האוטם השני ובודאי האוטם הראשון; עובד כיום כ-10 שעות ביום כשומר. אמנם הוא משוחרר מתעוקה, אך אינו עוסק בפעילות גופנית סדירה ולכן גם לא היה מסוגל לבצע מאמץ נאות בזמן בדיקת המאמץ. עם זאת מקפיד על נטילת התרופות, לבושו והתנהגותו הולמים. בבדיקת הלב, הנזק לשריר הלב הוא קטן יחסית ומוגבל לאיזור הסרעפתי בלבד, ונראה שעיקר הנזק נגרם עוד בזמן האוטם הראשון, וכמעט ולא התרחשה פגיעה נוספת בזמן האוטם השני. נראה גם שניתוח המעקפים אותו עבר היה מוצלח, וכעת אין יותר הפרעה משמעותית באספקת הדם לאזורי הלב השונים ואין תעוקת חזה עובד 10 שעות ביום ללא הגבלה. על כן אני מעריך את דרגתו התפקודית הקרדיאלית כיום כדרגה תפקודית ראשונה, 'אין הגבלה בפעילות גופנית, פעילות גופנית שגרתית לא גורמת לעייפות, פלפיטציות, קוצר נשימה או תעוקת לב'-9 1 ג I - 25%" (ההדגשה במקור א'ב'). אשר ליכולתו התפקודית כפי דרישות הפוליסה מציין פרופ' ורד כי עניין זה מחייב בירור מכלול נכותו של התובע הינו גם נכותו בתחום הנפשי. במילים אחרות, בהיבט הקרדיאלי לבדו, אין כל מניעה כי התובע ישוב לעבודתו הקודמת. אם יכול היה התובע לעשות כן בשינויים מסוימים בנכות בשיעור של 40%, אין מניעה שיעשה כן בנכות העומדת על 25%, אפילו יידרשו מודיפיקציות בכל הקשור עם מאמץ פיזי בביצוע העבודה. באשר לנכות בתחום הנפשי, מומחה התביעה , ד"ר רזניק, מעניק לתובע בחוו"ד מיום 10.9.06 נכות בשיעור 50% לתקופת אי הכושר שלאחר האירוע הראשון למשך 4-5 חודשים, 30% נכות נפשית ממועד זה ועד לאירוע השני, ולאחר האירוע השני 50% לצמיתות ומסיק כי בשל כך התובע: "לא מסוגל לחזור לעבודה הקודמת, אך יוכל להמשיך לעסוק מספר שעות ביום בעבודות קלות, ללא אחריות וללא לחץ ומתח, כחלק חשוב מתוכנית השיקום" (עמ' 11 לחווה"ד ת/10). קודם לקביעה זו, ולבקשת הנתבעת נערכה לתובע בדיקה נוירופסיכולוגית ע"י ד"ר זלוטוגורסקי. חווה"ד הוגשה לתיק ביהמ"ש (ת/19). לאחר שביצע לתובע שורת מבחנים הגיע מומחה זה למסקנה כי: " כעת מתפקד בטווח הנורמה עד נורמה נמוך, שלא מהווה ירידה משמעותית מתפקודו המשוער הפר-מורבידי. אין עדות לדיספונקציה קורטיקלית מוקדית או הנמכה בתפקודים הקוגניטיביים השונים או בתפקודים האקזקוטיביים. בראיון ובתצפית הקלינית לא נצפתה הפרעה בהליך החשיבה, בתוכן החשיבה או בוויסות האפקטיבי. יש ביטויים לדאגה לבריאותו, cardiac anxiety ומדווח שנמצא במעקב פסיכיאטרי. ב-PTSD rating scale ובשאלון PDH לאבחון PTSD יש סימנים למצב בתר חבלתי קל." (עמ' 4 לחווה"ד). במילים אחרות, בעקבות שני האירועים מצבו הקוגניטיבי לאחר הבדיקות לא השתנה באופן מיוחד, ואשר למצבו הנפשי, זה מאובחן כמצב קל. גם מומחה התובע ד"ר רזניק דאג לערוך לתובע אבחון נוירוקוגניטיבי (ת/15 מ- 4.9.06) ע"י ד"ר סמיון קרצמן המסכם את הבדיקות שבוצעו לתובע כדלקמן: " התוצאות...מצביעות על קיומה של ירידה קוגניטיבית משמעותית. דפוס התגובות של הנבדק בבדיקה תואם לפתולוגיה מוחית אוטנטית. אין מדובר בהסתרה מכוונת או ברמיה" מומחה זה נחקר בביהמ"ש ולמעשה אינו משנה מחוות דעתו, יחד עם זאת המומחה מתייחס לאירוע הראשון בלבד ואינו מתייחס להשפעת האירוע השני על מצבו ועל המצב שבין שני האירועים. ביהמ"ש מינה כזכור את ד"ר לריה כמומחה מטעמו בתחום הפסיכיאטרי. בהתייחס למצב התובע לאחר האירוע השני ציין: "חלה החמרה בתגובה הנפשית של מרזן לאחר האירוע השני, גם בעוצמה וגם בגיוון-תסמינים, באורח המאפשר להמשיגה כהפרעת הסתגלות עם הפרעה בולטת ברגשות" (עמ' 12 לחווה"ד במ/2). לסיכום ממליץ המומחה כזכור על 5% נכות נפשית אלא שאת הנכות הנפשית הינו מייחס לבעיותיו החברתיות והאישיות אך לא כאלה שמשפיעות על יכולת תפקודו בעבודה ובהשתכרות שאלה נגרמות באופן ישיר ע"י המחלה הגופנית. במילים אחרות שיעור נכות זה אינו פוגע ביכולתו התעסוקתית של התובע. המומחה נחקר אודות חוות דעתו, ואינו חוזר בו ממנה. להיפך הינו מדגיש כי אין לתובע תסמונת דחק בתר חבלתית (PTSD). אמנם ד"ר לריה לא ערך לתובע מבחנים דיאגנוסטיים חיצוניים דוגמת בדיקת נוירופסיכולוגית או בדיקה נוירוקוגניטיבית, אך הבהיר עניין זה מפורשות כשאמר כי לצורך אבחון התובע הוא אינו זקוק למבחנים נוספים. (עמ' 93 לפרוטוקול מ-4.12.07). במצב דברים זה, אין לי אלא לקבוע, כי בהיבט הרפואי/תפקודי, אין מצבו של התובע מגיע כדי אבדן 75% מכושר עבודתו על פי תנאי הפוליסה. בקביעתי זו, לא התעלמתי מטיב העבודה הפיזית אותה ביצע התובע בין היתר בפועל, אפילו אתעלם מהגדרת עיסוקו בהצעות הביטוח, כמו גם לא התעלמתי מחוו"ד של מומחה ביהמ"ש ד"ר רורליך שאינו רואה אפשרות שכזו וזאת מאחר וסברתי, כי כאשר אין לתובע בעיות נפשיות פרטניות לעניין חזרה לעבודה יחד עם נכות קרדיאלית נמוכה מזו שהיתה לו לאחר האירוע הראשון, כי אז, יש להגיע למסקנה כי לכאורה הינו מסוגל לחזור לעבודתו כפי שביצעה ערב האירוע הראשון כפי שעשה כן ערב האירוע השני. כאן גם המקום לציין כי המומחים השונים שבדקו את התובע הצביעו על מהימנות תלונותיו, אך בין תלונות מהימנות לבין קביעה כי אינו מסוגל רפואית בשל בעיותיו הנפשיות והקרדיאליות לבצע מלאכתו ערב האירוע השני המרחק רב. עיסוק סביר אחר אפילו אמרתי כי התובע איבד את כושרו לעבודתו ערב האירוע הראשון, עדיין מוטלת עלי החובה לבחון האם אבדן זה אינו מונע מהתובע עיסוק סביר אחר בהתאם לניסיונו, השכלתו והכשרתו. בפרשת חסון הגדיר ביהמ"ש העליון את תוכנו של "העיסוק הסביר" כדלקמן: "אין צורך בזהות בין עיסוקו של המערער עובר לתאונה לבין עיסוקו לאחר התאונה. עם זאת צריך שה'עיסוק הסביר האחר' יהלום את השכלתו, את הכשרתו ואת ניסיונו של המבוטח. במובן זה ראוי שהעיסוק יעלה בקנה אחד עם מכלול ההקשרים התעסוקתיים של עבודתו הקודמת של המבוטח. עיסוק סביר הוא עיסוק שכל אדם סביר, בעל נתונים ורקע הזהים לאלה של המבוטח במקרה הנדון, היה רואה בו עיסוק חלופי שווה ערך לעיסוקו הקודם. כך גם ניתן להוסיף ולהגדיר 'עיסוק סביר' ככזה שאינו פוגע באופן משמעותי בכושרו להשתכר וכן מתאים לאורח חייו של המבוטח. ה'עיסוק הסביר' אינו בעל תכנים סובייקטיביים בלבד, כמו גם אינו בעל תכנים אובייקטיבים בלבד. העיסוק הסביר הוא בעל ממד סובייקטיבי וממד אובייקטיבי. סובייקטיבי, שכן המבוטח צריך שאותו 'עיסוק' יתאים לאורח חייו ולנטיותיו התעסוקתיות. אובייקטיבי, שכן את אותו 'עיסוק סביר' יבחן בהתאמתו לאדם הסביר בעל נתוני השכלה והכשרה כשל המבוטח (ראה בעניין זה גם את דעתו של השופט י' חג' יחיא בע"א (ת"א) 595/89 ע' מזרחי ואח' נ' יהודה חברה לביטוח בע"מ (להלן - עניין מזרחי [19])). את ה'עיסוק הסביר' יש למדוד על-פי 'סוג ההתמחות' - אם היא כוללת אפשרויות רבות או שמא היא תוחמת את העוסק בתחום עיסוק צר. ככל ש'סוג ההתמחות' צר, והעובד הגיע לרמת מיומנות גבוהה יותר, כך יקשה למצוא לאותו עובד 'עיסוק סביר' שאינו דומה דמיון רב לעיסוקו הקודם. ככל ש'סוג ההתמחות' של העובד עובר לתאונה רחב יותר, והוא טרם רכש מיומנות גבוהה יותר, כך יקל למצוא 'עבודות סבירות' שוות ערך לעבודתו הקודמת של אותו עובד. לעניין זה יפים דבריו של השופט חג' יחיא בעניין מזרחי הנ"ל [19], שם מאמץ השופט המלומד את הגישה שלפיה קיים יחס הפוך בין המאמץ וההשקעה שהמבוטח השקיע ברכישת מקצועו ובין היקף העיסוקים שייראו סבירים לגביו. 'ככל שמקצועו הקודם של המבוטח חייב השכלה מיוחדת או מיומנות מקצועית מיוחדת, יהיה מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו קטן יותר ואילו ככל שמקצועו הקודם של המבוטח היה פשוט יותר מגוון העיסוקים שייחשבו סבירים לגביו גדול יותר'. ברוח זו קבע השופט מלץ בע"א 572/89 מוסה עדני ובניו בע"מ ואח' נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ [7], כי יש לפרש את המונחים 'ניסיון', 'הכשרה' ו'השכלה' כבעלי זיקה לעיסוקו של המבוטח לפני האירוע נושא חוזה הביטוח. זיקה ולא זהות. המשמעות אינה הגבלה לביצוע אותן פעולות ממש שהרי מדובר במפורש ב'עיסוק סביר אחר', כאשר נדרש קשר כלשהו בין העיסוק הקודם לעיסוק החדש מבחינת הנושא או המיומנויות הדרושים בכל אחד מהם. באותו עניין קבע השופט מלץ, כי המערער (שם), מבוטח שעבד בעבודה פיזית, לקה בלבו ולאחר מכן עסק בפיקוח על עובדים ובהדרכתם וכן בקשר של משא ומתן עם קליינטים במקום עסקו הקודם, עוסק בעיסוק סביר המתאים להשכלתו, להכשרתו ולניסיונו. לדעתי, אין הכרח בקיומו של קשר הדוק בין עיסוקו של המבוטח בעבר לבין ה'עיסוק הסביר' המצוין בחוזה הביטוח. ככל שהעיסוק שבו יוכל המבוטח לעסוק ידמה לעיסוקו הקודם, כן יקל על בית-המשפט לקבוע כי מדובר בעיסוק סביר. עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם למבוטח כמה כישורים השווים בדרגתם. אובדן כושר העבודה מונע מהמבוטח לעסוק בעיסוקו הקודם, אולם השכלתו, הכשרתו וניסיונו בעיסוק אחר 'שווה ערך', יאפשרו לו לנצל את כישוריו הנוספים". כיום עובד התובע, לפי עדותו, 10 שעות ביום (עמ' 99 לפרוטוקול), אותה חברה בבעלותו ממשיכה ומתפקדת כמעסיקתו גם כיום (עמ' 100 לפרוטוקול), במהלך עבודתו הינו נפגש לדבריו בין 20-50 איש (עמ' 101 לפרוטוקול) ולפי חווה"ד של ד"ר לריה מפי התובע הוא נפגש עם כ-200 איש ביום (עמ' 10 לחווה"ד במ/2), במהלך עבודתו זו הינו עומד חלק מהזמן, ומבצע מלאכות קלות כמו הליכה לדואר, מסייע בהרמת שקיות (עמ' 108 לפרוטוקול). בכך, יש כדי לענות על מבחני הפסיקה לעיסוק סביר אחר, היינו כי התובע עובד בחברה השייכת לו ואף מעסיק עובד אחד נוסף לפחות, הוא עושה כן לאורך שעות לא מעטות במסגרת משרה מליאה, אין כל הוכחה ראויה כי שכרו של התובע ערב האירוע השני פחת לעומת שכרו לאחריו, ולפיכך, אין לקבוע כי העיסוק האחר בו הינו מתעסק כיום אינו עיסוק סביר בהתאם לניסיונו כמנהל, כאשר בנסיבות השכלתו אינה רלוונטית שכן עבודתו בעבר כמנקה לא חייבה השכלה מיוחדת, וכך גם לא נדרשה לעבודתו הקודמת הכשרה יוצאת דופן. מכאן, שניתן לקבוע כי הינו מסוגל לעבוד בעיסוק סביר אחר בדיוק כפי שהוא מבצע בפועל. תימוכין נוספים לכך ניתן למצוא בחוו"ד המומחה התעסוקתי מטעם ביהמ"ש ד"ר רורליך, הקובע בחוו"ד (במ/3) כי לתובע שילוב בעיות רפואיות בתחומים הקרדיאלי,הפנימי, הנפשי והקוגניטיבי המוליד 40% נכות, ומוסיף: "לגבי כושר עבודתו ניראה שהנ"ל אכן אינו כשיר לעיסוקו הקודם (כמו שתואר על ידו) מבחינת יכולת לנהל עסק גדול, לבצע נסיעות ארוכות ולהשתתף בפעילות פיזית של העסק, אך הנ"ל מסוגל לעבודה במשרה מלאה במגבלות של הימנעות ממאמץ פיזי קשה, או הרמת משאות כבדים או עמידה במצבי מתח קשים, או במטלות הדורשות יכולת קוגניטיבית גבוהה. ולכן יכול להמשיך בעיסוקו כ'דורמן' או בעיסוקים אחרים כגון:נהג שליחויות(של דברי דואר קלים) או ע. משרדית בחב. שמירה או במ. הרישוי וכדומה". בחקירתו הנגדית מאשר ד"ר רורליך כי התובע מסוגל לבצע עבודות אחרות בהתאם לכישוריו ערב האירוע, ומחזק לכן את חוות דעתו המקורית. סיכום לאור כל האמור לעיל אין מנוס מלקבוע כי דין תביעת התובע להידחות. תביעת התובע בכל הקשור עם נכותו דינה דחייה בשל התיישנות. בכל הקשור עם אובדן כושר העבודה, התובע אינו מוכיח כי עסקינן בתאונה כפי הגדרת הפוליסה. אפילו הוכיח כדבר הזה ועבר משוכת הצורך בתיקון התובענה והוספת האירוע הנוסף מ-2004 ,כפי שסברתי אף אני בהיות אירוע זה החמרת מצב קיים, עדיין מצאתי כי שב לעבודתו ערב האירוע הראשון ולמשך התקופה שקדמה לאירוע השני אפילו שיבה זו לא היתה למלוא העיסוק הרלוונטי. לפיכך לא נפגע כושר השתכרותו כדרישת הפוליסה בתקופה שבין האירועים למעט תקופת אי כושר מסוימת מיד לאחר האירוע הראשון. באשר לתקופה שלאחר האירוע השני, מצבו הגופני בהיבט נכותו התפקודית לא השתנה באופן דרסטי, אלא שהתובע בחר לעבור לעיסוק אחר. גם מעבר זה לעיסוק אחר תואם את תנאי הפוליסה כעיסוק סביר אחר בהתאם לניסיונו, השכלתו והכשרתו, ומבוצע הלכה למעשה. לפיכך כאמור הפוליסות אינן חלות ודין התביעה להידחות. בנסיבות העניין, ולאחר שיקול דעת, סברתי כי לא יהא זה נכון לעשות צו להוצאות. זכות ערעור למחוזי בתוך 45 ימים מיום קבלת עותק פסה"ד.