ביטוח פריצה - פוליסה ביטוח מושלם לבעלי מגורים

פסק דין זוהי תביעה לתשלום תגמולי ביטוח על פי "פוליסה לביטוח מושלם לבעלי מגורים" (להלן: "הפוליסה"), שניפקה הנתבעת לתובעים. התובעים הינם החוכרים של בית ברח' צוקי ים 40, חבצלת השרון (להלן: "הבית"). התובעים מתגוררים רוב ימות השנה בגרמניה, ומגיעים ארצה לתקופות שונות, כשבמהלך שהייתם בישראל הם מתגוררים בבית. התובעים ביטחו את הבית ותכולתו על פי תנאי הפוליסה, לתקופה של שנה מיום 19.1.93, והאריכו את תוקפה באותם תנאים לשנה נוספת עד 31.1.95. על פי תנאי הפוליסה, לא יחול הכיסוי הביטוחי בגין מעשי זדון, לרבות גניבה ופריצה, כאשר אלה נעשו "בעת שהדירה היתה פנויה... או שבפועל לא התגוררו בה באופן סדיר למעלה מששים ימים רצופים". מצב דברים זה הוגדר בפוליסה כ"דירה שאינה תפוסה". לנוכח העדרויותיהם הממושכות מהבית, דרשו התובעים מלכתחילה מסוכן הביטוח עימו עמדו בקשר את הרחבת הפוליסה לכיסוי ביטוחי גם בתקופות העדרם מהבית, וזו ניתנה להם תמורת תוספת פרמיה (להלן: "הפוליסה המורחבת"). על פי תנאי הפוליסה המורחבת, נקבע כי הכיסוי הביטוחי יחול גם כאשר "הדירה אינה תפוסה", וזאת בתנאי כי "הרכוש המבוטח יבוקר אחת לשבוע על ידי אדם שאינו קטין". התובעים טוענים כי ביום 17.7.94 חזרו לישראל משהות של למעלה משלושה חודשים בגרמניה, והופתעו לגלות כי הבית נפרץ, ע"י שבירת התריסים, וכי נגנב ממנו ציוד רב וכן נגנבו מפתחות הבית, הגראז' והרכב. התובעים התלוננו מיידית במשטרה על הפריצה. בסמוך לאחר מכן הזמינו התובעים פורץ כדי שיפתח את דלת הגראז' ואז גילו כי רכבם שחנה בחניית הבית נפרץ גם הוא ונגנב ממנו ציוד. שוב פנו התובעים למשטרה והודיעו על הפריצה לרכבם. התובעים טוענים כי ערך הציוד שנגנב בפריצה מגיע ל-55,000 ₪ נכון למועד האירוע. הגם שהנתבעת התיימרה לספק לתובעים ביטוח מושלם, התברר להם להוותם עד מהרה, כי השלמות איננה נחלתם של בני תמותה. הגם שהתובעים שיתפו פעולה עם הנתבעת, איפשרו ביקור שמאי בביתם ונענו לדרישה כי התובעת תיבדק בפוליגרף, דחתה הנתבעת את תביעתם, מנימוקים שונים. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי הפוליסה המורחבת אינה מכסה את האירוע, שכן הרכוש המבוטח - הבית ותכולתו - לא בוקר מדי שבוע כנדרש על פי תנאי הרחבת הפוליסה. בנוסף ולחלופין, כופרת הנתבעת בעצם קיומו של מקרה הביטוח הנטען וטוענת כי לא התרחש, או שנגרם על ידי התובעים, או שמדובר בגניבה פשוטה, ולחלופין - לא כל הפריטים הנתבעים אכן נגנבו. מוסיפה הנתבעת וטוענת טענה חלופית לפיה הבית ו/או תכולתו בוטחו בפוליסה בביטוח חסר, דבר המונע מן התובעים קבלת מלוא סכומי הביטוח בכל מקרה. טענה נוספת של הנתבעת היתה כי על התובעים לשאת בהשתתפות עצמית בגין כל אחד מן האירועים בהם נגנב הרכוש הנטען, אולם טענה זו נזנחה על ידה. בתגובה לטענת אי הביקור ברכוש המבוטח, השיבו התובעים כי מי שביקר בנכס מדי שבוע הוא הגנן אברהם מזרחי, אשר טיפל בגינה והשגיח מבחוץ על הבית. טענתם היא, שבעת המשא ומתן לקראת חתימת הפוליסה המורחבת, ציינו הם בפני סוכן הביטוח שהמבקר בנכס יהא הגנן, כאמור, וסוכן הביטוח הסתפק בכך. אשר לבדיקת הפוליגרף, טענו התובעים כי נדרשו חד צדדית ע"י הנתבעת לעבור בדיקת פוליגרף כתנאי לתשלום תגמולי הביטוח. חרף מחאתו של התובע כנגד הדרישה, ולאור נכונותה של התובעת לעבור את הבדיקה באומרה כי אין לה מה להסתיר, הסכימו התובעים לבסוף לכך. בהסכם נ/2 שנערך ביום 22.8.94 הוחתמה התובעת על טופס מודפס בעברית של הנתבעת (שלא טרחה לחתום עליו), המתנה את תשלום תגמולי הביטוח בכך שהתובעת תיבדק בפוליגרף במכון גוזלן-ברזילי ותימצא דוברת אמת לגבי מלוא תביעתה. עוד הותנה, כי אם תימצא דוברת שקר לגבי התביעה או אף לגבי חלק ממנה, תידחה התביעה. התובעת הסכימה להיבדק בפוליגרף על פי תנאי ההסכם, ואכן בוצעה בדיקה. בדיקת הפוליגרף שנערכה לתובעת נועדה לבדוק את מהימנות גרסתה לגבי האירוע הנטען בכללותו, ולגבי חפצי הערך שנכללו בתביעה בפרט. כאשר נשאלה התובעת אם כללה ברשימת הפריטים שנגנבו גם פריטים שלא נגנבו בפריצה, השיבה בשלילה. הבודק אבחן אז אמירת שקר. בבדיקת הפוליגרף לא נשאלה התובעת לגבי כל הפריטים שנטען כי נגנבו, אלא באופן מדגמי באשר לתשעה מהם בלבד: מכונת כביסה, וידאו "פנסוניק", וידאו "סמסונג", מחשב נישא, טלויזיה, מכשיר פקס, סט סירים, רדיו לרכב מתוצרת "פיוניר" ורדיו נייד לרכב מתוצרת "בוש". משנשאלה לגבי פריטים מסוימים אם הם נגנבו בפריצה והשיבה בחיוב, נמצא כי היתה שרויה ב"שיא מתח" ביחס לשני פריטים: וידאו מתוצרת "סמסונג" ומכשיר פקסימיליה מתוצרת "פנסוניק". לנוכח ממצאי הפוליגרף, מהם עלה כי התובעת נמצאה דוברת שקר לגבי שני פריטים שנכללו ברשימה, הודיעה הנתבעת לתובעים כי היא דוחה את התביעה. התובעים טוענים כי הנתבעת נמנעה לאורך תקופה ממושכת, ועד לשלב ההוכחות במשפט גופו, להמציא להם העתקים של המסמכים הרלוונטיים לתביעתם, לרבות הצעת הביטוח, חוות דעת השמאי, הסכם הפוליגרף ותוצאות הבדיקה, ובכך מנעה מהם לעמוד על זכויותיהם ונהגה בחוסר תום לב בביצועו של חוזה הביטוח. זאת, במיוחד בשים לב לכך שהתובעים אינם דוברים וקוראים את השפה העברית. הנתבעת טוענת כי בדיעבד התברר כי התכולה בוטחה בביטוח חסר, ולפי תנאי הפוליסה אין התובעים זכאים אלא לתגמולים בשיעור המשקף את היחס בין ערך הרכוש המבוטח לסכום ביטוח החסר. התובעים טוענים כי הצהירו על ערך התכולה במחיר בו רכשו אותה בחו"ל וייבאו ארצה ביבוא אישי (התובעת היתה זכאית לכך כעולה חדשה), ולכן ערכה המוצהר נמוך יותר מעלותם של אותם פריטים בארץ. מטעם התובעים העידו הם עצמם והגנן אברהם מזרחי (להלן: הגנן). התובעים פרטו בתצהיריהם את השתלשלות העניינים נשוא כתב התביעה וצרפו לתצהיריהם רשימה של הפריטים שנגנבו בפריצה, אך לא היה ביכולתם להציג ראיות או להעריך את שוויו של כל פריט במועד רכישתו, ולא היה להם הסבר מפורט, גם בעדויותיהם, לסכום הכללי של 55,000 ₪ בו נקבו בתצהיריהם. יצויין כי תצהירי העדות הראשית של התובעים נערכו בשפה האנגלית, נוכח העובדה שהתובעים דוברים את השפה הגרמנית והשפה הרוסית ואינם דוברי עברית כאמור. האנגלית השגורה בפיהם היא, לדבריהם, אנגלית יומיומית ופשוטה. על כן העובדה כי התצהירים נערכו דווקא בשפה האנגלית והתובעים חתמו כי תוכן התצהיר אמת הוא, מעוררת קושי מסוים, אף אם תוכן התצהירים הוסבר לתובעים בטרם חתמו עליהם. עם זאת, יש להתחשב בכך שהתצהירים היו צריכים להיכתב בשפה המובנת לבית המשפט, ובנסיבות אלה אין פסול בכך שבא כוחם של התובעים בחר בשפה האנגלית, תוך שתוכן התצהיר הוסבר במלים פשוטות לתובעים. באשר לבדיקת הפוליגרף, העידה התובעת כי הבדיקה הוצגה בפניהם כדרישה בלתי מתפשרת של הנתבעת, ומעדותה עלה כי לא נאמר לה שהיא זכאית לסרב לכך. בחקירתה הנגדית, במענה לשאלה מדוע לגבי שני פריטים נקבע בבדיקה שיש לתובעת שיא מתח, ציינה התובעת כי היתה שרויה במתח רב מאז האירוע ועמדה על כך ששני הפריטים אכן נגנבו בפריצה הנדונה ולא באירוע אחר כלשהו. התובע בחקירתו הנגדית ציין את דבר התנגדותו לבדיקת הפוליגרף (יצויין כי הוא עצמו לא נבדק), את העובדה כי התובעים התחבטו בדבר מספר ימים ולבסוף נכנעו לדרישה עקב הצהרת התובעת כי אין לה מה להסתיר. התובעים העידו בחקירתם הנגדית כי את רדיו המכונית גנבו הפורצים מן הבית וזאת למרות שבמשטרה מסרה התובעת (נ/1) על גניבת הרדיו במסגרת הפריצה למכונית. את חוסר ההתאמה הצדיקה התובעת בכך שאינה יודעת היטב אנגלית ובמשטרה מסרה הודעתה באנגלית הידועה לה, מה שיצר לדעתה אי הבנות בינה ובין השוטר. הגנן העיד כי שימש כגנן בגינת הבית במשך כ-4 שנים, כולל התקופה הרלוונטית. לנוכח העדרויותיהם התכופות של התובעים מהבית, נתבקש הגנן לטפל בצמחיית הגינה לפחות פעם בשבוע, ואף יותר מכך בתקופת הקיץ. הגנן העיד כי לא הבחין בפריצה, שכן זו בוצעה דרך תריסי המרפסת המוגבהת, וכי שמע עליה בדיעבד מפי התובעים. אף על פי כן, בחקירתו הנגדית העיד הגנן כי "ראינו סימנים שדרכו על הגדר על הצמחיה שדרכו בתוך הגינה ליד החומה. הם כנראה הביאו איזה מכונית או משהו כי היו סימנים של צמיגים מחוץ לחומה". הגנן הוסיף: "לפי מיטב ידיעתי האזור שבו נמצא בית התובעים היה באותה תקופה אזור מועד בפריצות, כך שלהרבה בתים של שכניהם פרצו הביתה". מטעם הנתבעים העידו שלושה: הגב' פסיה הרשקוביץ (להלן: "הרשקוביץ"), העובדת כחתמת אצל הנתבעת; מר גיל סמסונוב (להלן: "סמסונוב"), שעבד במשרדו של סוכן הביטוח בזמן האירועים הנדונים; ויעקב ברזילי (להלן: "ברזילי"), ששימש כמאבחן בבדיקת הפוליגרף של התובעת. עיקר עדותה של הרשקוביץ סובבת סביב שאלת ההתניות שנקבעו בפוליסה המורחבת, לפיהן הרכוש המבוטח יבוקר אחת לשבוע על-ידי אדם שאינו קטין וכו'. בתצהיר עדותה מסרה העדה כי הכוונה בתנאי זה היא לכך שיהא מי שיבדוק את פנים הבית ותכולתו אחת לשבוע הואיל והרכוש המבוטח כולל את תכולת פנים הבית, שלא ניתן לבודקה ללא כניסה לבית פנימה. כמובן שמטרות התנאי הן "הפגנת נוכחות" מזה וגילוי פריצה בהקדם האפשרי מזה. לעניין ביקור של אדם בגיר בבית אחת לשבוע, העידה הרשקוביץ בחקירתה הנגדית, בתשובה לשאלה היכן נקבע שהביקור צריך להעשות בפנים הבית, כי התנאי נמצא "אצלנו בתוך המחשב" וכי "כל מי שקונה את הפוליסה יודע שהכוונה היא לביקור בתוך הבית". לדבריה, על הסוכן להסביר למבוטחים את תנאי הפוליסה ומהותם ולא היא זו אשר עומדת בקשר עם המבוטח לעניין זה. עוד הוסיפה הרשקוביץ כי אם מי שמבקר בבית היה נכנס לתוך הדירה הרי שהיה מגלה את דבר הפריצה מוקדם יותר ואין די בגנן לביצוע המשימה, יש צורך בקרוב משפחה, אשר יפגין נוכחות, כאמור, בבית. דווקא בחקירה חוזרת ציינה הרשקוביץ כי "אם הגנן היה נכנס לחצר פעם בשבוע ומגלה נוכחות ומגלה את הפריצה, זה היה מספק אותנו ולא כמו שמבוטח היה מגלה את הפריצה אחרי חצי שנה". הנתבעת הגישה בקשה לתיקון הפרוטוקול בעניין התבטאות זו של העדה, בצירוף תצהיר העדה לפיו לא נאמרו על ידה בחקירה החוזרת הדברים שנרשמו בפרוטוקול והמצוטטים לעיל. הבקשה נדחתה, ואולם ציינתי בהחלטה כי אינני מייחסת חשיבות לפרשנויותיה הסובייקטיביות של העדה באשר למשמעות הכתוב בפוליסה, ולכן גם לא לסתירות שנפלו, אם נפלו, בעדותה. הרשקוביץ נשאלה עוד בחקירתה הנגדית לעניין הכיסוי הביטוחי וציינה כי הפוליסה מעניקה פיצוי לפי "חדש תמורת ישן", במובן זה שהמבוטח יקבל את שוויו של מוצר חדש במקום זה אשר נגנב ממנו. בודק הפוליגרף ברזילי העיד בתצהירו כי ערך את בדיקת הפוליגרף לתובעת, לא לפני שהסביר לה בשפה הגרמנית את הכתוב והאמור בטופס הבדיקה ורק לאחר שהיה ברור ונהיר כי התובעת הבינה את תוכן ההצהרה, חתמה התובעת עליה. גם את הבדיקה עצמה ניהל הבודק בגרמנית, היות והתובעת אינה דוברת עברית. בחקירתו הנגדית נחקר ברזילי באשר לאופן ניתוח תוצאות בדיקת הפוליגרף. יצויין כי הוא מעיד לגבי המונח "תגובות שיא מתח" שהכוונה היא לדרגה שאינה מצביעה על שקר. את סימני השקר מצא, לדבריו, בשאלת ההגזמה (כלומר, בשאלות הסדרה הראשונה, שם נשאלה התובעת האם כללה ברשימת התביעה פריטים שלא נגנבו בפריצה - נ.מ.ש). בתצהיר העדות הראשית מטעמו, העיד סמסונוב כי התובעים היו מעורים בכל ההתפתחויות השונות שחלו סביב תביעתם לתגמולי הביטוח בגין הפריצה הנדונה וזאת לרבות סירובה של הנתבעת לשלם להם תגמולי ביטוח. התובעים נתבקשו לבסוף לעבור בדיקת פוליגרף ואת טופס הסכם הבדיקה העבירה הנתבעת למשרדו של סוכן הביטוח, שם עבד העד. כעובד בסוכנות, הטיל עליו סוכן הביטוח אריה זלצברג (מי שעמד בקשר עם התובעים עוד מיום בו החלו במשא ומתן לקראת עריכת חוזה הביטוח עם הנתבעת) לפנות אל התובעים עם הסכם הבדיקה, להחתים את התובעת על הסכם הבדיקה, לאחר שוידא כי הבינה היטב את האמור בו ולדאוג לביצוע הבדיקה. סמסונוב פירט בתצהירו את השתלשלות העניינים והוא מצהיר כי הסביר את תוכן ההסכם לתובעת, באמצעות בנה, בשפה האנגלית. רק לאחר שהיה נהיר לו כי התובעת מבינה היטב את נוסח ההסכם ומשמעותו, חתמה היא על ההסכם. סמסונוב השיב בחיוב כשנשאל בחקירתו הנגדית האם זה נכון שביטוח מושלם לדירה, "חדש תמורת ישן", אומר שכשנגנב משהו, המבוטח יקבל פיצוי - מוצר חדש. לדבריו, זוהי פוליסה תקנית ואחידה וזהו אחד מתנאי הפוליסה. העד לא ידע להסביר בעדותו מדוע לא הועברו חוות הדעת של השמאי ותוצאות בדיקת הפוליגרף לידי ב"כ התובעים. לא ניתן כל הסבר מטעם הנתבעת, לאי העדתו של סוכן הביטוח אריה זלצברג, בעל סוכנות הביטוח עמו באו התובעים במשא ומתן, כעד הגנה מטעמה. נראה כי דווקא עדותו היא שיכולה היתה לשפוך אור על מקצת הסוגיות שבמחלוקת בתביעה זו. השמאי אלון הרשקוביץ, שנשלח לבית התובעים מטעמה של הנתבעת, לאחר ההודעה על מקרה הביטוח, העיד כעד מטעם בית המשפט, לאחר שב"כ הנתבעת סבר כי אל לו "לעזור" לתובעים להוכיח את תביעתם ע"י זימונו של עד זה. בחוות דעתו קבע השמאי את היקף הנזק בפריצה, כשהוא מפרט כל פריט הנטען כגנוב ולצדו הערכת הכינון וההערכה הריאלית של מחיר הפריט. השמאי העיד ביחס לחוות דעתו, כי יש פריטים שאת מחירם בירר ויש פריטים שביחס אליהם ידע את המחיר והעריך מנסיונו. כך ערך את תחשיביו בחוות הדעת. בדיקת הפוליגרף טענת התובעים היא כי ממצאי בדיקת הפוליגרף אינם מחייבים את התובעים ולחילופין כי אין בממצאים שנקבעו כדי לתמוך בטענות הנתבעת, לפיה יש לדחות את תביעתם על יסוד בדיקת הפוליגרף. אשר להסכם בין התובעת והנתבעת לפיו ניתנת הסכמת התובעת להיבדק בפוליגרף, יצויין כי כבר נפסק על-ידי בית המשפט העליון בעבר כי בית המשפט יכבד את הסכמת הצדדים בהליך אזרחי, לפיה תוצאות בדיקת פוליגרף ישמשו כראיה ויחייבו אותם בהתדיינות ביניהם וזאת בכפוף לכך שהסכם הפוליגרף עומד בדרישות דיני החוזים (ולעניין זה ראה: ע"א 61/84 יוסף ביאזי ואח' נ' אברהם לוי, פ"ד מב (1) 446). בע"א 61/84 הנ"ל, בעמ' 475, נקבע כי "כל אחד מהצדדים להסכם נטל מרצון סיכון מחושב כי ההכרעה בדרך המוסכמת לא תיפול לטובתו, ואל לו להתנער באופן חד צדדי מהסכמתו ולשוב ולחסות תחת כנפיה של אלת הצדק, אותה זנח קודם לכן, כשההכרעה לרעתו". לעניין זה ראה גם ע"א 1742/90 בית חרושת לנרות "שער ציון" נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון כרך לז 438. יצויין, שבמקרה שלפנינו, הוחתמה התובעת על הסכם הבדיקה מבלי שהנתבעת עצמה חתמה עליו גם היא. המדובר בטופס סטנדרטי, שאף כי מולאו בו פרטים חיוניים כגון מספר הפוליסה, מספר התביעה ותאריך מקרה הביטוח המדובר (השווה עם המקרה שתואר בע"א 551/89 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סדובניק, פ"ד מו (3) 158, שם נעדרו פרטים חיוניים אלה מן הטופס), עדיין מקים הוא ספק בדבר היותו מחייב, וזאת נוכח העדר חתימת הצד שכנגד. בנוהג שבעולם כי חתימה על מסמך מעידה על גמירת דעת כתנאי לכריתת חוזה. ההלכה נוקטת לעניין זה מבחן אובייקטיבי: בדרך כלל היא רואה חתימה על חוזה כהוכחה לגמירת הדעת, עד כדי כך שיש אומרים כי חתימה שווה לגמירת הדעת (ראו ג' שלו, דיני חוזים (תשנ"ה), עמ' 86-88; ד' פרידמן ונ' כהן, חוזים (1991) ,עמ' 448 ואילך). השאלה היא האם ניתן לוותר על החתימה ולראות בהסכם בחינת הסכם מחייב, שעה שהנתבעת אינה כופרת בהיותו של ההסכם מחייב את התובעת ואינה טוענת לבטלותו כי אם ההיפך. לעניין זה נפסק בת.א. (ת"א) 116/89 וחידי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"מ נב (4) 221, 236: "הנתבעת, אינה חתומה על ההסכם, ואין לפני כל ראיה על הסכמתה להתחייב בהסכם הנדון, כפי שהתחייב התובע. אמנם, הסכם יכול להיכרת בין צדדים גם בלא חתימתם או רק על ידי חתימת אחד מהם, אך, במקרה דנא, חוסר חתימה מטעם חברת הביטוח מהווה פתח לטעון שההסכם כלל אינו מחייב אותה, וכבר היו דברים מעולם". על אף הפסול הברור שכך שהנתבעת מחתימה מבוטחים באופן חד צדדי ונמנעת מלחתום בעצמה על ההסכם, תוך שהיא מותירה בידה את הפתח להתחמק ממנו בנסיבות מתאימות, לא מצאתי כי במקרה זה יש לשלול את תוקפו של ההסכם נ/2 מסיבה זו. טענתם המרכזית של התובעים היא, כי הנתבעת לא עמדה בחובתה להסביר לתובעת את משמעות הסכם הבדיקה ותוצאותיו כראוי, בטרם הוחתמה עליו. התובעים אינם דוברי עברית ואינם דוברי אנגלית רהוטה ואילו ההסכם ומהותו הוסברו לתובעת על-ידי נציג סוכנות הביטוח, סמסונוב, בשפה האנגלית, כשבנם של התובעים מתרגם עבורם את האמור לשפה הגרמנית (כעולה מתצהירו של סמסונוב ומעדותו). גם לא ניתן לתובעים כל מסמך אשר מתרגם את נוסח ההסכם לשפה הגרמנית. אכן הפסיקה בעניין זה קובעת, כי בבואה של חברת ביטוח להחתים מבוטח על טופסי הסכמה שונים, הרי חלות עליה הן חובת גילוי והן חובת תום לב: "על חברת הביטוח להסביר למבוטח, הסבר היטב, על מה הוא חותם, וזאת מכוחן של שתי הוראות חוק לפחות. האחת - חובת הגילוי הקבועה בסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. הסיטואציה בה מוחתם מבוטח, לאחר קרות הארוע הביטוחי, על טופס שכזה, היא בגדר "נסיבות" (כאמור בסעיף), בהן קמה חובת גילוי מיוחדת. ההוראה השניה, הנה חובת תום הלב, המוטלת על המערערת לפי סעיף 39 לחוק הנ"ל, בביצוע חוזה הביטוח, עת הגיעה השעה שחברת הביטוח תפרע את חובה, בגינו זכתה בדמי ביטוח" (ע"א 551/89 הנ"ל בעמ' 164). כעת, אם נביא בחשבון שיקולינו גם את הלחץ הנפשי בו היו נתונים התובעים וביחוד התובעת, מפאת המצב הלא נוח שנגרם בעקבות הפריצה לביתם, הרי עולה החשש לפיו לא הבינו לאשורן את השלכותיו של ההסכם, היה ויתברר בבדיקה שהתובעת דוברת שקר, ולו גם לגבי חלק מהפריטים שנכללו בתביעתם לתגמולי הביטוח. אין להניח שהבנתם של התובעים את ההסכם יכולה להיות זהה להבנתם של תובעים דוברי עברית על בוריה את נוסח אותו ההסכם. גדר המחלוקת הוא בשאלה עד כמה היו הסבריו של סמסונוב, כפי שהעיד עליהם, נהירים לתובעים ועד כמה הועברו בבהירות הראויה מפיו של סמסונוב אל התובעים, באמצעות התרגום לגרמנית של בנם. התובעים לא נחקרו על הבנתם את הנאמר להם באותו מפגש והתובעת ציינה רק בתשובתה לשאלה אחרת כי "לא ידעתי על מה אני חותמת וחתמתי". לפיכך, העדות העיקרית היחידה בעניין זה הינה עדותו של סמסונוב עצמו, אשר אינו דובר גרמנית ואינו יכול להעיד על מהות הדברים שהוסברו לתובעים ע"י הבן. יוצא מכך, שלא הוכח כי התובעים אכן הבינו את משמעות התנאים שנקבעו בהסכם הנדון. אשר לנוסחו של ההסכם הנדון גופא, נקבע בו התנאי לפיו "והיה וממצאי הפוליגרף יצביעו כי תביעת המבוטח כולה או חלקה, לעניין האירוע או הנזק, בשקר יסודה, תידחה התביעה". כבר צויין בעניין זה בע"א 551/89 הנ"ל בעמ' 164: "אולם התנאים המיוחדים עליהם הוסכם במקרה זה הם שאומרים דרשני. המבוטח, לאחר קרות אירוע הביטוח, נותן את הסכמתו לכך, שאם יימצא בבדיקת הפוליגרף כי גירסתו לענין קרות הארוע, או לענין גובה הנזק והיקפו, איננה מדוייקת, לא יהא זכאי לקבל תגמולי ביטוח כלשהם. יוצא (בהנחה כי ניתן לסמוך על תוצאות הפוליגרף), כי לא רק מבוטח שהעלים בעצמו את מכוניתו לא יזכה בפיצוי כלשהו, אלא גם מבוטח שרכבו נגנב ממנו, ונמצא שאינו דובר אמת בקשר לשווי המכונית, אפילו היה שוויה בשוק קטן אך במעט מן השווי עליו הצהיר. כן נוטל המבוטח על עצמו את הסיכון שכל שגיאה של הפוליגרף, גם לגבי דברים שאמר בענין גובה הנזק, תשלול ממנו את הפיצוי כולו". ברי, כי הסכם כזה הינו במידה רבה הסכם מקפח מבחינתו של המבוטח, ועל כן מוטלת על חברת הביטוח חובה כפולה ומכופלת לדאוג לכך שתוכן ההסכם יובהר לתובעים במלואו, בשפה השגורה על פיהם, ובכתב. הנתבעת לא עמדה בחובה זו. אציין עוד, כי טופס ההסכם האמור הנו בבחינת "חוזה אחיד", כמשמעותו בסעיף 2 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982. ניתן לקבוע כי התנאי הנדון הוא בבחינת תנאי "המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדת לו (ללקוח - נ.מ.ש) מכוח החוזה", כלשון סעיף 4 (6) לחוק. יש לשים לב עוד, כי הבדיקה שנערכה לתובעת לא הוזכרה כלל בפוליסה המורחבת והועלתה כדרישה של ממש רק לאחר שהתובעים פנו לקבלת תגמולי הביטוח המגיעים להם לטענתם. הדעת נותנת, כי המרוויחה היחידה מהסכם הבדיקה ומן הבדיקה עצמה בנסיבות העניין היתה הנתבעת, שהרי משהוכח מקרה הביטוח על-ידי המבוטח (ולנתבעת לא היו, ואין, כל ראיות לשלול את העדויות והממצאים האובייקטטיביים בעניין זה), מחוייבת הנתבעת לקיים את חבותה על-פי הפוליסה המורחבת ולשלם לו את תגמולי הביטוח; אלא אם הצליחה להוכיח כי המקרה נופל בגדר החריגים לפוליסה, או שחל על המקרה סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א -1981, המשחרר את הנתבעת מחבותה במקרה של תרמית בבקשת תגמולי הביטוח מאת המבוטח. לעניין זה נקבע בת.א. (ת"א) 116/89 הנ"ל, בעמ' 231 ואילך: "מיותר להדגיש, שעשויים להיות מקרים לא מעטים שעל מנת להשיג תגמולי ביטוח, מבוטחים מביימים מקרי ביטוח, או מבצעים מעשי מירמה לגבי היקף הנזקים, ומטבע הדברים, מעשים כאלה נעשים בחשאי, בעורמה ובתחכום, כדי למנוע את גילויים, ואכן קשה לגלותם. יכולתן של חברות הביטוח במקרים כאלה, להזים מעשים כאלה, או להוכיח פוזיטיבית שידו של המבוטח במעשה, הינה קשה ומוגבלת ביותר... אין ספק, שב"מאזן הראיות" בשלב זה, בדיקת הפוליגרף היא כדאית מבחינת חברת הביטוח, משום שחשדותיה אינם מספיקים כדי לדחות תביעת מבוטח בבית המשפט, ואם תצליח להביא תוצאות בדיקת פוליגרף, שיהיו לטובתה, שנעשו על פי הסכם, ואותן תוצאות כמוסכם הן קונקלוסיביות, תשתחרר חברת הביטוח מהצורך להשיג ראיות נוספות, ותשתחרר לחלוטין מחבותה. טענת חברות הביטוח, שהסכם הפוליגרף הוא הסכם מאוזן לטובת שני הצדדים, לא נתקבלה על דעת הפוסקים. המפסיד היחידי מחתימה על הסכם כזה יכול להיות המבוטח, שמתנדב, בעצם, לספק לחברת הביטוח ראיה שהיא זקוקה לה. מאידך גיסא, לחברת הביטוח אין מה להפסיד. היא ממילא חבה על פי הפוליסה ואם מצויות בידה ראיות להיפטר מחבותה, אין לה צורך בפוליגרף. היא נזקקת לפוליגרף רק כאשר היא מתקשה להוכיח את חשדותיה במבוטח, והיא מבקשת לכן, בעזרת הסכם הפוליגרף וקבילות הראיה על פיו, להשיג ראיה בדרך אחרת". אין צורך להכביר במילים בדבר אי שוויון הכוחות בין חברות ביטוח כמו הנתבעת, אשר מהוות "שחקן מקצועי" במערכת המשפט, בעלות הנסיון הרב במערכת המשומנת של טיפול בתביעות לקבלת תגמולי ביטוח, לבין המבוטח התמים, שזו לו הפעם הראשונה בה הוא נתקל בצורך לפנות אל חברת הביטוח בה שם את מבטחו, או בלית ברירה אל בית המשפט, בכדי לתבוע את המגיע לו מכוח פוליסה עליה חתם עם אותו "שחקן מקצועי" בעל חובו. מכל השיקולים דלעיל עולה, כי היה על הנתבעת להסביר לתובעים בכתב (או בכל דרך חד משמעית אחרת) ובשפה השגורה על פיהם, את משמעות התנאים של הסכם הפוליגרף, ואת אי חובתם על פי הפוליסה לעבור בדיקת פוליגרף כאמור. דווקא פסקי הדין שצורפו ע"י הנתבעת לסיכומיה מדגישים את חשיבות התנאי של מתן הסבר למבוטח, כי בדיקת הפוליגרף איננה חובה המוטלת עליו לפי הפוליסה (ת"א (חיפה) 105/97 בוסקילה נ' כלל, תקדין-שלום 98(2) 57; בש"א (טבריה) 854/98 מגדל נ' אטיאס, תקדין-שלום 99(2) 295). נוכח העדר גילוי נאות כנדרש בנסיבות העניין, בכתב ובשפה שהתובעים שולטים בה, הנני קובעת כי הסכמת התובעים לבדיקת הפוליגרף הושגה שלא כדין, מבלי שהוסברה להם זכותם לסרב לביצוע הבדיקה, ומבלי שהוסברו להם באופן נאות וברור תוצאותיה הדרמטיות, לו יימצא ולו שמץ של שקריות או הגזמה בתוצאות הבדיקה. הנני קובעת איפוא כי נפל פגם מהותי בהתקשרות ומשכך - תוצאות בדיקת הפוליגרף אינן מחייבות את התובעים ואין להן תוקף ראייתי. הוכחת המקרה הביטוחי משקבעתי כי הנתבעת אינה זכאית להסתמך על תוצאות בדיקת הפוליגרף כראיה לשלילת קיום מקרה הביטוח או חבותה הביטוחית, הנני מוסיפה וקובעת כי עדויות התובעים באשר למקרה הביטוח ולפריטים שנגנבו בו היתה מהימנה עלי, ולא מצאתי ממש בסתירות הקטנות והמעטות בין הגרסאות שמסרו במשטרה, בתצהירים ובבית המשפט. טבעי הדבר, כי אנשים השוהים רוב זמנם בחו"ל, אינם יכולים לדייק לחלוטין במיקומם של פריטים שונים של הרכוש (כמו בשאלה, האם הרדיו טייפ היה ברכב או בבית) ואף יתכן כי אינם זוכרים במדוייק פרטים שונים על הציוד האלקטרוני המאוחסן בבית. עדות התובעים נתמכת בעדותו של השמאי אלון הרשקוביץ, שביקר בבית סמוך לאחר ההודעה על המקרה, והתרשם כי אכן מדובר במקרה פריצה אמיתי שנמצאו לו סימנים חיצוניים. הנני קובעת, כי התובעים הוכיחו את קרות מקרה הביטוח, המקים את חבותה של הנתבעת. הסייג לתוספת אי התפיסות מחלוקת ניטשה בין הצדדים סביב השאלה האם די היה בביקוריו של הגנן, אברהם מזרחי, בחצר הבית, בכדי לענות על התנאי שנקבע בפוליסה המורחבת, לפיו "הרכוש המבוטח יבוקר אחת לשבוע ע"י אדם שאיננו קטין". מעדות הגנן עולה כי הוא אכן ביקר בחצר הבית וטיפל בגינת התובעים לפחות פעם בשבוע ולפעמים אף למעלה מכך. עדותו זו היתה מהימנה עלי, והגיונית בנסיבות העניין, לפיהן מעוניינים התובעים כבעלי נכס יוקרתי, הכולל גינה גדולה ומטופחת, לשמור על טיפוח הגינה גם בתקופות שהותם בחו"ל ולא למצוא עזובה, דרדרים וחרולים בבואם לשהות בביתם בישראל. השאלה הרלוונטית היא, האם הבהירה הנתבעת לתובעים ע"י לשון הפוליסה, כי המילים "הרכוש המבוטח" כוונתן לרכוש והתכולה המצויים בתוך הבית ואשר בוטחו על-ידי הנתבעת, ולא לנכס בכללותו. זאת, גם אם אניח לטובת הנתבעת, בהסתמך על עדות הרשקוביץ, כי אכן זו היתה כוונתה בניסוח הפוליסה. כלל ידוע בפרשנות חוזים הוא, שדו משמעות בניסוחו של החוזה (ופוליסת הביטוח הינה חוזה לכל דבר) מתפרשת כנגד הצד המנסח. התנאי לתחולת כלל זה הוא, כי ניתן לפרש את הסעיף הנדון בשני אופנים. כאשר ניתן להפיק מלשון הפוליסה ומנסיבות העניין פירוש סביר אחד, הרי שאין מקום להחלת הכלל האמור והוא חל רק מקום שלשון הפוליסה היא דו משמעית (ראה ג' שלו, דיני חוזים (תשנ"ה) בעמ' 312 ואילך). בענייננו, מדובר ללא ספק בנוסח דו-משמעי, שכן הרכוש המבוטח בפוליסה אינו רק הציוד (התכולה) הנמצא בתוך הבית, אלא המבנה והתכולה כאחד. אין כל אמירה היכולה להצביע על כך שנדרשים ביקור בפנים הבית ובדיקת תכולת הבית, שבוטחה גם היא. פרשנות התובעים- המבוטחים, לפיה הכוונה היא לביקור חיצוני של הנכס, תוך שהייה בחצר הבית וסביבתה, היא סבירה בהחלט בנסיבות העניין, שהרי מגמתה של הבדיקה היא "להפגין נוכחות" ולזהות פריצה במועד מוקדם ככל הניתן - ונוכחות פעילה בחצר בולטת אף יותר מנוכחות מזדמנת בתוך הבית. בכך יש משום "הפגנת נוכחות" הנדרשת ע"י הנתבעת. בעבודתו בגינה יכול היה הגנן אף לאתר באופן סביר פריצה שהתרחשה בהקדם האפשרי. העובדה, כי בפועל לא הצליח הגנן להבחין בסימני הפריצה, אין בה כדי לשלול את הכיסוי הביטוחי במועד האירוע. בנוסף, אין כל תימוכין לספקולציה, לפיה אי ההודעה המיידית של הגנן על האירוע למשטרה, גרמה לפריצות חוזרות ונשנות לנכס. כדי שתחול פרשנותה של הנתבעת על הנוסח הדו משמעי של הפוליסה, היה עליה להבהיר לתובעים את מהות הדרישה בסעיף הנדון ולהדגיש בפניהם כי התנאי דורש ביקור בפנים הבית ובדיקת התכולה וכיוב', לו התכוונה לכך בקביעת התנאי האמור. לעניין זה אזכיר שוב, כי התובעים אינם דוברי עברית ואף האנגלית בפיהם איננה אלא אנגלית ברמת שיחה יומיומית. דווקא משום כך מוטלת היתה על הנתבעת חובה מוגברת להסביר לנתבעים כל סעיף בפוליסה וביחוד סעיף כגון זה, המסייג את תחולת הפוליסה עד למאד ומגביל את הרחבתה, שנעשתה מלכתחילה בכדי שהפוליסה תחול על בית בלתי תפוס, כפי שביקשו התובעים. ולעניין זה ראה ע"א 846/76 עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא (2) 780. התבטאותה של הרשקוביץ, לפיה "זה תנאים שנמצאים אצלנו בתוך המחשב, כל מי שקונה את הפוליסה יודע שהכוונה היא לביקור בתוך הבית", היא תמוהה ומגוחכת בנסיבות העניין. האמנתי לתובעים, כי לא נאמר להם מעולם ע"י סוכן הביטוח מר זלצברג, כי אין די בביקורי הגנן הסדירים בחצר, כפי שהציגו בפניו. מצגו של הסוכן כלפי התובעים במהלך המו"מ לכריתת חוזה הביטוח הוא כידוע כמצגה של הנתבעת (סעיף 33(א) לחוק חוזה הביטוח), ואין היא רשאית להתנער ממנו לאחר קרות מקרה הביטוח. הנתבעת נמנעה, משיקוליה שלה, להזמין את הסוכן מטעמה מר זלצברג כעד הגנה, לסתור את גרסת התובעים, והדבר עומד לחובתה. זאת במיוחד, כאשר מר זלצברג כתב לתובעים מכתב בו התייחס לכך שהפוליסה ממלאת את דרישתם לכיסוי מורחב (“when not at home”) מבלי שציין מאומה אודות התנאי של כניסה לתוך הבית מדי שבוע. ברי, כי אילו היה דבר ממן זה נאמר בריש גלי לתובעים, נקל היה בידם לצייד את הגנן במפתח כדי לעשות "סיבוב נוכחות" בתוך הבית ולמלא אחרי התנאי הנטען לכיסוי הביטוחי. הדבר לא היה מחייבם להערכות מיוחדת או להוצאות נוספות ואין כל סיבה שלא היו מקיימים אותו. לפיכך הנני קובעת כי התנאי לכיסוי הביטוחי המורחב התקיים. תת ביטוח בחוות דעתו ת/1 קובע השמאי אלון הרשקוביץ, כי המדובר בתנאי פוליסת ביטוח של תת ביטוח או ביטוח חסר. התובעים ביטחו את תכולת דירתם בסכום הנמוך מן השווי הממשי של הפריטים: במקום סך של 115,000 ₪ שהוערך ע"י השמאי בדיעבד, נרשם בפוליסה ערך תכולה של 64,391 ₪. על כן הפיצוי צריך להיות נמוך באופן יחסי מן הפיצוי שצריך היה להשתלם לפי ערך הרכוש שנגנב. על פי הפוליסה, המבוטח מקבל את החלק היחסי וזאת על פי נוסחה הכופלת את הנזק בסכום הביטוח ומחלקת את הסך בסכום שצריך היה להשתלם בפועל. אציין, כי הערכת השמאי לעניין מלוא ערך התכולה המקורית לא היתה מבוססת כראוי, ונראה כי היתה כללית ביותר וללא תימוכין של ממש. בנוסף, לא נסתרה גרסת התובעים, לפיה הוערך הציוד לפי ערך רכישתו בחו"ל. מעבר לכך, הוכח, כי בהערכת התכולה המבוטחת לצורך עריכת הפוליסה, הסתמכה הנתבעת על הערכתו של סוכן הביטוח מטעמה, מר זלצברג. הרשקוביץ העידה בעניין זה: "או שאנחנו שולחים סוקר או שהמבוטח מעריך את שווי תכולת הדירה. במקרה הזה הסתמכתי על הערכה שמר זלצברג כתב בהצעה". מכאן, שלא התובעים-המבוטחים אחראים לקיומו של תת ביטוח, אלא הנתבעת. התובעים הסתמכו, והיו רשאים להסתמך, על הערכת הסוכן המנוסה לצורך אומדן שווי התכולה, משהציגו בפניו את נתוני האמת, ומתברר בדיעבד כי הטעה אותם וגרם לכך שהתכולה תבוטח בביטוח חסר. התובעים אינם אלה שצריכים להינזק ממחדל זה, משלא הוכח כי הסוכן התרה בהם כי ההערכה אינה מכסה את מלוא ערך התכולה. לא הוכח גם, כי הסכום שנרשם ע"י זלצברג היה נכון לזמנו אלא שהתובעים רכשו ציוד נוסף ובכך חרגו מסכום התכולה המבוטחת. לפיכך הנני דוחה את הטענה כי יש להחיל בענייננו את התנאי של פיצוי מופחת במקרה של תת ביטוח. פיצוי בערכי כינון/שיפוי הנתבעת טוענת, כי תכולת דירת התובעים בוטחה לפי ערך כינון. הפוליסה, בעמ' 14 מגדירה ערך כינון כך: "'כינון' - הקמה מחדש, תיקון או החלפה ברכוש חדש מאותו סוג ואיכות של הרכוש שאבד או ניזוק". הפוליסה קובעת עוד כי "תשלום פיצוי לפי ערך כינון בשל מקרה ביטוח מותנה בהקמה מחדש בידי המבוטח או תיקון או החלפה של הרכוש שאבד או ניזוק... לא הוקם מחדש, תוקן או הוחלף הרכוש שאבד או ניזוק, יהיה הפיצוי בעדו לפי ערך שיפוי". אשר לערך הכינון, כבר נקבע בע"א 191/80 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' מלון דבורה בע"מ, פ"ד לה (4) 714, מפי כב' השופט בייסקי כי תנאי לחבות בתשלום הוצאות כינון הוא כי המבוטח יישא בהן תחילה והללו ישולמו לאחר שהכינון הושלם. עד להשלמת הכינון, חייב המבטח לשלם מייד את סכום הנזק הממשי, היינו פיצוי בערכי שיפוי. לפיכך, בהוצאות הכינון שהן מעבר לנזק הממשי, יישא תחילה המבוטח והללו יוחזרו לו לאחר השלמת הכינון, בתוך המועד הקבוע בפוליסת הביטוח. בענייננו, לא עמדה הנתבעת בתנאי זה. לטענת הנתבעת, התובעים לא הוכיחו שאכן כוננו את הנזק, היינו קנו פריטים חדשים במקום הפריטים שדווח כי נגנבו ולכן רואה הנתבעת את התובעים כמי שזכאים לפיצוי בערכי שיפוי בלבד, כלומר, הם זכאים לפיצוי על פי הערכה ריאלית של הפריט. התובעים טענו, הן בפני שמאי הנתבעת והן בעדויותיהם, כי את הרכוש שנגנב הביאו עימם לישראל מחו"ל ואין להם כל תיעוד באשר למחירי המוצרים. חוות הדעת השמאי הרשקוביץ היא הראיה היחידה שבפני בית המשפט, אשר מעריכה עלויות של מוצרים זהים או דומים לאלה שנגנבו. העלויות המפורטות הן בערכי כינון ולצידם פורטו גם עלויות על פי הערכה ריאלית, שהרי התובעים לא הוכיחו את הכינון בפועל. לא הובאה כל חוות דעת שמאי מטעם התובעים להערכת הנזק. לעומת זאת, טוענים התובעים כי הובטח להם ע"פ הרשימה המהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה (להלן: הרשימה), כי התכולה תבוטח לפי "ערך חדש", כרשום ברשימה מתחת לכותרת "תכולת דירה", ואין מדובר בהחלת הפרק של ערך כינון בחלק הכללי של הפוליסה, שהוא אלקטיבי ויש לציינו במפורש בהצעת הביטוח וברשימה. יצויין, כי לתובעים הובטח גם במכתב מאת סוכן הביטוח זלצברג מיום 13.1.93, אשר צורף לפוליסת הביטוח, כי בעת קרות נזק לרכושם, גם כתוצאה מפריצה או גניבה פשוטה, יהא הפיצוי לפי שיטת חדש תמורת ישן. לא צויין במכתב הסוכן, וברשימה המהווה חלק בלתי נפרד מהפוליסה, המושג של "ערך כינון" או התנאי של רכישת מוצר חלופי, המוזכר בפוליסה בסעיף של "ערך כינון". משגרת הלשון שננקטה ע"י הרשקוביץ וסמסונוב בעדותם בעניין הפיצוי "לפי שיטת חדש תמורת ישן", התרשמתי, כי התנאי המתלה של רכישת ציוד חלופי כלל אינו מוזכר על ידם כתנאי בלעדיו אין לצורך שיטת פיצוי זו, ולא הוכח, כאילו צויין ע"י הסוכן זלצברג במו"מ עם התובעים כתנאי מתלה לפיצוי לפי השיטה הנ"ל. לא הוכח, כי לא קיימת אצל הנתבעת שיטה של פיצוי לפי ערך חדש ללא רכישת ציוד חלופי. מכאן שיש לקבל את טענת התובעים, כי הרשימה הבלתי נפרדת מהפוליסה, שהינה מסמך ספציפי המתנה על המסמך הכללי, ודברי הסוכן זלצברג, הובנו על ידם כך שהפיצוי הינו לפי "חדש תמורת ישן", ללא כל תנאי מתלה. עם זאת, חרף העובדה כי התובעים ככל הנראה הוטעו בעניין זה לחשוב כי לא מוטלת עליהם על פי הפוליסה החובה לרכוש ציוד חלופי כדי שיהיו זכאים לערך החדש, הרי שתנאי זה הינו תנאי שניתן היה למלאו תוך זמן סביר לאחר ההודעה על מקרה הביטוח, ואפילו לאחר הגשת התביעה. התובעים היו יכולים להציג קבלות על רכישת ציוד חלופי ולהיות זכאים לפיצוי לפי ערך כינון. זאת, אילו היתה הנתבעת מעמידה את התובעים על טענתה (החילופית) לפיצוי בערכי שיפוי, בכתב ההגנה. ברם, הנתבעת נמנעה מלהעלות כל טענה בעניין זה, הן בכתב ההגנה והן ברשימת הפלוגתאות שהוגשה במשותף ע"י ב"כ התובעים והנתבעת. זאת, לעומת הטענות של ביטוח חסר, תחולת סייגים בפוליסה, השתתפות עצמית וכיו"ב סוגיות הרלוונטיות לתחולת הפוליסה. האזכור הראשון של טענת הפיצוי לפי ערך שיפוי הועלה בחוות דעת השמאי הרשקוביץ, שהוגשה לתיק בית המשפט ולידי התובעים רק במחצית שנת 98', דהיינו שנתיים אחרי הגשת התביעה וארבע שנים לאחר האירוע הביטוחי. בסיכומים העלתה הנתבעת לראשונה את הטענה החילופית בדבר פיצוי לפי ערך שיפוי, וזוהי הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, גם אם תאמר כי הרחבת החזית הוכשרה בחקירתו הנגדית של השמאי בנקודה זו ללא התנגדות, הרי שמבחינה מהותית, לתובעים לא ניתנה ההזדמנות לעמוד תוך זמן סביר בתנאי של רכישת ציוד חלופי לכל הרכוש שנגנב, דבר שניתן היה לעשות אילו נמסרה להם הודעה מטעם הנתבעת בעניין זה, או עותק של חוות דעת השמאי הרשקוביץ, תוך זמן סביר. זאת, על אף דרישות ב"כ התובעים לקבל את העתק חוות דעת השמאי, כעולה מעדויות התובעים וממכתבים שהוצגו. לפיכך, זכאים התובעים לפיצוי לפי ערך חדש (ערך כינון כהגדרתו בחוו"ד השמאי). כאמור לעיל, התובעים לא הציגו כל ביסוס להערכתם את שווי הציוד שנגנב בסך 55,000 ₪, אף כי יכלו בנקל להציג חוות דעת שמאי מטעמם בעניין זה. לפיכך, אין מנוס מלהסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעם הנתבעת, אלון הרשקוביץ, הגם שהדעת נותנת כי היא מוטה לטובת הנתבעת. אשר על כן הנני קובעת כי סכום הפיצוי המגיע לתובעים הינו לפי ערך כינון של הרכוש שנגנב (לרבות הנזק למבנה), בסך 40,510 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.8.94 ועד לתשלום בפועל. סיכום סיכומו של דבר, הנני מקבלת את התביעה בעיקרה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 40,510 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 8.8.94 ועד לתשלום בפועל. ככל שהדברים נוגעים לעוגמת הנפש שנגרמה לתובעים עקב הטיפול המסורבל, המגמתי וחסר ההגינות בתביעתם, לרבות אי גילוי המסמכים הרלוונטיים אלא לאחר שיהוי בלתי סביר, הנני קובעת כי הנתבעת תפצה את התובעים בסך של 10,000 ₪. לסכומים אלה יש לצרף הוצאות משפט (אגרות) והוצאות מיוחדות של נסיעות מחו"ל ארצה לצורך המשפט, שהנני מעמידה אותן על 3,000 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ + מע"מ. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. ביטוח פריצה / גניבהפוליסהפריצה