פסק דין 1. המבקשת, סוכנת ביטוח במקצועה, נתבעה על-ידי המשיב. הלה ביקש לעשות ביטוח רפואי לקרוב משפחתו, תייר שביקר בארץ. דא-עקא, שבעת שהיית הקרוב בארץ אירע לו התקף לב והמשיב נאלץ לשאת בעלות הטיפול, סך של 11,475 ש"ח ליום 29.11.98. מתברר, כי הצעת הביטוח נעשתה ונחתמה על-ידי המבקשת בשם המבוטח, אולם חסרו בה פרטים מהותיים אודות הרקורד הרפואי שלו. בנסיבות אלו דחתה חברת הביטוח את הדרישה (למעשה היא סירבה להתקשר עמו בחוזה הביטוח). לפי המצב העובדתי לאשורו, המבוטח המיועד סבל ממחלת לב תקופה ממושכת ובעבר אף לקה כבר בהתקפי לב. בנסיבות אלו, תבע המשיב את המבקשת בבית המשפט לתביעות קטנות באריאל, ועתר לחייבה לשלם לו סך של 15,000 ש"ח, בכללו סכום התשלום הנ"ל לבית החולים. 2. בית-משפט קמא קיבל את התביעה וקבע, כי המבקשת לא הוסמכה בידי המשיב או המבוטח לחתום על הצעת הביטוח. מכאן מסקנתו, שהיא פעלה בחוסר סמכות. בנסיבות אלו נפסק, כי האחריות במלואה חלה עליה. כפועל יוצא מכך חויבה המבקשת לשפות את המשיב, במלוא התשלום הנ"ל לבית החולים. 3. על פסק הדין הוגשה הבקשה שלפני לרשות ערעור. בשלב הדיון בבקשה הסכימו הצדדים, כי המחלוקת ביניהם תידון ותוכרע על דרך של פשרה, לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984-. 4. בבואו לפסוק פשרה בין הצדדים, חותר בית-המשפט להשיג את התוצאה אשר לדעתו היה עליהם, כבעלי דין סבירים והוגנים, להסכים לה. בהקשר לכך נפסק: "במסגרת פסק דין על דרך הפשרה נדרש בית המשפט לשקול שיקולים המביאים לתוצאה הוגנת, אשר תהווה תוצאה צודקת, בהתחשב בכלל הנסיבות" (ע"א 2745/97 כלל, חברה לביטוח בע"מ נ' בן אבו, דינים עליון, כרך נו, 38). עם זאת, המסקנה הסופית לפשרה תגובש רק לאחר שינתן משקל הולם וראוי לסיכויים לעומת הסיכונים של כל אחד מבעלי הדין, כלומר: לאחר איזון ושיקלול של הטענות ההדדיות השונות. 5. חלף פסק הדין בבית משפט קמא ועל דרך של פשרה נקבע בזה, כי על המבקשת לשלם למשיב סך של 3,000 ש"ח ובנוסף להשיב לידו סך של 232 ש"ח, הסכום ששולם עבור פרמיית הביטוח. שווי הפיצויים הנ"ל הנו להיום, ואילו סכום ההשבה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.10.98. להבהרה בלבד יצוין, כי למסקנה האמורה הגענו בשים לב לקיומה של אפשרות, לפיה לאור מצבו הרפואי של המבוטח הייתה חברת ביטוח סבירה ממאנת לבטח אותו בביטוח הרפואי המבוקש, מבלי להחריג את הפגימה בלב (השוו: סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א1981-; ראו גם בעדות המבקשת, שלא הוזמה: עמ' 1 ש' 10). לפיכך, האשם מצד המבקשת אינו אמור, בהכרח, להרע מוחשית את מצבו של המשיב. ודוק: אלמלא הרשלנות היה המבוטח נדרש למלא את טופס ההצעה בעצמו או להשיב כדבעי לשאלות המבקשת, או-אז היה מצבו הרפואי מתגלה לאשורו (השוו: ע"א 855/86 מוריה נ' איסחרוב, פ"ד מב(2) 201, 209-208). בנסיבות העניין גם ניתן היה לצפות מהמשיב או מקרוב משפחתו הנ"ל, להודיע למבקשת מיוזמתו על הרקע הרפואי האמור של המבוטח. חובת הגילוי לפי סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח משתרעת, כידוע, גם על גילוי פוזיטיבי מצד מזמין הביטוח, ואינה מצטמצמת רק למענה הולם ונאות על השאלות בכתב (ע"א 282/89 רוטנברג נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו(2) 339, 349-348 (כב' השופט ד' לוין), 354 מול ה'-ו' (כב' השופט ת' אור); ג' שלו "חובת הגילוי בחוזי ביטוח" הפרקליט מ(א) (תשנ"א) 20, 25). בחיבורה הנ"ל (שם, שם) מציינת פרופ' שלו כהאי-לישנא: "הסתרת מידע בענין מהותי שהמבוטח נשאל עליו ממילא אינה יכולה להחשב כתשובה מלאה וכנה, ועל כן היא נכללת בגדר סעיף 6(א). מכאן, שגם אי-גילוי 'עצמאי', אשר איננו בא בתגובה לשאלות המבטח בכתב, עלול להיחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה". לפי דעת הרוב בפרשת רוטנברג הנ"ל, אי הגילוי הפוזיטיבי אינו מחייב כוונת מרמה או זדון, כדי להחיל את תוצאות אי הגילוי לפי סעיף 7 לחוק (ע"א 2230/92 צמח נ' "ציון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(2) 256, 261 מול ה'-ו'). ואכן, כל בר דעת יודע, כי מידת הסיכון בביטוח הרפואי הנה פונקציה של המצב הבריאותי. ברגיל, אין מקובל לבטח מפני מחלה קיימת. לפיכך, יש להביא בחשבון גם גורם זה, למזער בבחינת אשם תורם מסוים מצד המשיב. 6. בנסיבות אלו דעתי היא, כי כבעלי דין הוגנים זה לזה ולאור טיב הסיכונים והסיכויים של כל אחד מהם, על רקע המצב המשפטי האמור, מן הראוי שהמבקשת תשלם למשיב את הסכומים הנ"ל בלבד (3,000 ש"ח להיום ו232- ש"ח ליום 30.10.98). 7. אין צו להוצאות. תביעה נגד סוכן ביטוחתייררפואהביטוח רפואיסוכן ביטוח