פסק דין 1. ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות בת"א 1147/98 (כב' השופטת אסתר שטמר) אשר דחה את תביעתו של המערער לתשלום תגמולי ביטוח מן המשיבה 1, ואת תביעתו של המערער לתשלום פיצויים מן המשיב 2. 2. רכבו של המערער, מונית מסוג מרצדס נגנב ביום 23.12.97. המשיבה 1 הינה חברת הביטוח שביטחה את הרכב כנגד סיכון של גניבה. המשיב 2 הוא נהג, אשר ברשותו היה הרכב בעת הגניבה. 3. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, ביום 23.12.97 החנה המשיב 2 את הרכב ויצא לקנות לעצמו מנת פלאפל בדוכן סמוך. המשיב 2 נעל את הרכב, הגיע לדוכן, הניח את המפתחות על הדלפק, ונעמד בסמוך לדלפק "בהמתינו למנת הפלאפל ועד לתשלום". באותם רגעים, הגיח אדם, נטל את המפתחות, רץ לעבר הרכב, התניע אותו וברח. 4. המערער הגיש תביעה לתגמולי ביטוח מן המשיבה 1. בתחילה טענה המשיבה 1 כי בבדיקת פוליגרף שנערכה למשיב 2 נמצא כי הוא השאיר את מפתחות הרכב בתוך הרכב, ומשום כך סירבה המשיבה 2 לשלם את תגמולי הביטוח. בהמשך, ניתנה החלטה על ידי בית משפט קמא שלא לקבל את ממצאי בדיקת הפוליגרף כראיה, וסוגייה זו אינה עומדת על הפרק בערעור שבפנינו. המשיבה 1 הוסיפה וטענה כי לא נתקיים תנאי מקדמי של הפוליסה, לפיו על המבוטח להתקין מיגון מסוג "בטכונית" ברכב (להלן: התנאי המוקדם). כמו כן, טענה המשיבה 1, כי אם תחויב בתשלום תגמולי הביטוח, יש להשית את תשלומם על הנהג, שהתרשל (המשיבה 1 שלחה הודעת צד ג' למשיב 2). המערער טען כי התנאי המוקדם בטל, ומכל מקום, אין לו נפקות לאירוע גניבת הרכב. המערער תבע, כאמור, את תשלום שווי הרכב גם מן המשיב 2. 5. בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בתנאי המוקדם בפוליסת הביטוח של התקנת מיגון מסוג בטכונית, ודחה את טענות המערער לגבי תחולת התנאי ונפקותו. משום כך, הוסיף וקבע בית משפט קמא, אין המשיבה 1 חייבת בתשלום תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה. בית משפט קמא ציין בנוסף (למעלה מן הצורך לשיטתו), כי סכום תגמולי הביטוח, אילו היה חיוב לשלמם, היה בהתאם לחוות דעת שמאי שהוגשה על ידי המערער, שנקבה בסכום של כ70,000- ש"ח, ולא כרשום בפוליסה. בהתייחס לתביעה נגד המשיב 2, קבע בית משפט קמא, כי התנהגותו היתה "סבירה ועל כן גם בלתי רשלנית", ודחה את תביעת המערער כנגדו. 6. ואלה בתמצית, עיקר טענותיו של המערער: I. התנאי המוקדם לא חל שכן אי התקנת אמצעי המיגון לא השפיעה על מקרה הביטוח. II. המשיבה 1 לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי לא היתה מתקשרת בחוזה הביטוח, אם היתה יודעת כי הרכוש לא יהיה מוגן באמצעי הנדרש. III. המערכת שהותקנה ברכב בפועל עונה על התנאי של מערכת מסוג בטכונית. IV. הסתמכות המשיבה 1 על התנאי המוקדם צריכה היתה להעשות בתום לב. V. התנאי המוקדם לא עומד בתנאים הנדרשים בהתאם לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח) ותקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (צורת הפוליסה ותנאיה), התש"ם - 1980 (להלן: תקנות הפיקוח), ולכן הינו בטל. VI. ערך הרכב לקביעת סכום תגמולי הביטוח צריך להיות מחושב לפי הסכום הנקוב בפוליסה ולא לפי חוות דעת השמאי. VII. המערער זכאי לריבית מוגדלת בהתאם לסעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח. 7. ואלה בתמצית, עיקר טענותיה של המשיבה 1: I. על המערער מוטלת החובה להוכיח כי התמלאו דרישות התנאי המוקדם. II. מערכת המיגון שהותקנה ברכב לא ענתה על התנאי של מערכת מסוג בטכונית. III. על המערער היה להוכיח כי אי קיום התנאי המוקדם לא היה משפיע על קרות ארוע הביטוח. IV. התנאי המוקדם צוין בהבלטה מיוחדת. מכל מקום, המערער ידע עליו. V. ערך הרכב צריך להיות מחושב לפי חוות דעת השמאי. VI. אין מקום לפסיקת ריבית מיוחדת. 8. בין המערער למשיבה 1 נחתם חוזה ביטוח שכותרתו "פוליסה לביטוח כלי רכב שאינם פרטיים ושאינם מסחריים עד משקל 4 טון" (להלן: הפוליסה). פיסקה 2 לפוליסה עוסקת בביטוח הרכב, ומתייחסת, בין היתר, לסיכון של גניבה. בסוף הפוליסה מופיעה פיסקה הנקראת "סייגים כלליים לחבות החברה". בהמשך לפיסקה זו, קיים בפוליסה פרק הנקרא "תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה". לפוליסה צורפה רשימה (המהווה, בהתאם לרשום עליה, חלק בלתי נפרד מהפוליסה) המכילה פרטים שונים. בתחתית אותה רשימה מופיעה ההערה הבאה, היא התנאי המוקדם: "מותנה ומוסכם כי תנאי מוקדם לכסוי פריצה לרכב ו/או גניבת הרכב כולו, בקיום והפעלת מיגון מסוג 'בטכונית' וגם מערכת אזעקה המגינה על כל הפתחים, הפנסים ושמשות הרכב.". ניתן להבחין, והמשיבה 1 לא חלקה על כך, כי גודל האותיות בהן רשום התנאי המוקדם זהה לגודל האותיות האחרות שברשימה. כמו כן, לא נטען כי התנאי המוקדם היה רשום באותיות בצבע שונה. 9. כאמור, על סמך התנאי המוקדם, קבע בית משפט קמא כי המשיבה אינה חייבת בתשלום תגמולי הביטוח, שכן המערער לא עמד בדרישת התנאי המוקדם להתקנת מיגון מסוג בטכונית. 10. השופטת קמא נדרשה לשאלת תוקף התנאי המוקדם. בהקשר זה, הפנה בית המשפט קמא להוראות סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, הקובע כך: "תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם." 11. בערעור, מפנה המערער גם להוראת תקנה 3 לתקנות הפיקוח הקובעת כך: "סייג לחבות המבטח או להיקף הכיסוי יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו או יובלטו במיוחד על ידי שימוש באותיות שונות או בצבע שונה." 12. אין חולק, כי התנאי המוקדם הוא תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה, כאמור בסעיף 3, וכאמור בתקנה 3 הנ"ל. השאלה הינה, אם כן, האם עומד התנאי בדרישות חוק חוזה הביטוח והתקנות. 13. מקריאת סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח עולה, כי תנאי להסתמכות המשיבה 1 על התנאי המוקדם הינה כי זה יהיה רשום בסמוך לנושא שהוא נוגע בו, או יצוין בהבלטה מיוחדת. 14. בע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' ישר ואח', פ"ד מט(2) 763 נאמר לגבי מטרתו של סעיף 3 הנ"ל כך (עמ' 768 - 770): "... סעיף 3 קובע את החובה להבליט הגבלות לחבות המבטח ... ... שתי החלופות [של סעיף 3] צריכות להיקרא כמכוונות לאותה מטרה: מניעת הבלעה של תנאי או סייג ... סעיף זה כלול בין הוראותיו הקוגנטיות של חוק חוזה הביטוח. לפי האמור בסעיף 39(א) לחוק, חובה על המבטח להיזקק לפחות לאחת מהדרכים המוצעות ... החוק, כשלעצמו, מסתפק באמצעי טכני מינימאלי לצורך מתן תקפות לסיוג חבות המבטחת. ברע"א 3577/93 [8], בעמ' 83-82, התייחסתי לתוכנו של סעיף 3: 'החוק מתנה הכרה בסייג לחבות בכך שתקויים הוראתו של הסעיף האמור על-פי סעיף 3 סייג החבות או התנאתה תלויים בהופעת הסיוג או ההתניה סמוך לנושא הנדון (הנושא המסווג או המותנה) או הבלטה מיוחדת שלו. סעיף 3 לחוק משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח. הסעיף אינו מאפשר למבטח להגניב לפוליסה תניות המסייגות את החבות. החוק מטיל נטל על המבטח כדי להעלות את ההסתברות שהמבוטח ידע את הסייגים לחבות' ... ...הסעיף אמנם אינו מטיל חובת הודעה בעל-פה, אך תכליתו היא להסב את תשומת לבו של המבוטח אל הגבלות החבות של המבטחת. הדבר ניבט מכותרתו של הסעיף, מתוכנו ומדברי ההסבר שליוו את הליך החקיקה ... ... אין די להתנות את חבות החברה במקום שיגרתי כלשהו שבפוליסת הביטוח בין 'האותיות הקטנות' הרגילות." ר' גם ע"א 5757/97 אליהו, חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ואח' (טרם פורסם). 15. בית משפט קמא ציין, כי התנאי המוקדם מופיע ברשימה המצורפת ולא בפוליסה, ואין הוא סמוך לנושא הגניבה. על כך אין מחלוקת. עם זאת, קבע בית משפט קמא, כי "אין ספק כי התנאי צוין בהבלטה מיוחדת". למסקנה זו, אין בידינו להסכים. 16. מהי הבלטה מיוחדת? ניתן לטעון כי תקנה 3, שנוסחה הובא לעיל, קובעת מהי הבלטה מיוחדת: שימוש באותיות שונות או בצבע שונה. בענייננו, כאמור, התנאי המוקדם אינו רשום באותיות שונות או בצבע שונה. גם אם נניח, מבלי להכריע בכך, כי תקנה 3 לתקנות הפיקוח אינה ממצה את הדרכים האפשריות ליצירת הבלטה מיוחדת, אין אנו יכולים לקבוע כי במקרה הקונקרטי, התנאי המוקדם מסומן בהבלטה מיוחדת. השוני בין התנאי המוקדם לבין שאר המסמך, מבחינה צורנית, מתמצה בקו מקווקו לפניו, וקו דומה אחריו. יצוין, כי אין זה הקו המקווקו היחיד, ובדף עצמו קיימים קוים מקווקוים ומסגרות מקווקוות נוספות. לא ניתן, אפוא, להסיק כי התנאי מסומן בהבלטה מיוחדת. 17. טענה נוספת שטוענת המשיבה 1 הינה כי המערער ידע בפועל על התנאי המוקדם, ומשכך, יכולה המשיבה 1 להסתמך על תנייה זו, גם אם לא צוינה בפוליסה באופן הנדרש בהתאם לסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. טענה שכזו התקבלה על ידי דעת הרוב בבית המשפט המחוזי בע"א (ת"א) 1657/93 גרין נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, פס"מ תשנ"ה(2) 397. 18. השופטת קמא, (שהכרעתה לעניין זה לא נדרשה, עקב מסקנתה, כאמור לעיל), נטתה לקבל טענה זו, וכך ציינה בפסק דינה: "התובע, בהגינותו, גם לא טען כי לא ידע את התנאי האמור. להיפך, בסעיף 6 לתצהיר (ת1/) אמר כי הותקנה ברכב מערכת מיגון התואמת לזו הנדרשת על ידי הנתבעת. בעדותו בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 12-14 מסר כך: 'ש: מערכת המיגון שנדרשה על ידי חברת הביטוח כללה התקנה בטחונית בנוסף למערכת האזעקה? ת: לא. הסוכן ביטוח התקשר לחברת מרצדס, והאזעקה המקורית של הרכב הספיקה לחברת הביטוח…" (עמ' 39 לפסק הדין). יצוין, כי בהמשך חקירתו הנגדית נשאל שוב המערער על עניין זה: "ש: האם תשלום פיצוי בפוליסת הביטוח היה מותנה בהתקנת בטחונית? ת: לא. היה מותנה באזעקה לפי מה שסוכם עם סוכן הביטוח…" (עמ' 22, שורות 21 - 22). 19. אין בידינו להסכים למסקנתה של השופטת קמא כי המערער ידע בפועל על התנאי המוקדם. מעיון בדברים האמורים עולה, כי עובר לאירוע הגניבה ידע המערער כי נדרשת מערכת מיגון על ידי חברת הביטוח, ולדבריו, נמסר לו על ידי סוכן הביטוח כי מערכת המיגון שברכב עומדת בדרישות אלה. מדברים אלה, לא ניתן, לדעתנו, ללמוד כי למערער היתה ידיעה על הדרישה הקונקרטית למערכת מיגון מסוג בטכונית, כפי שמופיעה בתנאי המוקדם, וכי דרישה זו הינה תנאי לחבות המבטח. אין הדברים דומים לעובדות המקרה בע"א (ת"א) 1657/93 הנ"ל, שם ידע המערער על קיומו של התנאי (אף הוא, להתקנת מיגון מסוג בטכונית) ואף הודיע לעובדי סוכנות הביטוח, כי נושא התקנת הבטכונית הוסדר על ידו. 20. לאור התוצאה אליה הגענו, יש מקום להידרש לשאלת ערך הרכב. המערער טוען כי סכום תגמולי הביטוח צריך להיות כערכו של הרכב הנקוב בפוליסה (87,000 ש"ח). בכתב התביעה תבע המערער סכום של 75,000 ש"ח. המשיבה 1 טוענת, כי סכום תגמולי הביטוח צריך להיות בהתאם לחוות דעת השמאי (שהמציא המערער) בסך 70,000 ש"ח. יצוין, כי חוות דעת השמאי מעריכה את שוויו של הרכב נכון ליום 1.12.97, כאשר הרכב נגנב בסמוך למועד זה, ביום 23.12.97. 21. במקרה שלפנינו, קיימת תנייה מפורשת בחוזה (שהסיפא לה רשומה באותיות בולטות) הקובעת לאמור: "תגמולי הביטוח שיגיעו למבטח לפי פיסקה זו יחושבו וישולמו לפי שווי האבדן או הנזק לרכב, אולם לא ישולם יותר מסכום הביטוח הנקוב ברשימה כסכום הביטוח של הרכב. סכום הביטוח הנקוב ברשימה אינו מהווה בכל מקרה ערך מוסכם לגבי שווי הרכב". יתרה מכך, המערער עצמו, המציא את חוות דעת השמאי לפיה ערכו של הרכב עובר לגניבתו היה כ70,000- ש"ח. משכך הוא, אין מקום לקבוע את שווי הרכב במועד הגניבה בהתאם לסכום הנקוב בפוליסה, שלא משקף את ערכו במועד הגניבה, כי אם מהווה "תקרה" לתגמולי הביטוח. השווי נקבע, אם כן, בהתאם לחוות דעת השמאי. בנושא זה נראית לנו איפוא מסקנתו של בית משפט קמא. מסקנה זו אף עולה בקנה אחד עם האמור בע"א 196/88 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' הפועלים ליסינג בע"מ, פ"ד מו(1) 756, אליו הפנה אותנו ב"כ המערער. 22. המערער מוסיף וטוען, כי על חברת הביטוח לפצותו בתשלומי ריבית מיוחדת, בהתאם לאמור בסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, המאפשר לבית המשפט לחייב מבוטח בתשלום ריבית מיוחדת אם המבטח "לא שילם את תגמולי הביטוח שלא היו שנויים במחלוקת בתום לב". בע"א 4819/92 הנ"ל, נקבע כי כדי להראות שהמבטח פעל בתום לב "הטעם שתעלה החברה חייב להיות ענייני ואמיתי. בית המשפט לא יעניק מחסה לחברה המבטחת המנסה להתחמק מחובותיה בטענות שעל פניהן אין בהם ממש." (שם, בע' 777). בחינת עובדות המקרה שלפנינו, מובילה למסקנה, כי טענות המשיבה 1, גם אם נדחו על ידינו, לא נטענו בחוסר תום לב, ולפיכך, אין מקום לפסיקת ריבית מיוחדת, כאמור בסעיף 28א הנ"ל. 23. כללם של דברים: אנו מחליטים כי המשיבה 1 לא היתה רשאית להסתמך על התנאי המוקדם, משזה לא עמד בתנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק חוזה הביטוח. הערעור מתקבל ופסק הדין מבוטל. על כן, תשלם המשיבה 1 למערער את סכום תגמולי הביטוח, כנקוב בחוות דעת השמאי, שהציג המערער, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום 23.12.97. המשיבה 1 תשלם למערער הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך של 20,000 ש"ח. רכבגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב