פסק דין בפני תביעה כספית. התובע טען כי הוא ורעייתו רכשו מחברת "השטיח המעופף" העוסקת במתן שירותי תיירות ונופש נופשון שכלל כרטיסי טיסה שיעדם לאנטליה תורכיה, שהייה בת 4 ימים במלון טופקאפי וטיסה חזרה לישראל. הטיסה אמורה היתה לצאת מישראל ביום 2.11.06 שעה 14:00. בפועל יצאה הטיסה מישראל בשעה 20:30 כשתקלה זו במועד ההמראה נגרמה עקב שביתת עובדים זמניים של רשות שדות התעופה קרי הסבלים שהיו אמורים להעמיס את הכבודה. מטענו ומטען רעייתו כלל מזוודות אותן מסרו עם הגיעם לשדה התעופה בישראל לידי חברת התעופה באמצעותה טסו ליעדם (להלן: "חברת התעופה") כשדיילות מטעמה ו/או מטעם חברת הבידוק מבצעות את הליך ה - CHECK-IN הכולל גם כירטוס. הוסיף התובע כי בהגיעם לשדה התעופה בתורכיה, נוכחו כי מזוודותיהם חסרות, וכך גם חסרו מזוודות לכ-30% עד 40% מנוסעי המטוס שהיו בטיסה זו, וגם בטיסה קודמת לשלהם ומאוחרת לה. אי הגעת כבודות בסדר גודל שכזה, טען התובע, מצביעה על מעשה שנעשה בכוונה תחילה של עובדי רשות שדות התעופה, קרי הסבלים אשר אמורים היו להעמיס את הכבודה למטוס ולא עשו כן. התובע ציין כי הוא ורעייתו לא קיבלו את הכבודה במשך כל 4 ימי שהותם בתורכיה ולכן נאלצו להוציא מכספם על מנת לרכוש ציוד בסיסי מינימלי, וכך גם לא מוצתה חופשתם כפי שציפו שכן נגרמה להם עוגמת נפש מרובה. משחזרו הוא ורעייתו לארץ נוכחו לדעת כי כבודתם נותרה בשדה התעופה בישראל, חובלה באופן שנגרם נזק למזוודה ומצלמה דיגיטלית ובושם - נעלמו. עם שובו לישראל, פנה התובע לנתבעת בבקשה לפצות אותו ואת רעייתו בגין הנזקים שנגרמו להם אך נתקל בסרוב. התובע עתר בתביעתו לחיוב הנתבעת בסכום הנזקים שנגרמו לו ולרעייתו כדלקמן: 1. החזרת שווי עסקת הנופשון ("הדיל") בסך של - 2,709 ₪. 2. שווי ציוד מינימלי שרכשו בתורכיה בסך של - 860 ₪. 3. מצלמה דיגיטלית ובושם שנמצאו חסרים בכבודה בסך של - 2,150 ₪. 4. שיחות טלפון בסך של - 86 ₪. 5. נזק למזוודה (המזוודה הוחלפה אולם במזוודה קטנה יותר ) בסך של - 430 ₪. 6. עוגמת נפש בסך של - 1,305 ₪. להוכחת הנזקים הגיש התובע מסמכים - מוצג ת/1. התובע תאר בעדותו את אופן השתלשלות האירועים והנזקים שנגרמו לו בציינו הדברים הבאים: "בתאריך 2/11/06 אשתי ואני נסענו לתורכיה בדיל של חב' בשם השטיח המעופף שבוצע באמצעות משרד נסיעות ששמו גול טורס בקרית שמונה, העסקה היתה 4 ימי חופשה במלון טופקפי שבאנטליה וזה כולל את הטיסות. שעת ההמראה המתוכננת היתה לשעה 14:00 ובפועל ההמראה יצאה בשעה 20:30. התקלה הזו נגרמה עקב שביתת עובדים זמניים של רשות שדות התעופה, כלומר הסבלים שהיו אמורים להעמיס את הכבודה. כשהגענו לתורכיה גילינו שלא קיבלנו את המזוודות שלנו וכך גם לא קיבלו את המזוודות הרבה מאוד נוסעים נוספים ולדעתנו זה מצביע על מעשה מכוון של עובדי רשות שדות התעופה, קרי הסבלים. אני אומר שכאשר אני נגשתי לחב' אונור שהיא החברה שעוסקת בהובלות של הכבודות, הם אמרו לי שהם לא אחראיים בגלל שהיתה שביתה של הסבלים שהם עובדי רשות שדות התעופה. כשפניתי לרשות שדות התעופה אז גם הם טוענים שהם לא אחראיים. אני טוען שעל פי אמנת וורשה סעיף 20 שבה כתוב ש"לא יישא המוביל באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא היתה בידיו או בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם" אני טוען שחב' אונור הם המוביל.אני ער לכך שלא תבעתי את המוביל חב' אונור שהיא זו שהובילה את הכבודה ואחראית לה. כל אותם ארבעה ימים שהיינו בתורכיה המזוודות לא הגיעו וכשחזרנו לארץ והגענו לשדה התעופה נגשנו לראות מה עם המזוודות וגילינו את כל המזוודות עומדות ומחכות ברחבת האולם ומחכות שאנשים יגיעו לקבל אותם. השביתה הסתיימה כשהיינו בתורכיה, למיטב זכרוני יום או יומיים אחרי שכבר המראנו לתורכיה. כשנחתנו בשדה התעופה שחזרנו מתורכיה פניתי לרשות שדות התעופה והסברתי להם מה שקרה, דיברתי עם מנהל תורן בשם מיקי אדלר והוא אמר שהוא מבין והוא מצטער והוא לוקח את האחריות, כל מה שהוא ביקש ממניזה לצרף את הקבלות של הדברים המינימלים הבסיסיים שנאלצתי להוציא מכספי כדי להעביר 4 ימים בחדר בתורכיה מבלי שהיה לנו שום ציוד. נאלצנו להוציא 200 דולר בתורכיה ולקנות ציוד בסיסי כדי שנוכל להעביר את החופשה. הציוד הבסיסי הזה כלל כמובן: כלי רחצה ותכשירים המיועדים לכך וכמובן בגדים והיינו צריכים לשלם למונית כדי להגיע למרכז קניות ובסה"כ הוצאנו 200 דולר. צירפנו קבלות לתביעה המעידות על הוצאות אלו. אני מגיש את כל הקבלות וכל המסמכים שצורפו לתביעה - מסומנים יחד ת/1. אני טוען שהמזוודה שנשארה בשדה התעופה שברו אותה. הגשנו טופס בגין הנזק הזה לתיקון מזוודות לחברה אחרת שהיא זו שמבטחת את המזוודות והמזוודה הפגועה הוחלפה במזוודה חדשה אבל קטנה יותר. נכון שלא תבענו את החברה שאחראית לביטוח המזוודות בתביעה נוכחית זו. אנו לא עשינו בטוח של תכולת המזוודות. אני מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לנו את שווי הדיל בסך של 630 דולר + תשלום הציוד המינימלי בסך של 200 דולר, ציוד חסר 500 דולר, שיחות טלפון 20 דולר, הפרש של הנזק שנגרם לנו בגין מזוודה קטנה יותר שקיבלנו במקום המזוודה המקורית בסך של 450 ₪ וכן לפצות אותנו בעגמת נפש שנגרמה לנו". הנתבעת עתרה לדחיית תביעת התובע בציינה כי בכל פעולותיה פעלה היא במסגרת סמכותה תוך מילוי חובותיה ללא כל רשלנות מצידה וכי נקטה היא בכל האמצעים שהיו בידה למניעת כל נזק לרבות הנזק הנטען על ידי התובע (והמוכחש מאליו). לחלופין, כך ציינה, לא היתה בידה כל אפשרות לנקוט באמצעים מעבר לאילו שבהם נקטה ולכן, פטורה היא מאחריות לנזקי התובע. עוד טענה הנתבעת כי אין יריבות ישירה בין התובע לנתבעת באשר היא זו הנותנת שירותים בנמל התעופה בן גוריון ל"מוביל האוירי" אשר על פי אמנת ורשה "המוביל" הוא זה שנושא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האוירית של נוסעים, כבודה או טובין ומרגע שמסרו התובע ורעייתו כבודתם לחברת התעופה (להלן: "המוביל") האחריות להעברת הכבודה אליהם מוטלת על כתפיו של המוביל. באשר לטענת התובע אשר ציין בתביעתו את שביתת העובדים בנמל התעופה בן גוריון - ציינה הנתבעת שאין להטיל עליה אחריות בגין שביתה זו שכן אין מדובר בשביתה שננקטה על ידי הנתבעת או נעשתה ביוזמתה, עידודה ואף לא עקב סכסוך שפרץ ע"י עובדיה אלא מדובר בשביתה פראית שהנתבעת לא היתה יכולה לצפות לפריצתה ולפיכך לא היה בידה להתארגן לקראתה מבעוד מועד שהרי מי שפרץ בשביתה הינם עובדים ארעיים מבין עובדים הממלאים תפקידים ביחידות תפעוליות וזאת כשהרקע לפרוץ השביתה היה כוונת הרשות לפטר חלק מעובדים ארעיים אלו בשל צמצומים אצל הנתבעת אשר נבעו בין השאר כתוצאה מירידה במספר הנוסעים. בשביתה נטלו חלק כ-400 עובדים ארעיים מקרב עובדי נמל התעופה אשר מלבד אי ביצוע תפקידם הפריעו לתהליך הפריקה והטעינה של המטוסים, הנוסעים והמטענים וכפועל יוצא מכך עוכבו טיסות יוצאות כמו גם פריקת מטוסים שהגיע ארצה. השביתה פרצה בשעה 17:00 לערך של יום 1.11.06 ונמשכה פרק זמן מוגבל כשלנתבעת לא היתה כל שליטה על נקיטתה או הערכותה והנתבעת אף עשתה מיד הנדרש למניעתה באופן שכבר ביום 1.11.06 בשעה 22:30 פנתה לבית הדין האזורי לעבודה שיורה להפסיק מיד את השביתה ולהחזיר העובדים לעבודה. הוצא צו ארעי במעמד צד אחד ביום 1.11.06 בשעה 22:55 אשר הורה לעובדים להפסיק את השביתה ולחזור מיד לעבודה וזאת עד לדיון שנקבע במעמד הצדדים ביום 2.11.06 שעה 14:00. ביום 2.11.06 בשעה 14:00 התקיים דיון במעמד הצדדים, דיון ארוך שבסיומו התבטל הצו הארעי. ביום 3.11.06 הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הארצי לעבודה, ביה"ד החליט ליתן רשות ערעור קבע דיון ליום 4.11.06 שעה 19:00 - מוצ"ש ולאחר דיון בנושא החליט בית הדין הארצי לעבודה להורות לעובדים לחזור מיד לעבודה סדירה. כל אותה עת, טענה הנתבעת, ואף בזמן השביתה ומשחזרו העובדים לעבודה מכוח צווי בית הדין פעלה היא למצוא פתרונות לצמצום הנזקים תוך גיוס מתנדבים מקרב העובדים הקבועים של הנתבעת ואף מעובדי משרדים לצורך המשך העבודה השוטפת כמיטב יכולתה ואף החלה בקליטת עובדים לתקופה קצובה והבטחה לשכר עבודה גבוה מהרגיל על מנת שהעבודה בנמל התעופה תמשיך ואף נקטו צעדים כנגד שובתים פורעים כולל הוצאת צווי הרחקה - הכל כמפורט במסמכים שצורפו על ידי הנתבעת להגנתה. הנתבעת טענה כי השביתה החלקית אשר החלה ביום 1.11.06 הסתיימה ביום 4.11.06. לא היתה לה כל אפשרות למנוע את השביתה ולא ניתן לייחס לה אחריות בגינה. הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהשביתה עלו עשרות מונים על נזקי התובע. התובע לא הצביע על נזק שנגרם לו ע"י הנתבעת ו/או על עילה בגינה נדרשת הנתבעת לפצותו. טיסת התובע היתה מתוכננת ליום 2.11.06 שעה 14:00 וידע הוא ו/או היה עליו לדעת על השביתה הפראית שפרצה בשדה התעופה עוד ביום 1.11.06 בשעות אחר הצהריים שכן הנושא דווח בכל אמצעי התקשורת. הנתבעת הכחישה את כל נזקי התובע הנטענים על ידו, ועתרה לדחיית תביעת התובע שהוגשה נגדה. עד מטעם הנתבעת מר אסף אורן ציין בעדותו הדברים הבאים: "כפי ששמענו מהתובעת מוכרת לו אמנת וורשה וטענת רשות שדות התעופה בעיקרה היא שעל פי אמנת וורשה ועל פי הפרוטוקולים לתיקון אמנת וורשה שהתקבלו במשך השנים, שצורפו גם לכתב ההגנה, הרי שהאחריות הבלעדית והמוחלטת בכל הנוגע לכבודת הנוסעים בתובלה אוירית מוטלת באופן בלעדי על חב' התעופה ולפיכך חב' התעופה היא הגורם אליו צריך היה התובע להפנות את טענותיו, ובעניננו היה על התובע להפנות את תביעתו לעניין הכבודה לחב' אונור שלטענת התובע היא המוביל על פי אמנת ורשה ואותו התובע לא תבע. רק עכשיו בעת הדיון נודע לנו שהמוביל הוא חב' אונור, יש לציין גם שבניגוד למה שאמר התובע,הרי שהתובע לא צירף קבלות לכתב תביעתו, הוא גם לא צירף את כרטיס הטיסה ולפיכך רק בעת הדיון נודע לי שהמוביל הוא כאמור חב' אונור. אני מפנה לסעיף 20 לאמנת ורשה שהתובע התיחס אליו בעדותו, יש לציין שסעיף זה הוא החריג לכלל, והכלל הוא הקבוע בסע' 18 ו- 19 לאמנת ורשה, סע' 18 1 קובע למשל שהמוביל אחראי לנזק שנגרם במקרה של השמדה, אבדן או נזק לכל כבודה רשומה אם האירוע שגרם לנזק שנגרם כך התרחש בזמן הובלה באויר, ואני מפנה את ביהמ"ש גם לסע' 18 4 לאמנה, שקובע שההובלה באויר כמשמעותה בסע' הקודמים לסע' זה מורכבת מפרק הזמן שבו מצויים הכבודה או המטען באחריות המוביל בין אם בנמל התעופה או במטוס... וגם סע' 18 5 לאמנה שקובע שאם מתקימת תובלה למטרות טעינה, או שינוע, ההנחה היא שכל נזק כל עוד לא הוכח ההיפך הוא תוצאה של אירוע שהתרחש תוך כדי הובלה באויר... כך שבכל מקרה המזוודות בכל שלב מרגע שנמסרו לנציגי המוביל על ידי התובעים בשדה התעופה בשלב הצ'יק אין שזהו השלב שבו הנוסע מוסר את המזוודות לעובדי חב' התעופה או מי מטעמם או לחברה בת של חב' התעופה, ועד לרגע שבו המזוודות אמורות להגיע לידי הנוסע, האחריות המוחלטת והבלעדית בכל פרק הזמן הזה היא על חב' התעופה בלבד על פי אמנת ורשה, בעניננו על חב' אונור כפי שטען התובע". לענין השביתה שפרצה ציין הדברים הבאים: "לעניין השביתה - מדובר בשביתה אקראית שפרצה בשעה 17:00 אחה"צ ביום רביעי, ה- 1/11/06, התובע טס ביום חמישי 2/11/06 . השביתה היתה ידועה לכולם, בודאי למי שהיה אמור לטוס, הנושא פורסם בהרחבה בתקשורת ומן הראוי שהתובע היה מתכונן בהתאם, שהרי מדובר בשביתת הסבלים כך שברור היה שהפגיעה היא לעניין הכבודה. כל נוסע שכזה היה צריך לצפות בעיות עם הכבודה ולהכין לעצמו תיק עליה למטוס ובו ציוד מינימלי. התובע טס ל- 4 ימים והיה יכול להתארגן. כל חב' תעופה מאפשרת לעלות למטוס תיק עליה למטוס ומזוודת דילים כך שניתן היה לפחות לצמצם את הנזק ככל שניתן בהקשר זה. בהקשר לשביתה של הסבלים שהם עובדי שדות התעופה - מדובר בעובדים ארעיים של רשות שדות התעופה, שפרצו בשביתה פראית ללא מתן הודעה מוקדמת בשעה 17:00 ביום רביעי ובאופן מיידי אנו פנינו לבית הדין האזורי בת"א, כך שבשעה 22:55 בערב באותו היום, דהיינו כ- 5 שעות לאחר פרוץ השביתה, ניתן על ידי בית הדין צו ארעי במעמד צד אחד בו הורה לעובדים לשוב לעבודה וזאת עד לדיון שהתקיים למחרת ביום חמישי אצל כב' השופטת הדס יהלום ובו בוטל הצו הארעי שניתן, למחרת היום ביום שישי הגשנו בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי שהוציא צו שהפסיק את השביתה, הערעור נדון במוצאי שבת והשביתה הופסקה ב- 3/11 באופן מוחלט. השביתה שהחלה ב- 1/11 נמשכה לפרקי זמן מוגבלים והופסקה לחלוטין כפי שציינתי ביום 3/11. במהלך השביתה עשינו בנוסף לפניה לערכאות כפי שצוין כל אשר על ידינו כדי להקל על הנוסעים בשדה, ניהלנו הדברות עם ועד העובדים, גייסנו מתנדבים מקרב העובדים הקבועים שלא שבתו, שכן רק הארעיים שבתו. הוצאנו את כל העובדים מהמשרדים, קלטנו עובדים זמניים אחרים, הוצאנו בהתאם לתקנות.. הכל כמפורט בכתב ההגנה את כל מי שניתן וכל מי שהפריע בשדה - החוצה מהשדה, כלומר הרחקנו אותו משדה התעופה. בנסיבות אלו מבקש לדחות את התביעה". עיינתי בכתבי הטענות, שמעתי עדויות הצדדים, עיינתי במוצגים שהוגשו ושמעתי סיכומי הצדדים בפני. אין חולק שהתובע ורעייתו רכשו מחברת "השטיח המעופף" העוסקת במתן שירותים ונופש - נופשון שכלל כרטיסי טיסה לטיסות שכר שיעדם לאנטליה תורכיה, שהייה בת 4 ימים במלון "טופקאפי שבאנטליה וטיסה חזרה לישראל. הטיסה אמורה היתה לצאת מישראל ביום 2.11.06 שעה 14:00. ביום 2.11.06 התייצבו התובע ורעייתו בשדה התעופה בן גוריון ועם הגיעם לשדה התעופה בישראל מסרו את מטענם שכלל מזוודות לידי חברת התעופה באמצעותה טסו ליעדם (להלן: "חברת התעופה") כשצוות מטעמה ו/או מטעם חברת הבידוק מבצע את הליך ה- CHECK-IN הכולל גם כירטוס הטיסה אשר אמורה היתה לצאת מישראל ביום 2.11.06 בשעה 14:00. הטיסה יצאה לפועל ביום 2.11.06 בשעה 20:30. עיכוב זה במועד ההמראה נגרם עקב שביתת עובדים זמניים של הנתבעת קרי סבלים שהיו אמורים להעמיס את הכבודה למטוסים. בהגיע התובע ורעייתו לשדה התעופה בתורכיה נוכחו הם לדעת שמזוודותיהם לא הגיעו דהיינו כבודתם חסרה וגם וכך גם חסרו מזוודות לנוסעים רבים אחרים שטסו יחד עימם באותה טיסה שנחתה בתורכיה. אין גם חולק על כך שכבודת התובע ורעייתו לא הגיעה ליעדה בתורכיה במשך כל 4 ימי שהותם בתורכיה, ומשחזרו התובע ורעייתו לארץ בתום 4 ימי חופשתם - נמצאה כבודתם בשדה התעופה בישראל. השאלה הנשאלת הינה האם חלה על הנתבעת אחריות לכך שכבודת התובע ורעייתו לא הגיעה ליעדה ולנזקי התובע הנטענים על ידו. חוק התובלה האוירית, תש"ם - 1980 (להלן: "חוק התובלה האוירית") קובע את תחולתם של אמנת וורשה ואמנת האג בחוק הישראלי. ישראל ותורכיה הם צדדים לאמנת וורשה כפי שתוקנה בפרוטוקול האג והאמנה נכנסה לתוקף לגבי שתי המדינות. מקום יציאתה של הטיסה בה עסקינן היה ישראל ומקום היעוד שלה - תורכיה ומשכך עפ"י חוק התובלה האוירית חלות על התובלה האוירית בעניננו הוראות אמנת ורשה כפי שתוקנה בהאג. לאור האמור יש לבחון את אחריות המוביל בעניננו עפ"י אמנות ורשה, כפי שתוקנה בפרוטוקול האג ובפרוטוקול הרביעי לתיקון האמנה אשר נערך ונחתם במונטראל ביום 25.9.75 (להלן: האמנה"). בעניינו מדובר בטיסה בין לאומית, בכלי טיס בתמורה, שמקום יציאתה ומקום יעודה בשטחיהם של שניים מבעלי האמנה (ישראל ותורכיה), ואשר מהווה לכן "תובלה בין לאומית" לצורך האמנה, כשהמוביל - הוא חברת התעופה ולא הנתבעת. אין חולק שהתובע לא הגיש תביעתו כנגד חברת התעופה ממנה רכש את כרטיס הטיסה ובאמצעותה טס ליעדו וכך גם כפי שעולה מעדותו שלו לא הגיש תביעתו נגד החברה העוסקת בהובלת הכבודה, חברה שציין בעדותו ששמה חברת "אונור". מכאן שתביעת התובע לא הוגשה כנגד "המוביל". אחת ממטרות האמנה הייתה והינה, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, להקל על הנוסע המבקש לקבל פיצוי על נזק שנגרם למטענו במהלך טיסה בין לאומית וזאת בדרך הטלת אחריות מוחלטת על המוביל כלפי הנוסע. מבחינתו של הנוסע- ובענייננו התובע- מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל ובענייננו זו חברת התעופה עימה טס התובע, ושאותה לא תבע התובע בתביעתו כפי שאף לא תבע את מי שלטענתו הוא פעל מטעם חברת התעופה ועסק בהובלת הכבודה. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו והוא נותן את אמונו המלא במוביל אשר מתחייב בפניו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו בהגיעו ליעדו. קיימים סייגים לאחריותו המוחלטת של המוביל, סייגים המנויים ברשימה סגורה באמנה, והמוביל הוא זה שעליו לסתור את חזקת אחריותו המוחלטת לצורך הוכחת סייגים אלו לאחריותו. בענייננו, כאמור, בחר התובע שלא לתבוע את המוביל. הנתבעת, רשות שדות התעופה אינה "המוביל" ואין יריבות בינה לבין התובע. סעיף 5 לחוק רשות שדות התעופה, תשל"ז- 1977 דן בתפקידי הנתבעת וזו לשונו: "(א) ואלה תפקידי הרשות: (1) להחזיק להפעיל לפתח ולנהל את שדות התעופה המפורטים בתוספת (להלן - שדות התעופה של הרשות), לבצע בהם פעולות תכנון ובניה ולתת בהם שירותים נלווים לכל הפעולות האלה". נמל התעופה בן גוריון מנוי בתוספת. צודקת הנתבעת בטענתה לפיה עילת התביעה כולה שהיא נשוא הדיון קשורה בתובלה אווירית בין לאומית - נושא המוסדר בדין הרלוונטי כשחוק התובלה האווירית מחיל על טיסות אשר מוצאן מדינת ישראל ויעדם תורכיה את האמנה. מקור אחריות המוביל כלפי התובע הינו, כפי שנקבע, הן מכוח האחריות החוזית על פי כרטיס הטיסה והן מכוח אמנת וורשה. סעיף 10 לחוק התובלה האווירית קובע את יחוד העילה כדלקמן: "אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר ולא תשמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה תהיה עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו" סעיף 19 לאמנה הדן באחריותו של המוביל קובע "המוביל ישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה האווירית של נוסעים, כבודה או טובין". לעניין זה קבעה כבוד השופטת שטופמן בבר"ע 224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, השטיח המעוף ואח' (פורסם בנבו) הדברים הבאים היפים לעניינו ואין אלא להביאם כלשונם: "מבחינתו של הנוסע - מרגע שמסר את כבודתו לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו". קובעת אני כי מרגע שמסר התובע כבודתו לחברת התעופה, היא המוביל, האחריות להעברת הכבודה אליו מוטלת על כתפי המוביל ולא על הנתבעת היא רשות שדות התעופה. זאת ועוד, עיון בחומר הראיות מלמד שאין לייחס לנתבעת רשלנות כלשהי בעבודתה שכן הנתבעת פעלה לצורך מילוי תפקידיה, ככל שנוגעים לתובע, כדין במסגרת סמכויותיה, תוך נקיטת כל האמצעים שהיו בידה למניעת כל נזק שיגרם לתובע ולאחרים כמותו ולא היה בידה לנקוט באמצעים מעבר לאלו שבהם נקטה למילוי חובותיה על פי החוק. התובע ציין בתביעתו ובעדותו את שביתת עובדיה הארעיים של הנתבעת בנמל התעופה בן גוריון כגורם לכך שכבודתו לא הגיע ליעדה וטען שהנתבעת היא זו שאחראית לנזקיו שנגרמו שכן התרשלה ולא נקטה בכל האמצעים הנדרשים למניעת שביתה זו ו/או הפסקתה ו/או למניעת נזקיה ו/או צמצומם באופן שלא יגרמו לו הנזקים הנטענים על ידו. טענה זו אין בה ממש דינה להידחות וכך אני מורה. מחומר הראיות עולה בבירור כי ביום 1.11.06 בשעה 17:00 לערך פרצה שביתת עובדים ארעיים, זמניים בנתבעת, ומדובר בשביתה פראית על רקע חשש עובדים זמניים לפיטורין כך שלא מדובר בשביתה שננקטה על ידי הנתבעת ו/או שנעשתה ביוזמתה ו/או בעידודה ואף לא עקב סכסוך שפרץ עם עובדיה אלא בשביתה שפרצה על רקע כוונת פיטורין בלבד כך שהנתבעת לא היתה יכולה לצפות כי תפרוץ שביתה שכזו ולפיכך לא היה בידה להתארגן מבעוד מועד למצב שכזה. בשביתה נטלו חלק כ- 400 עובדים ארעיים אשר מלבד אי ביצוע תפקידם הפריעו לתהליך פריקה וטעינה של מטוסים, העלאת נוסעים ומטענים וכפועל יוצא מכך עוכבו טיסות יוצאות כמו גם פריקת מטוסים שהגיעו. על מנת למנוע השביתה ולהביא לפעילות שוטפת ותקינה של נמל התעופה פנתה הנתבעת מיד מספר שעות קטן לאחר פרוץ השביתה, לבית הדין האזורי לעבודה וזאת כבר ביום פרוץ השביתה 1.11.06 בשעה 22:30 בבקשה להורות להסתדרות העובדים ולועד העובדים לגרום להפסקה מיידית של השביתה ולחייב העובדים לחזור לעבודה מלאה ותקינה. בית הדין האזורי לעבודה נעתר לבקשת הנתבעת והוציא צו ארעי במעמד צד אחד ביום 1.11.06 בשעה 22:55 שהורה לעובדים להפסיק את השביתה ולחזור מיד לעבודה מלאה וזאת עד לדיון במעמד הצדדים שנקבע ליום 2.11.06 שעה 14:00. ביום 2.11.06 התקיים דיון בבית הדין האזורי בתל אביב בפני השופטת יהלום אשר לאחר דיון ממושך בו הורתה על ביטול הסעד הארעי. על כך הגישה הנתבעת ביום 3.11.06 בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי, הרשות נתנה וביום 4.11.06 - מוצ"ש בשעה 19:00 התקיים הדיון בנוכחות הצדדים ובית הדין הארצי הורה לעובדים לחזור מיד לעבודה הסדירה. מסמכי בית המשפט המעידים על פעולותיה אלו של הנתבעת צורפו לכתב הגנתה והוגשו כמוצגים ויש בהם כדי לבסס טענותיה. האמור מלמד כי הנתבעת נקטה מיד ובאופן עקבי ואחראי עם פרוץ השביתה בכל הפעולות המשפטיות הנדרשות למניעתה. לא זו אף זו - במהלך התקופה מאז פרוץ השביתה פעלה הנתבעת לא רק במישור המשפטי להחזרת העובדים לעבודה אלא אף גייסה עובדים מקרב עובדיה הקבועים כולל עובדי משרדיה לביצוע העבודה השוטפת ואף החלה בהליך קליטת עובדים לתקופות קצרות לצורך כך. הנתבעת עשתה כל שניתן היה בידה למניעת השביתה ולמניעת הנזקים . נפסק לא אחת שכדי להצליח בתביעה על יסוד עילת רשלנות יש להצביע על קיום חובת זהירות, על הפרת חובה זו וכך גם על קיומו של נזק שנגרם בעטיה של ההפרה. התובע לא הוכיח כי הנתבעת הפרה חובה כלשהי כלפיו וכך גם לא הוכיח כי קיימת עילה בדין בגינה נדרשת הנתבעת לפצותו. מודגש בזאת, כי התובע אשר טיסתו הייתה מתוכננת ליום 2.11.06 לשעה 14:00 ידע כבר ביום 1.11.06 בשעות אחר הצהריים על פרוץ השביתה בנמל התעופה, על השיבושים הנגרמים כתוצאה מכך בשדה התעופה שכן נושא זה דווח בכל אמצעי התקשורת ועל כך גם העיד התובע עצמו וכאדם מן הציבור אשר בוחר לנסוע ולטייל וודאי לקח התובע על עצמו את הסיכונים הסבירים הנובעים מכך שעה שמשתמשים הוא כאחרים בתעבורה אווירית, וביתר שאת כמי שידע על קיומה של השביתה בנמל התעופה והשיבושים בעקבותיה. בעניין זה צויין לא אחת ע"י בתי המשפט כי בתעבורה אווירית מתרחשות תקלות, מטוסים מאחרים, שביתות בשדות תעופה בארץ ואף ברחבי עולם הינם אירועים המתרחשים פעם בפעם ואין לומר כי מדובר בתופעה שיש להתעלם ממנה כאילו אין כל סיכוי סביר שתתרחש. על כל נוסע סביר, ובכלל זה על התובע בענייננו, היה לצפות תקלות אלה שכן ידע הוא בערב קודם למועד טיסתו על פרוץ השביתה בנמל התעופה ועל השיבושים הנגרמים כתוצאה מכך בשדה התעופה. לנתבעת בענייננו לא היתה יד בשביתה, היא עצמה יצאה נפגעת ממנה. הנתבעת נקטה בכל האמצעים המשפטיים והאחרים שעמדו לרשותה על מנת למנוע הנזקים, לצמצמם ו/או להקטינם. בנסיבות אלו ולאור כל האמור - תביעת התובע נדחית. אני מחייבת התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ובזבוז זמן בסך של 500 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. נופשסוכני נסיעות (תביעות)אובדן מזוודה / כבודה